היקף התמותה ותוחלת החיים של נשים בזנות

ממשלת קנדה ערכה לפני שלושים שנה דו"ח מקיף בנושא זנות ופורנוגרפיה. החוקרים ראיינו מאות גורמים הקשורים לזנות במדינה, וביניהם היה אחד בעיר רג'יינה, שאמר: "הערכות לאומיות מראות ששיעורי השימוש בסמים כל כך גבוהים בקרב זונות רחוב, שבין מנת יתר למוות אלים, היקף התמותה שלהן עשוי להיות פי ארבעים מהממוצע הארצי."

לא ברור על אילו הערכות לאומיות הוא התבסס, מאחר שאין הערכות כאלה, אבל הציטוט ברור: מישהו בעיר רג'יינה אמר שהיקף התמותה של נשים בזנות רחוב עשוי להיות פי ארבעים מזה של שאר הנשים.

יכול להיות שזה אכן היקף התמותה, ויכול להיות שלא. הסטטיסטיקה הזאת בהחלט נשמעת סבירה לאור מצבן הקשה של הנשים העובדות בזנות רחוב. לעומת זאת, הטענה באתר מכון תודעה נשמעת פחות סבירה: "עפ"י דוח קנדי על זנות ופורנוגרפיה עולה כי היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה(Farley et al.,1998).". כלומר, השערה של אדם אחד לפני שלושים שנה על זנות רחוב בקנדה, הפכה במכון תודעה למסקנה כללית של דו"ח קנדי שלם על כל סוגי הזנות. 

לא רק מכון תודעה מסלף את הנתונים. בשנים האחרונות השתמשו בנתון המזויף של המכון גורמים רבים מהלובי נגד זנות בישראל. למשל "המכללה", גוף שפועל לשיקום מקצועי של נשים בזנות, בפוסט בפייסבוק, וחברת ועדת ההיגוי של פורום הנשים של "הבית היהודי" במאמר ב-nrg. גורמים אחרים הגדילו לעשות והפכו את הנתון המפוברק לנתון על כל סוגי הזנות העולמיים, ולא רק בקנדה. עידית הראל-שמש, מנהלת מכון תודעה לשעבר, כתבה במאמר ב"ישראל היום": "היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 יותר מבשאר האוכלוסייה." גילי ורון, חברת הוועד המנהל של מכון תודעה ולשעבר מנהלת מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות, הציגה נתון דומה במאמר ב-ynet, ותוכנית סלעית ציטטה את דבריה.

ובכן, איך קרה שנתון שבכלל אינו מופיע בדו"ח קנדי, הפך לנתון המצוטט מתוך אותו דו"ח לכאורה? כמו כמעט בכל נתון מפוברק על זנות, גם הפעם מליסה פארלי מעורבת בעניין. כותבת המאמר באתר מכון תודעה, אמיאלה קופמן, טוענת שמראה המקום הוא מחקר של פארלי מ-1998. בביבליוגרפיה של קופמן המחקר כלל אינו מופיע, אולי בתקווה שאנשים לא יבדקו אותו.

יש כאלה שבדקו אותו בכל זאת. המחקר המדובר הוא מחקר של מליסה פארלי בחמש מדינות שונות, שבכלל לא בדק את היקף התמותה בקנדה. פארלי רק מצטטת ומעוותת מאמר אחר: "דו"ח קנדי על זנות ופורנוגרפיה מצא שהיקף התמותה של נשים ונערות בזנות היה פי ארבעים מהממוצע הלאומי (Baldwin, 1992)."

מראה המקום של פארלי אינו המחקר הקנדי, אלא מאמר של מרגרט בולדווין, שגם היא לא חקרה את העניין, ורק כתבה מאמר שמזכיר בצורה מסולפת את הנתון המקורי: "מקור אחד, שמצוטט בדו"ח הקנדי הממשלתי מ-1985 על זנות ופורנוגרפיה, הגיע למסקנה שהיקף התמותה של נשים ונערות בזנות היה פי ארבעים מהממוצע הלאומי".   

בולדווין עצמה מפנה לפחות לדו"ח הקנדי המקורי, שממנו לכאורה נלקח הנתון. בזכותה אפשר לראות את משחק הטלפון השבור המעוות, שבמסגרתו נתון שלא קיים בדו"ח קנדי ישן הפך לקביעה חד-משמעית של מכון תודעה:

- הדו"ח הקנדי ציטט גורם כלשהו שאמר שבקרב נשים בזנות רחוב, היקף התמותה עשוי להיות פי ארבעים.

- בולדווין הפכה את ההשערה למסקנה ואת זנות הרחוב לכל סוגי הזנות.

- פארלי הפכה ציטוט של אדם כלשהו למסקנה של מחקר שלם.

- מכון תודעה העתיק מפארלי בלי לבדוק את הנתון.

אגב, באינטרנט מופיע רק סיכום המחקר, שאינו כולל את עמוד 350, שבו לכאורה מופיע הנתון על היקף התמותה. ייתכן שמפיצי הנתון המפוברק, שהפופולריות שלו באנגלית גדולה אפילו יותר מאשר בעברית, קיוו שאף אחד לא יצליח לבדוק אותו.

ומה היקף התמותה האמיתי בקרב עובדות מין? אין לנו שום דרך לדעת, מאחר שכדי לחקור את הנושא צריך לעקוב אחר חייהן של עובדות מין לאורך עשרות שנים עד מותן, גם אחרי שהפסיקו לעבוד בזנות, ואין אף מחקר שעשה זאת.

החוקר היחיד שניסה לעשות משהו דומה הוא John Potterat, שבדק רישומים ממשלתיים של עובדות מין בקולורדו בין 1967 ל-1999. הוא מצא, כצפוי, שהיקף התמותה שלהן גבוה בהרבה מזה של שאר האוכלוסייה. אולם המחקר בדק כמעט רק נשים שעבדו בזנות רחוב, במדינה שבה הזנות אינה חוקית והעובדות בה נעצרות ונכלאות. כלומר, המחקר מראה שכשהזנות אינה חוקית, הנשים העובדות בזנות רחוב נמצאות במצב קשה במיוחד, נתון שבהחלט נשמע הגיוני.

מחקר אחר שמצטט מכון תודעה הוא של רות פריוט, שאומרת בצורה כללית שתוחלת החיים של הנשים במחקרה היתה קצרה, אולם גם המחקר של פריוט התבסס על זנות רחוב לא חוקית בארה"ב.

גורמים אחרים בלובי נגד זנות מדברים על תוחלת חיים שנעה בין ארבעים לחמישים. עו"ד מיכל לייבל, ראשת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות לשעבר, טוענת: "תוחלת החיים של נשים בזנות עומדת על כ-50 שנים בלבד". טלי קורל, מנהלת דף הפייסבוק When He Pays, טוענת שתוחלת החיים היא ארבעים, וכמוה גם נטע לאור-יאנג, אחת ממנהלות הדף "הדיסקרטים", וארגונים אחרים, שאף אחד מהם אינו מספר על מה הוא מסתמך.

ככל הנראה, הם מסתמכים על כך שבין שלושים עובדות המין שנפטרו בתוך שבע שנים והיו מוכרות לתוכנית סלעית, הגיל הממוצע היה 40. אולם כדי לבדוק תוחלת חיים צריך לכלול בממוצע את גיל פטירתן של כל הנשים שעבדו בזנות, או לפחות מדגם מייצג שלהן, ולא רק של שלושים נשים שמתו בגיל צעיר. אחרת, אפשר לטעון באותה מידה שתוחלת החיים של חיילים בשירות חובה היא 20, כשמחשיבים רק את החיילים שמתו בעת שירותם ולא את אלה שלא מתו. או לטעון שתוחלת החיים של ספורטאים מקצוענים היא 25, אם לא מחשיבים את כל הספורטאים שלא מתו. לא צריך להיות סטטיסטיקאית כדי להבין שתוחלת חיים אינה נמדדת כך.

אבל רגע, האם יכול להיות שרק שלושים עובדות מין נפטרו בשבע שנים (או 36 עובדות מין בשמונה שנים, אם מחשיבים גם את השנה האחרונה)? כלומר, מתוך 10,000 נשים שעובדות בזנות בישראל, נפטרות בכל שנה 4.5 נשים בממוצע? אם זה נכון, הרי שהיקף התמותה של נשים בזנות כמעט זהה להיקף התמותה של נשים בגילאי 44-25 בישראל, שהוא 4.2 על כל 10,000 נשים. הוא בוודאי נמוך בהרבה מהיקף התמותה של כלל האוכלוסייה, 51.3 על כל 10,000 בני אדם. האם מצבן של הנשים העובדות בזנות כה נפלא? ובכן, לי אין כוונה לשחק ככה בסטטיסטיקה. תוכנית סלעית לא מכירה את כל עובדות המין שנפטרו, אלא רק את אלה שהיו במצב קשה מספיק כדי להגיע אליה. הנתונים כוללים אותן בלבד, ואין שום אפשרות לדעת כמה עובדות מין נפטרות בישראל בכל שנה. כל נתון שתשמעו על היקף התמותה או תוחלת החיים של נשים בזנות הוא בהכרח חסר בסיס.

האמת היא שסביר להניח שתוחלת החיים של עובדות המין נמוכה יותר מזו של שאר האוכלוסייה. לא רק שרובן מגיעות מרקע כלכלי וחברתי קשה, כשהזנות אינה חוקית הן גם אינן יכולות להגן על עצמן מפני אלימות, מחלות מין ושוטרים מושחתים. אבל שימוש בנתונים מפוברקים לא יעזור להן. אפילו במחקר של Potterat על זנות רחוב לא חוקית, 93% מעובדות המין המשיכו לחיות במשך 33 השנים שהמחקר בדק. הבעיה שלהן אינה המוות. הבעיה שלהן היא תנאי החיים, ואולי כדאי לחשוב איך לשפר אותם במקום איך לנצל את מותן למטרות פוליטיות.

דרך אגב, הדו"ח הקנדי שלא בדק את היקף התמותה? הוא המליץ על אי-הפללה של זנות.