"במשך ימים ארוכים אנחנו
מטפסות על הרים, חוצות נהרות, מפלסות דרך ביער עבות. אנו הולכות בדרכן של נשים
אחרות, בשבילים מתפתלים של אבק או בוץ, תלוי בעונה.
על גבי תלויים תיק הבגדים שלי וכל
התקוות של משפחתי. אני נושאת אותם בגאווה; הם צרור יקר ערך, לא מעמסה. בכל
הקשור לגבול, ברוב שטחו הוא אינו קיים. אין קו מצויר במעבה היער. אין קו בנהר
הגועש. אני פשוט מניחה את רגלי היכן שאלפי נשים אחרות כבר דרכו לפניי. הצעד שלי
נרגש, מותש, מלא תקווה, מפוחד ומתריס. זה העולם של סבתותיי ושל סבתותיהן. בהמשך
נמצא עולמן של אחיותיי שהלכו לפניי, לבנות את החלומות שמשאירים את משפחותינו
בחיים. הצעד הזה הוא בורמה. הצעד הזה הוא תאילנד. זהו הגבול.
אם זה היה סיפור של גבר שיוצא לחפש
הרפתקאות ולהרוג דרקון, במטרה לעשות את משפחתו עשירה ובטוחה, הוא היה גיבור. אבל
אני אינני גבר. אני אישה, ולכן הסיפור משתנה. אני לא יכולה להיות המפרנסת של
משפחתי. אני לא יכולה לצאת להרפתקה. אני לא אמיצה ורבת תעוזה. אני לא חזקה ורבת
תושייה. במקום זה קוראים לי לא חוקית, מפיצת מחלות, זונה, פושעת או קורבן סחר.
[...]
אחרי מבצע 'פשיטה או חילוץ' אנחנו נמשיך
ללכת באותה דרך, נתקלות באותן סכנות באותם מעברי גבול. בדיוק כמו הנשים שנלחמות על
הזכות לקבל חינוך, להצביע, להשתתף בפוליטיקה, להיות עצמאיות, לעבוד, לאהוב ולחיות
בביטחון. אנחנו לא נישאר בכלוב שהחברה הועידה לנו, אנחנו נעז להמשיך לחצות את
הגבולות."
ב-2008 ממשלת תאילנד הודיעה על מבצע נגד
סחר בבני אדם. במסגרת המבצע, המשטרה ערכה פשיטות על מקומות עבודתן של עובדות המין.
העובדות המקומיות שנתפסו נאלצו להיכנס למוסדות חינוך מחדש. המהגרות גורשו מהמדינה.
קרן Empower החליטה לבדוק את השלכות
המבצע על זכויות האדם של עובדות המין.
קרן Empower הוקמה ב-1984 על-ידי קבוצה של עובדות מין ואקטיביסטיות
בפטפונג, בנגקוק. הקרן מקדמת את זכויות האזרח של עובדות מין, ומספקת להן מרחב שהן
הבעלים שלו, שהן שייכות אליו, שהן יכולות להתארגן בו ולממש את זכותן לחינוך,
לבריאות ולגישה לפוליטיקה ולמערכת הצדק. יותר מ-50,000 עובדות מין היו חלק מהארגון
ב-27 השנים מאז הקמתו ועד כתיבת המחקר. מרכזי הארגון משרתים יותר מ-20,000 עובדות
מין באופן קבוע. כל מרכז מנוהל על-ידי עובדות המין עצמן.
המחקר נערך
בהשתתפות נשים בלבד, מאחר שהפשיטות "נגד סחר" לא כללו פשיטות על גברים,
טרנסים וטרנסיות. כצפוי במחקר לא-אקדמי, אין בו הרבה נתונים אמפיריים. זהו מחקר
איכותני שמספר את סיפורן של עובדות המין כמו שהן רואות אותו, ובכך חשיבותו.
עובדת מין בשם Wi מסכמת היטב את גישת המחקר: "אנחנו יודעות שהרבה אנשים רוצים לספור אותנו, אבל אנחנו לא מבינות למה. הם סופרים נשים עובדות אחרות? כמה נשים בתאילנד מוכרות נודלס? האם לספור אותנו יעזור לנו להיות קרובות יותר להגשמת חלומותינו? אחרי הספירה, האם החיים שלנו טובים יותר או רעים יותר?"
אפתח דווקא במסקנה
של המחקר: "הגענו לנקודה בהיסטוריה, שבה יש בתעשיית המין התאילנדית
יותר נשים שנפגעות מהפרקטיקות נגד סחר, מאשר נשים שמנוצלות על-ידי סוחרי
נשים". עכשיו, בואו נדבר על הפרקטיקות האלה.
החוק נגד סחר וזנות מקנה למשטרה יד
חופשית לערוך פשיטות בכל שעה ללא צו חיפוש, וכך היא יכולה להטריד ולהפחיד את
עובדות המין. במהלך הפשיטות האלה, המשטרה מצלמת ומספקת לתקשורת תמונות של
הפשיטה ושל הנשים. היא עורכת לעובדות המין העצורות בדיקות כפויות למחלות מין.
עובדות מין מהגרות מחוייבות להעיד בבית
המשפט. המשטרה יכולה להחזיק אותן במעצר או במקלט לנשים, בניגוד לרצונן, במשך
שבועות או חודשים עד מועד המשפט. אין להן זכות לעורך דין, ולפעמים מונעים מהן קשר
עם העולם החיצון. במקלטים לנשים הן מחויבות להשתתף בפעילויות. חלקן עובדות בכפייה
בתפירה או במלאכת יד, ללא שכר על עבודתן.
זנות אינה חוקית בתאילנד, לכן עובדות
המין לא זוכות להגנה מול החוק. התוצאה היא שהן לא יכולות להתלונן במשטרה על אלימות
נגדן. המשטרה עורכת עליהן פשיטות, עוצרת אותן ומפרסמת את תמונותיהן בתקשורת. בכל
שנה נעצרות בין 30,000 ל-40,000 עובדות מין בתאילנד, רק כ-65 מתוכן קטינות. עובדות
המין העצורות נשלחות ל"מרכזי שיקום", כלומר מרכזים לחינוך מחדש. במרכזי
השיקום מענישים נשים וילדות שלא מתנהגות יפה, על-ידי מניעת ממתקים או מפגשים עם
משפחותיהן. ילדות מתחת לגיל 18 לא מורשות לעזוב את המתחם עד שיגיעו לגיל 18,
לכאורה כדי להגן עליהן.
הרשויות מעולם לא התייעצו עם עובדות
המין על השלכות החוקים נגד סחר בנשים. לעומת זאת, בעקבות הצווים החדשים קמו
ארגונים רבים שמקבלים כסף עבור "מלחמה נגד סחר בנשים". ארגונים אלה אינם
נמצאים בקשר עם עובדות המין, ומסיטים תקציבים מארגונים ותיקים ומבוססים שפעלו
במשך שנים רבות למען עובדות המין. "הארגונים החדשים מוצאים את עצמם במצב
ביזארי, שבמסגרתו הם מבצעים פעולות של אלימות והפרת זכויות אדם נגד הנשים והנערות
שהם לכאורה מצילים."
כמובן, כל הפעולות האלה היו יכולות
להשתלם אם הן באמת היו מצילות נשים שנכפה עליהן לעבוד בזנות. אולם זה אינו המצב. רוב
עובדות המין בתאילנד הן בגירות שעובדות בזנות מרצונן. עובדות מין
עירוניות שולחות יותר משלוש מאות מיליון דולר בשנה למשפחותיהן הכפריות. עובדות מין
מהגרות שולחות בין 15% ל-25% מהכנסתן למשפחותיהן. מהגרת שעובדת בזנות מרוויחה
בממוצע פי 15 ממהגרת שעובדת בעבודות אחרות. הן צריכות את הכסף, אך ממשלת תאילנד,
בעידוד ממשלת ארה"ב, מעדיפה לגרש אותן או לעצור אותן. כל ארגון בינלאומי
שרוצה לקבל תמיכה אמריקאית במניעת איידס, חייב לחתום על הצהרה לפיה הוא מתנגד באופן
פעיל לכל סוג של הפיכת הזנות לחוקית (כלומר, גם לאי-הפללה של עובדות המין
עצמן).
הסובלות העיקריות מהמדיניות הזו הן
עובדות המין המהגרות. Muay, עובדת
מין בורמזית, אמרה לחוקרות: "לא משנה מה מחכה לנו בתאילנד, זה בכל מקרה יהיה
טוב יותר מהמצב בבית. אין שם כלום בשבילנו, כלום." רוב המהגרות הן
בורמזיות. לא מפני שהן מחפשות חיים קלים, אלא בגלל הדיקטטורה הצבאית במדינתן,
דיכוי המיעוטים וחוסר היכולת להתפרנס [אפשר לקוות שאחרי הבחירות הדמוקרטיות שנערכו
לאחרונה בבורמה, מצבן ישתפר]. החוקים נגד ההגירה הופכים אותן לתלויות ב"מתווכים".
ועדיין, המבריחים האלה עדיפים בעיניהן על הארגונים נגד סחר, שמגרשים אותן בחזרה
למדינות שמהן ברחו.
על סיפורי הפשיטות האכזריות של המשטרה
תוכלו לקרוא כאן.
לא סיכמתי אותם כי הם מדכאים מדי (ולא הצלחתי לעמוד בקריאה שלהם). אבל המהגרות לא
מתכוונות להיכנע לממסד:
"במשך אלפי שנים יכולנו לנוע
בחופשיות בין מדינות. אנחנו מגדלות אותם יבולים, לובשות אותם בגדים ועורכות
פסטיבלים דומים. הנהר שלכן הופך לנהר שלי; כשיורד גשם על גג ביתי, בקרוב יירד
גשם על גג ביתכן; נהגנו לבקר את שכנינו בזמנים של מחסור או של חגיגות, לפעמים
בשביל להילחם ולפעמים בשביל לאהוב. רק במאה השנים האחרונות התנועה הטבעית של בני
אדם נאלצה להיאבק במכשולים מלאכותיים של גבולות, דרכונים, חוקי הגירה ואכיפת חוק.
גבולות מעשה ידי-אדם אלה הם במקרים רבים קשים יותר למעבר מהג'ונגלים, הנהרות
וההרים שאנחנו חוצות בדרך לחיים טובים יותר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה