חוות אמריקה החופשית

כמו כל שלטון קומוניסטי שמכבד את עצמו, גם השלטון הסוציאליסטי המהפכני בקובה שאף למגר את הזנות. הרשומה מתארת את ניסיונותיו לעשות זאת.

לפני המהפכה הסוציאליסטית, קובה התפרסמה בתור "בית הזונות של אמריקה", והיו בה בין שלושים לארבעים אלף נשים שעבדו בזנות. פידל קסטרו וחבריו ראו בהן קורבנות של האימפריאליזם האמריקאי - נשים שנכבשו על-ידי התיירים הזרים כמו שקובה נכבשה על-ידי מדינות זרות. 

הממשלה הסוציאליסטית המהפכנית ניסתה למגר את הזנות כבר בחודשים הראשונים לשלטונה, והורתה על סגירת כל מכוני הליווי ובתי הקזינו. הממשלה לא לקחה בחשבון את תגובת העובדות והעובדים שאיבדו את מקום עבודתם. מלצרים, דילרים, בדרנים ועובדות מין יצאו להפגין והתלוננו שבלי עבודה הם לא יוכלו לפרנס את משפחותיהם. עובדות המין קראו: "זה מפלצתי לרצות למגר את המקצוע העתיק בעולם. עם המדיניות הממשלתית הזאת של לשנות הכול, האמריקאים יתעצבנו ואנחנו נמות מרעב".

פידל קיבל את המפגינים בארמון והקשיב להם. הוא אמר שהוא מבין את הבעיות שלהם ושהוא יוודא שאף אחד לא יאבד את עבודתו. הוא קיים את הבטחתו ואישר את הפתיחה המחודשת של בתי הקזינו ומכוני הליווי. פידל האמין שאפשר לחכות עם מיגור הזנות וההימורים עד שלעובדים ולעובדות יהיו אפשרויות אחרות.

בינתיים, המהפכה עשתה רק טוב לנשים שעבדו בזנות. הסרסורים והסרסוריות ברחו אחרי המהפכה והשאירו את המכונים לרשות הזונות עצמן. אחת מהן, פילאר לופז גונזאלס, סיפרה: "אנחנו הבנות התחלנו לעבוד בשביל עצמנו. כמובן שהיינו צריכות לאסוף כסף כדי לממן את אחזקת הבית ולשלם למשרתים ולעובדים, אבל זה היה הרבה פחות מהחמישים אחוז שהיינו צריכות לתת לסרסורים". הנשים לא היו צריכות עוד לשלם שוחד לשוטרים, והלקוחות הגיעו בהמוניהם במסגרת האופוריה הכללית של המהפכה. אחת העובדות, ויולטה, נזכרת בזמנים הטובים: "בימים ההם הרווחתי יותר כסף מאי-פעם. לא רציתי להפסיק לעבוד דווקא בתקופת שפע כזאת".

לא כל הנשים שעבדו בזנות נשארו בקובה. זונות הצמרת חששו ממה שהמשטר מתכנן לעשות לנשים עשירות כמוהן, והעדיפו לברוח לפורטו-ריקו, ונצואלה וארה"ב. היו להן מספיק קשרים עם גברים חשובים כדי להגר. פקידי הממשל לחצו על זונות הצמרת המעטות שנשארו בקובה לעזוב גם הן, וטענו שלקפיטליסטיות כמוהן אין מה להציע למהפכה, ושהן לא יתאימו לתוכניות השיקום בגלל שהן רגילות לחיי מותרות.

אחרי שהשלטון המהפכני התייצב, הוא החליט שהגיע הזמן לשקם את הזונות. היתה רק בעיה אחת: להחליט מי זונה. "מין תמורת כסף" לא היה הגדרה טובה מספיק מבחינת השלטונות, שרצו לשלוט במיניות הנשית כולה (ולכן גם אסרו על הפלות ועודדו נישואים). נשים שעבדו ברובעי האורות האדומים נחשבו כמובן לזונות; אבל כך גם נשים ששכבו עם גברים זרים, ונשים שהלכו ללא ליווי ברחובות העיר, וכל אישה שנתפסה כ"זמינה מינית". בעיר גוונטנאמו, פקידי השלטון פשטו על רכבות שהסיעו נשים קובניות לנשפי ריקודים עם חיילים אמריקאים, עצרו את הנשים, לקחו אותן לתחנת המשטרה, רשמו אותן וזימנו את ההורים שלהן. ההורים זעמו על היחס לבנותיהם; הם דווקא עודדו אותן להכיר חיילים אמריקאים.

ב-1961 החליטו בשלטון הקובני שהם הצליחו להגדיר זונות מספיק טוב, ועכשיו הגיע הזמן למגר את הזנות. בעיר הבירה הוואנה, הצעד הראשון בתוכנית המיגור נקרא censo, acercamiento y persuación, "מִפְקָד, היכרות ושכנוע". ראשית, המשטרה פקדה את העובדות כדי לדעת מי הן ואיפה הן עובדות. שנית, חברות המפלגה יצאו לשטח ודיברו עם העובדות בזנות רחוב, במכונים, בבתים ובברים. הן ניסו לשכנע אותן להפסיק לעבוד בעבודת מין, הסבירו להן שהן קורבנות של הקפיטליזם, של האימפריאליזם ושל הגברים שמרוויחים על חשבונן, והציעו להן אפשרויות עבודה אחרות, נוסף על השכלה וטיפול חינם בילדים.

בערים גוונטנאמו וקאימנרה, המבצע נקרא rescate y rehabilitación, "הצלה ושיקום". המטרה היתה לשכנע נשים לנטוש את הזנות ולהקים משפחה. חברות המפלגה זימנו את הוריהן של הזונות מרחבי המדינה, כדי שיאספו את בנותיהם בחזרה לביתם. אחרי שהצילו את הזונות, חברות המפלגה פיקחו על חיי היומיום שלהן כדי לוודא שהן לא חוזרות לסורן. בעיר סנטיאגו העדיפו לעזור לעובדות המין עם מורים מתנדבים לקריאה וכתיבה, שנכנסו למכוני הליווי והציעו לנשים להצטרף לשיעורים.

השלב השני של התוכנית למיגור הזנות היה חינוך מחדש. החל מ-1962 נפתחו בערים הגדולות מוסדות לחינוך מחדש, שבהם עובדות המין חיו, עבדו ולמדו. המוסד בהוואנה נקרא למרבה האירוניה "חוות אמריקה החופשית" ((Granja América Libre. יותר מחמש-מאות נשים עברו בין שעריו בשנים הבאות. חלקן הגיעו לשם מרצונן, חלקן בהוראת המפלגה וחלקן בהמלצת עובדות הרווחה. הן חולקו לבריגדות של שלושים נשים כל אחת, וגילו מהר מאוד שגם אם הגיעו לשם מרצונן, אין להן דרך לצאת משם. רבות ניסו לברוח, אחרות התאבדו.

סדר היום במוסדות נקבע במטרה לייצר אזרחיות ממושמעות, יעילות ונשיות. הנשים קיבלו חינוך בסיסי ושיעורים באידיאולוגיה פוליטית, כולל שמיעת נאומים של פידל. המדריכות הסבירו להן על היגיינה אישית, הופעה חיצונית והתנהגות ראויה. מנהלות המוסדות סירבו לשחרר את האסירות עד שהן "ילמדו להתנהג כמו נשים נורמאליות", וב"נשים נורמאליות" הן התכוונו לנשים לבנות מהמעמד הבינוני. המדריכות האמינו שהאסירות מסתפרות "פרוע" מדי, והעבירו להן שיעורים בעיצוב שיער ובאיפור צנוע ולא נועז מדי. המדריכות הוסיפו שיעורי אופנה, שבהם האסירות למדו להתלבש "באופן הולם".

הנשים במוסדות נשלחו לעבוד במפעלים, אבל היחס העוין שקיבלו בהם בתור זונות לשעבר, בעיקר מצד נשים אחרות, הביא את המוסדות לפתוח מפעלים מיוחדים משלהם. צ'ה גווארה העניק אישור מיוחד ל"חוות אמריקה החופשית" לפתוח מפעל טקסטיל. אחרי הכול, הנשים האלה היו חייבות ללמוד לעבוד, ועבודת מין לא נחשבה לעבודה מפני שלא היתה עבודה יצרנית. מנהלת החווה הדגישה: "חשוב שלנשים לא יהיה זמן חופשי, שבו הן עלולות לחשוב על דברים שהן לא אמורות לחשוב עליהם". הנשים נשארו בחווה לפחות שנה, בטענה שפחות משנה לא תספיק כדי לשקם אותן.

לקראת השחרור נערכו טקסי סיום לכבוד הנשים. החמיאו להן שהן "כבר לא חייבות חוב למדינה, הן הרוויחו את מקומן בחברה והן כמו כולן עכשיו". דאגו להן למקומות עבודה, ורבות מהן הפכו לנהגות מוניות בהוואנה או לסוהרות. הממשלה דאגה לדיור עבור הנשים, במקרים רבים דירות גדולות מספיק גם בשביל ילדיהן, ונציגי הממשלה אפילו דיברו עם השכנים החדשים כדי שלא יציקו להן. בקיצור, עובדות המין שהסכימו לעבור שיקום ולהתנהג כמו כולן אכן זכו להיות כמו כולן.

למרות מאמצי הממשלה, עובדות מין רבות סירבו משום מה להפסיק לעבוד בעבודת מין ולהיות כמו כולן. חלקן המשיכו לעבוד בחשאי בברים ובמלונות, אחרות הגיעו לבתי הלקוחות, ומעמד חדש של עובדות מין החל לקיים יחסים עבור מוצרי יוקרה או משרות בכירות, בעיקר בתעשיית הבידור, שהציעה את האפשרות לטייל בעולם ולברוח מהמדינה.

הממשלה לא הצליחה להבין מדוע נשים מסרבות להתחנך מחדש. פידל הכריז שהזנות היא עוול חברתי. אחת מחברות המפלגה חיזקה את דבריו: "זנות היא תוצאה של אומללות, צביעות ובורות. היא לא מתאימה לניקיון ולמהות של המהפכה הסוציאליסטית". לנשים בקובה הסוציאליסטית היו עבודה ורווחה; למה הן ממשיכות לעבוד בזנות? רשויות הבריאות באותן שנים ערכו מספר מחקרים בנושא. הן הגיעו למסקנה ההגיונית, לפיה אלפי נשים קובניות סובלות מ'תאוות מין חריגה' ומספקות אותה באמצעות הזנות. התופעה המדאיגה זכתה לכינוי 'אש הרחם' ונחשבה לנפוצה במיוחד אצל נשים מולאטיות, שיש להן פשוט תשוקה יוצאת דופן לסקס. "הן דוחות את מאמצי החינוך מחדש כי הן מעדיפות לספק את היצר שלהן."

לממשלה לא נותרה ברירה מול התופעה החריגה, והיא התחילה להטריד ולעצור את עובדות המין ואת הליבידו הבלתי-נשלט שלהן. מכוני הליווי והפנסיונים נסגרו; הרגולציה על השכרת חדרים הוחמרה; ונשים שסירבו להיכנס למוסדות לחינוך מחדש נשפטו על-ידי המועצה העליונה לביטחון חברתי. "המחלקה לטיפול בתחלואי החברה" איבדה את האחריות על הטיפול בזנות לטובת המשטרה החשאית, שלא האמינה בחינוך מחדש אלא בסחיטה ובאיומים. הנשים שעוד הצליחו לשרוד בזנות עמדו בפני כליאה ועבודת פרך. השלטון הפסיק לראות בהן קורבנות והתחיל לראות בהן אנטי-מהפכניות. "חוות אמריקה החופשית" הפכה לבית-כלא עבור מתנגדות השלטון.

בחג הפועלים, הראשון במאי 1966, פידל קסטרו הכריז בגאווה שהמהפכה מיגרה כמעט לחלוטין את הזנות.

_______________________________________________________________________

הרשומה מבוססת על עבודת הדוקטורט המרתקת של רייצ'ל הינסון, שמדברת גם על יחס המשטר להפלות ולנישואים:

SEX AND STATE MAKING IN REVOLUTIONARY CUBA,1959-1968

מה קרה אחר כך? רשומות על קובה של ימינו:

סוציאליזם נגד זנות: "נערות שהן בושה למדינה"
תרבות הצריכה: "מחיר הכבוד של קובה"
הגזענות שמאחורי המאבק בזנות
מגדר: "אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה"
תיירות מין: "כלכלת התשוקה"

רשומות נוספות על קומוניזם וזנות:

ברית-המועצות
צ'כוסלובקיה
גרמניה המזרחית