מונטסה ניירה, אישה רעה

היא לא באמת אישה רעה, אבל ככה היא קראה לספר שלה:

רוב האנשים לא זוכרים אירועים שקרו להם בגיל שנתיים. מוֺנְטְסֶה נֵיירָה (Montse Neira) כן זוכרת. היא זוכרת את אביה צועק "אני הולך לצלוב אותך", תופס לה את הידיים ומצמיד אותן לקיר. הוא המשיך לעשות את זה גם בשנים הבאות, לצד סוגים אחרים של אלימות פיסית ומילולית. הוא ואמה של מונטסה לא הרשו לה לקרוא ספרים – הם חשבו שזה בזבוז זמן. היא מספרת על עצמה ועל שתי אחיותיה: "בבית הזה לא היתה אהבה. הסתפקנו בלשרוד, כל אחת כמו שיכלה, כל אחת כמו שידעה."

מונטסה קראה ספרים בסתר ואהבה בעיקר את ספרי החמישייה הסודית וז'ול ורן. היא מצאה מורות שהאמינו בה ונהנתה מחופשות הקיץ אצל סבה וסבתה, אבל לא היה קל לשרוד בתוך העוני המרוד של משפחתה בברצלונה, ועוד אחרי שמספר נערים תקפו אותה מינית בגיל 12. האדיקות הדתית של הוריה גרמה לה לחשוב שהתקיפה היתה עונש על חטאיה. 

כדי לברוח מבית משפחתה, מונטסה התחתנה בגיל צעיר עם גבר שהכירה שישה חודשים. היא לא לקחה בחשבון שהיא תגור איתו בביתה של אמו, שהתעללה בה כמעט כמו שאביה התעלל בה. מונטסה נפרדה מבעלה כשהיא בהיריון, ילדה בן ונדדה בין עבודות שונות כדי לפרנס אותו. באחת מהן היא נאלצה לשכב עם הבוס כדי שלא יפטר אותה. "במובן מסוים הרגשתי כמו זונה, כי שכבתי עם מישהו שלא מצא חן בעיניי רק בשביל לא להפסיד את העבודה." והיא ממש לא רצתה להיות זונה: "בזמנים ההם חשבתי שהלקוחות מגעילים והזונות מרושעות, דגנרטיות ומכורות לסמים. מי היה מאמין שיום אחד אני אהיה אחת מהן!"

בסופו של דבר מונטסה בכל זאת פוטרה, ונמאס לה לחפש עוד עבודה בשכר מינימום. "מה שרציתי לעשות היה לצאת פעם אחת ולתמיד מהאומללות, מהמצב שבו אין לי ביטחון כלכלי מינימאלי. לא שכחתי איך אימא שלי ניקתה בתים מהבוקר עד הלילה, שוטפת רצפות על הברכיים כל החיים. היא אולי 'שמרה על כבודה' אבל אף פעם לא הפסיקה לסבול, ואני לא רציתי לגמור כמוה. לא! לא רציתי להתפשר! אז הסתכלתי על מודעות ה'מסאג'ים' והתקשרתי לכמה מהן כדי לקבל מידע, מתה מפחד."

זה היה בגיל שלושים. כשהתחילה לעבוד במכון ליווי, היא הרוויחה ברבע השעה הראשונה סכום ששווה לשלושים ושש שעות עבודה במשרד. "במכון הליווי התוודעתי לכל סוגי האומללוּת האנושית, אבל, וזה הדבר החשוב ביותר, האווירה באופן כללי היתה טובה. בטח יותר טובה מאשר בחלק מהמקומות שעבדתי בהם קודם, וגם הרווחתי הרבה יותר כסף. הדבר הראשון שעשיתי היה לחסוך כסף כדי לקנות לעצמי דירה קטנה."

מה שהיה עלול להיות סיפור טראגי על ילדה אומללה שנפלה לזנות, הפך לסיפור הרואי על אישה חזקה שניצלה את הזנות כדי לשנות את חייה. "אני חייבת לזנוּת הרבה דברים. יותר נכון, אני חייבת לה הכול: החל מהרווחה הכלכלית שלי והאפשרות לצאת מהעוני ולפרנס את משפחתי, ועד האופי החזק שלי. [...] הדרך היתה קשה ומלאת מכשולים, אבל שווה את המאמץ. הגשמתי את החלומות שלי מבחינה כלכלית וחברתית. הזנות אפשרה לי לחיות את חיי ולהיות מאושרת".

מונטסה עבדה ב-62 זירות זנות שונות. "יחסי מין בתשלום הם יחסים אנושיים, מלאים ברגשות ובתחושות. לפני שהתחלתי לעבוד בזנות הייתי בטוחה שהגברים המשלמים על מין הם הגרועים ביותר: פושעים, מגעילים, מתעללים. ככל שהכרתי אותם יותר, שמתי לב שגם אם אפשר לבקר אותם על הרבה דברים, הם קודם כל בני אדם, עם הפגמים והמעלות שיש לכל בן אדם. הכרתי גברים נפלאים שחוויתי איתם סקס נהדר וראיתי אותם כמו שהם, עם התסכולים שלהם, הפגיעוּת, הפחדים, האשליות, החלומות, החרטות וההנאות, ומעל הכול, הבדידות.

[...]

כמובן שלא כולם היו כאלה. היו גם לקוחות שלא השאירו אחריהם שום רושם, אדישות מוחלטת. אבל עם אף אחד מהם לא היו לי יחסים גרועים כמו אלה שהיו לי עם גברים מסוימים מחוץ לזנות".

לעומת זאת, פורומים כמו "סקס אדיר", שבהם הלקוחות מביעים חוות דעת על עובדות המין, היא לא אוהבת: "באופן אישי אני נגד קיום הפורומים האלה, כי הם מלאים באנשים רעים. כל כך רעים, שאם הייתי מכירה את המציאות רק דרך הפורומים האלה, הייתי בעצמי מתנגדת לזנות".

מונטסה התחילה בשלב מסוים לעבוד בזנות באופן עצמאי, והתמחתה בעיקר בגברים עם מוגבלויות. יש לה זווית ראייה מעניינת על המין בתשלום איתם: "כמה נשים יסכימו לשכב עם גבר מלא כוויות? או גבר שאין לו רגליים, או עם שיתוק מוחין, או משותק בארבע גפיים, או בשלב מתקדם של ALS? החלטתי להקדיש תשומת לב דווקא להם, רציתי שירגישו נחשקים". היא מספרת על הפעם הראשונה שבה שכבה בתשלום עם גבר כזה, עוד כשעבדה במכון ליווי:

"הנכה הראשון שקיבלתי היה גבר עם תסמונת דאון. הוא היה בן 26, ואמו הביאה אותו אלינו. כשראיתי אותו ריחמתי עליו. האישה שהוא בחר לא הסכימה לקבל אותו, אז אני התנדבתי.

היו לי רגשות מעורבים. לא רציתי ליפול למלכודת של לעשות את זה מתוך רחמים, אבל לא יכולתי שלא לרחם עליו. רציתי להתייחס אליו כמו לכל אחד אחר, אבל גם ידעתי שהוא מיוחד ושאי-אפשר להתייחס אליו כמו לכל אחד אחר. הוא רק רצה סקס 'נורמאלי' עם מישהי שתוכל להבין אותו, ואני ידעתי שיכול להיות שאני האישה היחידה שתשכב איתו. אני אומרת 'אישה' ולא 'זונה', כי לא רציתי לעשות את זה רק בשביל הכסף, אלא לחשוק בו באמת ולרגש אותו, שהוא לא ישכח אותי.

הכול הלך טוב מאוד. הוא לא הפסיק להגיד לי כמה אני יפה והעניק לי הרבה חיבה. אימא שלו, שחיכתה במסדרון, ביקשה אחר-כך לדבר איתי ביחידות, ואמרה לי תודה שהצלחתי לשמח את הבן שלה."

בגיל ארבעים מונטסה התחילה ללמוד באוניברסיטה לתואר במדעי המדינה, במקביל לעבודתה בזנות. מאוחר יותר היא גם החליטה להיחשף בתוכנית תעודה טלוויזיונית: "אני לא רוצה לשקר יותר. זה כבר נעשה בלתי-נסבל, הורס לי את השינה. תמיד לחיות בפחד, לחשוש שיחשפו אותי. אלה לא חיים. החלטתי להפסיק לחיות חיים כפולים. בפעם הראשונה יכולתי להסביר מי אני ולהרגיש טוב עם עצמי".

עד 2007, כשהיתה בת 47, מונטסה בכלל לא היתה מודעת לדיון הציבורי על זנות. היא למדה להכיר אותו כשהגיעה לכנס של משפטניות ושמעה אותן מדברות נגד זנות:

"כשהקשבתי למתנגדות הזנות מדברות, הרגשתי בושה בתור אדם, בתור אישה ובתור זונה. הרגשתי מושפלת. איך יכול להיות כזה טמטום? שאלתי את עצמי למה כל הנשים האלה משקרות ועושות מניפולציות למציאות שאני הכרתי אישית. איך הן יכולות להקיא כל כך הרבה דמגוגיה? לא הבנתי את זה.

הרטוריקה שלהן היתה הדבר הכי גרוע. הנשים האלה, לבושות בחליפות יקרות ועונדות תכשיטים, צרחו בהיסטריה, מעליבות את הגברים. הן אמרו דברים כמו 'הם חבורה של אנסים!' 'לסרס אותם!' 'שישליכו אותם לכלא!' ועוד דברים שאני מתביישת אפילו לכתוב. תהיתי אם הן בכלל דיברו אי-פעם עם זונות. כל הטיעונים שלהן דיברו על סחר בנשים, על הפטריארכיה ועל השליטה של גברים בנשים.

נו באמת... ומה עם הנישואים, הם לא כאלה? והעבודה גם לא? מה לעזאזל קורה שם? למה הן יוצאות נגד הזנות (עסקה של מין תמורת כסף בין שני אנשים בוגרים), ולא נגד המוסד 'הקדוש' של הנישואים, על כל התסכולים, האלימות והתקיפות המיניות שהוא יוצר? ומה עם העבודה? כן, הפעילוּת הזאת שמנצלת את הפוטנציאל שלנו כבני אדם יצירתיים, שכולנו נאלצים לעסוק בה כי אין לנו אפשרות אחרת לקנות מצרכים בסיסיים, לשכור דירה ולקנות תרופות. הפעילוּת הזאת שבמסגרתה אנשים לא יכולים לבחור מקצוע ותפקיד, פשוט כי הם נולדו בנסיבות אקראיות לחלוטין וצריכים להקדיש את עצמם לכל עבודה שלא תהיה, בלי היכולת למחות או לדרוש העלאה בשכר. ומה עם כל העבודות שההשלכות שלהן כוללות נזקים פיסיים ונפשיים, אפילו מוות, והן חיוניות כדי לייצר את המוצרים והשירותים שהקונים דורשים?

על כל זה חשבתי כששמעתי את הנשים האלה מדברות. החלטתי לדבר, הצגתי את עצמי ובקול רועד אמרתי שאין שום קשר בין מה שהן אמרו לבין הזנות שאני חייתי אותה. הסברתי להן שהסתובבתי בהמון זירות זנות. הן ענו לי שאני 'מנוכרת', שאני סובלת מסינדרום שטוקהולם בגלל כל האלימות שסבלתי ממנה, שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי. הלכתי הביתה ובכיתי כל היום מרוב זעם וכאב וחוסר אונים."

מאז והלאה, מונטסה נאבקת למען חברותיה. "בזמן שאני כותבת את המילים האלה, אני חושבת קודם כל על הנשים שביליתי בחברתן שעות ארוכות. נשים שבמצבים קשים, בזמנים של חוסר צדק חברתי, החליטו לעסוק בזנות. נשים שסוחבות את המשפחה שלהן קדימה מול חברה שמדירה ומפלה את מי שעוסקות בזנות, חברה שמתייגת אותן תמיד בתור קורבנות או פושעות ואף פעם לא כמו אזרחיות שוות זכויות. חברה צבועה ואכזרית שמוכנה לסבול את חוסר הצדק החברתי, ולא מוכנה להבין למה יש בני אדם שיום אחד לא הסתפקו יותר בלהיות 'עניים מכובדים' והחליטו לעבוד בזנות".