הגוף הנשי הוא נושא חשוב בחברה הבנגלית. הוא מסמל כבוד ובושה, טוהר וזיהום. מוסדות המשפחה והדת אוכפים על הנשים את הנורמות המגדריות של גוף טהור, כניעוּת ודיכוי המיניות. נשים מיניות נחשבות למזוהמות. נשים נמנעות אפילו מלדווח על אונס כדי לא להעלות את המיניות שלהן לדיון.
עכשיו תחשבו על עובדות המין בבנגלדש: הן
מציגות מיניות פעילה; הן אינן שומרות על צנעת גופן; הן נראות בציבור; לעזאזל, הן
אפילו חושפות את פניהן בלי רעלה! הן עצמאיות מינית, מסיגות גבול נשי ומשתתפות
בפעילות מסוכנת. בקיצור, הן מפרות את כל הנורמות החברתיות של מגדר ומוסר, מזהמות את גופן ודרכו את החברה כולה. הן נתפסות כנשים נפולות (potita), רעות (Kharap), פגומות (nosto) ושרמוטות (beshva).
הסטיגמה נגד עובדות המין כה גדולה,
שהחוק אוסר עליהן לנעול נעליים או ללבוש שמלות מסורתיות כשהן הולכות ברחוב, כדי ששאר החברה
תוכל להבדיל בינן לבין נשים רגילות ותתייחס אליהן בהתאם. לילדים של עובדות מין אין
זכות ללמוד בבתי הספר הציבוריים, מנהיגים דתיים מסרבים לערוך להן טקסי לווייה ובתי
הקברות אוסרים על קבורתן. רוב מכוני הליווי במדינה ממוקמים ליד נהרות, וכשאחת
מעובדות המין מתה, היא פשוט מושלכת לנהר.
במקרים רבים זנות בבנגלדש אינה עבודה אלא עבדוּת. כ-8% ממי שמקבלות תשלום עבור מין
(אונס) הן ילדות בגילאי 14-10, יותר מ-30% הן בגילאי 19-15. כמעט ואין עובדות מין
מעל גיל 35. הן לא זוכות להגיע לגיל הזה.
לנשים יש בין 7 ל-15 לקוחות ביום, והרווחים היומיים נעים בין שני שקלים
ל-130 שקלים, אבל רובם אינם מגיעים לנשים עצמן. בבתי זנות רבים שולטות מאדאמיות, שהן בין עובדות המין הבודדות שהצליחו להרוויח מספיק כדי
לפרוש ולהפוך לסרסוריות. הנשים בבתים האלה משועבדות לפעמים כלכלית למאדאמיות, נאלצות לעבוד בשבילן שלוש עד חמש שנים ללא תשלום, להיענות לכל דרישותיהן,
לעבוד גם בזמן מחלה ולקבל כל לקוח שהמאדאם דורשת מהן לקבל. תנאי התברואה במכונים
ירודים, וברובם אין יותר מחדר שירותים אחד עבור עשר נשים. "הגוף שלנו הוא כמו
מכונה לעשיית כסף, ואנחנו חייבות להפעיל את המכונה הזאת עד שהיא תישבר."
לפי סקר ב-1988, 30% מעסקי הזנות נוהלו
בחסות המשטרה, שעדיין נוהגת לסחוט
ולאנוס את עובדות המין. אין להן לאן לברוח. אין להן גם אפשרויות אחרות, במדינה עניה להחריד שבה שליש מהנשים אינן יודעות קרוא וכתוב.
כדי לטפל בזנות, בנגלדש פינתה בסוף שנות התשעים שניים מבתי הזנות
הגדולים ביותר, ורק דרדרה עוד יותר את המצב. אלפי עובדות מין נזרקו לרחוב, ונוצרה פאניקה ציבורית בגלל החשש
שעובדות המין יעברו לאזורים חדשים ויזהמו את החברה המהוגנת שחיה
בהם. מצבן של עובדות המין במדינה נעשה גרוע יותר מאי-פעם. ודווקא אז, הן החליטו שהן
לא מוכנות להיכנע.
כבר ב-1994 עובדות המין בבנגלדש נהנו
מרגע היסטורי. ביום הנשים הבינלאומי, הסלוגן הרשמי של ועדת החגיגות היה
Shorir Amaar Shidhanto Amaar, "הגוף שלי, ההחלטה שלי". עובדות המין
הזדהו עם הסלוגן והשתתפו באירועי היום. הן צעדו ביחד עם פמיניסטיות אקטיביסטיות
והרגישו מועצמות, אולי בפעם הראשונה בחייהן. כשהמדינה פינתה אותן מבתי הזנות כמה שנים אחר כך,
הן כבר היו מוכנות. הן ידעו שהן ראויות לזכויות: "אנחנו נשים, אנחנו עובדות
למחייתנו ואנחנו אזרחיות המדינה הזאת. זכויותינו כנשים, כעובדות וכאזרחיות ראויות
לכבוד והגנה כמו הזכויות של כל אזרח אחר".
מנהיגות עובדות המין המפונות החלו
במחאות תחת הסיסמה "אנחנו אוכלות בזכות העבודה שלנו; אנחנו דורשות את זכויותינו כעובדות". הן ייסדו תנועה משלהן, Ulka
("כוכב שביט"), קיבלו תמיכה מהתנועות הפמיניסטיות במדינה והקימו איתן
ועדה משותפת,Songhoti ("סולידריות"). אחת המנהיגות עודדה את הנשים המפונות:
"דיברתי איתן, רציתי לדעת מה
הבעיות שלהן, השתתפתי בצער ובשמחה שלהן. ניסיתי לשכנע אותן שהן, אנחנו, עובדות
מין. אנחנו עושות עבודת מין. אנחנו לא יכולות להיות לגמרי רעות כמו שאומרים עלינו
כשאנחנו עושות את העבודה הזאת. אם יש לי זכות הצבעה, יש לי את כל זכויות האזרח
במדינה הזאת. מקפחים אותנו אם לא נותנים לנו את הזכויות האלה".
ב-2002 עובדות המין כבר הקימו תנועה
כוללת של עובדות מין בכל רחבי המדינה. הניסיון בעבודה המשותפת עם התנועה
הפמיניסטית נתן להן ביטחון עצמי: "הניסיון של מחאות ביחד עם
פעילוֺת למען זכויות אזרח העניק לנו תחושת לגיטימציה במרחב הציבורי. בעבר
נהגנו לברוח כשראינו משטרה, לא היה לנו הרבה אומץ. עכשיו, כשאנחנו משתתפות במצעד
או מוחות נגד אלימות, הלבבות שלנו לא רועדים. אנחנו חושבות לעצמנו, אנשים הקריבו את
עצמם למען המדינה הזאת, גם אנחנו יכולות להקריב את עצמנו למען התנועה שלנו".
המחאות אולי לא השיגו הרבה, אבל השתלמו מבחינת התחושה האישית: "הפסדתי הרבה דברים בגלל המחאות.
אבל מה שהשגתי היה להבין כמה ערך יש לחיים שלי. אני בת אנוש.
אלוהים יצר אותי. יש לי זכות לעשות כל סוג של עבודה. על-ידי מעורבות בתנועת הנשים,
עבודה ארגונית, יציאה לרחוב, השתתפות בסדנאות ובסמינרים, הבנתי שיש לי ערך בתור בת
אנוש".
ועובדת מין אחרת אומרת: "היו זמנים
שראיתי את עצמי בתור 'ילדה רעה', 'ילדה פגומה'. נהגתי לחשוב, 'אני מזהמת את החברה
למרות שאני עושה את זה בשביל לאכול'. אבל עכשיו אני יודעת שבעצם זה המקצוע שלי.
למה שאני אהיה פגומה? מי שאמר שאני פגומה? אני מרוויחה את האוכל שלי על-ידי מכירה
של חלק אחד בגוף שלי. יש לי אוכל על השולחן בזכות עשייה מקצועית. אני עובדת. אני
רוצה את הזכויות שלי כעובדת".
זאת בדיוק הסיבה שהנשים שעבדו בזנות,
בתמיכת תנועות פמיניסטיות, שינו את המינוח מ"זונה" ל"עובדת
מין". כדי לקדם את התפיסה של עובדות מין כעובדות מקצועיות ולא כנשים ירודות
או פגומות מוסרית, להגן על עצמן מפני החברה והמשטרה, לשפר את תנאי העבודה שלהן ולכלול בתוך המטריה
של "עבודת מין" גם עובדי מין גברים והיג'רה (Hijra, זכרים מבחינה פיזיולוגית
שאימצו זהות מגדרית נשית).
ל-29 ארגוני עובדות המין הפעילים
בבנגלדש כיום יש עוד הרבה עבודה.הזנות אמנם חוקית
במדינה, אך כל מה שמסביב לה אינו חוקי ומונע מהן לעבוד באופן עצמאי ובמקומות
מוגנים. סגירת בתי הזנות משאירה אותן חסרות כל ברחוב. המדינה עדיין ענייה מאוד, ונשים
רבות שנמצאות בזנות אינן יכולות להיקרא "עובדות מין", מאחר שהן קטינות או נמצאות בה בכפייה.
גם מי שעובדות מרצונן בעבודת מין סובלות מהיחס השוביניסטי:
"החברה רואה את הנשים בשתי צורות שונות. אם אנחנו הולכות ברחוב וגבר עובר
לידי, הוא אומר לעצמו 'הנה הילדה הרעה'. האם זה לא ביטוי של שנאה? תסתכלו איך
גברים מתייחסים לנשים אחרות, את הכבוד שהם נותנים לנשים ממשפחות טובות, הפחד שלהם
לדבר איתן. אותנו הם לא מכבדים. הם אומרים, 'את זונה'." תכבדו או לא תכבדו אותן, הן ראויות לזכויות כמו כל אישה אחרת והן יודעות לדרוש אותן, בשביל הנשים
שעובדות בזנות מרצונן ורוצות זכויות עובדים, ובשביל הנשים שנכפה עליהן להיות בזנות
ורוצות זכויות אדם.
* הרשומה התבססה על המאמרים והמחקרים הבאים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה