אחרי שמלחמת וייטנאם הסתיימה והקומוניסטים מיגרו את הקולוניאליסטים האמריקאים, הם התפנו למגר את הזנות. מבחינתם,
וייטנאם כבר לא היתה הזונה של הקולוניאליסטים, והנשים בה כבר לא היו הזונות
של החיילים המערביים.
השלטון הקומוניסטי השתמש במיגור הזנות
בתור הוכחה להצלחתו. הצלחות אחרות לא היו לו, ובשנות השמונים הוא פתח את הכלכלה
הווייטנאמית למשקיעים מערביים, שבעקבותיהם התחדשה תעשיית המין במדינה. המשבר הכלכלי המערבי
ב-2008 הביא לשינויים נוספים בתעשיית המין ובמדינה כולה: אנשי עסקים מזרח-אסייתים תפסו את מקומם של המערביים.
אם בשנות השבעים וייטנאם השתמשה במיגור
הזנות כסמל ההתנגדות למערב, הרי שכיום היא משתמשת בתעשיית המין כדי להקל על הקשרים עם ההון המזרח-אסייתי. החוקרת
קימברלי קיי הואנג יצאה לבדוק איך זה מתבטא בשווקים השונים של תיירות המין, שבחלקם היא עבדה בעצמה.
אסיה היא הדבר הבא
הברים הפונים לאנשי עסקים מזרח-אסייתים
הם היוקרתיים ביותר בווייטנאם, ויש להם שלוש מטרות: להוכיח למשקיעים שווייטנאם היא מדינה
עשירה ורצינית שכדאי להשקיע בה; ליצור קשרי אמון בין המשקיעים הזרים לבין אנשי העסקים המקומיים; ולהראות למערביים שהם לא כאלה חשובים כמו שהם
חושבים שהם.
כדי להראות למערביים מה חושבים עליהם
בווייטנאם, הברים עושים סלקציה בכניסה. חלקם בכלל אינם מכניסים מערביים, וחלקם
משאירים את המערביים לעמוד בתור צדדי ולראות איך ה-VIP האסייתים נכנסים לפניהם. המקומיים פשוט אוהבים להשפיל את המערביים. באחת מההתרחשויות בבר, איש
עסקים מקומי דחה הצעה של משקיע מערבי, הוציא כרטיס אשראי כדי לשלם על הארוחה
ואמר: "אופס, הדברים האלה כבר לא עובדים. האמריקנים הרסו את מערכת
האשראי הגלובאלית". ואז הוא הוציא את המזוודה שלו, שלף ממנה צרור של מזומנים
ושילם אלפיים דולר בשטרות של מאה. ככה הווייטקונג משחקים!
כשהם לא משפילים אמריקאים, המקומיים
רוצים לעשות עסקים עם המשקיעים האסייתים. כדי להציג את ווייטנאם כמדינה עשירה, הם
מזמינים לכבוד המשקיעים את הוויסקי המשובח ביותר, בדרך כלל ג'וני
ווקר בלו לייבל. אחרי שהבקבוקים עשו את הרושם הדרוש, מגיע תור המארחות לעשום רושם. תפקידן הוא למזוג משקאות, להאכיל את הגברים, לשיר
איתם בקריוקי, לרקוד איתם וליזום משחקי שתייה.
אנשי עסקים אסייתים לא טובים בסמול-טוק,
ותפקיד המארחות הוא לשבור את הקרח בין המקומיים לזרים ולאפשר להם ליצור קשרי
אמון אישיים. הן מקבלות גם טיפים גדולים מאנשי העסקים המקומיים, במטרה להראות לזרים את עושרם של
הווייטנאמים – אנשים ששווה לסמוך עליהם.
המארחות מספקות לאליטה המקומית
את המרחב האינטימי הדרוש כדי ליצור אמון ולהבטיח עסקאות עם משקיעים אסייתים. תעשיית
המין היא אולי תוצאה של העוני בווייטנאם, אבל היא גם מאפשרת ליצור עושר, והמארחות
בברים תורמות לצמיחה של כלכלת וייטנאם.
האם הצמיחה הווייטנאמית מחלחלת גם
למארחות שתורמות לה? הן אינן מקבלות משכורת בברים ומסתפקות בהכנסות מטיפים, ליווי
ועבודת מין עם המשקיעים הזרים. זה מספיק כדי להרוויח יותר מאשר אישה עם תואר שני
במדינה, אבל לא מספיק כדי לחסוך לטווח הארוך. המארחות צריכות ללבוש בגדים יוקרתיים
כדי לייצג את עושרה של המדינה, להסתובב עם מותגים יוקרתיים ולפזר בשמים יוקרתיים,
וכל הדברים האלה עולים להן הרבה כסף. למעשה, על-מנת להמשיך להרוויח כסף בברים, הן
חייבות להמשיך להוציא עוד ועוד כסף כדי לקנות את המוצרים שמאפשרים להן לעבוד בברים.
וגם להקיא בסוף הלילה את כל האלכוהול ששתו, אם הן לא רוצות להשמין.
המארחות גם חייבות לשפץ את גופן כדי
שיתאים לתדמית המודרנית של ווייטנאם, וכמעט כולן עשו ניתוחי אף ועפעפיים. הן לא מנסות להיראות כמו
נשים מערביות, הן מנסות לחקות את כוכבות הפופ הדרום-קוריאניות, שמייצגות את התדמית
הזוהרת הרצויה. אחרי שאחת המארחות, דיאם, עשתה ניתוח אף, אחד הלקוחות הציג אותה
לפני חבריו לשולחן: "מה דעתכם על האף שלה? היא כבר לא נראית כמו נערת כפר
ענייה, נכון? הפנים שלה נראים מודרניים!" מבחינת הגברים, האף של דיאם לא ייצג
רק את המהפך האישי שלה, אלא את ההתקדמות של האומה כולה. לא רק שהן נראות מודרניות,
הן גם עשירות מספיק כדי לעשות ניתוחים! וכל זה לא מפריע להן לשמור על המסורת ולשרת
את הגברים, בדיוק כמו וייטנאם: עשירה מספיק כדי לעשות עסקים, מסורתית מספיק כדי
לשרת את המשקיעים הזרים.
קצת מוזיקה יפה על רקע נופי וייטנאם, לפני שממשיכים:
קצת מוזיקה יפה על רקע נופי וייטנאם, לפני שממשיכים:
Viet Kieu
הווייטקונג גילו עליונות על המערב במלחמת וייטנאם, אבל גם הווייט קיו, יוצאי וייטנאם שחיים במערב, מרגישים עליונים מול המערביים כשהם מבקרים בווייטנאם.
הווייטנאמים מגיעים לביקור מולדת ורוצים להרגיש בבית, להרגיש עשירים, לשכוח
מהאפליה ומהדעות קדומות שהם סובלים מהן בתור מיעוט במדינות המערב. הברים המקומיים מעניקים
להם מרחב שבו הם מרגישים טובים יותר מהמערביים, הם אלה שנכנסים אליהם בזמן שהמערביים נשארים בחוץ. המארחות בברים דואגות להשאיר את הכוסות שלהם מלאות ולהאכיל אותם, לרקוד ולפלרטט איתם. המטרה אינה
להבטיח עסקאות מסחריות, אלא להבטיח את תחושת העליונות של הווייט קיו – הם חזרו
לווייטנאם שניצחה את המערב, וייטנאם שבה הנשים המקומיות מעדיפות אותם על פני
המערביים. In Your Face, לבנבנים!
עבור הווייט קיו, גופן של המארחות מייצג
בעת ובעונה אחת את פריחתה של האומה הווייטנאמית המודרנית ואת הנוסטלגיה לערכים
המגדריים השמרניים של פעם. המארחות המודרניות ממשיכות
לשרת את הגברים; הן צריכות להתנהג כמו נשים מסורתיות כדי להרוויח את הכסף
הדרוש לאישה מודרנית.
המארחות מצידן מרגישות עליונות מול נשות הווייט קיו: השפה שלנו אותה שפה, הערכים התרבותיים שלנו אותם ערכים, אבל אנחנו פשוט עושות הכול טוב יותר. אנחנו יותר עשירות, יותר יפות ויותר נשיות מהנשים
שלכן. הבגדים שלנו יותר מודרניים, מוצרי המותרות שלנו יותר יוקרתיים, והכי חשוב:
הגוף שלנו יותר רזה!
הלבנים כבר לא שולטים כאן
הכלכלה החדשה של וייטנאם לא זקוקה
לגברים מערביים. היא מתבססת על משקיעים אסייתים ואליטה מקומית. הגברים המערביים
האומללים איבדו את הונם הכלכלי והחברתי: הנשים המערביות נעשו עצמאיות מדי ולא צריכות
אותם, הנשים האסייתיות מעדיפות את הגברים האסייתים. אפילו הגברים הווייטנאמים
צוחקים על הלבנים, ואוהבים להיפגש איתם רק כדי לדחות את ההצעות העסקיות שלהם ולתת
להם להבין שאין בהם צורך יותר.
מה נותר לאותם גברים לבנים חסרי ישע? רק לבלות עם המארחות בברים המיועדים להם, ולהרגיש שבכל זאת יש נשים שמכבדות אותם וזקוקות להם. אם הם לא
מסוגלים לפרנס נשים לבנות באמריקה, לפחות הם יוכלו לפרנס נשים אקזוטיות עניות.
המארחות שמחות לשתף איתם פעולה, ובניגוד לתדמית היוקרתית של המארחות בברים
לאסייתים, הן מטפחות תדמית ענייה: הן שומרות על גוון עור כהה
כמו נשים כפריות, לובשות בגדים צנועים ולא עושות הרבה ניתוחים פלסטיים. הן גם לוקחות
את המערביים לביקור שורשים בכפרים העניים שלהן כדי להציג בפניהם את תנאי חייהן
הקשים. התיירים לא יודעים שרוב הסיפורים שלהן מזויפים, בדיוק כמו המשפחות המזויפות
שמארחות אותם בכפרים.
התיירים נהנים לדמיין שהם אבירים לבנים,
וחלקם נוהגים להמשיך לשלוח כסף לנשים גם אחרי שחזרו לארצותיהם. כך הם יכולים להרגיש
גברים אמיתיים, כובשים ועשירים, כאלה שמפרנסים נשים ומצילים כפרים שלמים. הקשר בינם לבין הנשים לא
מתבסס ישירות על מין תמורת כסף, אלא על קשר זוגי שבמקרה לגמרי כולל גם תמיכה
כלכלית. אחת המארחות מסבירה: "הרבה תיירים כאן חושבים שווייטנאם עדיין מדינה ענייה. הם רוצים לשמוע שהמשפחה שלך ענייה ושאין לך אפשרויות אחרות. אם תגרמי להם לרחם עלייך בתור נערת כפר ענייה, הם ייתנו לך הרבה יותר כסף". את הכסף הזה הן יכולות לחסוך ולהפסיק להיות עניות.
גם האבירות הלבנות רוצות להציל, לכבוש ולנצל
אז קראתן על עובדות המין הווייטנאמיות,
ואתן ממש רוצות להציל אותן? אתן לא הראשונות. נשים מערביות ויוצאות וייטנאם נהנות
להקים ארגוני צדקה, לשלם לעצמן משכורות ולצאת להציל את חסרות הישע. ארגוני הצדקה משתפים פעולה עם המשטרה, שעוצרת את עובדות המין ומכריחה אותן לבחור בין מעצר לבין מחנות
"שיקום" של ארגוני הצדקה. הארגונים מקבלים תרומות על כל "קורבן" שמגיעה למחנות שלהן. טרוּק, אחת המארחות, מסבירה את התהליך: 'פעם נעצרתי
כשהמשטרה תפסה אותי עם לקוח. שלחו אותי לשמונה-עשר חודשים במחנה מעצר והכריחו אותי
ללמוד לתפור. אמרתי להם שעבדתי שנתיים במפעל ואני כבר יודעת לתפור, אבל לא היה להם
אכפת. הם אמרו לי שאם אגיד שהכריחו אותי למכור מין, אני אוכל לעזוב למחנה שיקום.
אמריקנית ממוצא וייטנאמי ניהלה את המחנה הזה. גם שם לא היה יותר טוב. היה עוצר
קפדני והיא לא נתנה לנו לצאת בלילה. לא יכולנו להתקשר לאף אחד, והעברנו את הימים
בלימודי אנגלית, תפירה ובישול'."
יו, מארחת בת 22, זועמת: "מבחינת הארגונים
האלה, או שאנחנו נשים טיפשות וחלשות שנאלצות לעבוד בזנות בכפייה, או שאנחנו נשים לא
מוסריות שלא מאמינות בעבודה קשה. אני עבדתי קשה במפעל ועשיתי הכול כדי לשמח את
הבוס, אבל הרגשתי כמו רובוט. הלכנו למפעל כל בוקר כמו כבשים, והתנהגו אלינו שם כמו
לחיות. לפחות בבר אני יכולה לפתח את האישיות שלי ולדבר עם אנשים. זאת מיומנות. רק
לנשים הקשוחות ביותר, אלה שיודעות להילחם, יש את האומץ לעזוב את העבודה במפעל
לטובת עבודת מין".
מארחת אחרת, וי-ואן, ביקשה מהחוקרת:
"כשאת חוזרת הביתה לאמריקה, תגידי לאנשים שזאת עבודה כמו כל עבודה אחרת. איך
הן יכולות להציל אותי אם אני מרוויחה יותר מהן?" וטרין אומרת: "את יכולה בבקשה
לחזור לאמריקה ולהגיד לכל החברות שלך שאני לא רוצה שיצילו אותי? כל האמריקאיות
והווייט-קיו שמגיעות לכאן וחושבות שהן צריכות להציל אותנו, הן מטומטמות. אם היית
צריכה לבחור בין לעבוד במפעל שתים-עשרה שעות ביום, עם בוסים שלא נותנים לך הפסקה
ומסתכלים עלייך כאילו הם אונסים אותך עם העיניים, לבין לעבוד בבר שבו את שותה כמה
משקאות ולפעמים פותחת את הרגליים בשביל גבר, מה היית בוחרת? למה שלא תלכו להציל פועלות
במפעלים?".
החיים של עובדות המין בברים לזרים אינם
קלים, אבל הם לפחות מספקים תקווה. וַאן מסבירה: "אנשים מסתכלים על
העבודה שלי כאילו אני טיפשה כי אני מוכרת את הגוף שלי. הם חושבים שאני חסרת חינוך
או מכורה לסמים. אבל האנשים הטיפשים באמת הם אלה שהולכים לעבוד כל יום במפעלים
ומרוויחים בקושי מספיק כדי לשרוד. הם אפילו לא מבינים שהם עושים את הבוסים שלהם
עשירים. הם אף פעם לא ישנו את החיים של עצמם. החכמים הם אלה שנועזים מספיק כדי
לצאת מהמפעל. לפחות בעבודה הזאת יכולה להיות לי קצת תקווה שהחיים שלי ישתנו.
בשבילי, קצת תקווה עדיפה על חוסר תקווה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה