המודל הנורבגי: איך לצמצם עובדות מין

בשנת 2009 נחקק בנורבגיה החוק להפללת לקוחות זנות. שבע שנים לאחר מכן, הנורבגים עדיין מתקשים להעריך את השפעתו. בזמן שזנות הרחוב הצטמצמה, ממשלת נורבגיה מדווחת שאין לה נתונים על שאר סוגי הזנות:

"אין כל הערכה לגבי גודלו של שוק הזנות הביתית בנורבגיה אחרי 2010. יש חוסר וודאות גדול לגבי ההערכות על גודל השוק לפני 2010. [...] ההערכה הטובה ביותר שלנו, במידה רבה של חוסר ודאות, היא ששוק הזנות הביתית הצטמצם ב-20-10 אחוזים." בינתיים, בשנה שעברה נרשם בנורבגיה שיא חדש במספר קורבנות הסחר בנשים.

הנורבגים עסוקים בעיקר בלנסות לספור נשים ולצמצם את מספרן. הם עסוקים פחות במה שקורה לאותן נשים. ברשומה קודמת התייחסתי למצבן הקשה של עובדות המין במדינה. ברשומה זאת אתמקד בהיבט אחר: מה בעצם אומר הניסיון לצמצם את מספר עובדות המין בנורבגיה.

מרכז פרוסנטרט הוא מרכז תמיכה לעובדות מין באוסלו. 6469 ביקורים נרשמו בשנת 2015 במרכז, שבו נשים יכולות לנוח, להירגע ולקבל עזרה רפואית, חוקית ופסיכולוגית. 

לפי הדו"ח השנתי של המרכז, גלי הפליטים האחרונים למדינה הביאו לפיקוח משטרתי הדוק יותר על ההגירה, ובעקבותיו לפיקוח הדוק יותר על עובדות המין המהגרות. רבות מהן עזבו את המדינה אחרי שלא יכלו יותר לסבול את היחס והדיכוי המשטרתי. רבות אחרות גורשו מהמדינה, מאחר שהמשטרה עסוקה יותר במילוי מכסות של תפיסת מהגרים מאשר בזיהוי של קורבנות סחר. "הם רואים בכולנו פושעות," אומרות עובדות המין המהגרות על המשטרה. לפי הדו"ח, אלה מהן שעזבו את המדינה לא הפסיקו לעבוד בזנות. רובן פשוט עברו לעבוד במדינה אחרת.

התוצאה, לפי מאמר של אחת מחברות המרכז: "באופן פרדוקסלי, הדאגה העיקרית של הנשים בזנות אינה אלימות ואיומים של סוחרי נשים, סרסורים ולקוחות. הדאגה העיקרית שלהן היא הרדיפות וההטרדות של החברה הנורבגית המיינסטרימית, שמיוצגת על-ידי המשטרה ופקידי ההגירה. גם נציגי החברה האזרחית - המלונות ובעלי הדירות – מגרשים אותן ממקומות העבודה שלהן בגלל הפחד מהמשטרה". ברגע שהן נתפסות, המשטרה מגרשת אותן מדירותיהן ולפעמים גם מהמדינה. רבות אומרות שהן לא חוו דברים כאלה באף מדינה אחרת.

עצוב ככל שזה יישמע, עובדות המין הניגריות מעריכות את סוחרי הנשים, אפילו אם הם מנצלים אותן. הן מספרות שבמדינתן מצפים להן רק עוני ומחסור, והן בחרו לעבור לאירופה בתקווה לעתיד טוב יותר להן ולמשפחותיהן. אין להן אפשרות חוקית להגר, לכן הן נאלצות לשלם לאותם סוחרים ולהיכנס לחובות.

המדינה מעדיפה להפנות אצבע מאשימה כלפי "סוחרי הנשים", במקום להתמודד עם הבעיות שיוצרות את תופעת ההגירה. המדיניות של נורבגיה נגד הגירה היא זאת שמאפשרת, אם לא מאלצת, תופעות כמו הברחה וסחר בבני אדם.

אם הנשים מתלוננות במשטרה נגד סוחרי הנשים, הסיכוי שלהן להישאר במדינה אינו גדול. הן תלויות בהחלטת המשטרה לגבי חשיבותן להמשך החקירה. לא תמיד הן יכולות לספק מידע למשטרה, ולפעמים הן פוחדות לשתף פעולה בגלל האיומים על חייהן וחיי משפחתן. אם הן לא מספקות את המידע הדרוש למשטרה, הן מגורשות. נשים רבות מתחרטות על פנייתן למשטרה ומרגישות שאיבדו את השליטה על חייהן. לפחות אצל הסרסורים הן ידעו עם מי יש להן עסק, ואילו אחרי החקירה הן תלויות לחלוטין במשטרה ובמשטרת ההגירה. בסופו של דבר, למדינה אין מה להציע למהגרות הלא חוקיות, והסוחרים הם היחידים שמוכנים לקבל אותן בזרועות פתוחות.

במחקר קורע לב של המרכז על אלימות נגד נשים שעובדות בזנות רחוב באוסלו, נשים שרובן ממוצא ניגרי, הן מספרות על יחסן של החברה והמשטרה כלפיהן. למרות האלימות הרבה שהן סובלות ממנה, הן לא פונות למשטרה בגלל החשש שהיא תעשה להן בעיות. הן יכולות לסמוך רק על עצמן. "אתן רואות את הנעליים שלי?" שואלת אחת מהן ומצביעה על נעלי הפלטרפורמה הגבוהות שלה. "אני משתמשת בהן כדי לשבור את החלונות במכונית במקרה שאני צריכה לברוח. אני תמיד נועלת אותן בעבודה. הן אמצעי הבטיחות שלי."

לא רק הלקוחות אלימים כלפי עובדות בזנות רחוב. עוברי אורח נהנים לקלל, להציק ולזרוק עליהן חפצים. במקרים אחרים עוברי האורח פשוט מתעלמים מהן, גם אחרי שסבלו מאלימות קשה של לקוח: "צעקתי, אבל זה היה כאילו אני בלתי נראית מבחינתם. לאף אחד לא היה אכפת איך הפרצוף שלי נראה. זה מוכיח שאני כלום בשבילם."

הסטיגמה נגד עובדות המין משפיעה על תדמיתן העצמית: "מה לא בסדר אצלי, שכולם חושבים שזה בסדר להתנהג אליי כל כך רע? החיים גם ככה קשים, למה הם צריכים להתייחס אלי כמו אל בעל חיים? אני לא אדם כמוכם?"

הגזענות משפיעה על יחס המשטרה כלפיהן, כשהיא עוצרת אותן שוב ושוב במבצעי "עצור וחפש". הנשים תוהות: "זה בגלל שאני שחורה?" ופוחדות להיעזר במשטרה: "אם מישהו רוצה להרוג אותנו, אין לנו למי לקרוא לעזרה. המשטרה עלולה לגרש אותי מהמדינה. מה הסיכוי שאצליח לחזור לכאן אחר כך? אם יגרשו אותי, אני בחיים לא אוכל לחזור. כולנו פוחדות."

ואכן, נשים ניגריות גורשו מהמדינה לאחר שדיווחו על מקרי אלימות של לקוחות. ברוב המקרים הן בכלל לא יכולות לדווח על אלימות: המשטרה דורשת את כתובתן כדי לפתוח בחקירה, אך מאחר שבנורבגיה לא חוקי להשכיר דירות לעובדות מין, הן לא מוכנות לתת את כתובתן למשטרה, והחקירה מתבטלת. כך האלימות נהפכת לחלק שגרתי מחייהן, כאילו היא מובנת מאליה ואין מה לעשות נגדה.

האם היה צמצום במספר עובדות המין בנורבגיה? לשאלה זאת אין תשובה. השאלה שכן יש לנו תשובה עליה היא מה בכלל אומר הצמצום. הוא אומר גירוש של נשים למדינות שמהן הן ברחו, אילוץ של נשים לעבור לעבוד בזנות במדינות גרועות אפילו יותר, וחיים קשים יותר לעובדות המין שהמדינה לא הצליחה לצמצם.