"אנחנו לא לגמרי רעות": זנות בבנגלדש

הגוף הנשי הוא נושא חשוב בחברה הבנגלית. הוא מסמל כבוד ובושה, טוהר וזיהום. מוסדות המשפחה והדת אוכפים על הנשים את הנורמות המגדריות של גוף טהור, כניעוּת ודיכוי המיניות. נשים מיניות נחשבות למזוהמות. נשים נמנעות אפילו מלדווח על אונס כדי לא להעלות את המיניות שלהן לדיון.

עכשיו תחשבו על עובדות המין בבנגלדש: הן מציגות מיניות פעילה; הן אינן שומרות על צנעת גופן; הן נראות בציבור; לעזאזל, הן אפילו חושפות את פניהן בלי רעלה! הן עצמאיות מינית, מסיגות גבול נשי ומשתתפות בפעילות מסוכנת. בקיצור, הן מפרות את כל הנורמות החברתיות של מגדר ומוסר, מזהמות את גופן ודרכו את החברה כולה. הן נתפסות כנשים נפולות (potita), רעות (Kharap), פגומות (nosto) ושרמוטות (beshva).

הסטיגמה נגד עובדות המין כה גדולה, שהחוק אוסר עליהן לנעול נעליים או ללבוש שמלות מסורתיות כשהן הולכות ברחוב, כדי ששאר החברה תוכל להבדיל בינן לבין נשים רגילות ותתייחס אליהן בהתאם. לילדים של עובדות מין אין זכות ללמוד בבתי הספר הציבוריים, מנהיגים דתיים מסרבים לערוך להן טקסי לווייה ובתי הקברות אוסרים על קבורתן. רוב מכוני הליווי במדינה ממוקמים ליד נהרות, וכשאחת מעובדות המין מתה, היא פשוט מושלכת לנהר.

במקרים רבים זנות בבנגלדש אינה עבודה אלא עבדוּת. כ-8% ממי שמקבלות תשלום עבור מין (אונס) הן ילדות בגילאי 14-10, יותר מ-30% הן בגילאי 19-15. כמעט ואין עובדות מין מעל גיל 35. הן לא זוכות להגיע לגיל הזה.

לנשים יש בין 7 ל-15 לקוחות ביום, והרווחים היומיים נעים בין שני שקלים ל-130 שקלים, אבל רובם אינם מגיעים לנשים עצמן. בבתי זנות רבים שולטות מאדאמיות, שהן בין עובדות המין הבודדות שהצליחו להרוויח מספיק כדי לפרוש ולהפוך לסרסוריות. הנשים בבתים האלה משועבדות לפעמים כלכלית למאדאמיות, נאלצות לעבוד בשבילן שלוש עד חמש שנים ללא תשלום, להיענות לכל דרישותיהן, לעבוד גם בזמן מחלה ולקבל כל לקוח שהמאדאם דורשת מהן לקבל. תנאי התברואה במכונים ירודים, וברובם אין יותר מחדר שירותים אחד עבור עשר נשים. "הגוף שלנו הוא כמו מכונה לעשיית כסף, ואנחנו חייבות להפעיל את המכונה הזאת עד שהיא תישבר."

לפי סקר ב-1988, 30% מעסקי הזנות נוהלו בחסות המשטרה, שעדיין נוהגת לסחוט ולאנוס את עובדות המין. אין להן לאן לברוח. אין להן גם אפשרויות אחרות, במדינה עניה להחריד שבה שליש מהנשים אינן יודעות קרוא וכתוב.

כדי לטפל בזנות, בנגלדש פינתה בסוף שנות התשעים שניים מבתי הזנות הגדולים ביותר, ורק דרדרה עוד יותר את המצב. אלפי עובדות מין נזרקו לרחוב, ונוצרה פאניקה ציבורית בגלל החשש שעובדות המין יעברו לאזורים חדשים ויזהמו את החברה המהוגנת שחיה בהם. מצבן של עובדות המין במדינה נעשה גרוע יותר מאי-פעם. ודווקא אז, הן החליטו שהן לא מוכנות להיכנע.

כבר ב-1994 עובדות המין בבנגלדש נהנו מרגע היסטורי. ביום הנשים הבינלאומי, הסלוגן הרשמי של ועדת החגיגות היה Shorir Amaar Shidhanto Amaar, "הגוף שלי, ההחלטה שלי". עובדות המין הזדהו עם הסלוגן והשתתפו באירועי היום. הן צעדו ביחד עם פמיניסטיות אקטיביסטיות והרגישו מועצמות, אולי בפעם הראשונה בחייהן. כשהמדינה פינתה אותן מבתי הזנות כמה שנים אחר כך, הן כבר היו מוכנות. הן ידעו שהן ראויות לזכויות: "אנחנו נשים, אנחנו עובדות למחייתנו ואנחנו אזרחיות המדינה הזאת. זכויותינו כנשים, כעובדות וכאזרחיות ראויות לכבוד והגנה כמו הזכויות של כל אזרח אחר".

מנהיגות עובדות המין המפונות החלו במחאות תחת הסיסמה "אנחנו אוכלות בזכות העבודה שלנו; אנחנו דורשות את זכויותינו כעובדות". הן ייסדו תנועה משלהן, Ulka ("כוכב שביט"), קיבלו תמיכה מהתנועות הפמיניסטיות במדינה והקימו איתן ועדה משותפת,Songhoti  ("סולידריות"). אחת המנהיגות עודדה את הנשים המפונות:

"דיברתי איתן, רציתי לדעת מה הבעיות שלהן, השתתפתי בצער ובשמחה שלהן. ניסיתי לשכנע אותן שהן, אנחנו, עובדות מין. אנחנו עושות עבודת מין. אנחנו לא יכולות להיות לגמרי רעות כמו שאומרים עלינו כשאנחנו עושות את העבודה הזאת. אם יש לי זכות הצבעה, יש לי את כל זכויות האזרח במדינה הזאת. מקפחים אותנו אם לא נותנים לנו את הזכויות האלה".

ב-2002 עובדות המין כבר הקימו תנועה כוללת של עובדות מין בכל רחבי המדינה. הניסיון בעבודה המשותפת עם התנועה הפמיניסטית נתן להן ביטחון עצמי: "הניסיון של מחאות ביחד עם פעילוֺת למען זכויות אזרח העניק לנו תחושת לגיטימציה במרחב הציבורי. בעבר נהגנו לברוח כשראינו משטרה, לא היה לנו הרבה אומץ. עכשיו, כשאנחנו משתתפות במצעד או מוחות נגד אלימות, הלבבות שלנו לא רועדים. אנחנו חושבות לעצמנו, אנשים הקריבו את עצמם למען המדינה הזאת, גם אנחנו יכולות להקריב את עצמנו למען התנועה שלנו".

המחאות אולי לא השיגו הרבה, אבל השתלמו מבחינת התחושה האישית: "הפסדתי הרבה דברים בגלל המחאות. אבל מה שהשגתי היה להבין כמה ערך יש לחיים שלי. אני בת אנוש. אלוהים יצר אותי. יש לי זכות לעשות כל סוג של עבודה. על-ידי מעורבות בתנועת הנשים, עבודה ארגונית, יציאה לרחוב, השתתפות בסדנאות ובסמינרים, הבנתי שיש לי ערך בתור בת אנוש".

ועובדת מין אחרת אומרת: "היו זמנים שראיתי את עצמי בתור 'ילדה רעה', 'ילדה פגומה'. נהגתי לחשוב, 'אני מזהמת את החברה למרות שאני עושה את זה בשביל לאכול'. אבל עכשיו אני יודעת שבעצם זה המקצוע שלי. למה שאני אהיה פגומה? מי שאמר שאני פגומה? אני מרוויחה את האוכל שלי על-ידי מכירה של חלק אחד בגוף שלי. יש לי אוכל על השולחן בזכות עשייה מקצועית. אני עובדת. אני רוצה את הזכויות שלי כעובדת".

זאת בדיוק הסיבה שהנשים שעבדו בזנות, בתמיכת תנועות פמיניסטיות, שינו את המינוח מ"זונה" ל"עובדת מין". כדי לקדם את התפיסה של עובדות מין כעובדות מקצועיות ולא כנשים ירודות או פגומות מוסרית, להגן על עצמן מפני החברה והמשטרה, לשפר את תנאי העבודה שלהן ולכלול בתוך המטריה של "עבודת מין" גם עובדי מין גברים והיג'רה (Hijra, זכרים מבחינה פיזיולוגית שאימצו זהות מגדרית נשית).

ל-29 ארגוני עובדות המין הפעילים בבנגלדש כיום  יש עוד הרבה עבודה.הזנות אמנם חוקית במדינה, אך כל מה שמסביב לה אינו חוקי ומונע מהן לעבוד באופן עצמאי ובמקומות מוגנים. סגירת בתי הזנות משאירה אותן חסרות כל ברחוב. המדינה עדיין ענייה מאוד, ונשים רבות שנמצאות בזנות אינן יכולות להיקרא "עובדות מין", מאחר שהן קטינות או נמצאות בה בכפייה. 

גם מי שעובדות מרצונן בעבודת מין סובלות מהיחס השוביניסטי: "החברה רואה את הנשים בשתי צורות שונות. אם אנחנו הולכות ברחוב וגבר עובר לידי, הוא אומר לעצמו 'הנה הילדה הרעה'. האם זה לא ביטוי של שנאה? תסתכלו איך גברים מתייחסים לנשים אחרות, את הכבוד שהם נותנים לנשים ממשפחות טובות, הפחד שלהם לדבר איתן. אותנו הם לא מכבדים. הם אומרים, 'את זונה'." תכבדו או לא תכבדו אותן, הן ראויות לזכויות כמו כל אישה אחרת והן יודעות לדרוש אותן, בשביל הנשים שעובדות בזנות מרצונן ורוצות זכויות עובדים, ובשביל הנשים שנכפה עליהן להיות בזנות ורוצות זכויות אדם.

* הרשומה התבססה על המאמרים והמחקרים הבאים:

Sex worker activism, feminist discourse and HIV in Bangladesh/ Habiba Sultana

Violation & Denial of Access to Health rights for Women Involved in Commercial Sex Work in Bangladesh / Zinat Ara

Outsiders and Identity Reconstruction in the Sex Worker's Movement in Bangladesh / Reshmi Chowdhury

Prostitution in Bangladesh: An Empirical Profile of Sex Workers

Sex Workers Struggles In Bangladesh: Learning for the Women's Movement / Shireen Huq

באירלנד ההיסטוריה חוזרת

בשבוע שעבר כתבתי על החוק להפללת הלקוח באירלנד, שמחמיר את העונשים נגד עובדות המין. ברשומה זו אנסה להסביר את הרקע להפללה.

הסרט "האחיות מגדלנה" יצא לאקרנים ב-2002 וזעזע את העולם. הוא סיפר על בתי המחסה מגדלנה באירלנד, שבהם נכלאו ועבדו בכפייה נשים "מופקרות", רבות מהן נשים שעבדו לפני כן בזנות. סוף הסרט מציין שבית המחסה האחרון נסגר ב-1996. מה שרוב הצופים אינם יודעים הוא שאותם מסדרים קתולים, שניהלו את בתי המחסה, ממשיכים לנצל גם בימינו נשים שעובדות בזנות.

המסדרים מסרבים עד היום להתנצל על מעשיהם, לחשוף את המסמכים הסודיים או לתרום לקרן הפיצויים לקורבנות, אף-על-פי שהם מחזיקים בנכסים בשווי מיליארדי יורו. ב-1989, כשהמסדרים ראו שכוחם של בתי המחסה מצטמצם, שניים מתוכם הקימו בתור תחליף את ארגון Ruhama, ל"תמיכה בנשים שנפגעו בזנות".

הממשלה האירית שמחה להזרים כספים לממשיך דרכם של בתי המחסה מגדלנה. ארגון Ruhama ממומן על-ידי משרד הבריאות האירי, ומקבל ממנו כ-2.5 מיליון יורו בשנה. ממשלת אירלנד משתמשת במנהלות Ruhama כיועצות "מומחיות" בנושא הזנות. טוב, המסדרים שהקימו את הארגון מתגאים באתרי האינטרנט שלהם ב"היסטוריה ארוכה של טיפול בנשים בזנות".

כיום כבר לא נהוג משום מה להשתמש בעובדות מין כעובדות כפייה, אז ב-Ruhama מצאו דרך אחרת להרוויח כסף מעבודתן. הארגון משתף פעולה עם משטרת אירלנד ומעודד אותה לפשוט על עובדות מין, לעצור אותן ולחייב אותן לשלם קנסות – שמופנים ישירות ל-Ruhama עצמו. אולי זאת הסיבה שהארגון תומך בחוק ל"הפללת לקוח", שמגדיל את הקנסות נגד עובדות מין. הארגון מתגאה גם בשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, למרות שהמשטרה האירית עצמה חשודה בשבעים תקיפות מיניות בשנים האחרונות. באחד המקרים שוטר עצר עובדת מין, ואחרי שחרורה הגיע לדירתה וקיים איתה יחסי מין. למרות תלונתה על אונס (היא לא העזה לסרב לו), הוא לא הועמד לדין פלילי ורק נקנס.

למרות הכספים הרבים שארגון Ruhama מגלגל, הוא אינו מציע סיוע כלכלי לעובדות המין. התמיכה היחידה שהוא מציע היא "תמיכה רגשית" ועידוד לעזוב את הזנות. את הכסף הוא מעדיף להשקיע בקמפיינים נגד זנות, בהפצת נתונים מסולפים ובהשתקת עובדות מין. בין השאר, הארגון שילם כדי להשתיק מודעות של איגודי עובדות מין. עשרים שנה אחרי סגירתו של בית המחסה האחרון של האחיות מגדלנה, מצבן של עובדות המין באירלנד נשאר זהה: הרשויות עוצרות וכולאות אותן, וכספי העבודה שלהן מפרנסים ארגונים "לטיפול בזנות", הפעם באופן גלוי ובתמיכה מוצהרת של הממשלה.

כל זה אינו מקרי. המדינה האירית הקתולית שאפה מאז היווסדה לשלוט בגופן ובמיניותן של נשים. באירלנד הריון בתוך גבולות הנישואים נחשב מקודש, מתנה מאלוהים, ואילו הריון מחוץ לנישואים היה סקנדל, הוכחה נחרצת לפעילות מינית מתועבת שהתקיימה מחוץ לגבולות הנישואים. ב-1920 הרפובליקה האירית הגבילה את מכסת הנשים העובדות במגזר הציבורי ואסרה על נשים נשואות לעבוד בו. ב-1936 נכתבה חוקת המדינה, שהכירה ב"תפקידן החשוב של נשים בבית, שבלעדיו טובת הכלל אינה ניתנת להשגה", וקבעה שתפקידן העיקרי של נשים במדינה הוא במסגרת המשפחה. מוסדות החינוך של המדינה נוהלו על-ידי הכנסייה, שהנחילה בהם את העקרונות האלה.

בכל הקשור לטיפול בנשים המופקרות שהפרו את העקרונות האלה, לא היה צורך בחוקים ובבתי כלא. בתי המחסה מגדלנה עשו את העבודה במקומם. ב-1951 היו רק 51 אסירות בבתי הכלא באירלנד, לעומת 2,003 נשים שנכלאו במקומות כמו בתי המחסה מגדלנה ומוסדות לאימהות יחידניות. 30,000 נשים נכלאו בהם מאז 1887, עד שב-1970 התפרסם דו"ח חמור נגדם. אבל הדו"ח עדיין ראה בנשים הכלואות סכנה לזיהום החברה, והציע להעביר אותן למוסדות פסיכיאטריים סגורים בטענה שהן נמצאות ב"סכנה מוסרית".

ב-1982 מורה פוטרה מעבודתה בעקבות כניסה להריון מחוץ לנישואים. הפיטורים התבססו על הטענה שהיא הפרה את הנורמות המוסריות של בית-הספר. ב-1984 נערה בת 15, שהסתירה את ההיריון שלה בגלל הפחד והבושה, מתה זמן קצר אחרי הלידה בתוך המערה החשוכה שבה הסתתרה. המקרים האלה העלו את הנורמות הקתוליות באירלנד לדיון ציבורי סוער, שהוביל בעשורים הבאים לחברה פתוחה וחופשית יותר. ב-1987 התאפשר לקנות גלולות באופן חופשי ברחבי המדינה,  ב-1996 נסגר בית המחסה האחרון של מגדלנה, וב-2015 נישואים חד-מיניים קיבלו תוקף חוקי.

אירלנד כבר לא מתעללת בנשים שלה. כמעט. בעובדות מין ובנשים שרוצות לעבור הפלה היא ממשיכה להתעלל. הפלות ועבודת מין באירלנד אינן חוקיות. התנועה האירית למען הזכות להפיל מסבירה שבשני המקרים האיסור נובע מהסטיגמה החברתית ההיסטורית באירלנד, שמתבססת על ההנחה שאי-אפשר לסמוך על נשים שיקבלו החלטות על גופן שלהן. "המדינה מאמינה שאם לא תפקח על גופן של נשים ותשלוט בו, החלטות הנשים יהיו תמיד רעות, בורות וחסרות אחריות, לכן היא מפלילה בחירות מסוימות שנשים רוצות לקבל לגבי גופן, בריאותן ומיניותן."

בעקבות החוק ל"הפללת הלקוח", התנועה למען זכות ההפלה פרסמה הודעת הזדהות עם עובדות המין. היא מוחה על גישת המדינה, שטוענת שאם נשים מסוימות מתחרטות על החלטתן לעבור הפלה או לעבוד בעבודת מין, צריך לשלול את הבחירה והאוטונומיה של כל שאר הנשים ואסור להקשיב להן. "חוסר ההקשבה לנשים עצמן הוא מאפיין של מדינה פטריארכאלית, שחושבת שנשים מסוימות הן חסרות ערך. הפללה אומרת שעובדות מין ונשים שרוצות לעבור הפלה מרגישות שלמוסדות המדינה לא אכפת מהאינטרסים שלהן. הן מבינות שהן עלולות לעמוד בפני השפלה, נזיפה ומעצר." בתי המחסה מגדלנה אולי נסגרו, אבל רוחם עדיין מרחפת מעל אירלנד.

* הרשומה מבוססת על מספר מחקרים ומאמרים. השניים המקיפים ביותר:

על היחס ההיסטורי לנשים באירלנד: Policing Women’s Bodies in an Illiberal Society: The

Case of Ireland

על Ruhama: http://marijkevonk.com/ireland-protect-your-whores-from-the-nuns

זנות והתעללות מינית בילדות: סקירת מחקרים

כידוע, הנתונים מראים שרוב הנשים בזנות סבלו בילדותן מהתעללות מינית. עובדה: יוזמות הצעת החוק להפללת לקוחות זנות, חברות הכנסת זהבה גלאון ושולי מועלם, אמרו את זה, כמו גם חברות הכנסת תמר זנדברג ומרב מיכאלי, ומטה המאבק בסחר בנשים ובזנות, שכתב את הצעת החוק. כמעט כל מאמר על זנות מזכיר את העובדה הזאת, ועיתון "הארץ" חזר עליה השבוע. פעמיים.

עם זאת, יש שלוש בעיות עם הנתונים: (1) הם רומזים שנפגעות תקיפה מינית אינן מסוגלות לקבל החלטות רציונליות. (2) הם רומזים שיש קשר סיבתי בין התעללות מינית בילדות לבין זנות. (3) הם לא קיימים.

למעשה, אין אף מחקר מקיף על זנות שמצא כי רוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדות. כל המחקרים מצאו שבין 14% ל-43% מעובדות המין עברו התעללות מינית בילדותן. המחקרים היחידים עם נתונים אחרים מדברים על זנות קטינות וזנות רחוב לא חוקית בלבד. אין מחקרים סותרים בנושא.

אם כך, על מה מתבססות הטענות ש"כל המחקרים מראים כי בין 70%-90% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן", כפי שטוענת זהבה גלאון על-סמך הנתונים של מכון תודעה? החלטתי לבדוק את "כל המחקרים" המדוברים. 

Farley & Barkan: מחקר שנערך על זנות רחוב לא חוקית בסן-פרנסיסקו.

Silbert & Pines: זנות רחוב לא חוקית בסן-פרנסיסקו. 60% מהמשתתפות היו מתחת לגיל 16.

Ruth Parriot: זנות לא חוקית במינסוטה וסנט לואיס (ארה"ב). המשתתפות במחקר הגיעו רק מבתי מחסה, מוסדות טיפוליים, מקלטים לנשים מוכות, מרפאות ציבוריות ומתקני כליאה.

Susan Kay Hunter: מאמר על זנות לא חוקית בארה"ב, שהנתונים בו נלקחו ממחקר שלא פורסם.

Melissa Farley: מחקר שנערך רק על סוגי הזנות הגרועים ביותר בתשע מדינות שונות: זנות רחוב לא חוקית בקנדה ובארה"ב, מוסד שיקומי באזור הנחשל ביותר בתאילנד, נשים במקלט למכורות לסמים בגרמניה, נשים שנעצרו על-ידי המשטרה בטורקיה, ונשים בזמביה, דרום אפריקה, מכסיקו וקולומביה. רק בזמביה ובזנות רחוב בקנדה שיעור ההתעללות המינית בילדות היה מעל ל-67%. בשלוש מדינות הוא בכלל היה פחות מחמישים אחוז (לא שהנתונים מעודדים. גם 48% זה נתון מחריד, שמראה כמה גרוע מצבן של נשים בזנות רחוב ו/או מכורות לסמים).

אלה כל המחקרים שמציג מכון תודעה. הם בהחלט מוכיחים שנשים בזנות רחוב לא חוקית בארה"ב סבלו מהתעללות מינית בילדותן. הם לא מתייחסים לכל שאר סוגי הזנות.

טענות אחרות ביחס להתעללות מינית מתבססות על מאמר של ד"ר ענת גור, שמזכיר כמה מחקרים (שאינם מופיעים בביבליוגרפיה שלו, כנראה מפני שהם פשוט הועתקו ממקור אחר). בדקתי את כל המחקרים המוזכרים במאמר:

Belton בכלל אינו מחקר. מראה המקום הוא הרצאה כלשהי שניתנה ב-1992. כמוהו גם Giobbe, שאינו מחקר אלא תוכנית חינוכית של ארגון נגד זנות בארה"ב.

Bagley & Young הוא המחקר היחיד שלא נערך בארה"ב אלא בקנדה, על נשים שהיו בעבר בזנות. שמו של המחקר, "זנות נוער והתעללות מינית בילדות", אמור לרמוז שלא מדובר במדגם מייצג של עובדות מין. ואכן, כל 45 הנשים שהשתתפו במחקר היו בזנות כקטינות, שני שלישים מתוכן לפני גיל 15. 95% מתוכן בזנות רחוב (עמודים 18-17). כלומר, המחקר מראה קשר בין התעללות מינית בילדות לבין זנות רחוב של קטינות. 

גם במקרה של Simons & Whitbeck, שם המחקר היה אמור לרמוז על מהותו: "התעללות מינית כסימן מקדים לזנות ולקורבנוּת בקרב בנות נוער ונשים חסרות בית". הוא בדק אך ורק נערות ונשים חסרות בית, בזנות לא חוקית באיווה, ארה"ב.

James & Meyerding אינו מחקר ראשוני על התעללות מינית בילדות, אלא מאמר שמדבר על שני מחקרים אחרים. שניהם נערכו על זנות לא חוקית בארה"ב, ושניהם כללו אך ורק אסירות ונשים בזנות רחוב. גם המחקרים של ענת גור עצמה נעשו רק על אסירות ונשים שעבדו בזנות רחוב.

המחקרים אינם משאירים מקום לספק: רוב הקטינות בזנות סבלו מהתעללות מינית בילדותן, וכמוהן גם הנשים העובדות בזנות רחוב לא חוקית בארה"ב. הם לא אומרים הרבה על המצב בישראל, שבה הזנות חוקית ו-93% מעובדות המין לא עובדות בזנות רחוב. ובכן, מה אומרים המחקרים על זנות שאינה זנות רחוב?

במחקר שנערך בישראל בתקופת השיא של הסחר בנשים, על נשים שהוברחו למדינה ועבדו כאן בזנות, 33% מהמשתתפות סבלו מהתעללות מינית בילדותן.

במחקר על עובדות בזנות הממוסדת בהולנד, נמצא ש-24% סבלו מהתעללות מינית חמורה בילדותן, 9% מהתעללות בינונית ו-9% מהתעללות "קלה".

מליסה פארלי מצאה שבזנות הממוסדת בנבאדה, 33% מהנשים סבלו מהתעללות מינית בילדות (עמוד 33 בספר).

מחקר בקווינסלנד, אוסטרליה, שבה הזנות ממוסדת, מצא ש-41% מעובדות המין עברו התעללות או תקיפה מינית כלשהי בילדותן (ו-79% מהנשים שעבדו בזנות רחוב, נתון שמדגיש את ההבדל בין זנות רחוב לבין שאר סוגי הזנות).

במחקר מקיף בקנדה נמצא שבין 10.3% ל-13.8% מעובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדותן.

מחקר שנערך בדרום אפריקה, אך ורק על עובדות מין שנוהגות לשתות אלכוהול בקביעות, מצא ש-37.6% מהן עברו אי-פעם התעללות או תקיפה מינית כלשהי (לאו דווקא בילדותן).

במחקר בהשתתפות שחקניות פורנו, 36% עברו התעללות מינית בילדותן (לעומת 29% בקבוצת הביקורת, שנכללו בה נשים שלא עבדו בתעשיית המין).

[אלה כל המחקרים שמצאתי בנושא, וגם הם כמובן לא לגמרי מייצגים. אשמח אם תעדכנו אותי על מחקרים נוספים]

בוודאי תגידו, בצדק, שהמחקרים לא בהכרח משקפים את המציאות, הרי לא כל אישה תמהר לספר בשאלון אנונימי על התעללות מינית. אכן, כל הכבוד על הספקנות. הלוואי שגם מי שטוענים שרוב עובדות המין עברו התעללות מינית היו ספקנים כאלה. עם זאת, מחקרים על זנות רחוב לא חוקית דווקא כן הראו שיעור גבוה של התעללות מינית בילדות, כך שהמשתתפות במחקרים לא בהכרח מסתירות אותה. בכל מקרה, הטענה שמחקרים מראים שרוב הנשים בזנות סבלו מהתעללות מינית בילדותן פשוט אינה נכונה. כל המחקרים מראים שרוב עובדות המין לא סבלו מהתעללות מינית בילדות.

תגידו, ושוב בצדק, שהנשים בזנות שמגיעות לסלעית ולתוכניות סיוע אחרות כן עברו ברובן התעללות מינית בילדות. זה נכון, וזה גם תואם לחלוטין למחקרים. 10% מעובדות המין בישראל נמצאות בטיפול של אחד מארגוני הסיוע, הן אלה שנמצאות במצב הקשה ביותר וסביר להניח שסבלו מהתעללות מינית בילדותן. הסטטיסטיקה נכונה לגביהן. היא אינה קשורה לשאר ה-90%, שרק אחוז אחד מתוכן נמצא במסגרת טיפולית כלשהי. בדיוק כמו שרוב המשתמשים בקנאביס אינם מתמכרים אליו, אבל למוסדות הגמילה מגיעים רק אלה שכן התמכרו.

אי-אפשר לדעת בוודאות מה שיעור עובדות המין שעברו התעללות מינית בילדות, והוא גם לא אמור להיות חשוב במיוחד. מה שחשוב יותר הוא הנזק שנגרם בגלל השימוש התכוף בטענה שרובן עברו התעללות מינית. שורדת הזנות דנה לוי כתבה בחוכמה: "הנשים בזנות ונפגעות גילוי עריות אלה שתי קבוצות אוכלוסיה שסובלות מסטיגמות איומות וחיות בשולי השוליים של החברה, אתן רוצות לעשות ערבוביה ביניהן? לא מספיק לי לחיות כל החיים בארון, עם פחד לספר על עברי בזנות אפילו לפסיכולוגית, שאני צריכה עכשיו לשאת על גבי גם את הפחד שיחשבו שאבא שלי אנס אותי?"

דנה לוי תומכת בהפללת הלקוח, ומוכיחה שאפשר לעשות זאת בלי להמציא נתונים. הנתונים המסולפים משתיקים לא רק אותה, אלא גם עובדות מין שמתנגדות להפללת הלקוח. המשתמשים בהם מניחים שאם מישהי עברה התעללות מינית בילדותה, היא הופכת לאישה לא רציונלית ואין טעם להקשיב לה. הם טועים. התעללות מינית לא הופכת נשים לפגומות. עובדות מין רבות, יותר מנשים אחרות, סבלו מהתעללות מינית בילדותן. זה לא אומר שהן סובלות מתודעה כוזבת. שרה מאן, ז'קלין מונטרו, ג'נט מוק ואחרות מוכיחות זאת שוב ושוב.

יותר מהכול, הטענה שרוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדות היא שיימינג לעובדות המין ולנשים בכלל. במילותיה של עובדת המין שרה מאן: "מתנגדי הזנות הופכים עובדות מין לקורבנות, בכך שהם קוראים לצורך שלנו בפרנסה 'תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות'. הטענה הזאת פוגענית כלפי עובדות מין שסבלו מהתעללות מינית, כלפי עובדות מין שלא סבלו מהתעללות מינית, וכלפי כל אדם שעבר התעללות מינית. תגובה פמיניסטית לאונס לא מתארת שורדות כסחורה פגומה, ולא מגדירה בשבילן את התקיפות המיניות שעברו."

הפללת הלקוח מגיעה לאירלנד

אירלנד תהפוך בשבועות הקרובים למדינה השביעית שמאמצת את החוק להפללת לקוחות זנות. הלקוחות שייתפסו יקבלו קנס של 500 יורו על עבירה ראשונה ואלף יורו על עבירות חוזרות. באותו זמן, החוק מגדיל את העונשים נגד עובדות המין עצמן. 

הפללת עבודה בדירות: הזנות עצמה חוקית, אך נשים שעובדות בדירה נחשבות למנהלות בית בושת, והחוק החדש קובע שהן ייענשו  בחומרה רבה יותר.הקנס על ניהול בית-בושת יגדל מ-2500 ל-5000 יורו, ועונש המאסר יעלה מחצי שנה לשנה. 

מבין המורשעים בניהול בית בושת בשנים האחרונות, 93% היו נשים שעבדו בזנות בעצמן. 91% לא הרוויחו כסף מעבודת מין של נשים אחרות אלא של עצמן בלבד.

הפללת זנות רחוב: החוק מבטל את ההפללה נגד עובדות מין על שידול לזנות. לעומת זאת, החוק מגדיל את העונש על "שוטטות בכוונה לעסוק בזנות", כך שעדיין אין אפשרות חוקית לעבוד ברחוב. העונש הקודם היה 500 יורו ו/או חודש מאסר; העונש החדש הוא 500 יורו ו/או   שישה חודשי מאסר. 

גירוש מהגרות והחרמת כספים: המשטרה תחרים כל סכום כסף שיימצא ברשותן של עובדות המין. נשים זרות שייתפסו עוסקות בזנות יגורשו מהמדינה ( 57% מהנשים שנעצרו בדירות דיסקרטיות באירלנד בשנים האחרונות היו זרות).

סיוע ושיקום לנשים בזנות: החוק אינו כולל תוספת תקציב עבור נשים שירצו לצאת מהזנות.

כך נראית "הפללת הלקוח" באירלנד: לקוחות זנות ייקנסו ב-500 עד 1,000 יורו; נשים שעובדות בזנות ייקנסו ב-500 עד 5,000 יורו, ייאסרו, כספן יוחרם, ואם אין להן אזרחות אירית הן יגורשו מהמדינה.

כדי ללמוד איך החוק יעבוד בשטח, כדאי לחזור כמה שבועות אחורה. פלורינטינה קרויטורו (Florintina Croitoru) הרומנייה הגיעה לאירלנד כדי לעבוד בזנות ביחד עם אישה נוספת, ויקטוריה אוסקפולור (Victoria Osakpolor). שתיהן נעצרו על-ידי משטרת אירלנד באשמת ניהול בית בושת. עורכי הדין שלהן הסבירו שהן עבדו בזנות בגלל מצב כלכלי קשה והצורך לפרנס את ילדיהן. קרויטורו הרוויחה ברומניה רק מאתיים יורו בחודש. השופטת מארי פאהי לא השתכנעה: "הרבה נשים זרות עוזבות את הילדים שלהן בבית כדי לעבוד במדינות אחרות. אף אחד לא הכריח אותה לעבוד דווקא בזנות", ונזפה גם באוקספולור: "את מבינה שאת מדרדרת את המגדר שלנו מאות שנים אחורה כשאת מעורבת בפעילות כזאת?" 

כל אחת מהנשים נקנסה ב-800 יורו בעוון ניהול בית הבושת של עצמן. קרויטורו גורשה בחזרה לרומניה. זה ההליך הקבוע כשעובדות מין מהגרות נתפסות בזנות באירלנד. אירלנד מאפשרת להן "בחירה" בין כלא לגירוש, והחוק החדש קובע שהעונשים נגדן ונגד הנשים המקומיות יוחמרו עוד יותר. ויוזמת החוק, השרה לצדק ולשוויון פרנסס פיצגרלד? כשחברי פרלמנט הביעו דאגה שהחוק יגביר את האלימות נגד נשים בזנות, היא ראתה בזה דווקא צד חיובי: "זה ירתיע אותן מלעסוק בזנות, לא?" 

חשפנות, אקדמיה ומה שביניהן

יש אקדמאיות שלא אוהבות סטודנטיות שעובדות בתעשיית המין. סטודנטיות כאלה הרי אמורות להיות מיתוס. אבל מה קורה כשסטודנטית שעבדה בחשפנות מקבלת משרה אקדמית? Gemma Ahearne  היא אחת כזאת, והחלק הראשון ברשומה יתאר את היחס כלפיה באקדמיה. 

בזמן שאקדמאיות מזדעזעות לראות לידן חשפניות לשעבר, הלקוחות יזדעזעו בוודאי לשמוע שלא כל החשפניות הן סטודנטיות. יש לא מעט נשים שעובדות בחשפנות בגלל מצב כלכלי, ואין להן את הפריווילגיה לקבל כסף מהממסד האקדמי. מה קורה כשהלקוחות שלהן מתמעטים והרווחים מתמעטים בעקבותיהם? האקדמאית בילי ליסטר, שהיא דווקא לא חשפנית, חקרה את הנושא. החלק השני של הרשומה יעסוק במחקרה.

בין תעשיית המין לאקדמיה: לנווט בין סטיגמה לסלידה / Gemma Ahearne

Gemma Ahearne היא אקדמאית. יש לה שם משפחה שאין לי מושג איך לבטא, היא חשפנית לשעבר, והיא מתלוננת במאמרה על הדיכוטומיה בתולה/זונה, שמעיקה על האקדמיה כשהיא מעסיקה עובדת מין לשעבר. באקדמיה חוששים ולועגים: איך הסטודנטים ייקחו אותה ברצינות? למה שהקולגות ייקחו אותה ברצינות? האם היא תעשה סטריפטיז בזמן השיעור?

עמיתיה לאקדמיה מזלזלים בה ואפילו פוחדים ממנה, היא הרי סוטה. ואלה לא רק הגברים, אלא גם הפמיניסטיות הרדיקליות, שרואות בה את מי שהחפיצה את עצמה, וטוענות שכל מין מסחרי הוא אלימות נגד נשים וצריך למגר אותו. מילא אם לא היתה לה ברירה אחרת, אבל אם היא יכולה ללמוד וללמד באקדמיה, אין לה "תירוץ" לעבוד בעבודת מין. היא אשמה. איך היא יכולה לקרוא לעצמה פמיניסטית? הטענות נגדה מאלצות אותה לטעון שהיא עבדה בחשפנות רק בשביל כסף, כי אם היא תספר שנהנתה מדי פעם, היא תיחשב לסוטה. בכל מצב, היא ה"אחרת". נשים נורמליות לא מורידות את הבגדים שלהן במועדון!

האקדמאית שעבדה בעברה בעבודת מין נזהרת לא לתפוס מרחב באקדמיה, לא להיחשב למסוכנת. היא מקפידה לא להתאפר יותר מדי, לא להתלבש חשוף מדי, לא למשוך תשומת לב. בתור מי שעבדה בעבר בעבודת מין, הגוף שלה חשוף לרגולציה ולהערות.

האקדמיה היא סוג של הצגה, בדיוק כמו חשפנות, בדיוק כמו נשיוּת. בשתיהן יש צורך בעבודה רגשית מול הסטודנטים ושמירה על תדמית מסוימת. הגבול בין האקדמיה לחשפנות אינו באמת ברור. אישה יכולה להיות גם אינטלקטואלית וגם מינית. עכשיו תספרו את זה לאקדמאיות.

"הלקוחות התחילו לחשוב את עצמם..." שינויים כלכליים ותנודת יחסי הכוח בתעשיית החשפנות הסקוטית / בילי ליסטר

ד"ר בילי ליסטר (Billie Lister) חקרה את השפעת המשבר הכלכלי ב-2008 על מועדוני החשפנות בסקוטלנד.

בעקבות המשבר הכלכלי, מצבן של הנשים בתעשיית החשפנות הידרדר. מצד אחד, יותר נשים פנו לעבוד בחשפנות בגלל המשבר, ונוצרה תחרות רבה יותר. מצד שני, פחות לקוחות הגיעו למועדונים בגלל המצב הכלכלי.

לפני המשבר, חשפניות היו מועצמות כלכלית ונהנו מיחסים טובים עם עמיתות לעבודה, עם הבוסים ועם הלקוחות. הלקוחות היו אלה שהתחננו לתשומת לבן. בגלל המשבר הן סובלות ממחסור כלכלי, התחרות עם עמיתות לעבודה התגברה, והן נאלצות לפנות בעצמן ללקוחות כדי להרוויח כסף.

כיום, תואר ראשון כבר לא מספיק בשביל להבטיח עבודה קבועה, אבל רק התואר הראשון ממומן על-ידי המדינה. כדי לממן תארים מתקדמים, יותר ויותר סטודנטיות פונות לעבודת מין. הירידה בביקוש אחרי המשבר הכלכלי לא הורידה את ההיצע, להיפך. יותר ויותר נשים הגיעו לעבוד בחשפנות למרות התנאים הפחות טובים, פשוט כי הן זקוקות לכסף.

הירידה בכמות הלקוחות גרמה לבעלי המועדונים להעסיק דווקא כמה שיותר נשים, כדי לקבל מהן עמלה שתאזן את הירידה במכירות (הנשים צריכות לשלם כסף לבעלי המועדון בשביל הזכות לעבוד בו). ככל שהיו יותר נשים שרצו לעבוד, המעסיקים יכלו להרשות לעצמם לספק תנאי עבודה טובים פחות, כי תמיד היו נשים נוספות שמוכנות לעבוד במקומן. התוצאה: לא רק שיותר נשים נאלצו לעבוד בחשפנות, ולא רק שהן הרוויחו פחות, הן גם עבדו בתנאים קשים יותר. האקדמאיות מהמאמר הקודם בטח מרוצות.


* לקריאה נוספת: סטודנטים וסטודנטיות בתעשיית המין בבריטניה.