אליטות, פמיניזם ועובדות מין: השיח הציבורי על זנות בהודו

בחודש הקרוב הבלוג יתמקד בגוונים השונים של עבודת מין בהודו. רשומה זאת עוסקת באידיאולוגיות של האליטות והפמיניזם ההודי לגבי עבודת מין. הרשומות הבאות ירחיבו על מצבן של עובדות המין עצמן, ועל תרבויות שונות הקשורות לזנות בהודו.

כשהבריטים שלטו בהודו, המעמד הבינוני ההודי חיקה את מנהגיהם ושאף להיות מכובד כמו שרק כובשים בריטים מכובדים יכולים להיות. הסמל המובהק של המכובדות הבריטית היתה הליידי הוויקטוריאנית, החסודה והנאווה, שידעה לשמור על צניעות ועל גינונים נשיים. הג'נטלמנים ההודים רצו שהנשים שלהן יהיו כמוה.

הבעיה היתה שההודים אהבו תיאטרון, ולפני הכיבוש הבריטי נהגו להופיע בתיאטרון גם נשים. עכשיו ההודים הבינו פתאום שליידי אמיתית לא אמורה לחשוף את עצמה לפני הציבור. זאת אינה התנהגות מכובדת של ליידי. אז ההודים עשו את הדבר המכובד: הם החליטו שרק גברים ישחקו בתפקידי נשים. כבודן של הנשים נשמר, עמוק בתוך הבית.

ומה עם כבודם של הגברים? בשלב מסוים הבריטים וההודים נזכרו שגבר צריך להיות גבר, ולא יכול להיות שהוא יתנהג וייראה כמו אישה, אפילו בהופעה תיאטרלית. זה פשוט לא הולם. ההודים גם התחילו לתהות אם יכול להיות שנשים יהיו אמינות יותר מגברים בתור נשים. 

ועדיין, נשים מכובדות הרי לא יופיעו בתיאטרון. למרבה המזל, ההודים חשבו על פיתרון: זונות! זונות ישחקו בתיאטרון. מי יודע, אם הן יהיו מוכשרות, אולי הקהל אפילו יאמין שהן נשים אמיתיות ולא סתם זונות.

אבל רגע, האם ראוי שגברים מכובדים יצפו בזונות משחקות על הבמה? הרי ג'נטלמן בריטי לעולם לא יידרדר לשפל כזה. אל דאגה, גם לכך נמצא פיתרון: הוחלט שקריירת המשחק מצילה למעשה את הזונות מגורלן הנורא בתור בנות המעמד הנמוך. עכשיו הג'נטלמנים ההודים יכלו לצפות בתיאטרון בצורה מכובדת: הם כל כך מוסריים, שהצפייה שלהם בעצם מצילה נשים עניות מחיים לא מוסריים. 

על השחקניות נאסר כמובן להמשיך לעסוק בזנות, ואחרי שהתפרסמו הן יכלו לבחור: להמשיך לעבוד בתיאטרון ולהרוויח בו פחות מעמיתיהן הגברים; או למצוא פטרון עשיר שיפרנס אותן, ויאסור עליהן לשחק בתיאטרון כי זה לא מכובד שגברים אחרים יסתכלו עליהן.

היחס כלפי השחקניות בזמנו מזכיר את היחס כלפי עובדות המין בימינו, כמו שכותבת ההיסטוריונית לאטה סינג (Lata Singh) על אותן שחקניות:

"התפקיד ה'אקטיבי' שלהן, שעמד בניגוד גמור לתפקיד הפאסיבי של האישה הנשואה, נחשב לסימן שהן איבדו את הנשיוּת האמיתית שלהן. למעשה, נשות הבמה היו ארורות כפליים, כיוון שמקצוען דרש אורח חיים שהיו בו רק מעט עבודות בית וגידול ילדים. באופן פרדוקסלי, נקודות החוזק הגדולות ביותר שלהן – מבנה המשפחה הלא קונבנציונלי, קריאת התיגר על הסמכות, הגישה חסרת המעצורים לחברה הגברית, היכולת לעבוד בשעות מאוחרות ולא שגרתיות, הסיורים בערים ובמחוזות מרוחקים ללא השגחה – רק חיזקו את הסטריאוטיפ על נשות המעמד הנמוך חסרות המוסר."

הודו התקדמה במידה מסוימת מאז, אבל לא מספיק: שחקניות בבוליווד זוכות כיום להערצה, ועדיין רבות מהן נאלצות לפעמים להשלים הכנסה בזנות ולספוג השפלה ציבורית. לעומתן, עובדות המין תמיד נשארות "זונות" ו"אחרות" בעיני הציבור והממסד, וגם בעיני הפמיניזם ההודי. 

החוקרת Geetanjali Gangoli מספרת שהארגונים הפמיניסטיים בהודו של ימינו מתייחסים לזנות בשלוש גישות שונות: (1) התעלמות כללית. (2) זנות כאלימות נגד נשים. (3) זנות כבחירה ושחרור. לפי גנגולי, הגישות האלה האלה הן סטריאוטיפיות ומוגבלות, מאחר שהן לא לוקחות בחשבון את המגוון הרחב של סוגי הזנות השונים. אפשר לומר שהגישות האלה מחזקות דווקא את הגישה הפטריארכית המסורתית: ההתעלמות וההתייחסות לזנות כאלימות משתיקות את עובדות המין וחוויותיהן השונות, ואילו הגישה המעצימה מתעלמת מהנשים שנכנסו לזנות בכפייה או סובלות בה.

בשנות השמונים, זנות היתה כה זרה לפמיניזם של המעמד הבינוני, שהיא כמעט ולא זכתה להתייחסות. ההתנגדות המעטה שכן היתה לזנות התבססה על ההנחה שנישואים מונוגמיים הם האפשרות הנכונה – גברים צריכים להיות נאמנים לנשותיהם, ונשים צריכות לספק לבעליהן את המין שהם זקוקים לו.

התוצאה היתה שפמיניסטיות לא מחו נגד אונס של עובדות מין, וגם לא נגד פשיטות משטרתיות על זירות זנות, שתוצאותיהן היו מעצרים לא חוקיים של הנשים עצמן, או גירושן בחזרה לבתים שמהם ברחו.

הפמיניזם התרכז בנשים תמימות וחפות מפשע, לא בנשים מופקרות. בשנים האחרונות, כדי לאמץ גם את הנשים בזנות לחיקן, הפמיניסטיות הפכו אותן לקורבנות – ברגע שהן קורבנות, "מותר" לעזור גם להן. ההתמקדות בזנות כסחר בנשים ובקטינים, תוך התעלמות מנשים בוגרות שבחרו לעבוד בזנות, הופכת את הנשים הבוגרות שעובדות בזנות לילדות או לנשים חסרות ישע, וכך לקורבנות חסרות אפשרות בחירה.

הפמיניזם המיינסטרימי מתייחס רק לבעיות של נשים בנישואים: אלימות במשפחה, אונס, פוריות ונדוניות. הוא לא מתייחס לבעיות של עובדות מין: ההטרדות והאלימות של המשטרה, זכויות אדם, בטיחות, תברואה ומים נקיים. נשים שעובדות בזנות אינן נשים טובות, לכן הן לא ראויות לזכויות נשים. הן לא נחשבות לנשים.

בינתיים, ארגונים של עובדות מין בהודו דורשים זכויות עובדים, ומבקשים להפסיק להתייחס למין בתשלום כמעשה לא מוסרי. עובדות המין לא צריכות שיקום, הן צריכות שיפסיקו את הדיכוי שלהן. הן מאשימות את הפמיניזם המיינסטרימי בראייה הומוגנית וסטריאוטיפית של הזונות, במקום לראות בהן את מי שממלאות תפקידים מקבילים של אמהות, נשים, בנות ומאהבות.

הסטיגמה פוגעת בעובדות המין בכל המישורים: היחס החברתי אליהן, שבגללו הן לא יכולות לעזוב את הזנות; הדיכוי המשטרתי; הסרסורים שמרשים לעצמם לסחור בהן ולהתעלל בהן; והיחס הבריאותי אליהן, כשמרפאות מסרבות לטפל בהן והחברה תופסת אותן כמקור ראשוני לאיידס.

חברת איגוד עובדות מין בהודו אומרת: "כל הכסף שהרווחנו לא יכול לעזור לנו לחיות בשלום. העולם החיצוני דוחק אותנו החוצה ואפילו לא מקבל את הילדים שלנו, שלא נמצאים בעסק של לקבל כסף תמורת מין. אנחנו לא מסוגלות להבטיח את האושר של הילדים שלנו. הבריאות שלנו ושל הילדים שלנו נפגעת יותר מכל דבר אחר בגלל הדיכוי והסטיגמה".

אחרת מוסיפה: "לאורך השנים הפכנו מ'זונות פשוטות' ל'עובדות מין מסחריות'. עורכים עלינו דיונים ומתארים אותנו במסמכים, כנסים והצהרות. הבעיה היא שכשאנחנו מנסות לדבר בעצמנו, הסיפורים שלנו לא זוכים לאמון ומתנהגים כלפינו כאילו אנחנו לא מבינות את החיים של עצמנו. הופכים אותנו לקורבנות או משווים לנו אופי רומנטי, כשהמציאות המורכבת שלנו נקברת ומעוותת".

החוקרת Meena Saraswathi Seshu מסבירה: "זנות, כמו נישואין ומשפחה, שגם הם סוג של שליטה על מיניות האישה, היא לא מוסד אחיד. בתוך כל אחד מהמוסדות האלה יש הבדלים גדולים ברמת החופש האפשרית, מידת הניצול לרעה והאלימות, והאפשרות לקבל זכויות. יש נשים שגאות בעבודתן בזנות בזכות החופש הכלכלי והמרידה בנורמות החברתיות השמרניות, וזועמות על חוסר הכוח שלהן מול הסטיגמה החברתית. הן שורדות, יש להן אומץ ויש להן הרבה מה להציע, דרך הכאבים ודרך החלומות שלהן, יש להן סוכנוּת וכבוד ולא משנה מה החברה אומרת עליהן".

ועובדת מין סיכמה היטב את היחס של החברה: "האם החברה נתנה לנו משהו? כלום. אנחנו מצאנו את הדרך שלנו לשרוד. אז למה שנפחד עדיין מהחברה? בכפר שלי לא מקבלים אותי. אפילו אח שלי לא אוהב אותי. אולי בגלל הכסף הוא אומר דברים טובים עליי כשאני לידו, אבל הוא אפילו לא מציג אותי לפני החברים שלו. אנשים בכפר אומרים, 'את עושה סוג כזה וכזה של עבודה', והרבה רואים אותי עובדת בעיר ומתנגדים לעבודה שלי. אני אומרת, 'זה בסדר שראיתם אותי שם. אז מה? כשלא היה לי מה לאכול, יום אחרי יום, איפה הייתם אז?'"


הרשומה התבססה על מאמרים מתוך הספר:

Immorality, hurt or choice: Indian feminists and prostitution / Geetanjali Gangoli

Modern theatre as epitome of middle class civilized culture: Scripting of stage actresses as ‘prostitutes’ and ‘fallen’ women / Lata Singh

Surfacing voices from the underground / Meena Sarswathi Seshu

Women’s movements in India: Do they include female sex workers? Proceedings of a live debate among women activists / A Panel Discussion

ועל מאמר נוסף:

“Whatever I Have, I Have Made by Coming into this Profession” :The Intersection of Resources, Agency, and Achievements in Pathways to Sex Work in Kolkata, India