יום שבת, 14 במאי 2022

ההיסטוריה הטרנסג'נדרית בארה"ב מאז סוף המאה ה-19

[הסיכום הזה הוא היסטוריה חלקית בלבד, מפני שהיו המון פעילויות טרנסיות מרשימות לאורך ההיסטוריה ואני רק גבר סיסג'נדר אחד. הסיכום מבוסס על ספרה של סוזן סטרייקר: Transgender History, The Roots of Today’s Revolution

טכנאית הקול סנדי סטון, אישה טרנסית, עבדה בחברת התקליטים הפמיניסטית "אוליביה" ובפסטיבל המוסיקה לנשים שלה. ב-1979 היא נאלצה לעזוב בגלל התקפות של טרפיות (פמיניסטיות טרנספוביות). אז היא בנתה לעצמה מחשב, לימדה את עצמה לתכנת ויצרה ז'אנר חדר של אמנות מדיה; וגם הצטרפה לאקדמיה, פרסמה את המאמר המכונן The ‘Empire’ Strikes Back: A Posttranssexual Manifesto, השלימה דוקטורט בלימודי תרבות ופחות או יותר ייסדה את תחום הלימודים הטרנסג'נדריים. מתברר שלא משנה כמה החברה מנסה לדכא נשים טרנסיות וגברים טרנסים, בסוף הם יהפכו אותה לחברה טובה יותר.

סנדי סטון

החברה האמריקאית בהחלט ניסתה לדכא את הקהילה הטרנסית לאורך ההיסטוריה, ולכן אין לנו הרבה מידע על התרומה של הקהילה הטרנסית לארה"ב לפני 1950. ערים בארה"ב אסרו על הופעה בציבור "בלבוש שאינו תואם למין שלך", כדי שאף אחת לא תחשוב שיש לה זכות ללבוש מה שהיא רוצה. שיקאגו אסרה זאת 
ב-1851. סן פרנסיסקו ב-1863. סינסינטי ב-1974, לעזאזל. ד"ר מרי ווקר, למשל, אחת הרופאות הראשונות בארה"ב, נעצרה פעמיים על קרוס-דרסינג מפני שנהגה ללבוש בגדי גברים. 

מרי ווקר

ווקר נהגה להגיד: "אני לא לובשת בגדי גברים, אני לובשת את הבגדים שלי". במלחמת האזרחים היא נלחמה כרופאה צבאית ונעצרה על ריגול מפני שהתעקשה לטפל גם בחיילי האויב. בחתונה שלה סירבה לכלול את המילה "לציית" בנדרי החתונה, התעקשה לשמור על שם משפחתה והתגרשה זמן קצר מאוחר יותר. אחרי מותה בגיל 86 היא לא נקברה כנהוג בשמלה, אלא בחליפת גבר.

עטיפת ספר ילדים על מרי ווקר

ג'ני ג'וּן לעומתה דווקא לא רצתה ללבוש בגדי גברים, על אף שסומנה בלידתה כגבר. בבגרותה היא עברה מרצונה סירוס, הגדירה את עצמה כ-fairy וקיימה לטענתה 16,000 מפגשים מיניים בתוך 12 שנים. ב-1895 היא הקימה יחד עם חברימות מועדון של אנדרוגינוס, במטרה "להתאחד להגנתנו מול הרדיפה המרירה של העולם". עשרים ומשהו שנים מאוחר יותר היא פרסמה שתי אוטוביוגרפיות, "אוטוביוגרפיה של אנדרוגינוס" ו"המתחזים לנשים" (היא התכוונה לזה בקטע טוב).

לא נשכח גם את פולי מארי, שבצעירותה תהתה לגבי הזהות המגדרית שלה, עברה פעמים רבות כנער ושקלה לקחת הורמונים. בסופו של דבר היא הסתפקה בתפקיד התובעת הכללית השחורה הראשונה בהיסטוריה של קליפורניה, וכתבה את המחקר שהוביל לפסיקת בית המשפט העליון נגד הפרדה גזעית בבתי הספר ב-1954.

 לעומת הפסיקה נגד הפרדה גזעית, חוות דעת משפטית קבעה ב-1949 שניתוח לשינוי איברי המין הוא "הטלת מום" ויחשוף כל מנתחת שתבצע אותו לתביעה פלילית. אז כריסטין יורגנסן, אמריקאית ממוצא דני, נסעה ב-1952 לדנמרק כדי לעבור את הניתוח. היא הייתה צעירה, יפה וחייל לשעבר בצבא ארה"ב, וזה הפך אותה לנושא המדובר והנפוץ ביותר בתקשורת האמריקאית בשנה הבאה. היא לא ממש רצתה את כל הפרסום, אבל לאחר שקיבלה אלפי מכתבי תודה מנשים טרנסיות על התקווה שהעניקה להן, היא אמרה לרופאים שלה בקופנהגן: "אני צריכה יחסי ציבור טובים ככל האפשר, למען כל מי שמרגישים ומרגישות שאני מייצגת אותם". היא הייתה למעשה הסלבריטאית הטרנסית הראשונה בארה"ב, ובזכותה הקהילה הטרנסית התחילה להתגבש.

וירג'יניה פרינס, קרוס-דרסרית, הייתה אחת הנשים שגיבשו את הקהילה הטרנסית באותן שנים – וגם פיצלה אותה. מצד אחד, פרינס טבעה את המונח טרנסג'נדר והקימה כמה מהארגונים הטרנסיים המצליחים ביותר במדינה. מצד שני, היא הייתה הומופובית והתנגדה לניתוחים לשינוי איבר המין. מבחינתה, טרנסווסטיט אמיתי הוא גבר הטרוסקסואל נשוי, שפשוט אוהב מדי פעם ללבוש בגדי נשים.

 פרינס וחברותיה הפיקו ב-1952 את המגזין הטרנסי הראשון בתולדות ארה"ב, Transvestia: The Journal of the American Society for Equality in Dress. תשע שנים לאחר מכן היא הזמינה כמה ממנויי המגזין למפגש אישי, ציוותה על כל מוזמן להגיע לחדר המלון שלה ולהביא איתם בסתר גרבונים ונעלי עקב, ולא סיפרה לאף אחד מהם שהיא מזמינה עוד מנויים. כל המנויים מצאו את עצמם על עקבים בחדר זה מול זה, וכך לא היה חשש להלשנה – כולם עסקו בו זמנית בפעילות האסורה של קרוס-דרסינג. אולי הם היו רודפים בריצה אחרי פרינס, אבל הם היו על עקבים!

קבוצת המוזמנים המופתעים קיבלה את השם "גרבונים ועקבים" והחלה להיפגש בסתר. שנה לאחר מכן הקבוצה הפכה לארגון לאומי, "הקרן לביטוי עצמי". פרינס, שפרסמה בינתיים את הספרים "איך להיות אישה כשאתה זכר" ו"הטרנסווסטיט ואשתו", אסרה על הומואים, נשים טרנסיות ונשים בכלל להשתתף במפגשים. לזכותה של פרינס ייאמר שהיא החלה ב-1968 לחיות כאישה, ופעלה למען האפשרות לשינוי המגדר במסמכים רשמיים.

למעשה, "גרבונים ועקבים" הגנה על הפריווילגיות של גברים לבנים אמידים, שבזכות כספם יכלו למצוא מקומות מפגש ולבטא את הצד הנשי שלהם בלי לסכן את מעמדם החברתי. לאנשות לא-לבנות לא היו פריווילגיות לערוך מסיבות פרטיות. רבות מהן חיו ברחובות והתפרנסו מעבודת מין. הולי וודלואן, שהתפרסמה מאוחר יותר כאחת מכוכבות העל הטרנסיות של אנדי וורהול, מספרת: "ברחתי מהבית בגיל 16, אחרי שההורים שלי תפסו אותי שוכבת עם גברים. פגשתי כמה קווינז במלון מפוקפק, כולן צפופות בחדר אחד. הן התפרנסו ברחוב, משתמשות בגוף שלהן תמורת 20 דולר לאקט. בסוף היום הן היו אוספות יחד את הכסף שהרוויחו. הצטרפתי אליהן, עומדת בפינות רחוב ובסמטאות חשוכות. הייתי כל כך מפוחדת, שנאתי את זה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה אחרת".

הולי וודלואן בתקופת הזוהר שלה

הטרנסיות הלא-לבנות סייעו זו לזו לשרוד. הן חיו יחד, חלקו ביניהן את הכספים שהרוויחו והגנו זו על זו מפני לקוחות ושוטרים אלימים. סילביה ריברה ומרשה ג'ונסון האגדיות עבדו ברחובות כדי להרוויח כסף ולייסד את  STAR, Street Transvestite Action Revolutionaries, בית לילדי וילדות רחוב.

בסן-פרנסיסקו קם ב-1966 הארגון הקווירי הראשון לצעירים, Vanguard, שנכללו בו בעיקר טרנסים, טרנסיות ועובדותי מין. הארגון הגדיר את עצמו כ"ארגון שנוסד על-ידי ולמען ילדי הרחוב", ואחת הפעולות הראשונות שלו הייתה טאטוא וניקוי הרחובות. הארגון הכריז על הפעולה: "הלילה ייערך מבצע ניקוי רחובות. לא מבצע משטרתי לניקוי אנשי הרחוב, אלא מבצע ניקיון מטעם אנשי הרחוב שתמיד סובלים מדיכוי משטרתי. המכורים לסמים, הנרקומנים, הנערים שמוכרים מין, לסביות והומואים וכל מי שהפכו את שוק הבשר של סן-פרנסיסקו לביתם. נמאס לנו לחיות בתוך כל הלכלוך שאנשי העסקים זורקים לרחובות שלנו. שמענו הרבה על 'כוח לבן' ו'כוח שחור'. הגיע הזמן ל'כוח הרחוב'."

הממסד המשיך לנסות לנקות את הרחובות מבני אדם. הרשויות היו זקוקות לגברים ממושמעים שישתתפו במלחמת וייטנאם, וחשדו בכל גבר שלא היה נורמטיבי מספיק כדי להרוג אנשים. המשטרה ראתה את התנועות השונות דורשות זכויות אדם, וראתה בזה הפרה של זכותה לדכא בני אדם. המעמד הבינוני נזקק לשכונות חדשות ונאלץ לנקות מהן את הקוויריות והזונות שהפריעו לו ליהנות מהבורגנות שלו.

הקהילה הטרנסית הלא-לבנה נלחמה בדיכוי. כשהמשטרה הגיעה לבית הקפה "הדו-נאטס של קופר" (Cooper's Do-Nuts) ב-1959 ועצרה שתי מלכות דראג, שני עובדי מין וגבר גיי, הסועדות החזירו מלחמה. קבוצה של נשים טרנסיות, לסביות, מלכות דראג והומואים תקפה את השוטרים במטחי דונאטס, כוסות קפה ושאריות אשפה. השוטרים לא הצליחו להתמודד עם מטחי הדונאטס הפריכים להפליא והזעיקו תגבורת. העצורים ניצלו את המהומה כדי לברוח, המפגינות רקדו על מכוניות ושרפו צמיגים, והרחוב נשאר סגור עקב המהומות גם ביום הבא. 

ב-1965 התרחש אירוע פחות פריך בבית הקפה "דיואי'ז" בפילדלפיה, מקום מפגש של גייז, דראג קווינז, לסביות ועובדות בזנות רחוב. לבעלי המקום נמאס מהאנשות הצעירות המגיעות בבגדים לא קונפורמיים, בקושי קונות משהו ומבריחות את שאר הלקוחות. ב-25 באפריל הוא גירש 150 מהן. בתגובה, אקטיביסטים התייצבו במהלך השבוע מול בית הקפה וחילקו עלונים נגד אפליה, ובסוף השבוע הם התיישבו בתוך בית הקפה וסירבו לצאת. הבעלים נכנע.

שנה לאחר מכן התרחשו מהומות בקפיטריית קומפטון בסן-פרנסיסקו. קווירים וטרנסיות אקטיביסטיות, ביניהן לא מעט עובדותי מין, ישבו בקפיטריה ערב אחד באוגוסט, כמו בכל ערב. בעל המקום ניסה לגרש אותן, כמו בכל ערב. הפעם הוא גם קרא למשטרה. הטרנסיות וחבריהן לא הסכימו להתפנות, ואחת מהן שפכה קפה על שוטר שניסה לעצור אותה. במשך יומיים התחוללו מהומות במקום, כולל השלכת חפצים, ניפוץ חלונות, צלחות מעופפות וכמה קטטות הגונות, במה שנחשב לתחילת המאבק המודרני של עובדותי מין על זכויותיהן. לא ידוע אם דונאטס היו מעורבים במהומות.

אפשר להעביר חיים שלמים באכילת דונאטס וקרבות נגד המשטרה, ועל מהומות סטונוול בוודאי כבר שמעתן, אבל הקהילה הטרנסית לא הסתפקה בזה ועשתה חיים בנשפי דראג. אישה טרנסית בשם "מיס מייג'ור" נזכרת: "היינו צריכות לשמור על הגב שלנו ולפתוח את העיניים, אבל למדנו להסתדר עם זה, להירגע וליהנות. הנשפים היו תענוג, פלא ממש, למרות כל הבלבול. אז עוד לא היו הטרמינולוגיה והתיוגים האלה. לא ידענו שאנחנו תוהות בקשר למגדר שלנו. ידענו רק שזה מרגיש נכון".

מיס מייג'ור במצעד הגאווה 2014. היא הייתה ממובילות מהומות סטונוול, אימצה שלושה ילדים חסרי בית, ומנהלת כיום עמותה למען הקהילה הטרנסית. תמונה: By Quinn Dombrowski - https://www.flickr.com/photos/quinnanya/14560270363, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=35247133 

היו גם מי שניסו לעזור לקהילה הטרנסית להרגיש כמו שהיא מרגישה לנכון. ב-1966 התפרסם ספרו של ד"ר הארי בנג'מין, "התופעה הטרנסקסואלית", שהעניק במה לקהילה הטרנסג'נדרית בסן פרנסיסקו. קבוצת נשים טרנסיות בראשות ונדי קוהלר, מטופלת של ד"ר בנג'מין, החלה לעבוד עם הרופא האקטיביסט ג'ואל פורט לשיפור היחס הרפואי לקהילה הטרנסית. המרכז הראשון לשינוי מין בארה"ב נוסד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס. בית המשפט העליון של קליפורניה פסל את החוקים נגד קרוס-דרסינג.

זאת הייתה תקופה אופטימית, גם בזכות הכסף של ריד אריקסון, שסומן כאישה בלידתו, חיכה בסבלנות למות אביו המיליונר, ואז התחיל לעבור טיפולים, לחיות כגבר ולהשתמש בכסף כדי לקדם את הקהילה הטרנסית. הוא מימן את ספרו של ד"ר בנג'מין, ארבעה מרכזים רפואיים לקהילה הטרנסקסואלית ומוסד קווירי-חינוכי בשם ONE. את שאר כספו הוא הוציא על דברים חשובים באמת: כפר נודיסטים, יצירת קשר עם חוצנים, סמים וארמון קטן במכסיקו שאליו נמלט אחרי שהואשם בשימוש בסמים. 

ריד אריקסן

באותן שנים אופנת היוניסקס פרחה, מחזות תיאטרון טרנסיים אוונגרדים העניקו השראה לאמנים כמו דיוויד בואי ולכוכבי סרטי קאלט כמו Divine, ועיריית סן פרנסיסקו אפילו מינתה את השוטר אליוט בלקסטון לאחראי על הקשר עם הקהילה ההומופילית. לואיזה ארגשטרסה, אישה טרנסית, הגיעה למשרדו של בלקסטון, הטיחה על שולחנו את ספרו של ד"ר בנג'מין ודרשה שהוא יעשה משהו "למען הקהילה שלנו". בלקסטון ביקש ממנה ללמד אותו יותר על הנושא, והחל לפעול לשינוי היחס המשטרתי לקהילה.

השמרנים מימין ומשמאל לא היו מרוצים. שוטרים הומופובים ניסו להפליל את בלקסטון, שנאלץ בסופו של דבר לעזוב לתפקיד אחר. אותם שוטרים הפלילו בהצלחה יועצת בוועד הסיוע לטרנסקסואלים, בטענה שהחזיקה סמים. משטרת לוס אנג'לס יצאה למבצעים נגד הברים של הקהילה, שבהם עצרה את כל מי שלא לבשו לפחות שלושה פרטי לבוש התואמים למגדר הרשום בתעודת הזהות.

ההומואים חגגו ב-1973 את ביטול הגדרת ההומוסקסואליות כמחלת נפש, ושמחו להתרחק מהממסד הרפואי. הם לא הבינו את הקטע של הקהילה הטרנסית, שעדיין רצתה את סיוע הממסד הרפואי במקום להשתחרר ממנו כמו ההומואים המתקדמים כל כך. הפמיניסטיות חגגו באותה שנה את פסיקת בית המשפט העליון על זכותן של נשים לעבור הפלות. מייד אחרי שקיבלו את הזכות על גופן, הן יצאו נגד זכותן של נשים טרנסיות על גופן.

מצעד הגאווה הראשון של סן פרנסיסקו, שנערך לכבוד אירועי סטונוול וקומפטון, קיבל בברכה דראג-קווינז. קבוצת לסביות פמיניסטיות נשאה נגדן שלטי "Off the Pricks". אחד ממארגני המצעד, גבר הומו, החטיף בתגובה אגרוף לאחת הלסביות. הלסביות-הפמיניסטיות טענו שהאגרוף הזה הוא עוד הוכחה לדיכוי הפטריארכאלי של נשים, והודיעו שלא ישתתפו יותר במצעדים שיאפשרו לדראג-קווינז לחקות נשים. בשנה הבאה התקיימו שני מצעדים נפרדים, אחד פתוח לכול והשני אסר על השתתפות דראג וטרנס. השני הוא זה שהפך למצעד המיינסטרימי בשנים הבאות.

בכנס הפמיניסטי-לסבי של החוף המערבי, רובין מורגן יצאה נגד חברת הוועדה המארגנת, הזמרת הטרנסית-הלסבית בת' אליוט, ונאמה בהרצאת הפתיחה של הכנס מול 12,000 המשתתפות:

"למה חלק מכן מגינות על התועבה של גברים טרנסווסטיטים, שבכוונה מדגישים את תפקידי המגדר והופכים את הדיכוי והסבל הנשי לפארודיה? אני לא אקרא לגבר 'היא'. שלושים ושתיים שנים של הישרדות וסבל בחברה השוביניסטית הִקנו לי את התואר 'אישה'. איזשהו גבר הולך ברחוב כמו טרנסווסטיט, ואחרי חמש דקות של הטרדות, שהוא עשוי ליהנות מהן, הוא מעז לחשוב שהוא מבין את הכאב שלנו?"

בסוף הנאום קראה מורגן למשתתפות הכנס להצביע נגד ההופעה המוסיקלית של אליוט, והכריזה: "אתן יכולות לתת לו להיכנס לסדנאות שלכן – או שאתן יכולות לטפל בו". למרות דבריה של מורגן, שני-שליש ממשתתפות הכנס הצביעו בעד השארתה של אליוט, אבל הפלג הטרנספובי של המשתתפות איים לשבש את הכנס אם אליוט תישאר, ואליוט עזבה את הכנס מייד אחרי הופעתה.

בת' אליוט

מארגני אירוע גאווה נוסף בניו-יורק ניסו למנוע מסילביה ריברה לנאום. היא נאמה בכל זאת: "הייתי בכלא. נאנסתי והוכיתי פעמים רבות, על-ידי גברים, גברים הטרוסקסואלים. אני לא מוכנה להשלים יותר עם החרא הזה. שברו לי את האף. פוטרתי מהעבודה. הפסדתי את הדירה שלי. כל זה למען שחרור הגייז. וככה אתם מתנהגים אליי? מה לעזאזל דפוק אצלכן? אני מאמינה בגיי פאוור. אני מאמינה בלהשיג את הזכויות שלנו, אחרת לא הייתי יוצאת החוצה ונלחמת עליהן. בואו ותראו את האנשות בבית STAR. האנשות שם מנסות לעשות משהו בשביל כולנו, לא רק בשביל גברים ונשים לבנים מהמעמד הבינוני".

הטרנספובית הבולטת ביותר באותן שנים הייתה פרופסור ג'ניס ריימונד, שעדיין פופולארית מאוד בקרב פמיניסטיות לבנות. ספרה הטרנספובי של ריימונד, The Transsexual Empire: The Making of the She-Male, הפך לתנ"ך של הטרפיות. או אולי למיין קאמפף של הטרפיות, מפני שהוא השווה בין טרנסקסואליות לנאציזם. חוץ מזה, לדבריה של ריימונד, "כל הטרנסקסואליות אונסות את הגוף הנשי, כי הן מצמצמות את הגוף הנשי האמיתי למיצג מלאכותי ומנכסות את הגוף הזה לעצמן". היא דרשה להחזיר את החוקים נגד לבישת בגדים שאינם תואמים למגדר שלך. הנשיאים רייגן וניקסון שמחו לשתף פעולה איתה ועם חברותיה, וצמצמו את התקציב הצנוע ממילא לשירותי רווחה עבור הקהילה הטרנסג'נדרית.

ב-1980 נכנסה למדריך הפסיכולוגי הפרעה פסיכולוגית חדשה: "הפרעת זהות מגדרית". ההחלטה יצרה מחלוקת בקרב הקהילה הטרנסית. הרוב התנגדו להגדרה של התחושה המגדרית שלהם כהפרעה, והתנגדו אף יותר לדרישה לעבור הערכה פסיכולוגית ולהתנהג כמצופה ממגדר מסוים כדי לזכות בטיפולים. אחרימות דווקא שמחו על ההגדרה של הזהות שלהםן כמצב רפואי שאפשר לטפל בו.

ואז הגיע האיידס, וזה כבר היה מצב רפואי שאי אפשר לטפל בו. מגיפת האיידס פגעה קשות באוכלוסיות טרנסג'נדריות שהסתמכו על עבודת מין כדי לשרוד, חלקו מחטים בשביל הזרקת הורמונים ועשו סקס להנאתן. באופן אירוני, האיידס גם גרם לממסד להבין שצריך לסייע לקהילה הטרנסית על מנת לעצור את מגיפת האיידס. הרשויות החלו להזרים כספים לארגונים טרנסיים נגד איידס, שארגנו סדנאות על מין בטוח, סיפקו סיוע רפואי, תעסוקה ותמיכה לקהילה הטרנסית, והפכו למוקד של אקטיביזם. הארגונים הרדיקליים החדשים לא התביישו בקוויריות שלהם והחצינו אותה במופגן. ארגון ACT UP  יצא נגד תאגידי התרופות. ענפים של ארגון Queer Nation התפתחו בכל רחבי ארה"ב, ומתוכם התפתחה תנועת Transgender Nation, שנוסדה בסן-פרנסיסקו על-ידי אן אוגבורן.

לו סאליבן, גבר טרנס, היה אחד האקטיביסטים הבולטים באותן שנים. כבר בגיל 15 הוא כתב ביומנו: "אני רוצה להיראות כמו מה שאני, אבל אני לא יודע איך מישהו כמוני נראה". הוא פרסם מאמרים שהקדימו את זמנם: "כולם מציגים את התחושה העצמית שלהם לאחרים, באמצעות כמה מוסכמות מגדריות קלות לזיהוי. הייצוג הטרנסג'נדרי של זהויות גבריות ונשיות אינו יותר סטריאוטיפי מזה של כל ייצוג אחר". הוא כתב ספר עזרה עצמית לגברים טרנסים, ייסד קבוצות תמיכה והקים את האגודה ההיסטורית של להט"ב. סאליבן נפטר בגיל צעיר ממחלת האיידס, ולפני מותו כתב לצוות הרפואי שדחה אותו בעבר: "אמרתם לי שאני לא יכול לחיות כגבר הומו, אבל עכשיו אני הולך למות כזה".

האקטיביזם הגיע גם לאקדמיה. המילה "טרנסג'נדר" החליפה בשנות התשעים את המילים הקודמות שנחשבות היום לא פוליטיקלי קורקט. הולי בוזוול תרמה לכך במאמרה מ-1991, "האלטרנטיבה הטרנסג'נדרית", שבו הסבירה שהמילה כוללת את הספקטרום השלם של מגוון מגדרי. גלוריה אנזלדואה יצאה נגד הפמיניזם הלבן, ששאף לשחזר את הנשיות הטהורה שהפטריארכיה הרסה. אנזלדואה העדיפה להיות אישה לא טהורה, לחצות גבולות ולמחוץ את ההפרדה בין הקטגוריות. ג'ודית באטלר טענה כי מגדר אינו עניין אובייקטיבי של גוף המוגדר על-פי מין; מגדר מורכב מכל הפעולות המבוצעות עם הגוף, ביניהן לבוש, תנועה, דיבור, מגע, מבט. כלומר, מגדרים טרנסיים הם אמיתיים בדיוק כמו כל מגדר אחר, ומושגים בדיוק באותה דרך של התנהגויות מסוימות.

הסרטים "משחק הדמעות" ו"בנים אינם בוכים" זכו להצלחה, והכנס הלאומי הראשון של גברים טרנסים נערך בסן פרנסיסקו (דווקא ב"מרכז הקהילתי לנשים"). קוויריות המשיכו לעשות בלגאן, קראו ברחובות  “We’re Here, We’re Queer, Get Used to It”, פלשו לוועידה של פסיכולוגים ותמכו בנשים טרנסיות שעמדו למשפטים על עבודת מין. במצעדי הגאווה ב-1993 וב-1994 הטרנסיות עדיין נאלצו לצעוד ב"מצעד אלטרנטיבי", אבל ב-1995 כבר לא מעט ארגוני לה"ב הוסיפו את ה-ט' והפכו ללהט"ב.

האינטרנט הביא לגיבוש של הקהילה הטרנסית. אתר האינטרנט Remembering Our Dead הועלה לרשת ב-1999 על-ידי גוון סמית', ומתעד עד היום את האלימות והרציחות נגד טרנסג'נדרים. באותה שנה נוסד יום הזיכרון הטרנסג'נדרי, שנערך כיום במאות בתי ספר, קמפוסים אוניברסיטאיים ומרכזים קהילתיים ברחבי העולם. ב-2007 נכללו פשעים נגד טרנסג'נדריות בחוק הפדראלי נגד פשעי שנאה.

בזמן שארגוני הומואים ולסביות חגגו את החוק מ-2007 נגד אפליה תעסוקתית של הומואים ולסביות, הם התעלמו מההוצאה של טרנסג'נדרים מהחוק. כתוצאה מכך, ארגוני זכויות טרנס משתפים בימינו פחות פעולה עם ארגוני לה"ב ויותר פעולה עם ארגוני מהגרים ומהגרות, עובדותי מין ומיעוטים אחרים הפועלים נגד הבירוקרטיה הממסדית. האקטיביזם של הקהילה הטרנסית הביא בסופו של דבר גם לשינויי חוקים. בתחילת שנות התשעים, רק שלוש רשויות עירוניות קבעו תקנות להגנה על טרנסג'נדרים מפני אפליה תעסוקתית. בשנת אלפיים היו 26 כאלה. ב-2018 היו כבר יותר ממאה. בית המשפט העליון פסק נגד אפליה תעסוקתית כלפי טרנסג'נדרים, בזכות תביעתה של איימי סטיבנס, שפוטרה מעבודתה כמנהלת לוויות אחרי שהודיעה למעסיקה על כוונתה להופיע לעבודה כאישה.

ממשל אובמה אִפשר שינוי שם ומגדר במסמכים רשמיים וביטל את האיסור על שירות טרנסג'נדרים בצבא. אובמה מינה נשים טרנסיות וגברים טרנסים לתפקידים ממשלתיים, והבית הלבן הוסיף תא שירותים נייטרלי מגדרית. תקשורת ההמונים בימינו מציגה יותר ויותר נשים טרנסיות. בין השאר, קייטלין ג'נר, לוורן קוקס וג'נט מוק, האחיות לאנה ולילי וצ'אוסקי וסדרת הטלוויזיה שלהן "סנס8", וכמובן הסדרה טרנספרנט של אמזון.

המצב של הקהילה הטרנסית בארה"ב הוא הטוב ביותר שהיה במאות האחרונות, אבל זה לא אומר שהמצב טוב. 40% חוו דחייה על-ידי משפחתם, 39% שקלו להתאבד ו-50% הותקפו פיסית או מינית בשלב כלשהו של החיים. יותר מ-50% נמנעו מללכת לשירותים ציבוריים בגלל הפחד מאלימות. שכיחות האיידס היא פי חמישה משאר האוכלוסייה, שכיחות העוני פי ארבעה, וכמעט 50% מהנשים הטרנסיות השחורות נכלאו, רבות מהן בגלל ההפללה של עבודת מין. בשנים האחרונות טראמפ ניסה להחזיר את ההישגים של ממשל אובמה לאחור. רק 2% מהאוכלוסיה הטרנסית בארה"ב מצביעה למפלגה הרפובליקנית. אבל עם או בלי טראמפ, הקהילה הטרנסית תמשיך לשפר את החברה כמו שעשתה תמיד, ולא משנה כמה שמרנים ושמרניות ינסו לעצור אותה.

ג'סי פראט לופז (מימין), אישה טרנסית ממוצא קולומביאני, פתחה בתקופת הקורונה קמפיין מימון המונים עבור נשים טרנסיות שחורות חסרות בית שעובדות בזנות באטלנטה. הקמפיין אסף כמעט שלושה מיליון דולר, והבטיח שאף אישה טרנסית לא תצטרך יותר לחיות ברחובות העיר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה