ניקי רוברטס, עובדת מין, כתבה ב-1992 את
הספר "זונות עושות היסטוריה", שתורגם לעברית ב-2006 (הוצאת סיטרא אחרא, בתרגום
מצוין של אפרת רותם). זהו ספר מקיף ומרתק על זנות לאורך ההיסטוריה. עבור כל מי
שרוצה ללמוד על זנות בהקשר ההיסטורי הרחב שלה, "זונות עושות היסטוריה" הוא
ספר חובה.
אנסה לכתוב כאן סיכום קצר של הספר, תוך
המלצה לקרוא את הספר כולו. זה החלק הראשון של הסיכום, מה"פרה-היסטוריה" ועד ימי הביניים.
האלה והזונה
"בראשית הייתה המטריארכיה. [...]
בתקופה שגברים כינו 'פרה-היסטוריה' (פרה-פטריארכיה, ליתר דיוק) הייתה זו האישה
שנתפסה כבוראת כוח החיים. סגדו לה כ'האלה הגדולה', והיא ניצבה במרכז הפעילות
החברתית בשל כך."
בתקופה ההיא המין היה קדוש, והכוהנות
במקדשים ערכו טקסים של מין קבוצתי שבהם השתתפה הקהילה כולה, שהתאחדה עם כוחות
החיים באקסטזה. זה היה כיף, או לפחות נשמע ככה, אבל אז באו הגברים והרסו הכול. משנת
3000 לפנה"ס התחילו שבטי נוודים לוחמים, מונהגים בידי הגברים, לפלוש לשטחי
עמי האלה, הכניעו אותם והשליטו עליהם את הסמכות הגברית. "החברות החדשות היו
יצורי כלאיים בין מבנים מטריארכליים ופטריארכליים, וכוחו של הצד הגברי הלך והתחזק.
צורות חדשות של נישואים הופיעו, ומטרתן העיקרית הייתה שליטה במיניות הנשים כדי
לוודא מעל לכל ספק את האבהות על כל ילד. גברים התחילו לחוקק חוקים מגבילים יותר
ויותר."
בסביבות האלף השני לפנה"ס הופיע
מוסד הזנות המקודשת. "זנות מקודשת הייתה, למעשה, המסורת של הטקסים
המיניים, ששרדה מתקופת האבן והפכה לחלק בלתי נפרד מן הפולחן הדתי של התרבויות
הקדומות ביותר." הגברים יצרו כהונה גברית שתשלוט בנשות המקדשים, אולם
בני האדם המשיכו לסגוד לאלה. "האלה הגדולה, אינַנָה שהפכה מאוחר יותר לאִשתר,
שמרה על כוחה, ובכל מקום שבו עבדו אותה, ניצבה זנות מקודשת בלב הפולחן הדתי."
"בעוד מרכז הכובד עובר מן
הנשים אל הגברים, הפכה החברה להיררכית יותר ויותר; הפערים בה היו עצומים
והתרחבו תדיר בין 'המעמד הגבוה' ל'מעמד הנמוך'. ההבחנה בין השניים השתקפה גם בעולם
המקודש של כוהנות המקדשים: כמעשה של פשרה עם המשטר הפטריארכלי החדש, התפתחה שם
שכבה של זונות ממעמד גבוה, שהצליחו לשמר חלק מסמכויותיהן ומזכויותיהן
הקדומות."
"כמו מקצוע הזנות, החלוקה של נשים
לרעיות ולזונות עתיקה כדברי ימי ההיסטוריה (הפטריארכלית)." כבר בסביבות שנת
2000 לפנה"ס נוצרה ביניהן הפרדה חוקית.
הנקבה המבויתת קיבלה רישיון למיניות,
באמצעות הקשר הבלעדי שלה עם גבר אחד, שהפך לבעלה בכל מובן אפשרי. הגברים לעומת זאת
לא הסתפקו באישה אחת, ופנו ליחסים מיניים עם זונות. הזונות הצליחו לשמר את עצמאותן
המינית והכלכלית והוסיפו להתנגד לביות, אך עשו זאת לנוכח חוקים מחמירים ומדכאים
יותר ויותר. "המיניות המרדנית שלהן והיעדר התלות באדון אחד היוו איום ברור על
הסמכות הפטריארכלית – כאז כן עתה."
ואז הגיעו היהודים והכוהנים שלהם, שהפכו
את מיניות האישה לרעה, ואת הזונה להתגלמות הרוע הזה. "וכאן התרחש ניצחונה
הגדול של הפטריארכיה: בהצלחתם של מנהיגי העברים למסד את הדוקטרינה שלפיה מיניות
נשית בלתי כבולה ובלתי נשלטת (בידי גברים), שאותה ייצגה הזונה, היא מעשה רשע. עד
היום משפיעה סטיגמת הזונה על כל הנשים, ואין זה משנה מה עמדתן ביחס
לחלוקה המיתית ילדה טובה / ילדה רעה, חלוקה שמקורותיה נעוצים בהופעתה של התפיסה
הפטריארכלית, ובאמצעותה ניתן לתייג כל אישה כ'זונה' אם היא שוכחת את מקומה."
הנצרות והאיסלאם לקחו והעמיקו את הרעיון הזה.
יוון העתיקה
היסטוריונים נוהגים להתלהב מגדולתה של
יוון העתיקה. הנשים ביוון העתיקה התלהבו קצת פחות. לא היו להן זכויות, הן נחשבו
לרכוש אביהן ואחר כך לרכוש בעליהן, ובקושי הותר להן לצאת מהבית. "נשים
שהחליטו לא לחסות בצל בעליהן נתפסו בעיני הציבור כזונות. אפילו נשים 'מהוגנות'
שסחרו בשוק הוקעו כך."
במצב הזה, לא פלא שהתפתחה זנות, שנחשבה
ל"גן עדן" עבור הגברים ולסוג של גיהינום עבור הנשים, אם כי לא ברור מה
היה יותר גרוע, להיות אישה נשואה או זונה. "סולון החכם", המנהיג הנערץ
ושונא הנשים של אתונה, ייסד בתי זונות בחסות המדינה, שהנשים בהם היו למעשה שפחות
מין. הוא חוקק חוקים נגד זנות עצמאית, כי רצה להרוויח מהמיסים של בתי הזונות. אולם
החוקים לא מנעו מנשים להיות זונות עצמאיות, שחלקן עבדו בפרטיות וחלקן בקבוצות.
הייתה באתונה גם קבוצה של זונות עצמאיות
ומיוחסות, ה"הטאירות", שהיו מלומדות וגבו תשלום גבוה עבור שירותיהן.
רבות מהן היו עשירות להפליא, ולמעשה היו הנשים היחידות באתונה שחיו חיים עצמאיים
(ואף היו להן משרתים ועבדים). "הן נודעו בזכות האינטלקט שלהן לא פחות מאשר
בזכות יופיין וכישוריהן המיניים. [...] אורח חייהן החופשי והתרבותי היה ניגוד
מוחלט לבידוד ולאפלה שבהם חיו הנשים הנשואות." הן שירתו את גדולי ההוגים
היוונים, שגינו אותן בימים והשתמשו בשירותיהן בלילות. "ההטאירות נודעו כנשות
עסקים מעולות – מגרעת נוספת בעיניהם של היסטוריונים רבים, שמציירים אותן כרודפות
בצע חסרות רחמים וחמדניות."
הממסד בתקופתו של סולון ניסה לדכא אותן,
והן הואשמו בבתי המשפט בהאשמות שווא, אך ברוב המקרים הצליחו להיחלץ מהן. במקרה
מפורסם הואשמה ההטאירה פרינה בהאשמת שווא של חילול אירוע דתי. "נתוני הפתיחה
של פרינה היו גרועים. היא הייתה זונה שחיה חיי פאר והדר; היא הייתה משכילה
ועצמאית – בקיצור, היא הייתה היפוכה של הרעיה האתונאית המופתית, שהיה עליה להיות
רמוסה ובלתי נראית." כשעמדה להפסיד במשפט, עורך הדין שלה קרע חלק מלבושה וחשף
את שדיה. הטיעון שלו היה שיופי כזה, שמובן שהוא מתנת האלה, אינו יכול לחלל אירוע
דתי. השופטים לא יכלו שלא להסכים. הם זיכו את פרינה.
ההטאירות לא הסתפקו בשירותי מין. הן
פתחו בתי-ספר לנערות שרצו ללמוד להיות הטאירות. נוסף על "אמנות האהבה"
שנלמדה בבתי-הספר האלה, הנערות למדו אמנויות ומדעים של הספרות, פילוסופיה
ורטוריקה. התלמידות הפכו לנשים החכמות והמשכילות ביותר ביוון.
אבל ההטאירות היו מיעוט. "סולון
הצליח במאמציו לבודד את הנשים ולמסד את ההבחנה בין אישה טובה לאישה רעה. הרעיות
ה'חסודות' של אזרחי אתונה החופשיים חיו כאסירות והיו תלויות בבעליהן, ובכך אפשרו
למעמד הבינוני לשרוד ולבסס את עצמו, ואילו הנשים העניות והשפחות שאיישו את תעשיית
המין האדירה, בפיקוח המדינה, הבטיחו שהמדינה האתונאית תמשיך להניב רווחים עצומים
מסרסרות בקנה מידה עצום."
רומא העתיקה
הרומאים היו כל כך פעילים מינית, שאין
אפשרות לסווג את כל הפעילויות. כולם וכולן שכבו עם כולן וכולם. האימפריה הרומאית
נבנתה על עבדים ושפחות, שחיו בתנאים נוראים, וכך היה גם בתעשיית הזנות. עם זאת,
היו גם זונות חופשיות רבות, כולל נשים שלא עבדו בזנות למחייתן אלא רק מדי פעם כדי
לקבל קצת כסף כיס. אוותר על תיאורים נוספים כדי לחסוך בטריגרים.
היו חוקים שנועדו להגביל את הזונות,
כולל איסור על לבישת בגדים סגולים, אבל אף אחת לא צייתה להם. כמו ההטאירות
ביוון, גם ברומא התפתחה שכבה של זונות יוקרתיות, עשירות ומשכילות. וכמו ביוון,
הנשים האריסטוקרטיות ברומא קינאו בחופש ובעצמאות של אותן זונות. "האנטגוניזם
הזה, בין שתי קבוצות הנשים, עוד יופיע פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, ובבסיסו נעוצה
האירוניה הגדולה מכול: העובדה שהרעיה נזקקה לזונה כדי לקדם את מעמדה שלה. אחרי
הכול, אלמלא היו הנשים ה'רעות' קיימות, על מי יכלו הנשים 'הטובות' להתנשא?"
ימי הביניים המוקדמים
התפרקות האימפריה הרומית, והמלחמות שבאו
בעקבותיה במשך מאות שנים, פגעו באוכלוסייה בכלל ובזונות בפרט. הערים הגדולות, מקום
עבודתן של הזונות, נהרסו, והתושבים עברו לגור בכפרים ובשבטים. ביחד עם התפתחות
הנצרות, נשים מצאו מקום רק בתוככי ביתן ואיבדו את מעט העצמאות שעוד הייתה להן.
לכנסייה הנוצרית היו השפעות שליליות על
המיניות המערבית בכלל, ועל הנשים בפרט. כמו שכתבה הסופרת אליזבת פישר בספרה
"יצירת נשים": "האידיאליזציה של הצניעות הפכה לתיעוב הגוף ולגינוי
חריף של אקטים מיניים", ניגוד גמור למיניות הרומאית המופגנת.
מרים המגדלית, הזונה הגלילית שחזרה
בתשובה, מילאה תפקיד חשוב בחייו של ישו, והייתה העדה הראשונה לתחייתו. למרבה הצער,
היא גם הייתה זו שסיפקה לנוצרים את השבלונה האהובה עליהם: הזונה החוזרת בתשובה.
"כמה אירוני שבימינו הייתה זו התנועה הפמיניסטית שנטלה מידיה של הכנסייה
הנוצרית את המשימה להוסיף ולקדם את אותה שבלונה".
הדוקטרינה הנוצרית: מין במסגרת נישואים
מותר בדוחק לצורכי הִתרַבּוּת; מין לשם עונג, ובעיקר מין שלא במסגרת נישואים,
הוא תועבה.
חשוב לציין שישו נהג בגישה מקבלת יחסית
כלפי נשים. הבעיה היא הנוצרים שבאו אחריו. טרטוליאנוס מקרתגו למשל (230-150
לספירה), מהחשובים שבאבות הכנסייה, המליץ לנשים ללבוש בגדי אבל דרך קבע, כדי לכפר
על "החרפה והצחנה שבהיותן הסיבה לנפילתו של המין האנושי".
כמובן שבזמן שהפטריארכים הנוצרים גינו
את המיניות הנשית, הם התחתנו עם נשים למרות האיסור על כמרים להתחתן, ורבים מהם אף
החזיקו בנערות פילגשות.
הכנסייה מיסדה את שנאת המיניות הנשית
במידה שכמוה לא נראתה קודם לכן. שוב חולקו הנשים לטובות ורעות: "הראשונות,
ובייחוד האימהות שביניהן, זכו לבונוס מיוחד והורשו להתבשם מעט באור הילתה של
הבתולה. לזונה, אם לא חזרה בה מדרכיה, לא היה מזל כזה."
לזונות לא היה מזל כזה גם בעתיד. בחלק השני של הסיכום אדלג על יותר מאלף שנים קשות ומדכאות,
ואסכם את החלק שנוגע למאה ה-19 ועד ימינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה