יום שישי, 23 בפברואר 2018

"להכתיב בעצמי את תנאי החיים שלי"

לפני מספר שבועות הבאתי כאן מחקר בהשתתפות עובדות מין שמפרסמות את עצמן דרך האינטרנט. הרשומה ההיא הביאה נתונים כלליים על האופן שבו האינטרנט משפר את תנאי עבודתן של עובדות המין; המאמר של לורה לֶהמוּן (Laura LeMoon), עובדת מין וקורבן סחר לשעבר, הוא דוגמא אישית באותו נושא. המאמר נכתב בעקבות סגירת מדור שירותי המין באתר האמריקאי backpage. תודה ללורה ולאתר הפמיניסטי המשובח  The Establishment.co על האישור לתרגם ולפרסם את המאמר המקורי.     
 ____________________________________________________________________

התחלתי לפרסם באתר backpage ב-2015, מיד אחרי שהמעסיק שלי גילה שאני מכורה בגמילה ופיטר אותי. הפרסום באתר הציל את חיי.

השנים הראשונות שלי בתעשיית המין היו בכפייה. בעשר השנים האחרונות אני עובדת בה מבחירה. אקטיביסטים נגד סחר בנשים יגרמו לכם להאמין שתעשיית המין היא עניין של שחור ולבן, אבל האמת היא שסוכנוּת אישית ומינית מתקיימת על ספקטרום מאוד מאוד רחב. אני שורדת סחר ועובדת מין. אדם אחד יכול להיות שני הדברים.

נכנסתי לתעשיית המין בתור נערה בניו-יורק, כשעבדתי עבור כנופיית "המלכים הלטיניים" בברונקס. הניצול שלי לא הפסיק אפילו אחרי שנמלטתי ממנה. כמה שנים מאוחר יותר סורסרתי על-ידי הארוס שלי דאז, שעבד בשביל קרטל סינלואה, אחד הקרטלים המכסיקנים האימתניים ביותר.

החיים עם הארוס שלי היו אונס יומיומי: חנקו אותי, בעטו בי, ספגתי אגרופים והתקיפו אותי עם נשקים. חוויתי תקופת חיים שלמה של אלימות מצד גברים שהיו אמורים לאהוב אותי, ואחריה חיים של ניכור מהכלכלה "הלגיטימית" כי יש לי הפרעה דו קוטבית, כי אני מכורה ואלכוהוליסטית וכי יש לי פוסט-טראומה מורכבת, שמקשה עליי לעבוד במקום שבו הבוס אומר לי מה לעשות. עבדתי בתור עובדת סוציאלית, אבל פוטרתי פעם אחת בגלל שאני מכורה בגמילה, ופעם אחרת בגלל שאני עובדת מין "מחוץ לארון" ולא מוכנה לחזור בי מתמיכתי במקצוע.

כשאתר backpage הופיע בחיי, החלטתי שהפעם אעסוק בתעשיית המין מבחירה. זאת היתה הדרך שלי לכתוב מחדש את טראומת העבר שלי ולנכס מחדש את הגוף שלי לעצמי. אני לא חברה מוערכת בחברה האמריקאית הקפיטליסטית; יהיו מי שיקראו לי "חסרת תועלת". אבל גם אישה חולה נפשית ו"חסרת תועלת" עדיין צריכה להרוויח כסף איכשהו.

מיד אחרי שפרסמתי מודעה במדור "הליווי" של האתר, הטלפון שלי התחיל לצלצל. בכל יום קיבלתי לפחות מאה שיחות טלפון, מה שנתן לי את הכוח לבחור בקפידה מי ראוי לזמן שלי – ולכוס היפה שלי – ומי לא.

החברה זורקת אנשים לזבל ואז כועסת עלינו כשאנחנו עושים מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשרוד. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי איפה אנשים כמוני, משולי החברה, יכולים למצוא יותר אוטונומיה פיזית וכלכלית מאשר בתעשיית המין. מישהו? מישהי? אף אחד? זה מה שחשבתי.

אהבתי לפרסם באתר. הוא נתן לי את היכולת ליצור קשר עם הלקוחות ולסנן אותם באופן שהיה הכי בטוח עבורי. חלק מעובדות המין באתר הסכימו לקבל פניות רק דרך המייל, וסיננו את הלקוחות על-סמך אמצעי זיהוי – סינון שהוא בלתי אפשרי אם את מנסה לשרוד ברחוב.

יותר מכול, backpage אפשר לי לשלוט לגמרי על התעסוקה שלי. אף אחד לא אמר לי מה לעשות ולא הכריח אותי לעשות משהו שלא הרגשתי בנוח איתו. בהתחשב בהיסטוריה שלי, זה היה שחרור חסר תקדים.

רוב הלקוחות שהשגתי דרך האתר היו אדיבים ומכבדים. מן הסתם היו כמה קריפים פה ושם, אבל תמיד הצלחתי להתחמק מהם כשהחושים שלי אמרו לי שמשהו לא בסדר. בזכות חוג הלקוחות העצום שהאתר סיפק לי, כבר לא הרגשתי לחץ לקבל כל לקוח שפנה אליי.

עבודת המין שלי לא הייתה יותר עניין של ייאוש מוחלט בניסיון להרוויח כסף. אם יש משהו אחד שאני יודעת בוודאות, זה שבחירה מתוך ייאוש, מתוך ניסיון נואש לשרוד, תגרום ברוב המקרים לנזקים עצומים. במונחים של בריאות וביטחון, backpage שינה הכול.

המלחמה נגד פרסום זנות נעשית לכאורה בשם קורבנות הסחר. אבל הגורמים הנפוצים לסחר הם עוני, גירוש מהבית ומחסור במשאבים. אני טוענת שהממשלה מקלה על הסחר, בכך שהיא מונעת מעובדות מין לבחור עבור עצמן מה בטוח בשבילן ומה לא. סגירת אתרים רק מובילה לדחיקת עובדות המין למחתרת ומקשה עוד יותר על איתור קורבנות סחר.

תמיד יהיו לי זיכרונות נעימים מהזמן שלי ב-backpage. ביחד עם הסגירה של אתרים אחרים לפרסום זנות, קשה למצוא עכשיו נקודת כניסה בטוחה לתעשייה. לילה אחד בשנה שעברה, אחרי שלא אכלתי במשך שלושה ימים, נאלצתי לעבוד ברחוב מרוב ייאוש.

בזכות האינטרנט יש לעובדות מין מרחב ענק לבטא בו את האייג'נסי והאוטונומיה שלהן, שתי תכונות שתומכות ההפללה טוענות שאין לנו. בזכות backpage יכולתי לראשונה בחיי להכתיב בעצמי את תנאי החיים שלי. הביטחון והחופש האלה נדירים בקרב אנשים כמוני, שנמצאים בשולי החברה.

התשובה שלי לבעיית הסחר בנשים אינה פשוטה, אבל היא הכרחית אם אנחנו רוצים להתמודד באמת עם הדיכוי המערכתי של אוכלוסיות פגיעות. אנחנו צריכים אי-הפללה של זנות וביטול העונשים הפליליים נגדה. לאי-הפללה חייב להתלוות שיפוץ כללי של המדיניות הממשלתית ומוסדות הדיכוי שלה, ובתוכם הגזענות, העוני, הסקסיזם והטרנספוביה. אני מבינה שזאת מטרה עצומה בגודלה, אבל אני מאמינה שהיא אפשרית אם נחלק אותה למספר צעדים ישירים ואפשריים לביצוע.

בתור התחלה, אנחנו צריכים לבחון את מדיניות הבריאות הציבורית. אסור שעניים יצטרכו לבחור בין סיכון חייהם ברחוב לבין סיכון חייהם בוויתור על טיפולים רפואיים (שהם לא יכולים לממן). תחת הממשל הנוכחי, תלושי מזון וקצבאות אחרות מתכווצים, מה שאומר שבעלי הכנסה נמוכה, בעיקר אנשים לא-לבנים, אנשים עם מוגבלויות וטרנסג'נדרים, ימצאו פחות מקומות לקבל בהם עזרה כלכלית.

כן, הרבה יותר קל לסגור אתרי אינטרנט ולקוות שהכול ייעלם (או פשוט לראות את היקף התמותה ואת שיעור פשעי הייאוש עולים, ואז להאשים בכול את עבודת המין). אבל זאת אמונה מטופשת ומסוכנת לחשוב שמיגור האתרים יביא למיגור הסיכונים והבעיות בעבודות לא חוקיות.

בקיצור, לסחר בנשים אין פיתרון קל. בתור קורבן סחר, אני מרגישה צורך לומר זאת שוב: לסחר בנשים אין פיתרון קל. ברגע שתחשבו שיש לו פיתרון קל, נכשלתם. לפוליטיקאים, שרובם גברים לבנים סיסג'נדרים ועשירים, אין עניין בפירוק המערכות השומרות על כוחם. הם מעורבים אישית במערכת שגורמת לאנשים בשולי החברה להיות בסיכון להפוך לקורבנות סחר. הצעד הראשון במלחמה בסחר הוא להכיר באמת הלא נוחה הזאת. תגידו אותה בקול רם. תנו לה חיים.

אנחנו לא יכולים לשנות את מה שאנחנו לא מוכנים להכיר בו.

יום שבת, 17 בפברואר 2018

במי נאבק המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות?

מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות נמצא בכל הצמתים המרכזיים של החוק להפללת הלקוח. חברות המטה פעלו לקידום הנושא בכנסת; הצעת החוק נכתבה על-ידי מנהלת המטה דאז; ומנהלות המטה כיום מפעילות לחץ ציבורי לאישור ההצעה. מנהלות המטה נהנות מאהדת התקשורת כלוחמות נגד הזנות. בחינה של הצעת החוק והרטוריקה שמאחוריה מגלה שהן נלחמות דווקא נגד הנשים העובדות בזנות.

המטה הגדיר את המודל השבדי כ"הצלחה כבירה", לאור הירידה במספר הנשים העובדות בזנות רחוב. כידוע, רוב העובדות בזנות רחוב בשבדיה הן מהגרות והן מגורשות מהמדינה, ורק כמה עשרות נשים מקומיות מקבלות טיפול בכל שנה. למטה המאבק לא אכפת מה עלה בגורלן של מאות הנשים שנעלמו מהרחובות. גירוש מהגרות הוא מבחינתו "הצלחה כבירה", ונשים שעובדות בזנות הן רק מספרים שצריך להוריד. 

המסמך שכתב המטה על נורבגיה הוא דוגמא נוספת לכך. המסמך חוגג נתונים מפוקפקים על ירידה במספר העובדות בזנות, ומתעלם מכל מה שאינו קשור למספרים: גירוש מהגרות; סחר בנשים; גירוש של רוב קורבנות הסחר; החרמת קונדומים בתור ראיות (עמוד 50); לקוחות מסוכנים יותר שהנשים נאלצות לקבל; ו"מבצע הומלס" של משטרת נורבגיה, שמטרתו המוצהרת היא לזרוק את עובדות המין מדירותיהן לרחוב. למי אכפת? העיקר שמספר הזונות ירד!

כמו ברוב המדינות שאימצו את המודל השבדי, כבר היום החוק בישראל מגרש מהגרות שעוסקות בזנות, מפליל עובדות מין על "החזקת מקום לשם זנות", ומרשיע בסרסרות את מי ששוכרת דירה ועובדת בה עם נשים נוספות. הצעת החוק של המטה אינה מבטלת אף אחת מהעבירות האלה, מה שלא מפריע לאחת ממנהלות המטה, עו"ד ניצן כהנא, לטעון: "החוק קובע שהאישה בכלל לא עוברת על החוק".

עובדות המין פשוט חסרות משמעות מבחינת המטה. לפי הצעת החוק שלו, צוות הרשות הלאומית לטיפול בתחום הזנות לא יכלול אפילו עובדת מין אחת, כאילו דעתן של נשים שעובדות בזנות לא ראויה להישמע. גם דעתן של נשים שכבר אינן עובדות בזנות בקושי תישמע: הצוות יכלול שורדת זנות אחת, והוועדה המייעצת תמנה שני שורדי זנות בלבד מתוך עשרים חבריה.

המטה מנהל כבר שנים רבות קמפיין נגד עובדות מין. מנהלת המטה לשעבר, עו"ד מיכל לייבל, מי שכתבה את הצעת החוק, טוענת בין השאר: "מרביתן התגלגלו אל הזנות בגילים 14-12", "הסטטיסטיקה מראה שכמעט תמיד מדובר בילדות ובילדים שכבר עברו התעללות מינית". עו"ד כהנא חוזרת על אותם נתונים: "90% עברו פגיעות מיניות", "גיל הכניסה הוא 13". כל הסטיגמות האלה אינן נכונות, כפי שמסבירה גם שורדת הזנות דנה לוי. אפילו המחקרים הבעייתיים בישראל, שהמטה מסתמך עליהם בכל הזדמנות אחרת, מצאו שגיל הכניסה החציוני לזנות הוא בין 20 ל-26. זה לא מונע מהמטה להפיץ סטריאוטיפים מכוערים על-מנת להציג את עובדות המין כנשים חסרות ישע שאין טעם להקשיב להן.

אלה אינם הנתונים המסולפים היחידים שמפיץ המטה. במסמך בשם "הזנות בישראל - אוסף נתונים", טוען המטה כי "היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה", על סמך מחקר שלא נערך בישראל ובכלל לא בדק את היקף התמותה, וכי "67% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית", על-סמך מחקר שמצא ש-17% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית. הנתונים על אלימות בישראל מגיעים ממחקר על נשים במוסדות טיפוליים בלבד, הנתונים על נזקים פיזיים מגיעים ממחקר על אסירות קטינות שעבדו בזנות לא חוקית בארה"ב, והנתונים על מחלות מגיעים ממאמר אמריקאי על זנות רחוב לא חוקית.

נשים טרנסיות שעובדות בזנות לא זוכות אפילו לכך שהמטה יפיץ עליהן נתונים מסולפים. כידוע, שיעור גבוה של נשים טרנסיות נאלצות לעסוק בזנות בגלל האפליה החברתית והתעסוקתית נגדן. למרות זאת, המטה אינו ממליץ למנות אישה טרנסית כלשהי בין עשרים חברי הוועדה המייעצת. נוסף על כך, המטה מתנה את הסיוע לעובדות מין, כולל נשים טרנסיות, בכך שיעברו הכשרה מקצועית או "טיפול פסיכוסוציאלי". מבחינתו, לא החברה הכללית צריכה לעבור טיפול כדי לטפל בטרנספוביה שלה, אלא נשים טרנסיות זקוקות לטיפול כאילו הבעיה היא אצלן. לא פלא שכאשר המטה מביא טענות כלליות נגד זנות, הוא בוחר לצטט טרנספוביות ידועות לשמצה כמו ג'ניס ריימונד וג'ולי בינדל.

נשים שבדיות דווקא כן זוכות לנתונים מסולפים מטעם המטה, שמסתמך על המודל השבדי אך לא טרח לבדוק מה קרה שם בעשור האחרון. המטה מתגאה בכך שמספר עובדות המין בשבדיה ירד (בהסתמך על מידע לא מבוסס מ-2008, ובניגוד לנתונים המעודכנים), שמספר הלקוחות ירד (בהסתמך על מחקר שאומר בעצמו שתוצאותיו אינן אמינות מפני שגברים צעירים סירבו להשתתף בו), ושהיקף הסחר בנשים ירד (על-סמך האזנות סתר מ-2003 לשלושה סוחרי נשים. מאז עברו 15 שנה ולשבדיה אין מושג מה היקף הסחר בנשים בה). המטה אף טוען שבדנמרק הייתה עליה במספר עובדות המין, ואילו האמת היא שמספרן דווקא ירד (עמוד 9). אנחנו בשנת 2018, והמטה עדיין משתמש בנתונים מסולפים מ-2008. 

מטה המאבק מוביל את מאבק ההפללה על-סמך נתונים מוטעים בקשר לזנות ועל סמך נתונים מוטעים בקשר לפיתרון שהוא מציע. הצעת החוק שלו כוללת תמיכה בארגוני הסברה נגד זנות, אבל אינה כוללת תקציב סיוע כלשהו לנשים שעובדות בזנות, רק הקמת ועדה שתגיש המלצות שמונה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף, ומי יודע מה יקרה להן עד אז. מבחינת המטה זה לא משנה: אם מספיק עובדות מין יגורשו, יופללו או סתם לא ישרדו, הוא יוכל להכריז בגאווה שהחוק הצליח והזנות בישראל צומצמה.


פניותיי לקבלת תגובה מהמטה לא זכו למענה.

יום שבת, 10 בפברואר 2018

לזכרה של לורה לי

לורה לי אהבה חתולים ושנאה סטטיסטיקות מזויפות. היא המציאה כמה סטטיסטיקות משלה, למשל, "ל-84% מעובדות המין יש לפחות חתול אחד. עובדות מין שאין להן חתול אינן מייצגות ואין סיבה לדבר עליהן", "100% מעובדות המין לא מודעות לעובדה שהן מכרו את גופן, וממשיכות להשתמש בו". היה לה תואר ראשון בכלכלה, היא למדה לתואר שני בפסיכולוגיה, והיא ובתה בת ה-17 היו בית אומנה לחתולים. היא היתה גם עובדת מין ואחת האקטיביסטיות החשובות ביותר למען זכויות נשים בצפון-אירלנד, מדינה שמפלילה הפלות ועובדות מין. לורה לי מתה ביום רביעי בגיל 39 (הנסיבות לא ידועות. משפחתה ביקשה לשמור על פרטיותה).


לי סבלה בשנים האחרונות מהתקפות רבות נגדה. לאחר שנחשפה כעובדת מין, הבנק שעבדה בו פיטר אותה (לא לפני שאחד הבכירים בבנק הציע לה כסף תמורת מין). עוברי אורח אמרו לבתה ברחוב, "אמא שלך תמות מאיידס". לובי ההפללה טען שהיא משרתת את "לובי הסרסורים". כשהופיעה בפני הוועדה הממשלתית להפללת לקוחות זנות בצפון-אירלנד, ראש הוועדה האשים אותה שהיא "מנצלת נכים נואשים ולוקחת מהם כסף", מפני שבמסגרת עבודת המין שלה קיבלה לקוחות נכים. יום אחרי שלורה הכריזה על כוונתה להתנגד לחוק, רשות המיסים האירית הכריזה שתערוך בחשבונותיה בדיקה מדוקדקת.

בשנתיים שעברו מאז שצפון-אירלנד אימצה את החוק להפללת הלקוח, אף לקוח לא הורשע, אף עובדת מין לא קיבלה סיוע, והמדינה ממשיכה להפליל נשים על "אחזקת מקום לשם זנות" ועל סרסרות אם הן עובדות ביחד. לי הגישה תביעה לבית-המשפט בדרישה לבטל את החוק משום שהוא פוגע בזכויות האדם של עובדות המין. בית-המשפט דחה שוב ושוב את מועד הדיון בתביעה. עכשיו כבר מאוחר מדי.

את האהבה שלורה זכתה לה אפשר לראות בתגובות לפוסט שפרסמה בתה על מותה, בשרשור של ד"ר ברוק מגנאטי לזכרה, או בקמפיין התרומות למימון הלוויה שלה, שקיווה להשיג 3,000 פאונד ובתוך שעות ספורות השיג סכום כפול. האהבה שלורה זכתה לה עוד בחייה עזרה לה להתמודד עם ההתקפות האישיות נגדה ונגד פעילותה. היא אמרה פעם: "אני לא עושה את מה שאני עושה בשביל התהילה, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות." אביא כאן מספר ציטוטים נוספים שלה, לזכרה. 

   
"לא אכפת לי אם אתן אוהבות את מה שאני עושה. זה בסדר אם אתן מתעבות את הרעיון של סחר במין. הדיון אינו על ההרגשה שלכן לגבי תעשיית המין, אלא על זכותנו לעבוד בביטחון."

"העוני דוחף נשים לתעשיית המין ואותו צריך למגר, לא את האנשים הבוגרים שמקיימים יחסי מין בהסכמה."

"תעשיית המין היא אחת התעשיות היחידות, שבהן גברים מהמעמד הבינוני-גבוה משלמים הרבה כסף לנשות מעמד הפועלים. אני תוהה אם זאת אחת הסיבות שאנשים שונאים אותנו."

"המציאות היא שהחוק לא ביטל את ההפללה שלנו. אנחנו לא יכולות לעבוד ביחד כי ניחשב לסרסוריות, אז החוק ממש לא עוזר לנו. המטרה האמיתית של החוק היא לאלץ נשים לצאת מהדירות הבטוחות שלהן ולרדת לרחוב. למה? כדי שתעשיית ההצלה תוכל למצוא אותן, לנפח מספרים ולקבל עוד מימון. עובדות מין בצפון אירלנד הן בסך הכול כלים של תעשיית ההצלה, שמנצלת אותן כדי להגדיל את כוחה הפוליטי והכלכלי".

"באף עבודה אחרת לא מכריחים את הנשים לעבוד לבד, בלילה, חשופות לציבור הכללי. זה פוגע בביטחון שלנו. רוצחים פוטנציאליים אורבים לעובדות מין כי הם יודעים שאנחנו פגיעות ובודדות. ואנחנו באמת כאלה – הודות לחקיקה ש'ארגוני הסיוע' מקדמים."

"ביקשנו שוב ושוב ממתנגדות הזנות להפסיק לדבר מעל הראשים שלנו. זה מתנשא, כאילו הן אומרות לנו, 'ששש, ששש, אנחנו יודעות מה הכי טוב בשבילכן, אנחנו נוציא אתכן מהתעשייה הזאת כי אתן פוגעות בעצמכן ואפילו לא מבינות את זה.' אני חושבת שהייתי שמה לב אם הייתי נפגעת."

לורה לי (מימין), בהפגנה למען זכויות נשים בצפון-אירלנד

"אני לא מתכוונת להגיד שאני 'אוהבת את העבודה שלי'. אני לא מכירה אף אחת שקופצת מהמיטה בתחילת השבוע ומכריזה, 'יש! עבודה!' אבל אני בוחרת לעבוד בעבודת מין. אני נהנית מהחופש שהיא מעניקה לי במונחים של ביטחון כלכלי וזמן לבלות עם משפחתי. עבודת המין אפשרה לי לסיים בלי חובות את התואר הראשון וללמוד לתואר שני. היא אפשרה לי לשמור על הבית שלי ולוודא שיהיה לבת שלי כל מה שהיא צריכה, מותרות שאין לכל אימא באקלים הכלכלי הנוכחי."

"אני לא מעודדת את מיתוס הזונה המאושרת. תופתעו לגלות כמה זמן ביליתי בשכנוע נשים לא להיכנס לתעשיית המין. זאת סביבה קשה. היא יכולה לשבור אותך. יש נשים שפורחות בתעשייה הזאת, אני יודעת כי אני אחת מהן. אבל יש נשים שהתעשייה תשבור אותן לגמרי. היא מאוד דורשנית: השקרים, הסודיות, הסכנה שיחשפו אותך. העבר שלי לגמרי לא מפואר. עבדתי בדירות כל כך גרועות שהן היו כמו לול תרנגולים. עברתי זמנים קשים מאוד. יש ימים שאני מעריצה את העבודה שלי, ויש ימים שהייתי רוצה להחזיק את הלקוחות שלי תלויים מחוץ לחלון."

יום שישי, 2 בפברואר 2018

מחקר בריטי: יתרונות האינטרנט

האינטרנט הוא המגזר הגדול ביותר של תעשיית המין בבריטניה. לפחות 29,826 עובדות ועובדי מין משתמשים בו כדי לפרסם את שירותיהם, לשווק את עצמם ברשתות החברתיות ולהשתתף בסרטי פורנו ובמצלמות סקס. מחקר בהשתתפות 641 עובדות ועובדי מין שופך אור על מצבם. 

בין המשתתפים במחקר היו 73% נשים, 19% גברים, 3% טרנסג'נדרים והשאר העדיפו לא להגדיר את עצמם מגדרית. הם עבדו בעבודות מין מגוונות: 74% בזנות עצמאית ישירה, 40% עבדו גם במצלמות, 13% בפורנו, וכו'. רובם היו בעלי אזרחות בריטית. אתייחס למשתתפים מעתה והלאה בלשון נקבה, מפני שרוב המשתתפים במחקר היו נשים.


אנשים מסוימים נוטים לדבר על "נשים בזנות", כינוי מעליב שנועד למחוק את האייג'נסי של עובדות מין ולהציג אותן כמי שהזנות היא המאפיין היחיד שלהן. לעומת זאת, המחקר גילה ש-54% מהן לא עובדות יותר מעשר שעות בשבוע (ומקדישות עוד עשר שעות לניהול עבודתן והכנות למפגשים), ול-23% היה תואר אקדמי. לא רק שהעבודה בזנות אינה כל חייהן, הן גם טוענות שדווקא יש להן אייג'נסי. 95% אומרות שהן אלה שקובעות איך יעבדו ואיזה לקוחות יקבלו, 88% קובעות איפה יעבדו, 94% קובעות מתי יעבדו ו-90% קובעות איזה אקטים מיניים יעשו ואיזה לא. 
  
הן גם לא סובלות בעבודה כמו שהן אמורות לסבול: 81% מרוצות מתנאי העבודה שלהן ו-81% מרוצות או די מרוצות מההכנסה הכספית מהעבודה. והן אפילו לא שונאות את הלקוחות שלהן: 86% אומרות שהיחסים שלהן עם הלקוחות טובים, 63% לא מרגישות חוסר כבוד מצד הלקוחות ורק 11% אומרות שהלקוחות לא מכבדים אותן.

כמובן, עבודת מין אינה עבודה קלילה. 25% מהמשתתפות במחקר מרגישות מותשות בסוף יום עבודה. 24% מרגישות מבודדות בעבודתן רוב או כל הזמן, אולי כי בבריטניה מותר לעבוד בזנות רק לבד בדירה או במלון. זאת כנראה הסיבה שהמשתתפות במחקר דורשות להתיר להן לעבוד ביחד עם נשים נוספות. בכלל, 60% מהמשתתפות במחקר דורשות שהחוק יתייחס לעבודת מין כמו לכל עבודה אחרת, אחרות מדברות על סוגים שונים של מיסוד, ורק 8% חושבות שצריך להפליל מנהלים/סרסורים.

הפחד הגדול ביותר של עובדות המין הוא החוק. 51% חששו שהשכנים יגלו על עבודתן וילשינו למשטרה, אפילו אם עבודתן חוקית, ו-27% חששו שהמשטרה תערוך ביקור במקום עבודתן. 

עובדות מין בבריטניה אינן רשאיות כאמור לעבוד עם נשים נוספות, וגם לא לשכור מאבטח, מה שחושף אותן לאלימות. 5% סבלו מאלימות פיסית בשנה האחרונה ו-8% מאלימות מינית. עם זאת, 84% לא הותקפו פיסית בחמש השנים האחרונות ו-78% לא הותקפו מינית. 

האלימות העיקרית ממנה סובלות המשתתפות במחקר היא אלימות מילולית וחברתית. בחמש השנים האחרונות, 65% סבלו מניסיונות לא רצויים לתקשר איתן במיילים או ברשתות חברתיות; 56% קיבלו הודעות מאיימות או מטרידות, בעיקר כאלה שאיימו "להוציא אותן מהארון" בתור עובדות מין; 54% סבלו מניסיונות של לקוחות לא לשלם על שירותיהן; ו-49% סבלו מאלימות מילולית ישירה. על אלימות מהסוג הזה כבר כתבה אן מקלינטוק: "סטיגמת הזונה משמשת להטלת משמעת על הנשים כולן; עידוד החברה לכבד עובדות מין יעודד את החברה לכבד את הנשים כולן".

עד שהסטיגמה תיעלם, האינטרנט עוזר לעובדות המין להגן על עצמן ולשפר את תנאי עבודתן. 75% מתוכן אומרות שהאינטרנט חשוב לבטיחותן. 89% אומרות שבזכותו הן יכולות לעבוד באופן עצמאי ולהחליט מתי ואיפה לעבוד, ומעל לשמונים אחוזים אומרות שהן יכולות לסנן לקוחות באמצעותו, לגלות מה הזכויות שלהן וליצור קהילות תמיכה עם עובדות מין נוספות. 

המחקר מראה את חשיבות האינטרנט לביטחונן ולתנאי עבודתן של עובדות המין. מי שדורש לאסור על עובדות מין לפרסם את עצמן באינטרנט או לעבוד דרכו, דורש למעשה להפוך אותן לפגיעות יותר, לחשוף אותן לאלימות ולמנוע מהן לעבוד באופן עצמאי. 

_______________________________________________________________________

מחקרים נוספים על זנות חוקית:

מחקרים נוספים על בריטניה: