הקעקועים על גופה של ואלרי מיי משקפים את
חייה. העגבניות, החזיר ופרח הלוטוס שעל זרועה השמאלית מסמלים את הטבעונות; ציור של הצייר אלפונס מוּכָה מקועקע מתחת לצווארה ומסמל
פמיניזם; הכלב שלה מקועקע על רגל שמאל; על הצלעות כתובה לה המילה sisters, קעקוע שעשתה במשותף עם אחותה; קעקוע אחר מתייחס לתקופה שבה הייתה עובדת
סוציאלית; והקעקוע עם המילה
"מועצמת" מציין את עבודתה הנוכחית: זנות.
ואלרי מיי (Valerie May), תושבת קטלוניה, מכנה את עצמה
"זונה אלטרנטיבית". היא בת 29 והתחילה לעבוד בזנות לפני שנה וחצי: "נהניתי
לעזור לאנשים בתור עובדת סוציאלית, אבל נמאס לי לעבוד במערכת הקפיטליסטית 12 שעות
ביום בשביל 600 יורו. בחרתי בזנות כי לא רציתי להמשיך לקחת חלק במערכת הנצלנית
הזאת".
בכלל, למיי נמאס מההאשמות לפיהן הזונות נכנעות
לקפיטליזם ומוכרות את עצמן:
"הקפיטליזם אומר לנו שהכול למכירה.
הזונות בבירור לא מוכרות כלום, וכמובן שהן לא מוכרות את הגוף שלהן (אני מקווה
להמשיך לשמור אצלי את כל האיברים שלי, אחרת זה יהיה מוזר מאוד). אנחנו רק עושות
עסקה כלכלית בשביל לחלוק רגעים, תחושות, חיבה, חוויות, וכן, גם בשביל להזדיין עם
הנרתיק שלנו. הנרתיק הוא בסך הכול עוד איבר במערכת הרבייה של נקבות יונקים, איבר המשתרע
מן הפות עד הרחם.
האם פסיכולוגית,
לדוגמא, לא מזנה את את האמפתיה שלה, הסבלנות, המיומנות, הידע והזמן שלה בשביל הכסף והסיפוק שבעזרה לאנשים? יש מישהו שלא מציע חלקים מגופו, ידיעותיו, ניסיונו
וזמנו עבור תמורה כלכלית?"
או בקיצור, "הבעיה של הציבור עם
הזונות היא שהן עובדות עם הכוס, איבר קדוש שאסור לגעת בו. מסאג'יסטית מציעה את
הידיים שלה במסגרת חוויה קונקרטית. ובכן, זה בדיוק מה שגם אני עושה. אני לא מוכרת
את הגוף שלי, כי מכירה אומרת להפוך משהו לרכוש. אני לא הופכת את עצמי לרכוש של אף
אחד. אני חוזרת הביתה עם כל החלקים בגופי שלמים".
מיי הטבעונית נלחמת עבור מי שכן נהפכים
לרכוש ולא חוזרים הביתה עם כל החלקים בגופם שלמים – שוורים במלחמות שוורים.
"אני לא אגע אפילו עם מקל בגבר או באישה שמשתתפים באירועים האלה. אני לא
מסוגלת להבין איך אנשים יכולים לצחוק ולשתות אלכוהול בזמן שהם צופים בחיה מותשת
ופצועה שרוצה לברוח. אני לא מסוגלת. המסורת לכאורה הזאת היא בשבילי בושה לספרד
כולה. זירות השוורים היו יכולות להיות מקום נפלא אם היינו משחררות את השור לחופשי
ונותנות לו לבלות עם הפרה."
בזמן שהספרדים "המהוגנים" מתענגים על בעלי-חיים מתים, הם מסתייגים מתמונות של נשים ערומות. באחד הפוסטים בבלוג שלה, מיי תוהה מאיפה מגיעה ההסתייגות הזאת:
"כולנו מודעים לטבעיות של הגוף
שלנו, אבל אנחנו נותנים חשיבות מיוחדת להחלטה של נשים להראות את הציצים שלהן, וטוענים
שההחלטה הזאת יכולה להזיק להן, לחינוך שלהן, למוסריות שלהן, לאתיקה שלהן, לאישיות
שלהן... ונוסף על כך יכולה להשפיע על המוסר, האתיקה והחינוך של אחרות.
מבחינתי האישית, הציצים שלי חשובים לי
כמו הידיים שלי, שאני משתמשת בהן כדי לכתוב, לבשל, לצייר ולענג את עצמי. הידיים
שלי מעניקות לי הרבה, ובכל זאת לאף אחד לא אכפת שאני חושפת אותן. אנחנו צריכות
להתייחס בדיוק באותה צורה גם לציצים, לנרתיק, לישבן, לזין ולכל האיברים שהם טאבו
בחברה.
אבל כשאני חושבת על זה, אני לא מאמינה
שהבעיה היא בלראות את הציצים הגדולים שלי, אלא במה שהם אומרים: הם אומרים שאני
מרגישה חופשייה וחפה מדיכוי, שאני מרגישה החלטית ובטוחה. ומתברר שזה מרגיז את
הציבור.
חשיפת השדיים שלי גרמה לשני דברים: סגירת
חשבון האינסטגרם שלי, וקבלת מאות תמונות והודעות עם איברי מין גבריים... זאת
הבעיה, הציבור רואה רק שתי אפשרויות: או לצנזר את השדיים שלי או לשלוח דיק-פיק
בתגובה לשדיים שלי.
אני רוצה להראות את הציצים שלי, אני
אוהבת אותם, אוהבת אותם כמו שאני אוהבת כל סנטימטר בגוף שלי, עם כל הפגמים שלו.
אבל אני רוצה להראות אותם עם חופש מוחלט: החופש מהטרדות של גברים, והחופש מאנשים שמדווחים על תמונות עירום באינסטגרם כאילו אני
טרוריסטית.
באיזה עולם מטופש אנחנו חיים, עולם שגורם
לך להרגיש שאת המוזרה רק בגלל שאת רוצה ליהנות מהחופש".
רשומות קודמות על עובדות מין טבעוניות: מריה ראיוט, נטליה פרארי, אנקה נקרו, אמרנה מילר, מירה-סוליי רוס.
רשומות קודמות על עובדות מין טבעוניות: מריה ראיוט, נטליה פרארי, אנקה נקרו, אמרנה מילר, מירה-סוליי רוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה