יום שבת, 4 ביוני 2016

חדי-הקרן עוד לא הגיעו לניו זילנד


קתרין זנגר היא חוקרת קנדית, שיצאה אל ניו-זילנד הרחוקה במטרה לחקור את השפעת האי-הפללה על עובדות המין במדינה. במחקרה היא ראיינה שלושים עובדות מין ועשרה מנהלי ומנהלות "מכוני ליווי". מן הסתם לא מדובר במדגם מייצג, אך זנגר הצליחה להציג באמצעותו תמונה רחבה של תעשיית המין באוקלנד.

זנגר גם הצליחה לכתוב את ההקדמה הפוליטיקלי-קורקט ביותר בהיסטוריה של קנדה:

"אני מכירה בכך שחיבור זה נכתב על אדמה ילידית לא מועברת, ששייכת לאנשי xʷməθkʷəy̓əm (Musqueam). הכוונה ב"לא מועברת" היא שמעולם לא מסרו את האדמה, לא ויתרו עליה ולא נתנו אותה בכל דרך שהיא. אני גם מכירה בכך שעבודת הדוקטורט הזו הושלמה רק בזכות מגוון הפריווילגיות שברשותי. האפשרות שלי להשקיע שנים בכתיבה על הנושא קיימת בין השאר בעקבות הדיכוי של אחרים."

לנו יש את הפריווילגיה לקרוא את מחקרה של זנגר על אדמה לא מועברת משלנו, ולעובדות המין יש את הפריוויליגיה לעבוד בסביבה של אי-הפללה. ואכן, מסקנת המחקר מאשרת ממצאים קודמים: "ההשפעות החיוביות של אי-הפללה על מצבן של עובדות המין כבר מתועדות היטב. המידע מבוסס-הראיונות במחקר תומך בכך באופן ברור". אבל המצב אינו מושלם: "עם זאת, עשור אחרי חקיקת האי-הפללה, יש עדיין תחומים שזקוקים לשיפור". גם בסביבה הטובה ביותר לעבודת מין קיימים סטיגמה, ניצול, לקוחות שיכורים וקשיים אחרים, שאסור להתעלם מהם ולחשוב שאי-הפללה תפתור הכול. חדי-הקרן עדיין לא הגיעו.


עובדי המין שהשתתפו במחקר כללו 21 נשים, 7 גברים ושתי נשים טרנסיות. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 26. שישה מהמשתתפים, 20%, התחילו לעבוד לפני גיל 18, מתוכם ארבעה גברים.

אי-הפללה מאפשרת לעובדות מין לדרוש זכויות עובדים ותקנות בטיחות. העובדות במכוני ליווי מקבלות משכורת קבועה, חופשה שנתית וחופשת מחלה, ולהנהלה אסור לכפות עליהן לקיים יחסי מין עם לקוח. לפני החוק המשטרה השתמשה בקונדומים כדי להוכיח את קיומו של בית בושת. עכשיו לא רק שהמכונים אינם צריכים להסתיר את הקונדומים, החוק מחייב אותם לקדם מין בטוח. זאת למעשה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמותר למכונים להחזיק קונדומים.

רוב עובדות המין מדגישות שיש שיפור ניכר ביחס של בעלי המועדונים אליהן מאז החוק. עם זאת, יש עדיין הבדל בין החוק הכתוב לבין מציאות חייהן.

ראשית, העובדות מתלוננות שעדיין מופעל עליהן לחץ לקבל לקוחות, גם אם אינן מעוניינות לקבל לקוח מסוים [במחקר מקיף שנערך בני-זילנד, 70% מהמשתתפות אמרו שסירבו לקבל לקוחות מסוימים בשנה האחרונה, ו-35% אמרו שעדיין הרגישו צורך לקבל לקוח כלשהו שלא רצו לקבל]. שנית, למרות החובה החוקית להשתמש בקונדומים בכל מין בתשלום, ישנם בעלי מועדונים שלא מקפידים על כך, ולפעמים אפילו תומכים בלקוחות שמורידים את הקונדום באמצע האקט.

זירות הזנות הפופולריות ביותר באוקלנד הן מועדונים, שבהם הלקוחות והעובדות יכולים לשתות, לשוחח ביניהם ולהחליט אם הם מעוניינים להמשיך למין בתשלום. הנשים עובדות בהם במשמרות של 12-8 שעות. במקרים רבים בעלי המועדונים דורשים מהעובדות להתחייב למשמרות ארוכות, למשל התחייבות לעבוד לפחות שתי משמרות של 12 שעות בשבוע, ולא משנה כמה זה קשה פיסית ומנטלית. עובדות שלא מגיעות למשמרת, או עוזבות באמצע, נקנסות.

החוק מאפשר לעובדות מין לעבוד גם באופן עצמאי, כל עוד אין יותר מארבע עובדות באותו מקום. ואכן, מאז החוק ניכרת עלייה בשיעור הנשים שעובדות עצמאית. העובדות העצמאיות ציינו את היתרונות שבשליטה על תנאי עבודתן, בסינון לקוחות ובגמישות בשעות. ההתקשרויות דרך האינטרנט מאפשרות להן לקבל לקוחות שיודעים בדיוק איך הן נראות ומה הן עושות ולא עושות. הן גם יכולות לעבוד בשעות היום, וכך להקטין את הסיכוי ללקוחות שיכורים. מדוע, אם כן, לא כל עובדות המין עובדות באופן עצמאי? זנגר מראה את הקשיים שבכך.

העצמאיות אמנם מרוויחות כפול מעובדות המכונים ולא צריכות לשלם עמלה לבעלי המכונים, אך הן צריכות לנהל את עסקיהן, לפרסם את עצמן, למצוא לקוחות ולסנן אותם. גם מי שיכולות ורוצות לעשות זאת, נתקלות בקושי העיקרי של עבודת מין עצמאית באוקלנד: הקושי למצוא דירה.

החוקים אולי הפסיקו להפליל את הזנות, אך הם עדיין מגבילים אותה: אסור לפתוח מכון ליווי ליד בתי-ספר, כנסיות וכדומה; חלק מהערים מנסות להגביל את זירות הזנות באזורי מגורים ומחוקקות חוקי עזר עירוניים נגדן; מלונות רבים מסרבים להשכיר חדרים לעובדות מין; חדרים לזמן קצר לא תמיד נקיים או פנויים; וחוקי עבודה באזורים מסוימים קובעים שמותר לעבוד בדירות פרטיות רק אם רוב הדירה מיועדת למגורים ולא לעסקים. 

יחד עם מחירי השכירות הגבוהים, התוצאה היא שלמרות שקואופרטיבים הם השיטה המעצימה ביותר עבור עובדות מין, כמעט בלתי אפשרי לייסד כאלה. עובדות מין נאלצות לעבוד לבד בדירתן הפרטית או תחת מנהלים במכונים. כמו שאומרת איירין, עובדת מין עצמאית: "מה הטעם באי-הפללה אם עדיין מכתיבים לך איפה ומתי את יכולה לעבוד. זה פשוט דוחף את כולנו למכונים. זה הדבר היחיד שאני לא אוהבת בתעשייה הזאת".

למרות הקשיים, עובדי המין שהשתתפו במחקר מדגישים את היתרונות שבעבודתם. עבודה בזנות מעניקה יותר גמישות ושעות פנאי. הרווחים גבוהים לעומת עבודות אחרות, בוודאי ביחס לנשים. נשים בניו-זילנד מרוויחות 65% פחות מגברים, ואם מציבים את עבודת המין בהקשר של שוק העבודה כולו, אפשר להבין אותה בתור סוג של התנגדות לשכר המיינסטרים הנמוך. אפילו נשים שהרוויחו יותר משכר המינימום העדיפו לפעמים לעבוד בזנות, בזכות הרווחים הגבוהים יותר והעבודה העצמאית.

רק אחת משלושים המשתתפים במחקר הרגישה שהחלק המיני בעבודה גורם לה נזק. השאר הדגישו יותר את העבודה מאשר את המין, ואמרו שהעבודה בזנות לא הופכת אותם לקורבנות יותר מאשר עבודות אחרות. למרות תנאי העבודה השונים והנסיבות השונות, כל המשתתפים התנגדו להגדרה של עבודת מין כ"ניצול".

הפללה אולי מחזקת את הסטיגמה נגד עובדות מין, אך אי-הפללה לא מבטלת את הסטיגמה. המשתתפים במחקר סיפרו שהסטיגמה של הציבור, של משפחותיהם ושל חבריהם, עדיין בולטת. לדבריהם, הסטיגמה היא החיסרון העיקרי בזנות, ולא העבודה עצמה. הדרך למלחמה בסטיגמת הזונה עדיין ארוכה.

By Thespeakerguy (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה