ב-1918 הכריזה הממשלה הסובייטית על שאיפתה למגר בעתיד את הזנות. היא הצהירה שזה לא יקרה
באמצעות חקיקה, אלא באמצעות שוויון בין המינים וחיסול הרעיון הקפיטליסטי של עבודה
בשכר. הוועדה המרכזית למאבק בזנות הסבירה כי "אי-אפשר להפליל את הזנות כל עוד
יש אבטלה", וקומיסר הבריאות הזהיר: "אסור שהמאבק נגד הזנות יוחלף במאבק
נגד הזונות".
ואכן, ב-1922 הודיעה הממשלה הסובייטית
על אי-הפללה של זנות, בניגוד למיסוד הזנות בתקופת המשטר הצארי, שאילץ זונות להירשם
ולעבור בדיקות רפואיות. הממשלה הסובייטית הסתפקה באיסור חמור על ניהול "בתי
זנות" על-ידי צד שלישי, אבל לא הפלילה את העוסקות בזנות או את הלקוחות.
רבות מעובדות המין לא היו מרוצות מההתייחסות הקומוניסטית
אליהן כקורבן, בעיקר אם זה אומר שמקומות העבודה שלהן ייסגרו בעקבות החוק. עובדות
מין שניסו להקים איגודי עובדים גילו שהדבר אינו מקובל על הבולשביקים. אחת הנשים,
טניה, כתבה לעיתון שסגירת המכונים תקשה עליה ועל חברותיה להתפרנס. בתגובה, הוועדה המרכזית
למלחמה בזנות הודתה שהסגירה אכן תדרדר את מצבן של הנשים, אבל הבטיחה
שהממשלה תארגן בסופו של דבר עבודה אחרת לכולן.
הממשלה לא הסתפקה בדיבורים. ראשית, היא
ניסתה לעזור לנשים כדי שמלכתחילה לא יצטרכו לעבוד בזנות. החוקים הסובייטים החדשים העניקו
לנשים זכויות שוות בנישואים וזכויות דיור, והפכה את הגירושים לחוקיים בפעם הראשונה בהיסטוריה של
רוסיה. ועדות הנשים הסובייטיות הקימו מעונות לנשים מובטלות ודיור זמני לנשים
כפריות שהגיעו לערים, וייסדו קואופרטיבים חקלאיים עבור נשים חסרות השכלה.
הוועדה המרכזית למלחמה בזנות עזרה גם
לנשים שכבר עבדו בזנות. היא הקימה עבורן מרפאות חינמיות למחלות מין, ועד 1930
הוקמו גם 16 מוסדות שיקומיים מיוחדים עבור נשים שרצו להפסיק לעבוד בזנות. הנשים
יכלו לחיות ולעבוד במוסדות האלה, תמורת משכורת שווה למשכורת במפעלים רגילים. הן
קיבלו בהם שיעורים במתמטיקה, גיאוגרפיה, פוליטיקה, פיסיקה וחינוך גופני, והמוכשרות
שבהן אף קיבלו הכשרה במיומנויות ניהול. הן עבדו שבע שעות ביום ובשאר הזמן יכלו
לבלות גם מחוץ למוסד, כל עוד חזרו עד עשר בלילה. ליוצאות המוסדות האלה היתה עדיפות
על-פני כל אישה אחרת בקבלה לעבודה, וברוב המקרים הן התקבלו במפעלים באהדה.
ההצטרפות למוסדות לא היתה חובה – נשים
שעבדו בזנות יכלו לעזוב אותם בכל רגע נתון. התנאים במוסדות היו כל כך טובים, שנשים
התחזו לזונות בשביל הזכות להתקבל אליהם. מוסד השיקום בלנינגרד, למשל, הכיל מאה מיטות אבל קיבל שבע-מאות בקשות הצטרפות.
הבולשביקים פעלו גם בצד ההסברתי, ושלחו את מועצות האנטי-זנות להרצות ביחידות הצבא, בבתי הספר ובמועצות
הנוער: "המטרה היא להסביר לציבור את מהות הזנות, את העובדה שהיא בלתי קבילה
ובושה לרפובליקת הפועלים, ואת הסכנות הכרוכות בה. [...] הזנות תתחיל להיעלם אם,
בזמן שאנחנו נאבקים למיגור האבטלה, ניאבק גם כדי להחדיר במוחות הפועלים את הבושה
שברכישת גוף אנושי". המועצות אכן דאגו לבייש את העובדים: שמותיהם של לקוחות
זנות התפרסמו בעיתונים ועל לוחות המודעות של המפעלים שעבדו בהם, המשטרה דיווחה
למעסיקים על עובדים ששילמו על מין, והמפלגה הקומוניסטית הוציאה משורותיה חברים
ששילמו לזונות.
ההצלחה היתה הדרגתית. המצב הכלכלי בשנות
העשרים היה קשה, נשים עדיין נאלצו לעבוד בזנות כדי לשרוד, וחלק מכוחות המשטרה התקשו
לוותר על ההתעללות בזונות. בפטרוגרד (כיום סנקט פטרבורג) המשטרה פשטה על זונות ושלחה
אותן למחנות עבודה, שאחד מהם אפילו קיבל את הכינוי "קולוניה של זונות".
הרשויות אסרו על שהייה לילית בתחנות רכבת, ושלחו את העוברות על החוק לשישה חודשים
במחנה עבודה. נשים אחרות גורשו מהעיר.
בשנות השלושים המצב הכלכלי התייצב,
האבטלה מוגרה וביחד איתה הצטמצמה הזנות באופן משמעותי. לפני הקומוניזם היו במוסקבה עשרות אלפי נשים שעסקו בזנות; ב-1928 מספרן ירד ל-3,000; ובשנות השלושים נשארו רק כמה מאות. מחקר גנוז
בשנות העשרים גילה שבערך מחצית מהגברים הרוסים שילמו על מין; בשנות השלושים כמעט אף אחד כבר לא עשה זאת. כל כך מעט נשים עסקו
בזנות, שמוסדות השיקום נסגרו בגלל חוסר צורך בהם. מבחינת השלטונות, לנשים עכשיו
כבר לא היה "תירוץ" לעסוק בזנות, ומי שעסקה בה במקום בעבודה יצרנית
הורשעה ב"פרזיטיות" ונשלחה למחנה עבודה (לא בעוון עבודה בזנות, שנשארה חוקית,
אלא בעוון עריקה מעבודה יצרנית).
ב-1951, נציג ברה"מ באו"ם
ציין שאין לו צורך למלא את השאלון הבינלאומי בנושא זנות, "מפני שאין יותר
זנות בברית המועצות". הממשלה הסובייטית הכריזה ב-1954, בזמן שחתמה על הסכם
בינלאומי נגד זנות, כי "בברית המועצות מוגרו התנאים החברתיים הגורמים
לזנות". היחיד שעדיין האמין ביתרונות הזנות היה החבר סטאלין, שהביע את
התנגדותו לגירושים בקריאה לגברים: "אל תתגרשו, פשוט תלכו לזונות במקום".
משנות השלושים ועד שנות השמונים, באופן
רשמי הזנות לא היתה קיימת בברית המועצות. עם זאת, היא המשיכה להתקיים
בתור הכנסה משלימה עבור נשים, שהתחברו עם הקהילה הזרה במדינה בתקווה להשיג מותרות שלא היו קיימות במדינה. נשים אלה התפרסמו בכינוי "נערות המטבע
הזר" (Foreign currency girls), והסתכנו במעצר בעוון קבלת מטבע זר.
נשים אחרות עבדו בתחנות הרכבת המרכזיות. הן כתבו את המחירים על סוליות הנעליים
שלהן, ולקוחות פוטנציאליים היו מסובבים את מפתחות ביתם באוויר, מסמנים שיש להם דירה שאפשר ללכת אליה.
השיח הציבורי על הזנות חזר רק בשנות
השמונים. מחקר בהשתתפות 532 נשים בגאורגיה שעסקו בזנות, גילה שהן לא עשו זאת בגלל
מחסור במצרכים בסיסיים, אלא על-מנת לקנות מוצרים איכותיים יותר, או פשוט בגלל חוסר
סיפוק בעבודתן הרגילה. זה לא מצא חן בעיני המשטר והציבור. בתקשורת החלו להישמע
קולות בעד הפללת הזנות, וב-1986 קבע הסובייט הרוסי העליון שמעורבות בזנות היא
עבירה מנהלית, שיש להעניש אותה בקנס של עד מאה רובל. עם עליית הדמוקרטיה ברוסיה,
המדינה העלתה את הקנס לאלפיים רובל (כמה עשרות דולרים), דווקא בתקופה שבה נשים שוב
נאלצו לעבוד בזנות כדי לשרוד.
______________________________________________________________________
רשומות היסטוריות על זנות במדינות קומוניסטיות אחרות:
זנות בצ'כוסלובקיה
___________________________________________________________________
מקורות לרשומה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה