קרול קווין. רק אל תקראו לה "נורמטיבית"

דוקטור קרול קווין היא חשפנית, עובדת מין והסיוט של פוליטיקת הזהויות. נורמטיבים שונאים אותה כי היא קווירית; לסביות שונאות אותה כי היא ביסקסואלית; פמיניסטיות שונאות אותה כי היא נהנית להיות אובייקט מיני; נשים שונאות אותה כי היא זונה; וגברים שונאים אותה כי היא כל אלה ביחד.

בתור אקסהיביציוניסטית, קרול קווין אוהבת שגברים מסתכלים ומפנטזים עליה, ואפילו לא אכפת לה שהם צריכים לאיית "אקסהיביציוניסטית" רק בגללה. קווין אינה עובדת מין מייצגת, והיא גם לא מתיימרת להיות כזאת. היא פשוט היא, והיא נהנית להיות יוצאת דופן. דווקא בגלל השוני שלה כדאי להקשיב לה: ראשית, מפני שלא צריך להיות כמו כולם כדי להגיד דברים מעניינים. שנית, מפני שאם השוביניסט התורן מתחיל לצעוק "אף אישה לא רוצה להיות ככה וככה", אפשר לענות לו באדישות: "תגיד, על קרול קווין שמעת?"

בשביל שאנשים ישמעו על קרול קווין, היא כתבה כבר ב-1997 את הספר Real Live Nude Girl, אחד הספרים הכי סקס-פוזיטיב שנכתבו אי-פעם. הפרק "למה אני אוהבת נשים בוצ'יות" מסביר לא רק למה היא אוהבת נשים בוצ'יות, אלא גם את השקפת העולם הכללית שלה:

"מה זה בוץ'? מרידה נגד הגורל הנשי, נגד חלוקת התפקידים שמעמידה גבריות נגד נשיות ואז מקפחת את הנשים. בוץ' היא אמירת פאק-יו ענק לנשיוּת הכפויה, בדיוק כמו שלסביוּת אומרת אותו דבר להטרוסקסואליות הכפויה.

 

מה זה בוץ'? כוח מיני מהסוג שלאף אישה לא אמור להיות, כוח אקטיבי. ללמוד את המיומנות הטהורה של לענג אישה כמו שאף נשמה אחרת לא מסוגלת.

לאהוב גבריוּת באישה שונה באופן מכריע מלאהוב אותה בגבר, בגלל סיבה אחת: באישה, הגבריוּת היא עיטור של שוני, לא של התאמה. נשים גדלות לתוכה מבעד לכאב, או לפחות מבעד לתחושה של הפרדה מאלה ששונות פחות.

מה שאני אוהבת בנשים בוצ'יות הוא חוסר היכולת, או הסירוב, להיות 'נורמליות'. הן עומדות כהוכחה חיה שמגדר הוא יותר גמיש ממה שהתרבות שלנו רוצה להרשות. אני אוהבת בוצ'יות מפני שעצם קיומן אומר שאפשר לחצות גבולות. מה שאני אוהבת אצל בוצ'יות זו הדרך שבה הן עומדות כמו זקיפות, אולי אפילו מדריכות, לאפשרויות מורחבות יותר.

אני אוהבת בוצ'יות מאותן סיבות שאני אוהבת גברים סיסיים, טרנסג'נדרים, שרמוטות, זונות וקווירים שערורייתיים. אני אוהבת בוצ'יות מפני שיש להן את הביצים להגיד Fuck It מול הציוויים המגדריים המגוחכים, ולהכניס לתוך המרחב החברתי הריק שלנו דרך שונה ומלאת כוח לחיות כאישה.

אני אוהבת בוצ'יות אפילו אם הבוצ'יוּת שלהן היא לא יותר מעקשנות: 'אם יש רק שתי דרכים לחיות בעולם הזה, אני אבחר בדרך האחרת'. אני אוהבת בוצ'יות כי הכוח המטריד של הופעתן מייצג בוז להגדרות הנורמטיביות. אני אוהבת בוצ'יות כי הן גורמות אי-נוחות לסטרייטים. אני אוהבת בוצ'יות כי הן מתנגדות."

  

קרול קווין נהנית לחרוג מההגדרות בעצמה ("אולי אני נראית כמו נערת פרחים ורודה, אבל כשאני נמצאת בין זרועותיה של בוצ'ה, תוכלו לראות שגם אני מתנגדת-מגדר"), והיא בהחלט מתנגדת ואומרת פאק-יו ענק לתרבות הנורמטיבית. היא מכנה את עצמה במופגן Whore, ורואה את הזנות באופן שונה ומפתיע.

מבחינת קווין, הזנות היא הבנה וקבלה של תשוקות מיניות, תשוקות שגברים לא תמיד יכולים לממש במקומות אחרים. לטענתה, גברים יודעים שרק אצל זונות הם יתקבלו בברכה וללא שיפוט של תשוקותיהם. בעזרת הזונות הם יכולים להגשים את הפנטזיות שלהם, בין אם מדובר בסתם מין עם אישה שמייצגת מראה מסוים, ובין אם מדובר במעשים נועזים יותר.

הפמיניזם הרדיקלי טוען שזונות נכנעות לדרישות הגבריות. קווין טוענת שזונות עוזרות לגברים לחקור את מיניותם. "הזנות העניקה לי את היכולת לכבד תשוקות מיניות שלא משתלבות בשלי." לשיתוף הפעולה וגילוי המיניות יכול להיות אפקט משחרר. "אחרי שחוויתי את הזנות בעצמי, מפליא אותי שהתיאוריה הפמיניסטית השלטת תואמת לעמדה הנוצרית בנושא. שתי השקפות העולם מסרבות להקשיב לקולותיהן של נשים שלא חוו עבודת מין כמשהו משפיל." לכל אחד יש זכות לממש בהסכמה את הפנטזיות המיניות שלו, והשאיפה צריכה להיות שגם נשים יוכלו לשלם כדי להגשים את הפנטזיות שלהן ולחקור את מיניותן.

התיאוריה של קווין כה רדיקלית שלא קל לעכל אותה, אך קשה שלא להסכים עם טענתה הבסיסית: "השאלה 'האם אני נורמלי?' מנעה יותר אורגזמות, יותר איברי מין נשיים רטובים, יותר איברי מין גבריים זקורים, מאשר כל מגבלה אחרת על הארוטיות".

אם מעכלים את התיאוריה של קווין, אפשר להבין גם את טענותיה נגד הסטיגמות השונות:

"הייתי לסבית הרבה לפני שנעשיתי זונה, אבל קודם כל הייתי שרמוטה. כל שלוש הזהויות, בין אם אני אימצתי אותן ובין אם הן נכפו עליי מבחוץ, מביאות איתן סטיגמה, שמצטמצמת לכישלוני או לסירובי להתאים להתנהגות המצופה מנשים 'טובות'. זונות, שרמוטות ולסביות הן ילדות רעות, רעות מכיוון שאנחנו סוטות מינית."

"בשנים האחרונות יש שינוי חברתי מסוים לגבי שרמוטות. הן כבר לא תמיד נחשבות רעות. הן הרי נשארות זמינות מינית לגברים. לסביות לא. זונות כן, אבל בתנאים שלהן: רק תמורת המחיר הנכון."

קווין מזכירה שבדיוק כמו שלסביות שונות זו מזו, כך יש שוני עצום בין חוויותיהן של זונות במקומות שונים ובסוגי עבודה שונים, ולכן "כל מי שמדברת בשם לסביות או זונות ולא מכירה בשונוּת הזאת, מוכיחה שהיא חסרת יכולת לדבר בשמן. לא רק שהעולם שבחוץ כופה עלינו סטיגמה, אנחנו מחזקות אותה כשאנחנו מדברות בהכללה זו על זו. [...] וזה גם טיפשי, מכיוון שיש לנו הרבה מה ללמד זו את זו. אף ילדה רעה, אף אישה סוטה מינית, לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהשיעורים של הרעות האחרות, בתוך חברה מיזוגנית שמתנגדת למין."

מכאן יצאה קרול קווין וטבעה את המונח "אבסקסואליות": אובססיה של התנגדות מוסרית למין.

"עבור האבסקסואלים בקהילת האנטי-פורנו והאנטי-סקס, מין (או סוג מסוים של מין, או ייצוג מיני), הוא מאיים ומעורר פחד. [...] יציאה למסעות צלב נגד התנהגויות מיניות של אחרים מאפשרת להם לעסוק בבטחה באובססיה המינית שלהם. ההתמקדות שלהם במיניות לא מקובלת, איומה ונוראה, מאפילה על החשיבות של המין הפיסי בחיים שלהם עצמם. האובססיה הזאת שלהם, לצפייה שיפוטית בסוגי מין של אחרים, היא-היא הנטייה המינית שלהם."

האבסקסואלים מתעסקים במין של אחרים במקום בעצמם: "היחסים האבסקסואלים הם בעיקרון יחסים לא בהסכמה, מאחר שמטרתם היא לכפות את הסטנדרטים המיניים שלהם על שאר החברה. [...] הם מנסים לתמרן את המערכת הפוליטית כדי לכפות את הערכים המיניים שלהם על כל השאר." 

קווין מביעה רחמים על אותם אנשים: "למה הנשמות האומללות האלה פנו דווקא לסטייה המינית המסוימת הזאת? האם אפשר לעזור להן?" ומעלה סברה משלה, שהופכת על-פיה את הטענה שנשים פונות לזנות בגלל טראומה מינית: "אני חושדת שאבסקסואלים נעשו כאלה בעקבות דרגות שונות של טראומה מינית בגיל צעיר, אם בגלל התעללות מינית, כמו שדבורקין אומרת שחוותה, ואם בגלל התעללות נפשית ורגשית. כל פסיכולוג עשוי לאשר שמדובר ב'עיצוב תגובה': טראומה מינית מכל סוג הופכת את יחס הקורבן למיניות ליחס טעון ומסובך במיוחד. [...] יכול להיות שהאנשים האלה פשוט לא יכולים לשלוט בעצמם! זה יכול להסביר את האובססיה שלהם לפורנו ואת דרך ההסתכלות שלהם".

קשה לדעת אם אפשר לעזור לנשמות אומללות כאלה. אולי קריאה בספר המהפכני של קווין יכולה לעזור.

סיכום ספר: אליזבת ברנשטיין / Temporarily Yours

מחקרים רבים על עבודת מין מתמקדים בזנות רחוב. החוקרת אליזבת ברנשטיין טוענת שדווקא זנות הצמרת היא המגמה החדשה בתעשיית המין, והיא מתמקדת בה בספרה:
Temporarily Yours: Intimacy, Authenticity and the Commerce of Sex

התיאוריה של ברנשטיין פשוטה: בזמן שזנות הרחוב ממוגרת על-ידי הממסד, מתפתחת זנות מודרנית מסוג חדש, זנות "לבנה" של בנות המעמד הבינוני. העבודה שלהן אינה רק מכירת מין, אלא מכירת אינטימיות, GFE (Girlfriend Experience). נוסף על מין הן מציעות גם שיחה והבנה, אותנטיות ואינטימיות.

התיאוריה של ברנשטיין לא תמיד משכנעת. מכירת אינטימיות מהסוג הזה מתקיימת עוד מתקופת יוון העתיקה, וברנשטיין לא מוכיחה שהיא נפוצה יותר היום. עם זאת, יש לה כמה וכמה אבחנות מעניינות.

ברנשטיין טוענת שעם כל הכבוד לאג'נדות מוסריות, בסופו של דבר האינטרסים הנדל"ניים והפוליטיים קובעים עוּבדות בשטח, והם אלה שמעבירים את זנות הרחוב לדירות דיסקרטיות. זנות הרחוב ממוגרת פשוט מפני שהעיריות, הסוחרים והקבלנים רוצים לעשות ג'נטריפיקציה למרכזי הערים ולפתוח בהם עסקים יוקרתיים.

זה מה שקרה בסן פרנסיסקו, כשהבורגנים הלבנים השתלטו על מרכזי הערים למטרות מסחר ופנאי, והתעשיות והמפעלים עברו לשולי העיר. זה מה שקרה בשטוקהולם בעקבות החוק להפללת הלקוח, כשהמשטרה מתמקדת בזנות רחוב לאור הקשיים המשפטיים שבפריצה לדירות. זה גם מה שקרה באמסטרדם בעקבות מיסוד הזנות, שקבע שרק נשים מקומיות או מהאיחוד האירופי יכולות לעבוד בזנות. 12,000 מהגרות שעבדו בזנות נהפכו בן לילה ללא חוקיות, ונאלצו להסתתר מפני המשטרה בדירות פרטיות.

למעשה, לא משנה אם מדובר בהפללה, הפללת הלקוח או מיסוד, לכל החוקים יש אותה השפעה: מיגור זנות הרחוב לטובת זנות ביתית. האינטרסים של פמיניסטיות ועובדות מין ממוגרים לטובת האינטרסים של אנשי נדל"ן. 

ברנשטיין טוענת שלאור ההתמקדות בזנות רחוב, "רדיפת הלקוחות" היא למעשה שיתוף פעולה של פמיניסטיות, הממסד ובעלי העסקים שרוצים לעשות ג'נטריפיקציה לרחובות. לקוחות שאינם לקוחות של זנות רחוב כמעט ואינם נעצרים, והחוקים משפיעים רק על מיקומן של עובדות המין, לא על מספרן.

מעניין לציין ששני החוקים השונים כל כך בשבדיה ובהולנד, הביאו לאותן תוצאות מבחינת תנאי העבודה של עובדות המין. בהולנד, הדרישות של הרשויות לרישיון עסקים היו מוגזמות בשביל רוב עסקי הזנות הקטנים, מאחר שהן כללו השקעה של עשרות אלפי דולרים בתקנות כיבוש אש, נגישות וכדומה. עובדות המין נאלצו לעבור לעבוד לבד בתנאים מסוכנים יותר (כדי לא להיחשב למכון ליווי, שדורש רגולציה), או לעבוד עבור תאגידים גדולים. גם בשבדיה, עובדות המין נאלצות להסתתר מהרשויות ולעבוד לבד, מאחר שנאסר עליהן לעבוד ביחד. 

בשבדיה העניקה המדינה 1.5 מיליון דולר לרשויות החוק כדי לאכוף את הפללת הלקוח, ולא הוסיפה אפילו אגורה אחת לרשויות הרווחה. בהולנד העניקה המדינה כספים רבים לרשויות החוק שיפקחו על הרגולציה, אך כמעט ולא השקיעה בתוכניות עבור מי שרוצות להפסיק לעבוד בזנות. בשתי המדינות, מהגרות לא חוקיות מגורשות מיידית מהמדינה.

העולם הטכנולוגי מאפשר לעובדות המין להתחמק מהמשטרה ולעבוד גם בתנאים האלה. במקום זנות רחוב ומגע אישי עם הלקוחות, הן עובדות בבתים, מתקשרות עם הלקוחות בטלפונים ניידים וממתגות את עצמן דרך האינטרנט. בזכות דרכי ההתקשרות החדשות הן יכולות לדבר עם הלקוחות לפני הפגישה והמין, וכך הקשר ביניהם משמעותי יותר לעומת סתם יחסי מין. הן מוכרות חוויה שלמה.

הלקוחות החדשים אוהבים את הגבולות הברורים שיש בזנות החדשה: מצד אחד אינטימיות וסקס, מצד שני יחסים קצרי טווח שאינם תלויים במעמד חברתי ובמתנות. העובדה שיש בימינו הרבה יותר רווקים ורווקות מטפחת את תעשיית המין. הרווקים נהנים מהחיים העצמאיים ועסוקים בעבודתם, ומעוניינים באינטימיות עם גבולות ברורים. 

השינוי בעולם הזנות מקביל לשינוי בעולם העבודה כולו: פעם בני האדם עבדו בעבודות הבית ובשדה המשפחתי, וגם עובדות המין עבדו בביתן ולא באופן מקצועי. מאז המהפכה הטכנולוגית היה מעבר לעבודה בשכר, ונשים שעבדו בזנות החלו לעבוד בקביעות ותמורת תשלום ברור. כיום יש מעבר לעבודה במתן שירותים, שהזנות האינטימית החדשה היא חלק מהם.

ומה עם עובדות המין שלא זכו לעבור לעבוד בבתים? הן עדיין נרדפות על-ידי המשטרה, הממסד והפמיניסטיות. דרו האמריקאית נכלאה לחצי שנה בעוון זנות, וילדיה נלקחו ממנה. בכלא דרשו ממנה לעבוד בשבירת מפרקות של תרנגולות. היא סירבה. "אני מוכנה למכור את הכוס שלי, אבל לא את הנשמה שלי. לפחות את הכוס אפשר לרחוץ."

המודל הנורבגי: איך לצמצם עובדות מין

בשנת 2009 נחקק בנורבגיה החוק להפללת לקוחות זנות. שבע שנים לאחר מכן, הנורבגים עדיין מתקשים להעריך את השפעתו. בזמן שזנות הרחוב הצטמצמה, ממשלת נורבגיה מדווחת שאין לה נתונים על שאר סוגי הזנות:

"אין כל הערכה לגבי גודלו של שוק הזנות הביתית בנורבגיה אחרי 2010. יש חוסר וודאות גדול לגבי ההערכות על גודל השוק לפני 2010. [...] ההערכה הטובה ביותר שלנו, במידה רבה של חוסר ודאות, היא ששוק הזנות הביתית הצטמצם ב-20-10 אחוזים." בינתיים, בשנה שעברה נרשם בנורבגיה שיא חדש במספר קורבנות הסחר בנשים.

הנורבגים עסוקים בעיקר בלנסות לספור נשים ולצמצם את מספרן. הם עסוקים פחות במה שקורה לאותן נשים. ברשומה קודמת התייחסתי למצבן הקשה של עובדות המין במדינה. ברשומה זאת אתמקד בהיבט אחר: מה בעצם אומר הניסיון לצמצם את מספר עובדות המין בנורבגיה.

מרכז פרוסנטרט הוא מרכז תמיכה לעובדות מין באוסלו. 6469 ביקורים נרשמו בשנת 2015 במרכז, שבו נשים יכולות לנוח, להירגע ולקבל עזרה רפואית, חוקית ופסיכולוגית. 

לפי הדו"ח השנתי של המרכז, גלי הפליטים האחרונים למדינה הביאו לפיקוח משטרתי הדוק יותר על ההגירה, ובעקבותיו לפיקוח הדוק יותר על עובדות המין המהגרות. רבות מהן עזבו את המדינה אחרי שלא יכלו יותר לסבול את היחס והדיכוי המשטרתי. רבות אחרות גורשו מהמדינה, מאחר שהמשטרה עסוקה יותר במילוי מכסות של תפיסת מהגרים מאשר בזיהוי של קורבנות סחר. "הם רואים בכולנו פושעות," אומרות עובדות המין המהגרות על המשטרה. לפי הדו"ח, אלה מהן שעזבו את המדינה לא הפסיקו לעבוד בזנות. רובן פשוט עברו לעבוד במדינה אחרת.

התוצאה, לפי מאמר של אחת מחברות המרכז: "באופן פרדוקסלי, הדאגה העיקרית של הנשים בזנות אינה אלימות ואיומים של סוחרי נשים, סרסורים ולקוחות. הדאגה העיקרית שלהן היא הרדיפות וההטרדות של החברה הנורבגית המיינסטרימית, שמיוצגת על-ידי המשטרה ופקידי ההגירה. גם נציגי החברה האזרחית - המלונות ובעלי הדירות – מגרשים אותן ממקומות העבודה שלהן בגלל הפחד מהמשטרה". ברגע שהן נתפסות, המשטרה מגרשת אותן מדירותיהן ולפעמים גם מהמדינה. רבות אומרות שהן לא חוו דברים כאלה באף מדינה אחרת.

עצוב ככל שזה יישמע, עובדות המין הניגריות מעריכות את סוחרי הנשים, אפילו אם הם מנצלים אותן. הן מספרות שבמדינתן מצפים להן רק עוני ומחסור, והן בחרו לעבור לאירופה בתקווה לעתיד טוב יותר להן ולמשפחותיהן. אין להן אפשרות חוקית להגר, לכן הן נאלצות לשלם לאותם סוחרים ולהיכנס לחובות.

המדינה מעדיפה להפנות אצבע מאשימה כלפי "סוחרי הנשים", במקום להתמודד עם הבעיות שיוצרות את תופעת ההגירה. המדיניות של נורבגיה נגד הגירה היא זאת שמאפשרת, אם לא מאלצת, תופעות כמו הברחה וסחר בבני אדם.

אם הנשים מתלוננות במשטרה נגד סוחרי הנשים, הסיכוי שלהן להישאר במדינה אינו גדול. הן תלויות בהחלטת המשטרה לגבי חשיבותן להמשך החקירה. לא תמיד הן יכולות לספק מידע למשטרה, ולפעמים הן פוחדות לשתף פעולה בגלל האיומים על חייהן וחיי משפחתן. אם הן לא מספקות את המידע הדרוש למשטרה, הן מגורשות. נשים רבות מתחרטות על פנייתן למשטרה ומרגישות שאיבדו את השליטה על חייהן. לפחות אצל הסרסורים הן ידעו עם מי יש להן עסק, ואילו אחרי החקירה הן תלויות לחלוטין במשטרה ובמשטרת ההגירה. בסופו של דבר, למדינה אין מה להציע למהגרות הלא חוקיות, והסוחרים הם היחידים שמוכנים לקבל אותן בזרועות פתוחות.

במחקר קורע לב של המרכז על אלימות נגד נשים שעובדות בזנות רחוב באוסלו, נשים שרובן ממוצא ניגרי, הן מספרות על יחסן של החברה והמשטרה כלפיהן. למרות האלימות הרבה שהן סובלות ממנה, הן לא פונות למשטרה בגלל החשש שהיא תעשה להן בעיות. הן יכולות לסמוך רק על עצמן. "אתן רואות את הנעליים שלי?" שואלת אחת מהן ומצביעה על נעלי הפלטרפורמה הגבוהות שלה. "אני משתמשת בהן כדי לשבור את החלונות במכונית במקרה שאני צריכה לברוח. אני תמיד נועלת אותן בעבודה. הן אמצעי הבטיחות שלי."

לא רק הלקוחות אלימים כלפי עובדות בזנות רחוב. עוברי אורח נהנים לקלל, להציק ולזרוק עליהן חפצים. במקרים אחרים עוברי האורח פשוט מתעלמים מהן, גם אחרי שסבלו מאלימות קשה של לקוח: "צעקתי, אבל זה היה כאילו אני בלתי נראית מבחינתם. לאף אחד לא היה אכפת איך הפרצוף שלי נראה. זה מוכיח שאני כלום בשבילם."

הסטיגמה נגד עובדות המין משפיעה על תדמיתן העצמית: "מה לא בסדר אצלי, שכולם חושבים שזה בסדר להתנהג אליי כל כך רע? החיים גם ככה קשים, למה הם צריכים להתייחס אלי כמו אל בעל חיים? אני לא אדם כמוכם?"

הגזענות משפיעה על יחס המשטרה כלפיהן, כשהיא עוצרת אותן שוב ושוב במבצעי "עצור וחפש". הנשים תוהות: "זה בגלל שאני שחורה?" ופוחדות להיעזר במשטרה: "אם מישהו רוצה להרוג אותנו, אין לנו למי לקרוא לעזרה. המשטרה עלולה לגרש אותי מהמדינה. מה הסיכוי שאצליח לחזור לכאן אחר כך? אם יגרשו אותי, אני בחיים לא אוכל לחזור. כולנו פוחדות."

ואכן, נשים ניגריות גורשו מהמדינה לאחר שדיווחו על מקרי אלימות של לקוחות. ברוב המקרים הן בכלל לא יכולות לדווח על אלימות: המשטרה דורשת את כתובתן כדי לפתוח בחקירה, אך מאחר שבנורבגיה לא חוקי להשכיר דירות לעובדות מין, הן לא מוכנות לתת את כתובתן למשטרה, והחקירה מתבטלת. כך האלימות נהפכת לחלק שגרתי מחייהן, כאילו היא מובנת מאליה ואין מה לעשות נגדה.

האם היה צמצום במספר עובדות המין בנורבגיה? לשאלה זאת אין תשובה. השאלה שכן יש לנו תשובה עליה היא מה בכלל אומר הצמצום. הוא אומר גירוש של נשים למדינות שמהן הן ברחו, אילוץ של נשים לעבור לעבוד בזנות במדינות גרועות אפילו יותר, וחיים קשים יותר לעובדות המין שהמדינה לא הצליחה לצמצם.

עבודת מין נגד עבודה

בחודש אפריל נחקק בצרפת החוק להפללת הלקוח. החוק הצרפתי קובע עכשיו עונשים ברורים על מין בתשלום:

לקוחות: קנס של 1500 יורו.

עובדות מין: פינוי מדירתן ו/או גירוש מהמדינה ו/או מעצר בעוון סרסרות.

איגוד עובדות המין הצרפתי מתנגד לחוק, ומורגן מרטיי (Morgane Merteuil), עובדת מין ואחת החברות הבולטות באיגוד, מסבירה מדוע.

ראשית, מאחר שהחוק מפליל את הלקוחות, עובדות המין ייאלצו לעבוד במחשכים כדי שהמשטרה לא תעצור את לקוחותיהן. אולם חשוב מכך, החוק מפליל גם את עובדות המין עצמן: אסור להן לשכור דירה; אסור להן לעבוד יחד, אחרת ייחשבו לסרסוריות; אסור להן לפרסם את עצמן; וחוקים עירוניים רבים עדיין מפלילים עבודת מין באזורים מסוימים.

צדדים אחרים של החוק משמשים בעיקר ליחסי ציבור. הממשלה מקציבה 4.8 מיליון יורו לתוכניות ה"שיקום", כלומר רק 160 יורו לכל אחת מ-30,000 עובדות המין בצרפת. לשנה שלמה. מרטיי מוטרדת אף יותר מהעובדה שסל השיקום יינתן רק למי שתסכים להיכנס ל"תוכנית שיקום". לדבריה, תוכניות כאלה רק מחזקות את שליטת המדינה על עובדות המין.

מצבן של עובדות המין המהגרות יהיה גרוע אף יותר. הן יצטרכו לעבור ועדה בראשות ארגונים נגד זנות, פקידי ממשל ומומחים רפואיים. אם הן ימצאו חן בעיני הוועדה, הן יקבלו אשרת שהייה זמנית לשישה חודשים, במהלכם הן יקבלו קצבת קיום מעליבה של 345 יורו לחודש. האשרה תחודש רק אם הוועדה תסכים שהן ראויות לכך, ואם הן יוכיחו שהן השתלבו ביעילות בתוכנית לחינוך מחדש. במילים אחרות, החוק פוגע בפרנסתן של עובדות המין ומפליל אותן, במטרה להפוך אותן ל"נשים טובות". 

למורגן מרטיי יש הרבה מה לומר על המטרה הזאת.

במאמר חשוב, אם כי מייגע לפרקים, מרטיי חושפת את הכוונות האמיתיות העומדות מאחורי החוקים נגד זנות. צרפת החלה לחוקק חוקים כאלה כבר במאה ה-16, בעקבות עליית הזנות כאמצעי פרנסה עבור נשים. מטרת המדינה בזמנים ההם היתה ברורה: למשטר את העבודה הנשית, ולהכריח את הנשים להמשיך לעבוד בחינם עבור בעליהן בעבודות הבית (וגם לקיים איתם יחסי מין בחינם).

בימינו נשים כבר יוצאות לעבוד בשכר מחוץ לבית, אולם הפללת הזנות נועדה לשמר את הנשים בתור כוח עבודה זול עבור הממסד והתאגידים. ההפללה והסטיגמה על עבודת מין מאיימות על שאר הנשים, שלא יעזו למרוד בתנאי העבודה או בחוזי הנישואים שלהן.

השיח נגד הזנות, שמתרכז רק בניצול המיני של נשים, מעודד למעשה את הניצול הכללי של נשים, מאחר שהוא טוען שהשחרור הנשי יבוא דרך סקטור העבודה החוקי והיצרני. מבחינת השיח נגד הזנות, עבודה בשכר מינימום עבור המדינה או התאגידים היא חופשית וטובה, ואילו עבודה עצמאית ורווחית יותר בזנות היא רעה.

לעומת זאת, מרטיי וחברותיה דורשות לראות בעבודת מין עבודה אמיתית. הדרישה הזו מחייבת חשיבה מחדש על היחסים הנצלניים בשאר העבודות, ולא משנה אם מדובר בניצול בשכר או בחינם. הסרת ההפללה של זנות לא באה לעודד זנות, אלא לחזק את כוח המיקוח של נשים. הזנות מחזקת את כוח המיקוח של נשים נגד התאגידים והפטריארכיה, בכך שהיא מאפשרת להן להתפרנס באופן עצמאי.

                                    

מרטיי כואבת בעיקר את התעלמות איגודי העובדים והארגונים הפמיניסטיים מעובדות המין. במאמר נוסף היא מציגה את הקשיים שבהם נתקל איגוד עובדות המין ואת בגידת השמאל.

לא קל להקים ארגון עובדים בתחום שבו לא היה קיים ארגון כזה מעולם. זה מאתגר אפילו יותר כשמדובר בתחום שהעבודה בו לא לגמרי חוקית; שרוב העובדות בו הן מהגרות במצבי סיכון, שבאופן קבוע נעצרות ומגורשות; ושההגבלות החוקיות על העבודה בו תורמות לרמות גבוהות של אלימות וניצול. על הקושי מוסיפות דווקא אלה שאמורות להראות סולידריות, ומעדיפות להילחם כדי להגביר את ההפללה של פעילוּת העובדות.

החוקים נגד זנות פוגעים ביכולתן של עובדות המין להתאגד. אסור להן לשכור דירה או לעבוד ביחד, לכן הן מפחדות להתאגד ולמשוך את תשומת לב המשטרה; הן לא יכולות לתת עצות זו לזו, מאחר שזה נחשב "עידוד זנות", כלומר סרסרות; הסטיגמה שהחוקים מחזקים עלולה לבייש אותן אם ייצאו בפומבי כעובדות מין; ותנועות אנטי-זנות משתמשות בטקטיקה של "הפרד ומשול" על-ידי רטוריקה נגד סחר בנשים, שמפרידה בין המקומיות לבין המהגרות.

פמיניסטיות רבות מקדמות את הפללת הלקוח, כאילו היא פוגעת בלקוחות ולא בעובדות המין עצמן. אבל כשבעל דירה מחויב להפוך את הדיירת שלו להומלסית מפני שהיא עובדת מין, קשה שלא לתהות איך הפללת הלקוח תורמת לשחרור הנשים. ואיך בכלל המשטרה תתפוס את הלקוחות, אם לא על-ידי מעקב מוגבר אחרי עובדות המין?

חשוב לזכור שרוב עובדות המין במערב אירופה אינן לבנות, כך שההפללה תורמת לחיזוק מערכות הבקרה, המעקב והכליאה נגד אוכלוסיות לא-לבנות. הרטוריקה נגד הסחר בנשים מתעלמת מהחוקים נגד ההגירה, שהם אלה שמביאים את עובדות המין להשתעבד למבריחים שעוזרים להן להגר.

מאכזב לגלות שרוב פעילי השמאל לוקחים חלק בקמפיינים בעד הפללה של היבטים שונים של עבודת מין. הם עושים זאת בשם נשים שהם אינם יודעים עליהן דבר, ומונעים מהן את זכויותיהן כעובדות. בכך הם מדגימים את אי-כשירותם לקדם שחרור נשים ועבודת נשים.

מרטיי מסכמת: "עובדות המין לא מבקשות רשות להשתתף במאבקים מעמדיים. הן כבר עכשיו חלק בלתי נפרד מהם." והיא עצמה אחת הנציגות המרשימות ביותר שלהן.

____________________________________________________________________

רשומות נוספות על חוקים נגד זנות בצרפת:
צרפת, שנה וחצי אחרי: סוד התקציב הנעלם
זנות בצרפת מאז המהפכה ועד ימינו

האזור הגלקטי: "מכון הליווי" הממשלתי ביותר במכסיקו

צ'יאפאס הוא מחוזה של תנועת הזפטיסטס, התנועה המהפכנית של מכסיקו. במקרה או שלא במקרה, הוא גם אחד המחוזות העניים ביותר במדינה, ומכונה "מכסיקו האחרת". עיר הבירה של המחוז, טוסטלה (Tuxtla) שונה משאר המחוז – לא עניה, לא חקלאית, לא ילידית - ומכונה "צ'יאפאס האחרת". אולם בעוד תנועת הזפטיסטס חרטה על דגלה את שחרור הנשים, דווקא בטוסטלה מתקיים כבר עשרים שנים ניסוי במיסוד הזנות, שמטרתו הלא-מוצהרת היא הפגנת כוח שלטוני ומודרניות. כך לפחות טוענת פאטי קלי בספרה המרתק, Lydia's Open Door, Inside Mexico's Most Modern Brothel.

מחצית מאוכלוסיית מכסיקו נמצאת מתחת לקו העוני. למרות ההתקדמות החברתית, נשים עדיין נדחקות לשוליים במדינה, ונשים עניות מופלות כפליים. נשים עניות שעובדות בזנות נדחקות לשוליים וגם סובלות מסטיגמה.

בשנות התשעים, רשויות טוסטלה העשירה לא היו מרוצות ממראה הנשים העניות האלה ברחבי העיר העשירה. הן החליטו שאם אי אפשר להיפטר מהזנות, אפשר לתחום אותה, והקימו מכון ליווי ענק, ה-Zona Galactica (האזור הגלקטי), שכולל מספר בניינים ומקום לכ-150 עובדות מין. יצירת "האזור הגלקטי" היתה חלק ממאמץ רחב יותר של הרשויות לטהר את העיר ולהסיר את העדויות לכישלונן הכלכלי.

טוסטלה. בלי נשים עניות ברחוב

אזור האורות האדומים הקודם נהרס על-ידי השלטונות בתוך 72 שעות. עד היום לא הוקם בו משהו חדש. המעבר ממנו לאזור הגלקטי היה מעבר מתעשייה פרטית, לא מוסדרת ולא מבוקרת, לשותפות ציבורית-פרטית של העיר ובעלי אדמות. המעבר העניק לעיר שליטה ורווחים, ופטר אותה מהאשמות בסרסרות, שכן הסרסורים היו פרטיים. העיר מרוויחה שלושה פסוס על כל לקוח שנכנס למקום, וגובה שכירות מהרוכלים במקום ותשלומים מהעובדות על בדיקות רפואיות.

הרווחים של העיר מהזנות אינם גבוהים, מה שמחזק את הטענה שהשליטה בזנות אינה עניין כלכלי, אלא עניין של "היגיינה חברתית" ושליטה בעניים וב"סוטים". כרטיס הכניסה למכון מכיל את סיסמת המפלגה שהקימה אותו.

ב"סוֺנה גלקטיקה" יש 140 עובדות מין. בזנות רחוב יש עדיין הרבה יותר. בזמן שנשים במתחם עובדות תחת הרגולציה של המדינה, שאר עובדות המין בעיר אינן מוגנות והמדינה ממשטרת אותן. המשטרה עורכת פשיטות על זנות רחוב, במהלכן היא אוספת את הזונות למשאיות, חושפת אותן לתקשורת, מסיעה אותן במסע בושה ברחבי העיר, עוצרת אותן, קונסת אותן ומשחררת אותן למחרת.

המעצרים הללו, שמרגישים כמו ציד מכשפות, מייצגים כוח במספר דרכים: הכוח הפיסי שמפעילים השוטרים ופקחי הבריאות; הכוח הממסדי של המדינה והחוק, שמעודד את העונשים נגד עובדים לא רשמיים; וכוחן של הפרקטיקות התרבותיות, שיוצרות זונות ובו זמנית יוצאות נגדן, ומגדירות זנות לא מוסדרת כאיום על הבריאות והסדר הציבורי.

החוק מעניש נשים עניות, ומתעלם מהגברים העניים, לקוחות וסרסורים. עובדות המין חוזרות לעבוד ברחובות מיד אחרי המעצר, אבל זה לא מה שחשוב לשלטון. המעצרים הם תצוגת ראווה של כוח ממסדי, כמו שאמר אחד הפקידים: "אנחנו לא רוצים להעניש אותן. אנחנו רוצים לרשום אותן".

ארמון הנשיאות בטוסטלה

העובדות באזור הגלקטי לא סובלות מהמשטרה, אך נאלצות לעבוד תחת תנאיהן של הרשויות. הן מחויבות לעבור בדיקה גיניקולוגית בכל שבוע, ומי שחולה במחלת מין מושעית מהעבודה עד שתבריא. חולות איידס מושעות לצמיתות. העובדות צריכות לשלם בכל שלושה חודשים על כרטיס רישום שמסדיר את היותן זונות. הן גם מחויבות להגיע להרצאות על מניעת מחלות, אלימות במשפחה, הפלות, ביטחון עצמי וזכויות אדם.

עובדות המין במתחם הגיעו אליו ממגוון סיבות ורקעים. בזמן שרובן לא נהנות מעבודתן, הן מעדיפות אותה על-פני העוני השורר במגזר החקלאי, האלימות שממנה ברחו במדינות השכנות, או הצורך לציית לבעלים אלימים. לורנה מייצגת היטב את דעתן: "יש כאן חופש. את יכולה לנהוג בחופשיות. אין לך קולר מסביב לצוואר, אין כאן בוס שאומר לך 'קומי, תתחילי לעבוד, תעשי את זה ואת זה'. זה תלוי בך מתי את עובדת ואיך תשלמי את החובות שלך".

העבודה במתחם מבטיחה לנשים ביטחון יחסי, הגנה מפני אלימות וקהילה תומכת. היא גם מבטיחה כמות מסוימת של לקוחות: 1000 גברים בממוצע נכנסים למתחם בכל יום. בעונת הגשמים יש פחות לקוחות והעובדות מדוכאות. בעונות נעימות יותר הן יכולות להרוויח יותר, ומרשות לעצמן גם לדחות לקוחות שלא מוצאים חן בעיניהן.

המתחם מספק הזדמנויות עבודה גם לאנשים שאינם עובדים בזנות, והעבודה בו מקיימת משפחות רבות. יש בו דוכני אוכל, תמרוקים וקלטות. כמעט כל המוכרים הגברים הם הומואים, מאחר שזהו אחד המקומות היחידים שבו הם יכולים להרגיש בטוחים במיניות שלהם בלי פחד מהטרדות, בעיר שבה נאסר על גברים להסתובב בבגדי נשים בציבור (איסור שנחקק ב-2002, על-ידי נשיאת המחוז הראשונה אי-פעם).

בזמן שהמדינה ממשטרת את העובדות, הגברים מנצלים אותן ופקידות הממשל מזלזלות בהן, הן מנסות לשמור על האינטרסים של עצמן. המקרה המפורסם ביותר התרחש ב-1996, כשהרשויות החליטו להעלות את מחיר הכניסה למתחם, מה שהיה עלול להוריד את כמות הלקוחות. העובדות יצאו להפגנות נגד עליית המחירים ובעד שיפור התנאים במתחם. הן הקימו בריקאדות, שבתו מעבודה ודרשו את שיפור התנאים. הרשויות נענו לחלק מדרישותיהן.

באותה תקופה החליטו הרשויות לפנק את עובדות המין בחגיגות יום האם במתחם. הפינוק כלל מצעד של מכובדי העיר לצלילי תזמורת המרימבה העירונית. סטודנטים לקוסמטיקה עיצבו את שיערן של העובדות, פסיכולוגים הגיעו לתת ייעוצים, ולהקת רגאיי-ראפ מהונדורס הנעימה את זמנן בליווי רקדניות וגמד. פקידי הממשל לא פספסו את ההזדמנות לנאום כדי להעלות את המורל של עובדות המין, ולהזכיר להן את חובותיהן כנשים. אחד השווה אותן למריה מגדלנה, אחרת הזכירה להן שהן גם נשים וגם אימהות, ומחובתן לחנך את ילדיהן כראוי. לקראת סיום, עובדות המין קיבלו במתנה סינרים. חבל שלא היו להן כל אמצעי בישול במתחם.

עובדות המין, שכ-70% מהן אימהות שעובדות בזנות בשביל לפרנס את ילדיהן, לא היו צריכות את הנאומים של פקידי הממשל. הנאומים שירתו בעיקר את הממשל עצמו, כדי להראות את דאגתו לזונות ובעיקר את שליטתו בהן.

הקמת האזור הגלקטי מדגישה את השינוי הרחב יותר בכלכלה הגלובלית: כלכלת השירותים מועדפת על-פני החקלאות, עובדות מין נחשבות להשקעה כלכלית טובה יותר מאיכרים, ואדמות ציבוריות מופקעות כדי לפנות מקום לסוג מודרני של ניצול.

השינוי בכלכלה הגלובלית בא לידי ביטוי גם בהגירה ההמונית. בעיני עובדות המין המקומיות, המהגרות במתחם נתפסות כמי שמוכנות לעשות עבודות בזויות ולהוריד מחירים. העובדות המכסיקניות באזור הגלקטי מתלוננות על המהגרות מהונדורס ואל-סלבאדור, שלוקחות מחירים נמוכים יותר, מוכנות לבצע אקטים שהמקומיות לא מוכנות לעשות, וגונבות להן לקוחות. בעניין הזה, אין הבדל בין הגישה של עובדות המין לבין הגישה של הציבור הכללי.

פאטי קאלי כתבה את הספר מתוך אמפתיה גדולה לעובדות המין שפגשה, ומסיימת אותו בהמלצה לאי-הפללה של זנות. לפי קאלי, מיסוד הזנות הוא דרך של הממסד למשטר את הנשים כולן, והגיע הזמן להעצים אותן, כמו שכתבה אן מקלינטוק (Anne Mcclintock), שאותה היא מצטטת: "העצמה של עובדות מין מעצימה את כל הנשים, מכיוון שסטיגמת הזונה משמשת להטלת משמעת על הנשים כולן; ועידוד החברה לכבד עובדות מין יעודד את החברה לכבד את הנשים כולן".

מין מסחרי במכסיקו: בין עוני להישרדות, בין זנות לעבודת מין

כמו כל חלק שני בטרילוגיה איכותית, גם החלק הזה הוא ניסיון להעביר את הזמן בלי שיקרה כלום עד החלק השלישי החלק החשוב ביותר. כאן לא יהיו פקידי ממשל מרושעים או תיאוריות חברתיות. כאן יהיו נתונים מארבעה מחקרים על עבודת מין בארבע ערים שונות במכסיקו.

בשנת 1973, חוקרים אמריקאים נועזים הגיעו אל עיר-גבול מכסיקנית מסתורית, שאת שמה הם מעדיפים לא לציין.

אילוסטרציה: עיר גבול מכסיקנית מסתורית

החוקרים עברו על כל חוק אתי בסיסי, ושלחו סטודנט שיתחזה ללקוח פוטנציאלי כדי להוציא מידע מעובדות המין. הסטודנט ראיין 20 נשים מתוך 1024 הנשים שהיו רשומות בעיר כזונות, והחוקרים קבעו שזה מספיק בשביל מדגם מייצג. הם אפילו החליטו שלא צריך לספר את סיפורה של כל אחת, כי הסיפורים שלהן כל כך דומים שאפשר לספר אותם בתור סיפור אחד:

"הן גדלו במעמד העירוני הנמוך, היו אנאלפביתיות או חצי-אנאלפביתיות, התחילו לעבוד (לא בזנות) בגיל 14, ועזבו את הבית בגיל 16-15, רובן עם מאהב מבוגר. הן נכנסו להריון וננטשו על-ידי בן זוגן. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 19. כולן ילדו או היו בהריון בתקופה הקודמת לכניסתן לזנות, כולן עבדו במסעדות לפני כן, וכולן התחילו לעבוד בזנות בגלל לחץ כלכלי וחוסר היכולת להרוויח בעבודות אחרות שכר גבוה מספיק כדי לשרוד. כולן פשוט נכנסו לבר וביקשו עבודה. כולן הביעו רצון כללי למצוא עבודה אחרת, אך כולן היו ריאליסטיות והודו שזה לא יקרה."

החוקרים הביאו כמה פרטים מדויקים יותר, מתוך רישומי הזנות הממוסדת בעיר. זנות הייתה התעשייה הגדולה ביותר כלכלית באזור, עם רווחים של מיליון דולר בכל שנה רק ממיסים. עובדות המין חויבו לעבור בדיקות רפואיות בכל שבוע ולקבל זריקת פניצילין שבועית בתור טיפול מונע. בצד המיועד לאמריקנים הוצבו אחיות בכל בר כדי לבדוק מחלות מין אצל הלקוחות, והן דיווחו לרשויות בכל שבוע כמה לקוחות קיבלה כל עובדת. עובדות המין חויבו לשלם לעיר מס רישום יומי.

עבודה בזנות הייתה העבודה הרווחית ביותר בעיר עבור נשים. שכר המינימום באזור היה 18 דולר לחודש, וזה השכר שרוב הנשים העובדות הרוויחו. בזנות לעומת זאת הן יכלו להרוויח בין שמונים למאה דולר בשבוע.

החוקרים החסודים נדהמו לגלות שיש בעיר גם זנות קטינות לא חוקית, ושבחלק מהברים יש חשפניות, או כמו שהחוקרים קראו להן, Whore Strippers. אבל אל תדאגו לחוקרים האמיצים שלנו, הם התעשתו מהר מספיק כדי לדרג את יופיין של עובדות המין, והדגישו שמי שעבדו בברים ללקוחות אמריקאים היו יפות יותר ממי שעבדו בברים המכסיקנים. כראוי לחוקרים מקצועיים, הם פירטו את הקריטריונים לקביעת יופיין: הן היו רזות יותר, לבנות יותר, ונראו מערביות יותר.

מסקנת המחקר הייתה: "המיסוד מבטיח סביבת עבודה נוחה ונעימה לנשים. הוא מעניק דוגמה ייחודית של הזנות כמקצוע יציב". המסקנה שלי קצת שונה: אם תראו בסביבה חוקרים אמריקאים משנות השבעים, תברחו.

אנחנו נברח היישר למחקר של ממשלת מכסיקו, שנערך ב-1995 במכסיקו-סיטי. במחקר השתתפו 3,100 נשים שעסקו במין מסחרי וביקרו במרכז הלאומי למניעת איידס. במקרה הזה מדובר במחקר רציני, שמטרתו להבין איך משפיעים אספקטים שונים של הזנות על מידת השימוש בקונדום. 88% מהמשתתפות אמרו שהן משתמשות בקונדומים, אם כי שכיחות מחלות המין אצלן מעידה שהן לא עשו זאת בקביעות. 

המחקר הגיע לכמה מסקנות מעניינות:

- ככל שיש לעובדת מין יותר לקוחות, כך היא משתמשת יותר בקונדומים, מפני שהיא פחות נואשת.

- נשים צעירות השתמשו יותר בקונדומים, מכיוון שיש להן יותר לקוחות.

- נשים ללא ילדים השתמשו בקונדומים יותר מנשים עם ילדים, מאחר שהיו פחות נואשות לפרנסה. ל-78% מהמשתתפות במחקר היו ילדים.

- בדיקות רפואות כפויות אינן אמצעי יעיל למניעת איידס, ואפילו להיפך: הן נותנות תחושת ביטחון מוטעית לנשים וללקוחות, שגורמת להם לוותר על השימוש בקונדומים.

ארבעת החוקרות והחוקרים ממליצים על הנגשה של מרפאות לעובדות מין, הפחתת הסטיגמה נגדן, חלוקת קונדומים, וכמובן התחשבות בגורמים הכלכליים והחברתיים שמניעים אותן לעבוד בזנות.

אחרי שקיבלנו את ההמלצות, זה הזמן לחזור לערי גבול מכסיקניות, אם כי פחות מסתוריות. הפעם מדובר בערים סיודד חוארז וטיחואנה, שידועה בתור יעד לסדרות טלוויזיה על פושעים שבורחים אליה ונערים שיוצאים אליה לחופשת האביב ומסתבכים בצרות. מתברר שהיא קיימת במציאות ולא רק בתוכניות טלוויזיה, וב-2013 הגיעו אליה גם חוקרות ולא רק פושעים ונערים פוחזים. 

מטרת המחקר היתה לבדוק את שיעורי האלימות המינית והאיידס בקרב עובדות מין שהתחילו לעבוד כשהיו קטינות, לעומת אלה שהחלו לעבוד כבוגרות. מדגם מייצג של 603 נשים השתתפו במחקר, בגיל ממוצע 34. הזנות בסיודד חוארז ובטיחואנה ממוסדת, ועובדות מין מחויבות להירשם, לעבור בדיקות רפואיות תקופתיות ולעבוד רק במקומות מוגדרים. 67% מהן השתמשו תמיד בקונדומים, ו-75% מעולם לא הזריקו סמים. 

המחקר מצא שמי שהתחילו לעבוד כשהיו קטינות סבלו הרבה יותר מאלימות ומאיידס. 6% מהנשים שנכנסו לזנות לפני גיל 18 נדבקו באיידס, לעומת 1.3% מהנשים שהתחילו לעבוד אחרי גיל 18. הסכנה הגדולה ביותר היא בחודש הראשון לעבודה: ל-12.3% היו יותר מעשרה לקוחות ביום בחודש הראשון, ו-12% לא השתמשו בקונדומים בכלל בחודש הראשון. בקיצור, אם מישהי מחליטה לעבוד בזנות, עדיף לחכות לגיל 18, ולהתחיל ישר מהחודש השני.

למרבה הצער, העצה הנ"ל לא ממש עוזרת למי שנאלצת לעבוד בזנות. 25% מהנשים התחילו לעבוד לפני גיל 18, מתוכן מחצית לפני גיל 16. 11% נכנסו לזנות בגלל כפייה אלימה.

לאותן נשים שנכנסו לזנות כקטינות או בגלל כפייה אלימה, לא הייתה ברירה. אולם כמו שמראים הנתונים, רוב הנשים החלו לעבוד בזנות אחרי גיל 18 ולא בגלל כפייה. את הסיבות לבחירתן בזנות בדק מחקר אחר שנערך בטיחואנה ב-2004, מחקר איכותני בהשתתפות 25 נשים, שכולן עבדו בזנות רחוב.

המשתתפות במחקר אמרו שהזנות מציעה רווחים טובים יותר מעבודות אחרות, נוסף על עצמאות ושעות גמישות, ולפעמים היא גם מהווה מפלט מזוגיות אלימה. כולן התחילו לעבוד בגלל צורך כלכלי. 40% עשו זאת כדי לפרנס את ילדיהן ולממן את חינוכם. רבות נוספות עשו זאת מפני שלא מצאו עבודה אחרת, או מפני שתוכניתן להגר לארה"ב נכשלה והן נשארו חסרות כל. רוב הנשים במחקר אמרו שההחלטה לעבוד בזנות היתה החלטה אישית, ולא נכפתה עליהן על-ידי אחרים.

זנות רחוב היא כמובן עבודה מפרכת. רוב הנשים עבדו בה 7-6 ימים בשבוע, 7-6 שעות ביום. מספר הלקוחות הממוצע היה 6 ביום. לאף אחת מהן לא היה סרסור. החסרונות הגדולים בעבודה היו לקוחות שיכורים או אלימים, מחלות מין, היריון וסטיגמה. למרות הקשיים, רובן סירבו לקיים יחסים לא מוגנים עם לקוחות.

אם יש משהו שמשותף לכל המחקרים, הרי זאת העובדה שנשים עובדות בעבודת מין בגלל אילוצים כלכליים. אם רוצים להילחם בזנות, יש להילחם בעוני. ועד שזה יקרה, אפשר ללמוד מהמחקרים עד כמה משפיעים תנאי העבודה על מצבן של עובדות המין. לפיכך, הרשומה האחרונה בטרילוגיה תציג את הניסיון של חבל צ'יאפאס למסד את הזנות, לכאורה בשביל לשפר את תנאי העבודה, ולמעשה כדי להסתיר את העוני במקום להילחם בו.