ההיסטוריה של כדורגל הנשים הבריטי

רשומה מיוחדת לכבוד רבע גמר אליפות אירופה בכדורגל נשים. שידורים ישירים ביורוספורט היום ומחר ב-19:00 וב-21:45.

הכול התחיל בגלל האופניים. זאת היתה המאה ה-19, תקופה שבה ליידיס ויקטוריאניות מהוגנות נהגו ללבוש שבע-שמונה שכבות של בגדים. על אופניים קשה לרכוב באופן מהוגן, אבל הליידיס רצו לרכוב. אז ניסו להמציא בשבילן אופניים מיוחדים עם פדאלים חד-צדדיים:

אבל האופניים האלה היו כל כך לא יציבים, שהליידיס העדיפו לרכוב על אופניים רגילים כשהן כמעט ערומות לגמרי, כלומר רק עם שלוש-ארבע שכבות בגדים עליהן. משם הכול רק הלך והידרדר.

הנשים הבריטיות החליטו שאם העקבים שלהן נחשפים לפעמים במהלך הרכיבה על האופניים, אז הן יכולות כבר לעשות עוד דברים עם הרגליים שלהן. לשחק כדורגל, למשל. הלן מתיו'ז היתה הראשונה. מת'יוז הסופרג'יסטית ייסדה בסקוטלנד את קבוצת כדורגל הנשים הראשונה ב-1881. היא גם היתה השוערת. השחקניות בקבוצה לא נרשמו בשמותיהן האמיתיים, בגלל החשש לביטחונן האישי. מת'יוז קראה לעצמה "מיס גרהם" והקבוצה נקראה "ה-11 של מיס גרהם". החשש שלהן היה מוצדק: במשחקן השני, לעיני 5,000 צופים, חוליגנים פרצו למגרש בדקה ה-55 ומנעו את המשך קיומו, כשהם רודפים אחרי השחקניות וזורקים אבנים על הרכב שבו הסתתרו. ההתפרעויות חזרו על עצמן במשחקים הבאים. העיתונים צחקו על חוסר ההבנה של נשים בכדורגל והתלוננו על הופעתן הלא ראויה. בשנים הבאות הן לא העזו לשחק שוב.

ב-1895 נוסד מועדון כדורגל נשים חדש בלונדון, והפעם העיתונים התלוננו רק על הכדורגל: "המדים שלהן היו צנועים ומכובדים, אבל אלה המחמאות היחידות שאנחנו יכולים לתת להן". המייסדות לא נרתעו מהביקורות. נטי האניבול, מזכירת המועדון והקפטן, הכריזה: "ייסדתי את המועדון במטרה להוכיח לעולם שנשים הן לא הקישוטים חסרי התועלת שהגברים מדמיינים שהן. אני מחכה לרגע שבו נשים יישבו בפרלמנט ויקבלו כוח בניהול העניינים".

האניבול הבטיחה לעיתונאי מודאג שהנשים לא פוחדות להיפצע, ומוכנות לשחק גם במזג אוויר לא נעים. כשסיפרה לו שיש במועדון ארבע נשים נשואות, זה כבר היה יותר מדי בשבילו והוא זעק: "אבל הבעלים שלהן – מה איתם???" היא ענתה בסבלנות: "איך זה קשור אליהם? למה שנשים לא ישחקו כדורגל בדיוק כמו גברים? אני יכולה להבטיח לך שכולנו בנות ביתיות. אנחנו משחקות את המשחק ברוח הנכונה. אנחנו מאפשרות תיקולים, אבל אף פעם לא רואים אצלנו מזג רע, ומעולם לא שמעתי קללה במגרש".

נטי האניבול

נשיאת המועדון היתה מיס פלורנס קרולין דיקסי, סופרג'יסטית, צלפית מוכשרת ועיתונאית מלחמות ברחבי העולם. בהקדמה לספר ב-1890 היא כתבה:

"אין ספק שהטבע העניק כוח מוחי גדול יותר לנשים. אפשר לראות זאת בבירור כבר בילדוּת. אבל הגברים מגמדים בכוונה את כוחן של הנשים, כשהם קובעים בחוק שחינוך נשים יהיה ברמה נמוכה יותר מזה של הגברים. זה האמצעי לבזבז את כוחן האינטלקטואלי של אלפי נשים, לשתק ולעצור אותו, ולשלוח את הנשים האלה לקברים לא ידועים, לא מסומנים ולא מזוהים".

זאת היתה תקופה שבה נשים לא ישבו בפרלמנט, לא יכלו ללמוד באוניברסיטאות ורק התחילו לדרוש זכות הצבעה. זאת גם היתה תקופה שבה בעלי מגרשי כדורגל לא הרשו לנשים לשחק בהם, מה שהביא לתגובתה של פלורנס קרולין: "נו, אני מניחה שהנוכחות של נשים תחלל את שטח הצייד הזה של הרגל הגברית".

המועדון הצליח למצוא מגרש אחר לשחק בו, והתקשורת הבריטית סערה: "המבחן יגיע כשנשים יעזו לשחק מול ציבור שיבהה בהן. נראה אם הן יעמדו במבחן הנורא הזה". "כדורגל כולל אלימות ופציעות. האם הגוף הנשי מותאם לו? כל המשמעות של המשחק עבור גברים היא לשחק בכל הכוח. האם זה אותו דבר לגבי נשים – שאי אפשר לקרוא להן גברות בהקשר הזה?"

מכתב למערכת הסגביר את הדעה המקובלת באותה תקופה:

"אני לא רוצה להיות מרושע כלפי ליידי פלורנס דיקסי, אבל אני מרגיש שהגיע הזמן שגבר יצביע על האבסורדיות בטענות שלה.

אישה הולכת לפעמים כמו ברווז ולפעמים כמו תרנגולת, תלוי במשקל שלה. היא לא מסוגלת למתוח את רגליה מספיק כדי לצעוד כמו גבר. ככל שרגליה של אישה קטנות יותר כך היא גאה יותר, ובצדק. אני באמת אוהב לראות את הרגליים שלהן מציצות מבעד לחצאיתן, אבל אני לא חושב שהן יהיו מסוגלות אי-פעם לבעוט לשער.

ראיתי פעם שתי נשים הולכות מכות, וזה מחזה שאני מקווה לא לראות יותר לעולם. אני חושב שהמראה של שתי נשים נחמדות מלוכלכות ומכוסות בוץ, מתנגשות בכוח, זה המראה המצער ביותר. הדבר הזה כל כך מנוגד לשירת החיים – אם בכלל אפשר לדבר על שירה, כשאישה משכילה ומעודנת דוחקת באחיותיה ללבוש בגדי גברים ולשחק משחקי גברים. זה לא בשבילן. תנו לנשים לכתוב ספרים, לצייר ציורים, לרכוב על סוסים ולשוט בסירות, אבל למען השם, אל תתנו להן לשחק כדורגל".

בכל זאת נתנו להן, והעיתונים לא היו מרוצים: "חברות מועדון כדורגל הנשים הבריטי שיחקו את משחקן הראשון בציבור, ואנחנו מקווים שהוא גם יהיה האחרון. תמיד תהיה הסקרנות לראות נשים עושות דברים לא נשיים, ולא מפתיע שהיו אלפי צופים במשחק. רק מעטים מהם היו רוצים שהאחיות והבנות שלהם יחשפו את עצמן במגרש כדורגל בצורה כזאת".

עיתונאי אחד בלבד תמך בשחקניות: "אני לא חושב שהכדורגלניות ייבהלו בגלל כמה גברים זקנים שביקרו אותן. הן לא יוותרו בלי מאבק", לעומת כתב העת הבריטי לרפואה שהזהיר: "אנחנו לא יכולים לקבל את החשיפה לאלימות ואת סיכון האיברים שנשים אמורות להגן עליהם בכל דרך".

כוכבת הקבוצה היתה הלן מת'יוס, אותה כדורגלנית שייסדה את המועדון הראשון ב-1881. לצידה כיכבה דייזי אלן בת ה-14, שקיבלה את הכינוי "טומי" בגלל המראה הנערי שלה. השחקניות עדיין השתמשו בשמות בדויים, והקהל עסק באובססיביות בשאלה אם טומי היא בן או בת. כשאחד הצופים שאל שחקנית אחרת אם דייזי היא בת, היא ענתה לו: "כן, הוא בת".

המועדון הקדים את זמנו כששיתף בשורותיו שחקנית שחורה, קרי בוסטד (באותה תקופה היו בכדורגל הגברים רק שני שחקנים שחורים, שסבלו מיחס עוין). הקבוצה יצאה למסע של 36 משחקים בתוך 24 שבועות בכל רחבי בריטניה, לעיני ממוצע של כ-6,000 צופים קוני כרטיסים בכל משחק.

תראו איך המופקרות האלה לבושות!

תקופת הזוהר היתה קצרה. כמו ב-1881, גם הפעם חלק מהמשחקים הופסקו בגלל מהומות אוהדים, ובאחד מהם היו אלה דווקא נשים שסקלו את הכדורגלניות באבנים בגלל חוסר המהוגנות שלהן. המועדון סבל ממחסור כרוני בכסף, הכוכבת הלן מת'יוס חלתה בקדחת והקבוצה התקשתה להגיע למשחקים בגלל בעיות תחבורה. הבעיות הביאו לסכסוכים פנימיים שפילגו את המועדון, והלן מת'יוס ייסדה קבוצה מתחרה. שתי הקבוצות נסגרו בסופו של דבר בגלל חובות.

כדורגל הנשים מת, והיה צריך לחכות למלחמת העולם הראשונה כדי לקום לתחייה.

מלחמת העולם הראשונה היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לכדורגל הנשים הבריטי. בגלל המחסור בתחמושת ובגברים, נשים החלו לצאת מהבית ולעבוד בייצור תחמושת. זאת היתה עבודה נוראית ומסוכנת, אבל העבודה המשותפת עם גברים הציגה בפניהן את הכדורגל, שבו הן נהגו לשחק בהפסקות המעטות שלהן. כשהכדורגל המקצועני הושעה ב-1916 עד שיושג שלום, ובכל מקרה לא נשארו גברים שישחקו כדורגל, הגיע תורן של הנשים.

המשחק הראשון נערך ב-1916, בין קבוצת מפעל התחמושת המקומי של אולברסטון לקבוצת שאר האוכלוסייה, במטרה לגייס כסף לצדקה. הפעם התקשורת היתה אוהדת ברובה, וכך גם המכתבים למערכת. טוב, הפעם המשחק היה למטרות טובות ולא למען זכויות נשים. אפילו חבריהן שך הכדורגלניות לעבודה הגנו עליהן מפני הביקורות:

"אני עובד עם הנשים האלה ואני גאה בזה. כמה מהן אולי קצת נועזות, אבל יש להן לב גדול כמו של אריה. אם כמה מהמבקרים חלשי האופי ומוגי הלב היו רואים איך הן עובדות בתנאים הקשים ביותר, לא היה לו ספק שאנחנו ננצח את המלחמה, כל עוד יש לנו נשים כאלה (גיבורות אני קורא להן) כאימהות הגזע שלנו."

בעקבות הצלחת משחק הצדקה הראשון, נערכו עוד ועוד משחקים בכל רחבי בריטניה. אחד החשובים שבהם היה משחק ראווה לכבוד חג המולד: בית היציקה קולת'ארד נגד "דיק, קר'ס תחמושת" (Dick, Kerr's munition, על שם מפעל התחמושת של האדונים דיק וקר). כל ההכנסות הוקדשו לבית החולים לחיילים פצועים. 10,000 צופים הגיעו למשחק בהתלהבות עצומה. השחקניות אמנם נטו לצחקק בתחילת המשחק, אבל מהר מאוד החלו לשחק ברצינות. זאת היתה הפעם הראשונה שהעיתונות דיווחה על משחק נשים במקצועיות ואפילו לא כתבה מה השחקניות לבשו.

עובדות משמרת הלילה במפעל תחמושת, מתכוננות למשחק נגד משמרת היום

טורניר כדורגל הנשים הרשמי הראשון נקרא "גביע נשות התחמושת", The Munitionettes’ Cup, ונערך בהשתתפות 14 קבוצות. אחת השחקניות, ג'ני נאטול (Nuttall), התחתנה בשבת בבוקר, הגיעה למגרש היישר מהחתונה וכבשה פעמיים לזכות קבוצת הספרטניות של בליית'. קבוצתה גם זכתה בטורניר לעיני 22,000 צופים במשחק הגמר. הטורניר כולו גייס לצדקה 300,000 פאונד במונחים של ימינו. בלה מטקאלף, קפטנית הספרטניות, סיפרה על הימים ההם: "במהלך היום עבדנו בייצור תחמושת, ואת כל הזמן הפנוי שלנו הקדשנו לכדורגל".

ההצלחה הביאה למשחק כדורגל בינלאומי ראשון, כששחקניות נבחרת אנגליה הפליגו למשחק באירלנד למרות החשש מהצוללות הגרמניות. מאמן הנבחרת היה היחיד שלא עמד בלחץ ההפלגה, השתכר, ננעל בשירותי הספינה ושר: Waiter, waiter, bring me some paper to wipe me bumbelator’. מלבד האירוע המביך הזה, ההפלגה עברה בשלום ובמשחק עצמו נכחו 20,000 צופים קוני כרטיסים.

למרבה הצער, מלחמת העולם נגמרה ב-1918. מיליוני חיילים מובטלים הסתובבו ברחובות ודרשו את העבודות שלהם בחזרה. ב-1919 הממשלה נכנעה וקבעה שנשים יפנו לגברים את מקומות העבודה שקיבלו בתקופת המלחמה. בתמורה הממשלה העניקה זכות הצבעה לנשים – אבל רק מגיל שלושים ורק למי שיש לה מינימום מסוים של רכוש. נשות המעמד הנמוך איבדו גם את מקומות עבודתן וגם את הזכות להצביע.

אם זה לא מספיק, ב-1919 התפשטה ברחבי בריטניה "השפעת הספרדית", שפעת אכזרית שגרמה למותם של מאות אלפי בריטים (ובין ארבעים למאה מיליון בני אדם ברחבי העולם). הקהל החולה לא הגיע למשחקים, ולאחד המשחקים הגיעה קבוצה עם שתי שחקניות בלבד, אחרי שתשע שחקניות חלו בשפעת. שש נשים גויסו מהקהל כדי לקיים את המשחק בהרכב חסר.

למרבה המזל, עדיין היו חיילים פצועים שחזרו מהמלחמה ונזקקו לצדקה, והמפעלים השונים גילו שמשחקי כדורגל נשים מביאים להם פרסום חיובי. דיק, קר'ס ליידיס היתה הקבוצה שניצלה זאת יותר מכולן, והחלה להחתים שחקניות תמורת מקום עבודה ובונוסים על כל משחק.

דיק, קר'ס ליידיס הפכה לקבוצה המפורסמת ביותר בבריטניה. בעונת 1920/1919 נקבע שיא חדש של קהל במשחקה נגד ניוקאסל, 35,000 צופים. למנהלי הקבוצה זה לא הספיק, והם הזמינו את נבחרת הנשים של צרפת לסדרת משחקים.

בצרפת היו באותה תקופה רק שתי קבוצות, והאיש החזק בספורט הצרפתי, הברון פייר דה קוברטן, הצהיר: "התפקיד היחיד של נשים בספורט הוא להניח את זרי הדפנה על ראשם של המנצחים". הספורטאית Alice Milliat לא הסכימה איתו, וייסדה את התאחדות כדורגל הנשים הצרפתית. בניגוד לכדורגל הנשים האנגלי, שהתבסס על פועלות, בצרפת שיחקו כדורגל בעיקר נשים בורגניות. מילייה היתה מתרגמת מקצועית, ובין השחקניות היו שלוש קלדניות, שתי מעצבות אופנה, מנהלת חשבונות, רופאה מתלמדת וסטודנטית לפילוסופיה. הן הגיעו לצפון אנגליה במיטב בגדיהן, בשמלות ונעלי עקב, ועוררו תדהמה בקרב הכדורגלניות המקומיות. העיר פרסטון, ביתה של דיק, קר'ס ליידיס, מעולם לא ראתה דבר כזה.

השחקניות האנגליות הגיעו מרקע שונה לגמרי. אליס וודס, כוכבת הקבוצה האנגלית, היתה אצנית ממשפחה של כורי פחם. אמה ניסתה למנוע ממנה לשחק כדורגל וטענה שזה לא משחק לבנות. שני אחיה לעומת זאת עודדו אותה, ואחד מהם לימד אותה לשחק בסתר.

לילי פר בת ה-14, כוכבת נוספת, הגיעה מהשכונה הגרועה ביותר בעיר, שתושביה נודעו בשתייה ובקרבות רחוב. היא עבדה בחלוקת שקי פחם. בגובה 1.82 מטר היא נהגה לעשן, לירוק ולקלל, ונודעה בתאבונה העצום. לילי נהגה להתאמן בבעיטות על קיר בזמן שהיא מעשנת, והיתה השחקנית הראשונה בהיסטוריה שהורחקה ממשחק אחרי שהלמה ביריבתה. כשעברה פעם במגרש של קבוצת גברים, השוער הקניט אותה ואמר שאין לה סיכוי לכבוש מולו. הבעיטה שלה היתה כל כך חזקה שהיא שברה לו את היד.

לילי פר

ארבעת המשחקים בין הקבוצה האנגלית והצרפתית הביאו בממוצע יותר מעשרת-אלפים צופים, ובמשחק האחרון, שצולם וקטעים ממנו הופצו בבתי הקולנוע, נכחו 22,000 צופים. זה גם היה המשחק הראשון שצרפת הצליחה לנצח, אחרי שקפטן נבחרת צרפת הדהימה את קפטן נבחרת אנגליה עם נשיקה נימוסית על הלחי לפני תחילתו.

דיק, קר'ס ליידיס הוזמנה למסע גומלין בצרפת. במהלך ההכנות למסע, אחרי שהשחקניות הוציאו דרכון לראשונה בחייהן, הקבוצה פרסמה את רווחיה בשלוש שנות פעילותה, רווחים בשווי של 1.7 מיליון פאונד בימינו. רובם הלכו לצדקה.

22,000 צופים הגיעו למשחק הראשון בפרברי פאריס, שהופסק בגלל התפרעות קהל. במשחקים הבאים בצרפת היו 10,000 ו-14,000 צופים. אלפי אוהדים קיבלו את פני הגיבורות כשחזרו לתחנת הרכבת של פרסטון. 20,000 הגיעו למשחק הבא שלהן באנגליה.

בחג המולד של 1920 נקבע שיא חדש של קהל במשחק נשים, 53,000 צופים במשחק של דיק, קר'ס ליידיס בלונדון. 14,000 צופים נשארו בחוץ ללא כרטיס. מכירת הכרטיסים תרמה לצדקה 623,000 פאונד במונחים של ימינו.

זה היה רגע השיא של כדורגל הנשים הבריטי. זה גם היה הרגע שבו הבינו בממלכה הבריטית שכדורגל הנשים מסוכן. גם ככה נשים קיבלו יותר ויותר זכויות פוליטיות וכלכליות, שלא לדבר על התופעה הנוראה של נשים שלבשו מכנסיים והסתפרו קצר. בפרלמנט הבריטי דנו בחוק שיעניש לסביות כמו הומואים, ובסוף החליטו לוותר עליו מפני ש"הציבור הבריטי לא יוכל להעלות על דעתו שתופעה כזאת קיימת בכלל". תודה לאל, בכדורגל עדיין היה אפשר לקפח נשים, מה גם שלילי פר, שהפכה בינתיים לכוכבת הגדולה ביותר של המשחק, היתה לסבית מוצהרת שחיה בגלוי עם בת זוגה.

ההתאחדות לכדורגל הודיעה שלא תקבל נשים לקורס השופטים שלה, ודעת הציבור החלה לפנות נגד כדורגל הנשים. אישה אלמונית פנתה בקריאה נרגשת בעיתונות לכל כדורגלנית באשר היא: "את טוענת שאת משחקת למען המטרה המקודשת של הצדקה. האם צדקה היא הדבר המקודש היחיד? מה עם הפרח הנפלא הנקרא צניעות? האם אין לך כבוד למגדר שלך? [...] ומה אם השמלה שלך תיקרע בזמן המשחק? כל המוניטין שלך ייהרס. [...] את מביישת את המין הנשי בפני כל מי שיש לו חוש בסיסי של הגינות".

ספורטאי מפורסם דרש הקמת ועדה ממשלתית שתקבע אם כדורגל נשים משפיע לרעה על החברה. עיתונאי הזהיר: "אני מופתע שאימהות לא מדברות על הנושא הזה. האם אין סכנה פיסית לנשים שמשחקות משחק מהסוג הזה? וזה עוד בלי לדבר על הנקודה המוסרית. הגיע הזמן לעצור את זה". גברים אחרים הזהירו שאף אחד לא יהיה מוכן להתחתן עם אישה שמשחקת כדורגל.

כל זה לא הפריע לדיק, קר'ס ליידיס. ב-1921 היא שיחקה עשרים וחמישה משחקים לעיני 400,000 צופים במצטבר. פלורי רדפורד, מלכת השערים של הקבוצה, עבדה במשמרות לילה כאחות פסיכיאטרית, ומיד אחריהן דיוושה על אופניה למשחקים.

ביום שדיק, קר'ס ליידיס הביאה למשחק בעיר האל 10,000 צופים, למשחק גברים סמוך הגיעו 13 צופים בלבד. התאחדות הכדורגל האנגלית כבר לא יכלה לעמוד בזה. ב-6 בדצמבר, 1921, היא העבירה פה אחד החלטה חדשה: "כדורגל אינו מתאים לנשים ואסור לעודד אותן לשחק בו. [...] מעכשיו נאסר על מועדונים לארח משחקי כדורגל נשים במגרשיהם". העיתונים פרסמו את ההודעה לצד חוות דעת של רופאים ורופאות, שטענו שכדורגל מסוכן מדי עבור נשים. מחאות השחקניות בעיתונים - "ההתאחדות לכדורגל תקועה במאה ה-19, ההחלטה שלה היא אפליה מגדרית" - לא עזרו לשנות את רוע הגזירה.

הכדורגלניות לא התכוונו להיכנע. נציגות מ-57 קבוצות התכנסו כדי ליצור התאחדות נשים חדשה. דיק, קר'ס ליידיס לא השתתפו בכנס. היו להן תוכניות משלהן. הן שכרו מגרש ממועדון הרוגבי הסמוך והזמינו למשחק הידידות שלהן עשרים רופאים וכומר אחד. דוברת הרופאים, מארי לאורי, הודיעה בסיום המשחק: "ממה שראיתי, הסכנה בכדורגל לא גדולה יותר מאשר יום שלם של כביסות". גם הכומר אישר שאין שום דבר בעייתי בכדורגל. התאחדות הגברים בתגובה אסרה על שופטים לשפוט במשחקי הנשים.

התאחדות הנשים החדשה אסרה על שחקניות לקבל תשלומים או לשחק בקבוצה שנמצאת במרחק של יותר מ-15 ק"מ מביתן. זה היה ניסיון להראות שכדורגל הנשים חובבני ואינו מאיים על הגברים, אבל הוא הרחיק מההתאחדות את הקבוצה המצליחה והמפורסמת ביותר, דיק, קר'ס ליידיס, ולא נתן לה סיכוי ממשי להצליח.

דיק, קר'ס ליידיס יצאה בינתיים למסע משחקים בקנדה ובארה"ב. כשהגיעה לקנדה התברר שההתאחדות הקנדית אסרה על קיום משחקי כדורגל נשים במגרשיה, והמסע בקנדה התבטל; כשהגיעה לארה"ב התברר שאין קבוצות נשים שמסוגלות לשחק נגדה, והקבוצה נאלצה לשחק נגד קבוצות גברים. דיק, קר'ס ליידיס שיחקה תשעה משחקים בארה"ב לעיני 8,500 צופים בממוצע, וסיימה אותם עם ארבעה ניצחונות, שני תיקו ושלושה הפסדים.

למרבה הצער, המצב הכלכלי באנגליה השתפר ולא היה צורך יותר במשחקי צדקה. בלי מגרשים לשחק בהם ובלי כסף, קבוצות הנשים התפרקו בזו אחר זו. דיק, קר'ס ליידיס אמנם המשיכה לשחק עד 1965, אבל ימי התהילה חלפו מזמן.

הכוכבות היחידות שנשארו היו בתוך מגזיני קומיקס, שסיפרו על גיבורות שגדלו בעוני והפכו לכדורגלניות מרשימות. ההצלחה הגדולה של המגזינים הוכיחה שהציבור עדיין צמא לכדורגל נשים, אך לנשים לא היו מגרשים לשחק עליהם. ההתאחדות ביטלה את האיסור על כדורגל נשים רק ב-1971.

בגביע העולם הראשון לכדורגל נשים ב-1991, שנערך בסין, נכחו כמעט 20,000 צופים בכל משחק. באליפות אירופה הנוכחית, המשחקים של צרפת וגרמניה זכו במדינותיהם ליותר מעשרים אחוזי רייטינג ומיליוני צופים. נותר רק לתהות כמה רחוק היה כדורגל הנשים מגיע, אם לא היו מונעים מנשים לשחק כדורגל במשך כל כך הרבה זמן.