במאה ה-19, הקורטיזנות של העיר ההודית
לאקנאו (Lucknow) היו מפורסמות באזור כולו. הן שרו ורקדו, שילמו מיסים והיו הנשים בעלות
ההכנסה האישית הגבוהה ביותר בעיר. ה-Tawa'if, כפי שהן נקראות בהודו, זכו
לחסדי האצילים, הסוחרים והאליטות, והיו
בעלות השפעה פוליטית רחבה. הן תרמו כספים לאישים פוליטיים שהן חפצו ביקרם, ונאמר
עליהן שאי אפשר להיות גבר מלוטש בלי להיות בקשר איתן. ואז הגיעו האנגלים.
המצור הבריטי על לאקנאו הסתיים ב-1857 בכניעת ההודים. הבריטים
הגלו את השליטים והחרימו את רכושם של מי שתמכו במרד, וביניהם הקורטיזנות.
הקולוניאליסטים הבריטים החרימו את חפצי הזהב והכסף שלהן, התכשיטים, גביעי הירקן
וצעיפי הקשמיר. אבל זה לא הספיק לבריטים. כשגילו שאחד מכל ארבעה חיילים חולה במחלת
מין, הם החליטו לטפל בקורטיזנות כמו שהם טיפלו בכל עובדות המין בהודו: רגולציה,
פיקוח ושליטה.
הבריטים אספו את היפות מבין הקורטיזנות
והביאו אותן למחנות הצבא שלהם, לנוחות החיילים. לא רק שהבריטים עשו
דה-הומניזציה למקצוע הקורטיזנה, כשהפשיטו אותו מהתפקיד התרבותי שלו, הם גם הפכו את
המין לקל וזול עבור החיילים, וחשפו את הנשים למחלות מין.
הקורטיזנות לא נכנעו בקלות למי שניסו
להטיל מיסים על הכנסתן ולחטט בגופן. הן שילמו שוחד לשוטרים שלא יפקחו עליהן,
לאחיות שלא יבדקו אותן, ולרשויות שלא יגבו מהן מיסים. הן המשיכו את ההתנהלות
הקבועה שלהן נגד השליטה הגברית. אבל הנשים שפעם היו יועצות של מלכים ואצילים, הנשים
שנהנו מחיים עצמאיים וכוח חברתי ופוליטי, איבדו את מעמדן והפכו מקורטיזנות לזונות
פשוטות.
 |
| צילום מ-1826. קרדיט: David Courtney |
קפיצה קדימה לסוף המאה העשרים מגלה
שהקורטיזנות של לאקנאו עדיין שם. מחקרה המרתק של Veena
Talwar Oldenburg מ-1990 עוסק בהן ובחייהן, חיים שונים מאלה של רוב הנשים ועובדות המין בהודו ובלאקנאו עצמה. הרשומה היא סיכום שלו.
לקורטיזנות המודרניות אין את היוקרה
והמעמד של בנות דמותן מהמאה ה-19. הן לא הגיעו לעבוד בזנות מתוך המון אפשרויות
בחירה. רובן סבלו מהתעללות של הוריהן או בעליהן. הן ברחו,
הגיעו ללאקנאו ומצאו את מקומן ב-Kotha, ביתן של הקורטיזנות. ועדיין, הן אימצו את דרך
החיים ואופן ההתנגדות של אותן קורטיזנות אגדיות.
בחברה השוביניסטית ההודית, ה-Tawa'if
לוקחות את גורלן לידיהן, כמו שמסבירה אחת המנהלות: "מה שאי אפשר לשנות נקרא
בהודו qismat, גורל. אפילו פילוסופים ומשוררים יגידו לכן שאף אחד לא יכול לשנות
את גורלו. כאן, במרחב שלנו, אפילו שהמצב לא טוב כמו שהיה לפני בוא הבריטים, נשים
שינו את גורלן. תשאלו את הנשים האלה, שעובדות כאן כבר עשרים שנה, אם לא לימדתי
אותן איך לעצב את גורלן במו ידיהן".
הנשים ב-Kotha לא צריכות לציית להורים או
לבעלים. אחת מהן אומרת על החברות שפגשה שם: "הן לא פחדו מגברים, מפני שהן
נערצות ומהוללות על-ידי גברים;
האמהות והסבתות שלהן כבר לא נדנדו להן על זה שהן לא עושות מספיק ולא יוכלו להתחתן; האבות שלהן כבר לא סטרו להן בגלל 'חוסר צניעות'; הן מעולם לא הרגישו כמו נטל על הוריהן, כי צל
הנדוניה כבר לא החשיך את חייהן. בהתחלה חשבתי שהן מפונקות ואנוכיות, אבל לאט-לאט
הבנתי שהן פשוט זן אחר. הייתי צריכה לשבור את השבלונה של עצמי ולעצב את עצמי מחדש.
הן הקשיבו לכל הצער והכאב שחוויתי. [...] לא ידעתי שאני בכלל מסוגלת לעשות משהו,
להיות מישהי, להיות בעלת בניין משלי ולהעסיק 17 גברים בבנייה. הייתה לי מנטליות של
עכבר ביישן ומכוער. עכשיו מאשימים אותי שאני שחצנית ומקנאים בנכסים שיש לי."
זנות היא מקצוע חסר כבוד? ומה עם נישואים? "אישה פוגעת בכבודה 24 שעות ביממה, כשאין לה שליטה על
הגוף שלה ועל הכסף שלה". דווקא החופש עזר לנשים לעצב את אופיין: "החופש
מהלחץ של שוק הנישואים, שבו חתנים היו 'למכירה' עבור הנשים עם הנדוניה הגבוהה
ביותר, העניק להן את האומץ הפנימי לפתח את המיומנויות שלהן ולנהוג בגברים כשווים,
אם לא כנחותים מהן".
למעשה, הקורטיזנות נוהגות להעלות מחזות
סאטיריים שבהם הן לועגות לנשים נשואות. אחד המחזות מציג אישה נשואה שנאלצת לשרת
את חמותה, לטפל בילדיה ולעשות את כל עבודות הבית. כשבעלה חוזר הוא דורש סקס, היא
נאלצת להיעתר, ואחרי כמה דקות הוא גומר ונותן לה כסף על הוצאות משק הבית. לנשים ב-Kotha, לעומת זאת, יש שליטה על גופן
ועל כספן. הן אלה שמחליטות מה לעשות איתם ועם מי.
באופן מפתיע, הקורטיזנות לובשות בורקה
כשהן מסתובבות בחוץ, כמו רוב הנשים בלאקנאו, העיר עם האוכלוסיה השיעית-מוסלמית הגדולה ביותר בהודו. לדבריהן, דווקא
בגלל שהן אמורות להיות חסרות בושה, הן בוחרות ללבוש בורקה כדי להימנע מהמבט
הגברי. נשים "נורמליות" לא מראות את גופן מפני שהוא רכושו של בעלן, ולא
חושפות את פניהן כדי לשמור על כבוד משפחתן; הקורטיזנות לא חושפות את פניהן כדי לתסכל את הגברים,
שמשתוקקים לראות אותן. הגברים לא ראויים לקבל ריגושים זולים כאלה. הן מעדיפות ללכת
באופן חופשי ואנונימי במרחב הציבורי, ושהגברים יישארו עם התסכול המיני שלהם.
החינוך של הקורטיזנות לא כולל רק חינוך
מיני, אלא גם את הדרכים לסחוט כמה שיותר כסף מהלקוחות, כדי שיוכלו לפרוש מהמקצוע
בסביבות גיל 35. הן אפילו מתגאות בכך שהן גונבות, סוחטות, משקרות ומרמות את
הלקוחות. הן משכרות אותם ואוספות מהם מידע כדי להשתמש בו נגדם. זה אולי נשמע כמו
רדיפת בצע, אבל בחברה שמונעת מנשים שליטה על כסף ורכוש, אין להן ברירה אלא ליצור דרך
חיים שתהווה תרבות-נגד.
הנשים אוהבות להעמיד פנים שהן מאוהבות
בלקוחות, וכך לקבל מהם יותר כספים. אבל עדיין יש להן צרכים רגשיים: לרובן יש קשרים
רומנטיים ומיניים עם נשים אחרות באותו מקום או באותו מקצוע. בשביל הקורטיזנות,
יחסים הטרוסקסואלים הם עבודה, לא הנאה. יחסים לסביים הם ההנאה. גם זה סוג של התנגדות
למיניות ההטרוסקסואלית הכפויה של הפטריארכיה.
בניגוד לפמיניזם המיינסטרימי,
הקורטיזנות לא מנסות להיות חלק מהממסד. הן יצרו ממסד אלטרנטיבי, תרבות אלטרנטיבית
שבה הן שולטות ואת חוקיה הן קובעות. המריטוקרטיה שלהן מבוססת על כישרון וחינוך. הן
מתנגדות לפטריארכיה ולשליטה הגברית. הן איבדו את הכוח הפוליטי שהיה להן בעבר, אך
השאירו בידיהן את הכוח הכלכלי ואת ההתנגדות לשלטון ולדיכוי.
"אנחנו יודעות שנשים מאשימות אותנו במתן אפשרות לגברים להנציח את המוסר הכפול שלהם. האם אנחנו אמורות
לוותר על האינטרסים שלנו, בשביל המטרות המפוקפקות של נשים שסובלות מגברים כאלה
בתור בעלים, אבות ואחים? כיום משתיקים אותנו, בזים לנו, והחוק פוגע בנו; האם זה עזר למאבק הנשי, או שזה רק הפך את חיינו
לקשים יותר?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה