גבריאלה לייטה, 2013-1951, מייסדת איגוד עובדות המין הברזילאי הראשון
לגבריאלה לייטה וחברותיה ברובע האורות האדומים של סאו פאולו נמאס. אלה היו שנות השבעים בברזיל, תקופת הדיקטטורה, והדיכוי המשטרתי ברובע הלך וגדל. השוטרים הטרידו את הנשים ושדדו את הלקוחות. הקש ששבר את גב הגמל היה היעלמותן של שתיים מהנשים, שנראו בפעם האחרונה בתוך רכב משטרה. גבריאלה הכינה עלון עם תיאור המקרה, ושכנעה את הסרסורים לתרום כסף להדפסת העלון ולהפצת אלפי עותקים שלו.
העלונים עוררו רעש גדול, והשכונה כולה
התייצבה להפגנה לצד הנשים. בעלי ברים, מלצרים, סרסורים וטרנסג'נדריות הגיעו לתמוך,
ועיתונים מכל רחבי המדינה דיווחו על ההפגנה. תגובת המשטרה היתה קשה: השוטרים סגרו
את כל המכונים מיד לאחר שהמפגינים התפזרו, ושתי הנשים שנעלמו לא נמצאו מעולם. בשנים הבאות עובדות המין חזרו לעבוד אבל לא העזו למחות שוב.
שמונה שנים לאחר מכן, חברת המועצה השחורה הראשונה בהיסטוריה של ריו
דה ז'ניירו, בנדיטה דה סילבה, הזמינה נשים שעבדו בזנות להשתתף בכנס הראשון של
נשות הפאבלות. גבריאלה לייטה הגיעה ביחד עם שתי חברות נוספות, כשהיא נושאת את השלט
"זונה היא אישה". מול אולם מלא, כשהיא רועדת מפחד, לייטה עלתה לנאום. "קוראים לי גבריאלה, ואני זונה מווילה מימוסה [רובע האורות האדומים
של ריו], ממש כאן ליד". בשנים הבאות היא תשתתף ותנאם במאות כנסים, אבל זאת
הייתה הפעם הראשונה. "זהו, אמרתי את זה. אני זונה. שברתי את הטאבו. זונות הרי
לא אמורות לדבר. אני דיברתי, וגיליתי שיש הרבה אנשים שרוצים להקשיב."
 |
| האוטוביוגרפיה של גבריאלה לייטה. "בת, אמא, סבתא וזונה" |
בעקבות אותו נאום קצר, כל כלי התקשורת
ביקשו לראיין את גבריאלה. היא הפכה לדוברת של הזונות בברזיל, והחליטה לארגן כנס לאומי שלהן. זה לא היה קל: אף מלון
לא הסכים לארח אצלו את הנשים. אף אולם לא רצה לספק להן מרחב. רק מרכז תרבותי
אחד הסכים, למרות שעובדיו איימו להתפטר בתגובה.
יותר מאלפיים זונות הגיעו לכנס מכל רחבי
המדינה. "החֶברה ראתה אותנו מתארגנות בשם המקצוע שלנו. אנחנו ראינו זו את זו עומדות על זכויותינו בפעם הראשונה." כמו באותה הפגנה בסאו פאולו, גם
הפעם הן דיברו בעיקר על האלימות המשטרתית. בסיום הכנס, אותם עובדי המרכז שאיימו
להתפטר הודו לנשים על ההשראה והעניקו להן פרחים.
"מאז הכנס, כולם רצו לדבר איתנו.
אוניברסיטאות, סוציולוגים, אינטלקטואליות. חוקרי זנות ראו עד אז את הזונות בתור
קורבנות, ורק רצו להוכיח את התזה שלהם. עם הזמן, המחקר נעשה מורכב יותר בזכות
הפעילות שלנו. היום כבר קשה לערוך מחקר על זנות בלי לצטט אותנו."
גבריאלה לייטה ושתי נשים נוספות, קלרה
ויוניס, הקימו ב-1987 את איגוד הזונות הראשון של ברזיל. משתתפות אחרות בכנס חזרו
לעריהן והחלו לארגן בהן את עמיתותיהן לעבודה, בתמיכת סטודנטים, אינטלקטואלים
וגורמים נוספים. גבריאלה קיבלה בינתיים משרת הוראה במכון ללימודי דת, שבו העבירה
את הקורס "זנות וזכויות אזרח".
לייטה נסעה לעיר רסיפה להיפגש עם עובדות
המין המקומיות, הפיקה איתן את עיתון הזונות "נשיקת הרחוב" ועזרה לארגן
את כנס הזונות הראשון בצפון-מזרח ברזיל. ראש עיריית רסיפה תמך בהן וסיפק להן אולם
תיאטרון עבור הכנס. הפעם הנושא העיקרי לדיון היה איך לכנות את עצמן. "כנס
הזונות הלאומי השני. אף אחת לא רצתה להשתמש בשם 'זונות'. מהרגע שהתארגנו, היינו
חייבות למצוא שם 'רציני' יותר. החלטנו לקרוא לעצמנו 'הרשת הברזילאית של עובדות
מין', ומאז כולם קראו לזונות 'עובדות מין'. דרך אגב, אני נגד זה. אני מעדיפה לנכס
לעצמי מחדש את המילה 'זונה', לא לברוח ממנה".
עובדות מין או זונות, היו לא מעט אנשים שהתנגדו לעצם קיומן. הסרסורים בריו חששו שעובדות המין ישיגו זכויות ויפסיקו להיות תלויות בהם, ואסרו על לייטה להיכנס לרובע האורות האדומים. נשות המכון ללימודי דת חשבו שזונה אינה ראויה ללמד במכון, וחתמו על עצומה שגרמה לפיטוריה (עובדי המכון הגברים סירבו לחתום על העצומה).
ארצות הברית כולה התגייסה כדי לפגוע
בעובדות המין בברזיל. ארגון הסיוע של ממשלת ארה"ב, USAID, הבטיח למשרד הבריאות
הברזילאי 48 מיליון דולר בתמורה לכך שיפסיק לחלק קונדומים לעובדות מין ויפסיק לתמוך
באיגודים שלהן (זאת הדרישה של ארה"ב מכל המדינות שהיא תורמת להן). שר הבריאות
התייעץ עם לייטה, והחליט לסרב להצעה האמריקאית. ברזיל הפכה למדינה המתפתחת היחידה
שאינה מקבלת סיוע מ-USAID.
לייטה המשיכה בפעילותה. איגוד עובדות
המין שהקימה בריו, Davida, קיבל בין השאר מימון ממשרד הבריאות למען המאבק
באיידס. ב-2002 גבריאלה אפילו שכנעה את משרד הבריאות להפיק קמפיין נגד איידס, עם
הסלוגן "אל תתביישי, אישה, זה המקצוע שלך". הקמפיין הוביל לדיון כולל,
שבסופו משרד העבודה של ברזיל הכניס את הזנות לרשימת המקצועות שלו, ובכך הבטיח
זכויות עובדים לעובדות המין.
 |
| פוסטרים של הקמפיין. משמאל: "אין בושה בלהיות זונה". מימין: "אין בושה בלהילחם למען הזכויות שלך" |
איגוד עובדות המין הקים גם חברת אופנה, Daspu
("Das Putas"), כדי להילחם בסטיגמה נגד עובדות המין. תצוגת האופנה השנתית
של החברה, שמככבות בה עובדות מין, הפכה למסורת ארוכת שנים. "כשהחברות הזונות
שלי צעדו יפהפיות וגאות על המסלול, בלי בושה, הן דיברו בעד עצמן ועשו מהפכה
אמיתית. זאת הייתה פוליטיקה מהפכנית."
ב-2010 החליטה לייטה שהגיע הזמן להיכנס באמת
לפוליטיקה, ורצה בבחירות לקונגרס כחברת מפלגת הירוקים, עם מצע שקרא לאי-הפללה של
הפלות, סמים וזנות, לזכויות טרנסג'נדרים ולנישואים חד-מיניים. הקמפיין שלה אפילו
זכה לסרט תיעודי משעמם, "נשיקה לגבריאלה", מה שלא עזר לה לקבל יותר מ-1,200 קולות.
בהקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, גבריאלה
לייטה מסכמת את מה שלמדה במהלך חייה: "אני אומרת את מה שאני חושבת. למדתי כמה
חשוב להביע דעה, להתלונן כשמשהו לא מוצא חן בעינייך. לקח לי הרבה זמן לעשות את זה
כמו שצריך, ואני לא הולכת לוותר עכשיו. נלחמתי על זה הרבה זמן, ועכשיו אני נלחמת
כדי לשכנע את אחיותיי הזונות שגם להן יש את הזכות להביע את דעתן."
"ויש עוד משהו שחשוב לי, אולי הכי
חשוב. החופש. החופש לחשוב אחרת, להתלבש אחרת, להתנהג אחרת. אני לא יודעת מאיפה
הגיעה התשוקה שלי לחופש, אבל היא תמיד איתי. זאת אני כמו שאני: בת, אימא, סבתא
וזונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה