זנות ועבודת מין בקנדה

הרשומה הקודמת עסקה בהפללת הלקוח בקנדה. הרשומה הזאת תעסוק בעובדות המין הקנדיות עצמן. לא מעט מחקרים נערכו על עבודת מין בקנדה עוד לפני החוק להפללת לקוחות, והם מראים את המגוון הרחב של חוויותיהן וחייהן של עובדות המין. אחת מהן, איזבלה, מגדירה היטב: "תעשיית המין היא פרדוקס. היא מלאת סתירות, היא דברים שונים לאנשים שונים. המוח שלנו לא אוהב פרדוקסים, אנחנו אוהבים דברים ברורים ופשוטים, שחור ולבן. אבל אני חוששת שזאת ה'אמת' היחידה לגבי עבודת מין".

הנתונים ברשומה מתבססים על חמישה מחקרים:

1. מחקר משנת 2001 של ד"ר ססיל בנואה וד"ר אליסון מילר, בהשתתפות 201 עובדי ועובדות מין מהעיר ויקטוריה וסביבתה. שקלתי לוותר עליו כי הוא לא בהכרח מעודכן וגם ככה יש יותר מדי נתונים ברשומה, אבל הנתונים בו הם הקשים ביותר ולא רציתי להתעלם מהם.

2. מחקר של ארגון עובדות המין POWER באוטווה, בהשתתפות 43 עובדות ועובדי מין ב-2010. המשתתפות כללו 24 עובדות בזנות רחוב ו-19 שעבדו בבית או בליווי.

3. דו"ח מיוחד על זנות שהוגש לפרלמנט הקנדי ב-2006. הדו"ח הוכן על-ידי ד"ר ז'קלין לואיס וד"ר פרנסס שייבר, חברות בארגון למען עובדות מין במדינה, בהשתתפות 120 עובדות מין במונטריאול וטורונטו.

4. מחקר שהתפרסם ב-2014 על שישה אזורים עירוניים שונים: קלגארי, ויקטוריה, סנט ג'ון, מונטריאול, ווד בפאלו וקיצ'נר. השתתפו בו 218 עובדות מין, 258 לקוחות, 55 מנהלי עסקי זנות שונים ו-106 עובדי רווחה, שוטרים ופקידי ממשל. זהו המחקר המקיף ביותר וממנו יגיעו רוב הנתונים ברשומה.

5. עבודת דוקטורט מ-2015 על זנות בוונקובר, על כל סוגי הזנות שאינם זנות רחוב. החוקרת תמרה או'דוהרטי ערכה את המחקר בהשתתפות 109 נשים שענו על שאלונים ועוד 42 נשים שהשתתפו בראיונות עומק. 

כן, הולכים להיות הרבה נתונים סטטיסטיים ברשומה הזאת. למרבה המזל, עבודת הדוקטורט מספקת גם הרבה ציטוטים מעניינים שילוו את הנתונים האלה.

89% מעובדות המין בקנדה הן קנדיות. 99% מהמשתתפות במחקר בוונקובר הגדירו את עצמן כ"עובדות מין", אם כי הן הוסיפו גם מונחים אחרים.

הגיל הממוצע: בין 32 ל-34.

גיל הכניסה הממוצע לזנות: 22.

השכלה: 67% סיימו תיכון. ל-15% היתה השכלה גבוהה, בהשוואה ל-24% באוכלוסייה הכללית.

בני זוג: לקצת יותר ממחצית המשתתפות במחקר שש הערים היה בן זוג רומנטי, ו-70% אמרו שהן מרוצות או מרוצות מאוד מהיחסים איתו.

הכנסה חציונית: 39,000 דולר קנדי, לעומת הכנסה חציונית של 30,180 דולר קנדי בשאר האוכלוסייה (נכון ל-2001). היחס נשאר דומה גם ב-2015. לפי המחקר על זנות תחת קורת גג בוונקובר, ההכנסה השנתית של עובדות המין היתה 68,400 דולר קנדי, כשהמשכורת הממוצעת בקנדה היא 45,084.

תנאי העבודה: בין 58% ל-74% מעובדות המין אמרו שיש להן יכולת מלאה או רבה לסרב לקבל לקוחות, לעומת בין 6% ל-24% שאמרו שאין להן בכלל יכולת לסרב ללקוחות. באוטווה רק חמש נשים עבדו תחת צד שלישי, כל השאר היו עצמאיות ואף אחת מהמשתתפות לא היתה קורבן של סחר בנשים. לפי המחקר בוויקטוריה, לפחות 78% מהרווחים נשארו בידי העובדות.

במחקר בשש הערים, 70% מהעובדות אמרו שהן מרוצות מעבודתן. 82% אמרו שהן זוכות לתגמול הוגן עבור עבודתן, ו-68% אמרו שהן נהנות מרמה גבוהה של ביטחון אישי.

במחקר בוונקובר כל הנשים עבדו בזנות בהחלטה אישית, מלבד שתיים שהיו קורבנות סחר ושתיים שגויסו על-ידי סרסורים. אחת העובדות אומרת:

"אני רוצה להדגיש את העובדה שאני עובדת במשרה מלאה בבית-חולים לרפואת חירום, והגסות והאלימות המילולית שנאלצתי להתמודד איתן גרועות בהרבה ממה שאני חווה בתעשיית המין. כשהייתי נערת ליווי, תמיד ידעתי שיש לי את הכוח להצביע על הדלת ברגע שמישהו מתחיל להראות יחס רע. בבית החולים הלקוחות נותנים לך יחס רע כל היום, וכל מה שאת יכולה לעשות זה לענות 'אני מצטערת שאתה מרגיש ככה,' לחייך ולהיות מנומסת."

עם זאת, 27% עדיין מתלוננות על ניצול מטעם ההנהלה:

"מקום העבודה שלי מופלל. מקומות העבודה שלי סבלו מפשיטות משטרתיות אלימות. אני חוששת מפשיטה בכל רגע ובכל דקה שאני עובדת. אני פוחדת שישתמשו במקצוע שלי נגדי בעתיד. אני חיה בפחד מתמיד מפני החוק למרות שאני לא עושה משהו לא חוקי. החוקים מקוממים ולא אנושיים. הם דוחפים את כל עולם עבודת המין למחתרת, ככה שאי-אפשר לדון במין בטוח, מה שמוביל למין לא בטוח. מקומות עבודה לגיטימיים לא יכולים להתקיים, מה שמוביל לניצול עובדים. החוקים תורמים לחוסר הערך החברתי של עבודת מין, מה שמוביל לחוסר ביטחון של העובדים בכל היבט אפשרי. החוקים האלה משפיעים על העבודה שלי בכל מובן". 

81% מעובדות המין בשש הערים אמרו שהן אלה שקובעות את תנאי המין בתשלום. 66% אמרו שבמקרה של חוסר הסכמה עם הלקוח, הן אלה שאומרות את המילה האחרונה. רק 12% מעובדות המין ו-24% מהלקוחות אמרו שללקוח יש יותר כוח ביחסים ביניהם.

נתונים דומים נמצאו בוונקובר, שבה על 58% מהנשים הופעל לחץ על-ידי לקוחות לבצע פעולות שלא היו כלולות בהסכם; 70% מתוכן לא נענו ללחץ הזה.

אלימות: 66% מהנשים בוונקובר ו-75% מהגברים מעולם לא סבלו מאלימות.

22% מהנשים הותקפו מינית, 17% הותקפו פיסית ו-2% נכלאו או נחטפו. לקוחות היו אחראים לכמחצית ממקרי האלימות האלה, עמיתים ועמיתות לעבודה ל-15% מהם, בני זוג ל-12%, המשטרה ל-10% והסרסורים ל-10% נוספים.

הממצאים היו קשים בהרבה במחקר שש הערים. 40% מהמשתתפות במחקר אמרו שהן סבלו מאלימות בשנה האחרונה: 18% נשדדו, 24% הותקפו פיסית ו-29% הותקפו מינית. רק 22% ממי שהותקפו פנו למשטרה.

בוויקטוריה אף אחת מהמשתתפות לא הביעה אמון במשטרה שתעזור לה במקרה הצורך, וכולן אמרו שלא יפנו למשטרה בתור מקור לעזרה. 39% הרגישו שהמשטרה זלזלה בהן בעבר ו-23% אמרו שהמשטרה גרמה להן לחץ נפשי.

25% מעובדות המין תחת קורת גג בוויקטוריה סבלו מאלימות פיסית אי-פעם במהלך עבודתן. 30% סבלו מאלימות מינית (כולל חוסר תשלום של הלקוחות). בזנות רחוב המצב כמובן גרוע יותר: 78% סבלו מאלימות פיסית אי-פעם במהלך עבודתן, ו-59% סבלו מאלימות מינית.

אליזבת, עובדת מין בוונקובר, מסכמת: "אני מרגישה מוערכת מאוד על-ידי רוב הלקוחות שלי. כמובן, כשהזמנים קשים יש למניאקים יותר מרחב. את באמת יכולה להתחיל לשנוא גברים כשהמניאקים תופסים נוכחות. זאת אומרת, אלה הסיפורים שאת זוכרת, הסיפורים הקשים. לשליליות יש השפעה גדולה יותר".

התעללות מינית בילדות: בין 10% ל-14% מהמשתתפות במחקר בשש הערים סבלו מהתעללות מינית בילדותן. כמו כן, 10% סבלו מהתעללות פיסית ו-13% מהתעללות נפשית.

בוויקטוריה המצב עצוב יותר. 55% סבלו מהתעללות מינית, ברוב המקרים בידי האב או קרוב משפחה אחר. 90% מהמשתתפות והמשתתפים סבלו מהתעללות פיסית, רגשית או מינית בצעירותם. המשתתפות עברו לחיות לבד כבר בגיל 16 בממוצע, ו-57% חיו בשלב כלשהו עם משפחה אומנת או במוסד של המדינה.

בעיות פיסיות ונפשיות: 20% מעובדות המין בשש הערים הגדירו את עבודתן כמלחיצה מאוד. דווקא בחייהן האישיים הן סובלות מלחץ גדול יותר, ו-43% מהן הגדירו את חייהן האישיים כמלחיצים מאוד.

80% הגדירו את בריאותן הפיסית כטובה עד מצוינת. בריאותן הנפשית פחות טובה. 19% סבלו מדיכאון כלשהו בשבועיים הקודמים למחקר ו-40% סובלות מפוסט-טראומה. 35% חיות עם מוגבלות או נכות ארוכת טווח, לעומת 14% באוכלוסייה הכללית.

בוויקטוריה המצב גרוע יותר. 36% מעובדות המין בעיר אושפזו בעבר בגלל פציעות שנגרמו במהלך עבודת המין שלהן. 50% סבלו או סובלות מדיכאון, 13% סובלות ממחלת נפש ו-9% ניסו להתאבד. 45% סבלו מהתקף חרדה או פאניקה, 43% מטראומה רגשית, 36% מבעיות שינה, 32% מפלאשבקים, 27% ממיגרנות. 12% סבלו מהפרעות אכילה, לעומת 2.5% באוכלוסייה הכללית בקנדה.

למרות הצרות, עובדות המין שומרות על בריאותן. כל עובדות המין באוטווה משתמשות בקונדומים. בשש הערים 69% משתמשות בהם תמיד, ועוד 16% ברוב הפעמים. בוויקטוריה 91% תמיד משתמשות בקונדום למין וגינאלי, 95% למין אנאלי ו-83% למין אוראלי. 3.5% חולות וחולים באיידס, מתוכם רק אחת נדבקה במהלך העבודה בזנות, והשאר נדבקו בגלל הזרקת סמים או מפרטנר רומנטי. 

54% סבלו ממחלות מין בעבר או סובלות מהן כיום, אולי בגלל הבעיות החוקיות. לפי המחקר באוטווה, מאחר שעבודת מין בבתים אינה חוקית, לקוחות מאיימים לפעמים על העובדות שישכבו איתם בלי קונדום, אחרת ידווחו עליהן למשטרה. 

אין הבדלים משמעותיים בתכיפות צריכת האלכוהול בין עובדות מין לבין שאר האוכלוסייה. סמים לעומת זאת היו נפוצים: בשש הערים הגדולות, 38% השתמשו במריחואנה לפחות פעם בשבוע. באוכלוסייה הכללית רק 6% משתמשים במריחואנה.

בוויקטוריה כרגיל המצב קשה יותר, ו-48% מעובדות המין שם השתמשו בקראק או בקוקאין בששת החודשים הקודמים למחקר, 37% בהרואין ו-10% בקריסטל מת' או בספיד. רבות מהן עשו זאת כדי לשרוד את העבודה.

מבחינת עובדות המין, הבעיה היא העבודה עצמה ולא הלקוחות. רוב מוחץ של עובדות המין באוטווה אמרו שהיחסים עם הלקוחות חיוביים, ושהלקוחות שלהן הם אנשים רגילים. כך גם בוונקובר, שם עובדות המין אומרות שרוב הלקוחות דווקא נחמדים. 48% מהנשאלות בוונקובר אמרו שהן נהנות מהעבודה: "אני אוהבת את העבודה שלי. החופש והכסף הם יתרונות גדולים. החיסרון הוא שכל שאר האנשים מנסים לשכנע אותי שהדרך שבחרתי מוטעית".

עדיין, הבעיה האמיתית היא החוקים והמשטרה: 33% מהמשתתפות באוטווה אמרו שהבעיה הגדולה ביותר שלהן היא המשטרה. 62% הותקפו פיסית על-ידי שוטרים, שנוהגים להחרים להן קונדומים כדי להוכיח שקיימו יחסי מין בתשלום. אם זה לא מספיק, המשטרה נוהגת לדווח לקרוביהן ולמכריהן שהן זונות, רק כדי להשפיל אותן. בערים אחרות המשטרה אינה אלימה ועוינת עד כדי כך, אבל החוק הוא תמיד בעיה. עובדת מין בוונקובר אומרת: "ההפללה והסיכון החוקי הם הדאגות הגדולות שלי, יותר מכל לקוח. אני חוששת לקבל תיק פלילי; אני לא יכולה לקבל לקוחות בבית שלי ללא הסיכון שהנכסים שלי יילקחו ממני על-ידי המשטרה. עושה לי בחילה לחשוב על זה."

כל המחקרים הגיעו למסקנה שלאור היחס של המשטרה והבעיות הכלכליות, אי-הפללה היא הפיתרון הטוב ביותר כדי לשפר את מצבן של מי שנאלצות לעבוד בזנות. כך חושבות גם עובדות המין עצמן. אף משתתפת במחקר בוונקובר לא תמכה בהפללת הלקוח, למרות שהן הדגישו שאסור לייפות את תעשיית המין ושהיא לא כיף גדול. אנה היא אחת מהן: "הרבה מהעניינים הבעייתיים בתעשייה אינם שייכים רק לה. הם חלק מעניינים תרבותיים רחבים יותר של מיזוגניה, שעבודת מין חושפת אותם. אף אחד מהם אינו קשור מיסודו לעבודת מין. אם היינו נוהגים בנשים כשוות באמת, בנות אדם עם אייג'נסי משלהן, אז עבודת מין היתה משתפרת ביחד עם כל השאר." עובדת מין אחרת מוסיפה: "זאת לא העבודה שלנו שמסוכנת מיסודה, אלה החוקים והתרבות החברתית שבמסגרתם אנחנו צריכות לעבוד".

58% מהנשים בוונקובר אמרו שההפללה של עבודת מין היא הסכנה הגדולה ביותר לביטחונן – וגם ליחס כלפיהן: "אני יכולה להגיד בכנות שאף-פעם לא הייתי במצב שבו דאגתי לביטחוני או הרגשתי שלא מכבדים אותי. לא מהלקוחות. האנשים שגורמים לי להרגיש כמו קורבן הם אלה שטוענים שהם יודעים מה הכי טוב בשבילי. במקום להקשיב לי, הם מחליפים את המציאות שלי עם הגרסה המעוותת, המסולפת והמבחילה של עצמם על החיים שלי, על החוויות שלי ועל מי שאני. השיימינג והביטול שמכוונים אלינו הופכים אותי לקורבן. האנשים האלה רק משתמשים בעובדות מין כדי לקדם את האג'נדה של עצמם, ולא אכפת להם במי הם פוגעים. אם זה לא היה המקרה, הם היו מכבדים את הבקשה שלנו, פונים אלינו כאל עובדות מין ומתביישים לדבר עלינו, על עצם הנוכחות שלנו אפילו, כ'נשים בזנות' [prostituted women]. הגברים והנשים האלה מקרבנים ומנצלים עובדות מין הרבה יותר מאשר הלקוחות. זאת הדרך שבה חוויתי קורבנוּת – אנשים אחרים שטוענים שהם יודעים יותר טוב ממני ומדברים בשמי, בזמן שהם עושים כל מה שהם יכולים כדי להשתיק אותי".