"אני בת אנוש. אני עובדת מין. אני ראויה לכבוד." זכויות נשים באוגנדה

ארגון AMwA (Akina Mama wa Afrika) הוא ארגון זכויות נשים אפריקני. ב-2008 הוא ניסה לקיים סדנה עבור עובדות מין באוגנדה, שבה הזנות אינה חוקית. שר האתיקה והיושרה בממשלת אוגנדה אסר על קיום הסדנה, עיתונאים פשטו על משרדי הארגון כדי להטריד אקטיביסטיות, ו-AMwA נאלץ להעביר את הסדנה לקניה. למרות כל הקשיים, הסדנה זכתה להצלחה והביאה גם להוצאת ספר, שבו עובדות מין אוגנדיות וקנייתיות מספרות בגוף ראשון על חייהן. ההקדמה מסבירה למה כל כך חשוב להשמיע את קולן:

"אלא אם עובדת מין עברה 'שיקום', אתם מתקשים לדמיין אותה בתור חברה אקטיבית בקהילה. הנשים האלה, אתם אומרים, הן בודדות, עניות, מפיצות מחלות, מתות מאיידס, חסרות אישיוּת, נופלות מהעוני לעבודה העלובה ביותר כדי להאכיל את ילדיהן, אין להן אייג'נסי ואין להן כוח. התקווה היחידה שלהן היא לקבל מכונת תפירה ממישהו לבן עם לב גדול, והופה – הן משוקמות! הן שוב נשים, מחייכות, נקיות. עדיין תלותיות, עדיין פגיעות, ובכל זאת נשים רעות שהפכו לטובות.

אבל אז מגיעה האישה האחרת – האישה הרעה. זאת שמסרבת לקבל עזרה, זאת שפשוט אי-אפשר לעזור לה. 'היא לא רוצה לעזוב את הזנות?' אתן שואלות בהלם, אפילו בזעזוע. 'אבל הרי נתנו לה מכונת תפירה. למה היא לא נעשתה תופרת?'

האם האישה הזאת היא קורבן, מנוצלת על-ידי הפטריארכיה, או שהיא מעוז של מיניות פמיניסטית, התגלמות של הגוף הפוליטי? בתוך הדיון הגרנדיוזי הזה, הקולות והדעות של עובדות המין עצמן, הקולות והדעות שאמורים להיות היחידים שחשובים, אובדים".

עטיפת הספר

מטרתן של עובדות המין בכתיבת הספר היתה ברורה: "אני רוצה לעודד עובדות מין אחרות לקום ולצאת נגד תנאי העבודה הגרועים", "אני רוצה לחזק את אחיותיי, שיידעו שסבל הוא לא סוף העולם", "הסיפור שלי יראה לנשים אחרות שהן לא לבד, שאנחנו יכולות לעבוד ביחד ולהשיג משהו, לשנות את המצב".

אחת מהן היא מקלין קיומיה, בת לאב אלים שהיו לו שבע נשים ותשעה-עשר ילדים. היא היתה תלמידה טובה ומדריכה בתנועות נוער, אבל בגיל 16 הוריה הפסיקו לשלם על שכר הלימוד שלה. היא פנתה לעבודת מין כדי לממן את הלימודים שלה ושל אחיה, ולעזור למחייתה של אמה. "למרות כל הקשיים בדרך, המשכתי לעשות את זה כדי לשפר את החיים של המשפחה שלי. זה מה שהשאיר אותי חזקה בכל פעם שנעצרתי, בכל פעם שלקוחות אכזריים התעללו בי, בכל פעם שסבלתי מהקור העז ברחובות."

ה"לקוח" הראשון של מקלין דרש ממנה לוותר על קונדום. כשהיא סירבה, הוא אנס וכמעט רצח אותה. "אני יכול להרוג אותך, כלבה! את סתם שרמוטה שמוכרת את הגוף שלה כדי להתפרנס. גם אם אני אהרוג אותך, אף אחד לא יאשים אותי ברצח כי את בסך הכול זונה." היא ניצלה בנס ואומרת: "למדתי לקח חשוב מאוד באותו יום – אף פעם לא לסמוך על הלקוחות שלי. יש לי עדיין צלקת על פניי בגללו."

לקוח אחר שלה הכיר את אביה וסיפר לו שהיא עובדת בזנות. אביה גירש אותה מהבית ואמר לה לא לחזור לעולם. מקלין עברה לעיר הבירה קמפלה, המשיכה לעבוד שם בזנות וסיימה את לימודיה בתיכון. 

מקלין

בסיום הלימודים התחילה מקלין לעבוד במועצת העיר קמפלה. הבוס שלה שם הטריד אותה וניסה לשכנע אותה לשכב איתו, העובדים גילו שהיא עובדת מין והתחילו לקרוא לה בשמות. הכסף שהרוויחה במועצה לא הספיק כדי לתמוך במשפחתה והיא נאלצה להמשיך לעבוד במקביל בזנות. באותן שנים היא למדה לשמור על בריאותה, להתמודד עם הלקוחות ולנהל את חסכונותיה, והחליטה לעזור לעובדות מין אחרות שמתמודדות עם אותם קשיים. אבל אפילו בעבודתה החדשה בארגון למען עובדות מין, הבוס ניצל אותה ואת עמיתותיה לעבודה וקידם בעיקר את עצמו.

מקלין קיומיה וחברותיה החליטו להקים ארגון עובדות מין עצמאי משלהן. הן ייסדו את Wonetha ב-2008, במטרה "לקיים תעשיית מין חוקית באוגנדה, לשפר את חייהן ותנאי עבודתן של עובדות מין ולהילחם למען זכויות האזרח שלהן".

מקלין מסכמת: "היום אני יכולה לעמוד גאה כעובדת מין מקצועית, אקטיביסטית ופעילה למען זכויות אדם, כי אני מאמינה בעצמי ולא נותנת לאף אחד לדכא אותי. אנשים מסתכלים עליי וחושבים שבגלל שאני קטנה אני אהיה צנועה – הם לא מצפים ממני להיות חזקה. כשאני מדברת בציבור, יש אנשים שאומרים שאני לא אוגנדית, או שמשלמים לי כדי להגיד את הדברים שאני אומרת. אני מדברת בלי פחד ומבקשת מאחרים לכבד עובדות מין כמו שהם מכבדים עובדים מקצועיים אחרים. אני מאמינה בעצמי ואני גאה במה שהצלחתי להשיג בחיי כעובדת מין. אני תמיד אומרת: 'אם אתה מרגיש לא בנוח לידי, זאת בעיה שלך'.

[...]

כשאנשים אומרים שצריך להציל אותי, אני אומרת להם שכבר ניצלתי ושאני רוצה להציל אחרים. אם הייתי 'אישה טובה', לא הייתי יכולה ליצור קשר עם 'נשים רעות'. את עוזרת לאחרים רק אם את יכולה לשים את עצמך בנעליים שלהם."

זאם נמאגמבה היא עובדת מין נוספת שהשתתפה בסדנה. בגיל 15 אביה עזב את הבית לטובת אישה אחרת, והיא נאלצה לעזוב את הלימודים מפני שלא היה לה כסף לשכר לימוד. היא ניסתה לעבוד במשק בית אצל זוג מבוסס, אבל לא קיבלה את המשכורת שהובטחה לה, הגבר הטריד אותה מינית והאישה היכתה אותה. היא התחתנה עם מישהו בתקווה לחיים טובים יותר, אבל הוא התעלל בה והיא עזבה אותו כשהיא בהיריון. לא היה לה כסף לשכר דירה ולא היה לה כסף לממן את הילד שעמד להיוולד לה. היא התחילה לעבוד בעבודת מין.

"זה היה קשה בהתחלה, אבל התרגלתי והצלחתי לשרוד שנתיים כעובדת מין." הלקוחות הראשונים שילמו לה דולר למפגש, מכיוון שהיא לא העזה לדרוש יותר. גם הסכומים הגבוהים יותר בהמשך לא שיפרו את המצב: "החיים האלה היו מאוד מסוכנים ולא יציבים. חלק מהלקוחות שילמו יפה, אבל חלקם לא רצו להשתמש בקונדומים. חלקם היו כל כך מלוכלכים, שזה היה בלתי נסבל".

זאם נשואה כיום באושר ועובדת באיגוד עובדות המין של אוגנדה. "אני מרגישה הרבה יותר חזקה ובטוחה בעצמי לעומת עובדות מין אחרות. הרבה מהן סובלות כי הן לא מבינות שגם הן בנות אדם. הן סובלות כל כך הרבה אפליה בחברה, שהן לא מבינות שגם הן בעלות ערך."

WONETHA, איגוד עובדות המין של אוגנדה

"עבודת מין הכניסה לי מספיק כסף כדי לטפל בעניינים שלי, אבל היו זמנים שפשוט לא רציתי לעשות את זה. נמאס לי מגברים, אבל למרות שלא רציתי לקיים יחסי מין, הרגשתי שאין שום דבר אחר שאני יכולה לעשות, שאני לא כשירה לשום דבר אחר. ואגינה זה משהו שיש לכל הנשים ומשהו שכול הגברים רוצים, אז אפילו בלי תעודת בגרות אנחנו יכולות להרוויח כסף. יש הרבה בעיות שמאלצות אותנו לעשות את העבודה הזאת, וזאת עבודה מסוכנת כי הרבה אנשים שונאים אותנו. הנשים שונאות אותנו כי הן חושבות שאנחנו לוקחות להן את הבעלים, והגברים שונאים אותנו למרות שהם משלמים על השירותים שלנו. לפעמים חלק מהם יפגעו בנו, ירביצו לנו וישתמשו בנו בלי לשלם, רק כדי לגרום לנו להרגיש כמו זבל".

דייזי נאקאטו היא עובדת מין נוספת שמספרת בספר על חייה: "אני עובדת מין, אקטיביסטית, מגנה על זכויות אדם, אחות, אמא, חברה. החלום שלי הוא לראות את עבודת המין הופכת לחוקית. אני רוצה גם לראות את סוף האלימות נגד עובדות מין. עבודת מין צריכה להיחשב לעבודה, ועובדות מין צריכות לקבל כבוד ואהבה כמו כל אחת אחרת".

דייזי מספרת על תפקידה בארגון עובדות המין: "אני אחראית על סיוע חוץ לעובדות מין אחרות. אנחנו נפגשות, חולקות חוויות, מדברות על מניעת איידס וטיפול בו, מדברות על התמודדות עם לקוחות, חיסכון, ניהול מו"מ ואיך לפתוח עסק קטן. לרוב עובדות המין אין משפחה או אנשים שיתמכו בהן, אז אם הן נשאיות HIV, הן עדיין יוצאות לרחוב ועובדות בעבודת מין כי אין להן אפשרות אחרת להרוויח כסף. לעומת זאת, אם יש להן עסק קטן משלהן, הן יכולות לתמוך בעצמן, להשתמש בכסף כדי להשלים את ההכנסה מעבודת המין, או לכסות מקרי חירום כמו תשלום ערבות כשהן נעצרות על-ידי המשטרה".

דייזי נאקאטו

דייזי היתה יתומה ענייה בלי גבר עשיר שיציל אותה כמו בספרים, ובגיל 17 היא גם עברה אונס ונכנסה בעקבותיו להיריון. כדי להתפרנס היא עבדה בבר והרוויחה חצי דולר ליום, ובעבודה אחרת לא שילמו לה בכלל את שכרה. היא הסכימה להצעה של גבר לממן לה דירה אם תקיים איתו יחסי מין ללא קונדום. הוא הדביק אותה באיידס ואז גירש אותה מהבית (35% מעובדות המין באוגנדה הן נשאיות HIV).

לא נותרה לדייזי הרבה ברירה: "החלטתי שעדיף לעשות סקס תמורת כסף מאשר לנהל יחסים רומנטיים שהשאירו אותי בלי כלום". ומאז היא ממשיכה להיאבק, לא רק בשבילה אלא בשביל כל עובדות המין: "אני נלחמת למען זכויות עובדות מין, כי עבודת מין היא העבודה היחידה שהכרתי והעבודה היחידה שהצילה אותי מהעוני. בזכות העבודה שלי הצלחתי לחסוך כסף, לבנות בית ולטפל בעצמי".

עובדות המין באוגנדה ממשיכות להיאבק על זכויותיהן. בסיום הספר הן חתמו על הצהרה: "אני בת אנוש. אני עובדת מין. אני ראויה לכבוד. אניי ראויה להגנת המשטרה. אני ראויה להצביע. אני ראויה להגנת הממשלה. יש לי את הזכות ללכת לכנסייה. יש לי את הזכות ללכת ברחוב. יש לי את הזכות לטיפול רפואי חינם. יש לי את הזכות להגיד לא לאונס. והיום אני עומדת כאן ואומרת שאני חופשייה!" עובדות המין באוגנדה, שהממשלה אוסרת עליהן אפילו לצאת להפגין בעד זכויותיהן, נוהגות לבקר בבתי יתומים ולהעניק מתנות לילדים בהם, כדי להדגיש את העובדה שעובדות מין הן חלק מהקהילה. הקהילה והממשלה לא ממש משתכנעות - והרשומה הבאה תעסוק ביחסן לעובדות המין במדינה.