עובדת מין? אין דבר כזה!

ג'ו דוזמה, אקדמאית ועובדת מין לשעבר, היתה אחת הפעילות הבולטות ביותר למען זכויות עובדות מין. היא חשפה איך ארגונים נגד זנות הפכו את הדיון על זנות לדיון על סחר בנשים, במטרה לחוקק חוקים שיעצימו אותם על חשבון עובדות המין עצמן. הרשומה מתבססת על ספרה, "שפחות מין ושליטות השיח", ועל מאמר נוסף שלה.

דוזמה תוקפת את פוליטיקת הזהויות, פוליטיקה שמבוססת על התנגדות לדיכוי ההיסטורי של קבוצות שונות. לכאורה, פוליטיקת הזהויות שואפת למגר את אותו דיכוי היסטורי. למעשה, אם היא תמגר את הדיכוי, הרי שהזהות שלה עצמה תפסיק להתקיים, מאחר שהיא מבוססת כולה על ההתנגדות לדיכוי.

זאת הסיבה שפוליטיקת הזהויות לא באמת רוצה לשנות את השלטון המדכא. היא מחפשת הגנה מפני השלטון, ולא כוח וחופש לעצמה. כשהיא מבקשת את הגנתו של אותו ממסד שמדכא אותה, היא בעצם מחזקת את המדיניות והחוקים של אותו ממסד מדכא.

במקום לפקפק בכוחו של הממסד לחוקק ולהעניש, הפמיניסטיות מחזקות את כוחו כשהן פונות אליו שיגן עליהן, על חשבון נשים אחרות שנשארות לא מוגנות. "חוקים הם אמצעים חשובים בדיכוי של מי שאינן מוגנות. הם מגבירים את הפגיעוּת של מי שנמצאות בצד הלא מוגן של החלוקה בין חושך לאור, בין נשים נשואות לזונות, בין ילדות טובות לרעות."

באופן כזה, פמיניסטיות מערביות מקבלות מקום בתוך ההגמוניה הממסדית על-ידי הפיכתן של עובדות המין לקורבנות חסרות ישע, ומחוקקות חוקים שמחזקים את הנשים המערביות על חשבון יכולת הפעולה של נשים שאינן לבנות. "הגופים המצילים" הם גופים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה. "הגופים הסובלים" הם גופים ממעמד הפועלים או שחורים וילידים.

בסוף המאה ה-19 הרטוריקה של מתנגדות הזנות הפכה את הזנוּת לסחר בנשים. הנשים הלבנות הפכו את עובדות המין ל"שפחות" שחיות בתנאי עבדוּת, ושפחות כמובן אינן יכולות לדבר בשם עצמן. כדי "להשמיע את קולן" של הנשים הלא-לבנות, הנשים הלבנות קיבלו כוח פוליטי. העבדוּת לכאורה של נשות העולם השלישי שימשה את הנשים הלבנות כדי להדגים את הצורך במעורבות פוליטית של נשים, על-מנת להפסיק את הסבל שנגרם על-ידי גברים.

גם כיום, הפמיניסטיות נוקטות בניאו-קולוניאליזם כלפי עובדות המין בעולם השלישי. הן מונעות מהן לייצג את עצמן ומציגות את התרבות המערבית, ואת הפמיניזם המערבי, כמתקדמים יותר תרבותית בהתנגדותם לפטריארכיה.

ביחס לעובדות המין בעולם המערבי, שדורשות הכרה במקצוע וזכויות אדם, הפמיניזם הרדיקלי מגנה אותן ובו זמנית מרחם עליהן. קתלין בארי, מייסדת הארגון הפמיניסטי-רדיקלי נגד זנות CATW, כתבה שהן "מפנימות את הדה-הומניזציה לתוך זהותן", ומאשימה אותן: "מי שמצהירה שהיא בחרה בזנות, ושהזנות היא חלק מהזהות הנבחרת שלה, מעורבת באופן פעיל בקידום דיכוי הנשים למען האינטרסים של עצמה".

עבור ארגונים נגד זנות, הרעיון של זונה שלא נפגעת מעבודתה הוא בלתי אפשרי. הוא לא יכול להתקיים. כשהארגונים נגד זנות דורשים להתייחס ל'זונה הפגועה' בתור האמת הפמיניסטית היחידה, הם מכחישים את קיומן של עובדות מין שמייצגות חוויה אחרת, וכך מעלימים את האפשרות לעימות פוליטי איתן. זהו המימוש האולטימטיבי של כוח: להכחיש את עצם קיומן של עובדות מין, להתעקש שהן לא יכולות להיות. הזונה, אם כך, אינה רק חסרת הסכמה, רצון ותשוקה. היא עצמה חסרה. מה שהארגונים נגד זנות רוצים יותר מכול הוא שעובדות מין יאטמו את חוריהן – יסתמו את הפה, יסגרו את הרגליים – כדי למנוע מהן לשפוך החוצה את החומרים והמילים שהארגונים רואים בהם מזיקים.

עובדות המין בעולם השלישי, לעומת עובדות המין המערב, אפילו לא נחשבות למי שמבינות מה הן עושות ומהן זכויות אדם. בארי כותבת עליהן: "הן אימצו את השימוש במונח 'עבודת מין' בגלל ייאוש, לא בגלל שהן מקדמות זנות. נראה להן בלתי אפשרי למצוא דרך אחרת שבה יתייחסו לנשים בזנות בכבוד, מלבד לנרמל את הניצול שלהן".

מבחינת הפמיניזם הלבן, עובדות המין בעולם השלישי כל כך משועבדות, שתקוותן היחידה היא שנשים אחרות יצילו אותן. במיטב המסורת הקולוניאליסטית, משימת הפמיניזם הלבן היא להציל את מי שהוא מחשיב לחסר יכולת להגדרה עצמית. העובדה שלעובדות מין בעולם השלישי יש מסורת ארוכת ימים של התארגנות למען זכויותיהן, ושהן דוחות את הטענות של הפמיניזם הלבן, לא מפריעה לפמיניסטיות מערביות לטעון שהן חסרות יכולת ארגון וזהות.

מאמצי החקיקה שנועדו לכאורה לעזור לעובדות המין, למעשה פוגעים בהן ונותנים עוד כוח בדיוק לגופים שמדכאים אותן מלכתחילה, כלומר למשטרה ולממסד. חוקים נגד "סחר בנשים" פוגעים ביכולתן של נשים להגר בתוך ומחוץ למדינה; מי שעוזרים להן להגר נחשבים לסוחרי נשים; וקרוב משפחה שמסיע אישה מעיר לעיר נחשב לסוחר נשים. המדינה מפקחת במיטב המסורת הפטריארכלית על מיקומן הנכון של נשים.

הממשלות מאמצות גישות ש"מגינות" על נשים מפני הזנות על-ידי הגבלת החופש שלהן. קמפיינים פמיניסטיים נגד סחר בנשים מדגישים את הפרות זכויות האדם המבוצעות על-ידי "סרסורים", "סוחרים" ולקוחות נגד זונות. לעומת זאת, ארגונים של עובדות מין ברחבי העולם מזהים את המדינה, ובעיקר את המשטרה, בתור המפרות העיקריות של זכויות עובדות המין. בגלל הסטת תשומת הלב מהדיכוי הממסדי לפעולות יחידות של גברים אלימים, קמפיינים נגד סחר חסרים את הגישה הביקורתית כלפי המדינה.

באופן אירוני, בעקבות חוסר ההכרה בדיכוי הממסדי כלפי עובדות מין, המלחמה בסחר בנשים מחזקת את כוחו של הממסד על חשבון עובדות המין.