יום שישי, 16 בנובמבר 2018

שרלוט שיין. בתנאים שלה


שרלוט שיין היא אחת האקטיביסטיות הבולטות בארה"ב למען זכויות עובדות מין. רשימת התפוצה שבה כתבה על חייה צברה חמשת-אלפים מנויים, וכשהחליטה לפתוח קמפיין מימון המונים כדי לפרסם את רשימותיה בספר, הקמפיין הגיע ליעדו כבר בתוך 12 שעות.


שיין, טבעונית כבר 16 שנה, יכולה לכתוב באותה רצינות מאמרי נאצה נגד גבריוּת (בצדק!) ונגד שיבולת שועל (לא בצדק!). היא יכולה לשנוא עבודת מין ועדיין לתמוך באי-הפללה. והיא יכולה לכתוב באופן מורכב על גברים: "כל הגברים הם לקוחות. כלומר, אין מאפיין מזהה שבאמצעותו אפשר להבדיל בין גברים שרוכשים מין לבין אלה שמתחמנים אותו בחינם. תחושת הזכאוּת, היכולת להתעלל, האכזריות, החסד, הכֵּנוּת; כולם תמיד שם".

שיין מתארת איך מרגיש מבחינתה מין בתשלום. "הרוב המכריע של הסקס מרגיש שגרתי. כל כך מוּכָּר. קל לעשות סקס וזה לא עניין גדול. או יותר נכון, זה סוג של עניין גדול אבל לא כמו שאנשים עושים מזה. צריך נסיבות מיוחדות כדי שלא ארגיש 'אה, עוד פעם זה'." אבל היא מתארת גם את התחושות הקשות של סקס עם לקוח שהיא שונאת לשכב איתו:

"זה היה כמעט בלתי נסבל. כשהוא גמר חשבתי, 'תודה לאל שזה נגמר, זה נגמר, זה נגמר, זה נגמר, תודה לאל'. ההקלה שלי היתה עוצמתית יותר מהאורגזמה שלו. אני כמעט חסינה לסקס רע בעבודה, אבל להיות איתו הזכיר לי כמה זה מאַכֵּל לתת גישה אינטימית לגופך למישהו שלא היית בוחרת להיות אינטימית איתו.

התחושות אינן כואבות בדרך הרגילה, הפיסית. הן מכאיבות בכך שהן מוחקות כל רצון חוץ מהרצון שזה יפסיק. אין לי חיים חוץ מהרצון שזה ייגמר. אין לי תחומי עניין, אין לי אישיות, אין לי עתיד. אני רק מתפללת לסיום. זה לא כמו להכריח את עצמך ללכת למשרד בבוקר כשמתחשק לך בעצם לישון. זה לא לרחוץ את התחת למטופל שלא שולט בצרכיו. זה מרגיש כמו מבחן פסיכולוגי שתוכנן על-ידי סוציופתים צבאיים. אני כמעט חושבת שכבר עדיף שזה היה בכפייה, מפני שבמקרה כזה הייתי יכולה להיאבק בו. החלק הגרוע ביותר הוא להיות שותפה למעשה. אני נאלצת להשפיל את עצמי ולזייף אורגזמה בזמן שאני סולדת מנטלית מהמגע בינינו.

הוא לא בן אדם רע – זה מה שאני אומרת לעצמי כשאני נאבקת לעשות את הסקס שבעבודה. לפעמים אני אפילו מרגישה אשמה שאני שונאת את זה כל כך. השנאה אינה הגיונית, היא כל כך אינטנסיבית. המעשה הזה פוגע בנשמתי באופן שאין דרך להביע".

יש לה את הדרכים שלה לנסות להתמודד. "הנוגדן לסקס בעבודה אינו הימנעות מסקס. הנוגדן הוא לעשות לפחות אותה כמות של סקס כמו בעבודה, אבל בתנאים שלי, עם האנשים שאני בוחרת".

עובדת המין נמאסה עליה בשלב מסוים. "אני מרגישה יותר ויותר תחושה של חוסר הגינות. השקעתי כל כך הרבה זמן בלעשות סקס שלא רציתי לעשות. ביליתי את כל שנות העשרים שלי ביחסי מין עם גברים מבוגרים שלא היה לי שום קשר אליהם או עניין מיני בהם". נמאס לה: "ישבתי עם דפי החשבון שלי והבנתי שיש לי חסכונות מטורפים. כל כך הרבה שזאת היתה נקודת פרישה אפשרית. אבל מי פורש ממשהו שהוא מרוויח בו כל כך הרבה? ההשקעה הרגשית שלי בלהרוויח עוד ועוד עדיין הניעה אותי. [...] התחלתי להרגיש שהשווי שלי כבן אדם הוא פשוט הסכום שהרווחתי בשנה. אחרי נקודה מסוימת, כבר שכחתי מה משמעות הכסף ומה אני אמורה לעשות איתו".

היא המשיכה לעבוד גם אחרי שמצאה בן זוג מונוגמי. "רציתי לרצות להפסיק לעבוד בזנות יותר ממה שבאמת רציתי. רציתי במידה מסוימת להפסיק, אבל לא מספיק. המוטיבציה העיקרית להישאר בעבודה – כסף – היתה מצד אחד מוצדקת. היכולת להיות המפרנסת העיקרית שלנו בזכות עבודת המין מילאה אותי בגאווה. מצד שני, הכסף היה רק חלק מהעניין. הפסקתי לקבל לקוחות חדשים, ונפטרתי מהלקוחות הקבועים הפחות טובים. אבל רוב הלקוחות הקבועים שלי היו גברים שאכפת לי מהם, שנהניתי בחברתם כי היתה מוּכֶּרת ורגועה. לא הייתי צריכה לזייף כלום בשבילם. הייתי צריכה לפתור את העניין בתוך תוכי, ברמה הרגשית, לפני שאוכל להפסיק לעבוד לחלוטין בעבודת מין".

בהדרגה, הקשר עם מקס, בן זוגה החדש, הפך את עבודת המין לבלתי נסבלת. "העבודה היתה הכי קשה אחרי שהייתי איתו. כשהסקס בעבודה הוצב מול המגע שחשקתי בו עם מקס, הוא עורר בי פאניקה ונרגנות. הסקס בעבודה היה בלתי נסבל מרוב שלא היה רצוי. הכול הרגיש גרוע יותר. לא רציתי לעשות סקס בעבודה יותר, אפילו לא את הסקס הרגיל והלא מאתגר. רציתי לעשות רק סקס מופלא, עם מקס".

"לפני כמה חודשים, בזמן שלקוח נגע בי, מחשבה בסיסית עשתה את דרכה לראשי: יכולים להיות לי חיים שבהם לעולם לא אצטרך לשאת את המגע של מישהו אם אני לא רוצה אותו. היופי הטהור של הרעיון הזה היה כל כך גדול שלא יכולתי לקחת אותו ברצינות. זה היה כמו להסתכל בשמש, ואני הסטתי את מבטי".

"חופש הרגיש פעם כמו האפשרות להרוויח כסף עבור עבודה מינית שאחרת לא היתה מוערכת. עכשיו דווקא לעשות סקס בחינם מרגיש כמו חופש. עכשיו החופש הוא לא לחוות סקס בתור עבודה."

והיא אכן נהנית מהחופש. "זה סוף כל כך בנאלי לממואר על זנות. את פוגשת גבר, מתאהבת, פורשת מהעבודה, יודעת שהזנות שייכת לגמרי לעבר, נקודה, ביי ביי. מקס היה הסוף הטוב שלי. התחלתי אפילו להאמין במונוגמיה. אני כזאת קלישאה של עובדת מין".

יום שבת, 10 בנובמבר 2018

בלגיה

הזנות בבלגיה חוקית. כל מה שמסביב לה אסור: שידול לזנות, ניהול מכון ליווי, השכרת דירה וכו'. עם זאת, לכל מועצה מקומית יש תקנות אחרות, כך שבחלק מהערים מותר לעבוד בזנות רחוב ובחלק לא, בחלקן קיימים חלונות אדומים ובחלקן לא, בחלקן יש מועדוני "אירוח" ובחלקן לא. בקיצור, המצב החוקי מסובך מכדי לסכם אותו, ותוכלו לקרוא עליו יותר כאן. הרשומה הזאת תעסוק במצבן של עובדות המין עצמן, על-סמך מחקר מ-2011 בהשתתפות 543 עובדות מין בבריסל, אנטוורפן, שרלרואה, גנט וליאז'.

המחקר כלל נשים בלבד. הן הגיעו מכל זירות הזנות, אבל 71% מתוכן היו אזרחיות בלגיה, ולכן המחקר אינו מייצג בהכרח את מצבן של עובדות המין המהגרות במדינה. הוא כן מייצג את ההבדלים המשמעותיים בין זירות הזנות השונות.

הגיל הממוצע של המשתתפות במחקר היה 36. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 26, גיל הכניסה החציוני 24. 6% התחילו לפני גיל 18, רובן בזנות רחוב. 

מצב כלכלי: 31% נהנו ממצב כלכלי טוב, ובדיוק אותו אחוז סבלו ממצב כלכלי רע. 38% היו במצב כלכלי בינוני.

בזנות רחוב 47% סבלו ממצב כלכלי רע ו-42% ממצב כלכלי בינוני, לעומת העובדות במועדונים ובליווי, שכמעט 60% מהן נהנו ממצב כלכלי טוב.

שעות עבודה: המשתתפות במחקר עבדו בממוצע 31 שעות בשבוע. 

כמעט מחצית מהמשתתפות עבדו 6-5 ימים בשבוע, ושליש עבדו 4-3 ימים בשבוע.
כמעט מחצית מהמשתתפות עבדו בין ארבע לשבע שעות ביום, ו-41% עבדו שמונה שעות ביום ומעלה. 

שעות העבודה תלויות במקום העבודה. 79% מהעובדות במועדונים עבדו יותר משמונה שעות ביום, ולעומתן 66% מהעובדות בליווי עבדו פחות משלוש שעות ביום.

שעות העבודה כוללות גם שעות ארוכות של שעמום בהמתנה בין לקוח ללקוח, ומרואיינות רבות אמרו שזהו החלק הקשה ביותר בעבודה. למרות שעות העבודה הארוכות, החציון הוא רק 2.5 לקוחות ביום.

תנאי עבודה:88%  מהנשים אמרו שהן קובעות בעצמן את שעות העבודה שלהן. כל העובדות בליווי ובחלונות יכולות לקבוע את שעות העבודה בעצמן, ואילו בברים ובמועדונים רק 66% קובעות עצמאית את זמני העבודה (האחרות נאלצות להסכים לתנאי המועדונים אם הן רוצות לעבוד בהם).

94% נהנות מחופש מוחלט לקבוע איזה אקטים מיניים יבצעו ואיזה לא. רק שתיים מהמשתתפות אינן יכולות לקבוע זאת בעצמן, שתיהן בזנות רחוב.

86% יכולות לקבוע בחופשיות מוחלטת איזה לקוחות יקבלו ואיזה לא. רק ל-3% אין כמעט חופש לסנן לקוחות (לא בגלל כפייה פיסית, אלא בגלל לחץ כלכלי או תחרות עם עובדות מין אחרות).

במילים אחרות, רוב עובדות המין יכולות לקבוע בעצמן מתי יעבדו, עם מי יעבדו ואיך יעבדו, פריווילגיה שאין ברוב העבודות שאינן עבודת מין, שבהן הנשים נאלצות לציית לקביעות הבוסים שלהן ביחס לשעות העבודה, המשימות והלקוחות. זה כמובן לא אומר שעבודת מין היא נפלאה, ולא רק בגלל השעמום בין לקוח ללקוח והעבודה הקשה.

המשתתפות במחקר אומרות שהבעיה העיקרית בעבודה היא הסטיגמה נגדן. בנוסף הן מתלוננות על המדיניות החוקית הנקבעת ללא התייעצות איתן - בעיקר הסגירה של רובעי אורות אדומים, האיסור על זנות רחוב והתשלומים הגבוהים שהן נאלצות לשלם כדי לעבוד במקומות חוקיים. 

הבעיה השלישית שעובדות המין מציינות היא השלכות השימוש בסמים.

30% מעובדות המין במחקר סובלות מתלות באלכוהול או בסמים. ככל שהנשים היו מבוגרות יותר ועבדו בזנות יותר שנים, כך הן השתמשו יותר בסמים. העובדות בחלונות השתמשו בהם פחות מכולן, ואילו העובדות בזנות רחוב ובמועדונים יותר מכולן. הן אומרות שהסמים והאלכוהול הופכים את העבודה לקלה יותר, אם כי רובן מעדיפות להשתמש בהם דווקא אחרי העבודה כדי להירגע. רוב השימוש באלכוהול במקום העבודה נעשה ביחד עם הלקוחות, שרוצים לשתות או לקחת סמים ביחד עם הנשים, ו-45% מתוכן מסכימות לפעמים כדי לא לאבד את הלקוחות.

15% מהמשתתפות משתמשות בקביעות בסמים קשים, רובן בזנות רחוב. בזמן שחמישית מהעובדות בזנות רחוב הזריקו סמים בחודש שלפני המחקר, אף לא אחת מהעובדות בזירות הזנות האחרות עשתה זאת.

16% מעובדות המין פיתחו תלות באלכוהול: 6% מהעובדות בחלונות, 29% במועדונים ו-22% ברחוב.
14% בתרופות הרגעה: 11% מהעובדות בחלונות, 8% במועדונים ו-21% ברחוב.
10% בקוקאין: 4% מהעובדות בחלונות, 14% במועדונים ו-25% ברחוב.
7.5% בקנאביס: 2.5% מהעובדות בחלונות, 6% במועדונים ו-12% ברחוב.

כמו שאפשר להבין, השימוש בסמים בקרב עובדות מין נרחב בהרבה ביחס לשאר האוכלוסייה, אבל רובן אינן משתמשות בקביעות בסמים. כמו כן, יש הבדלים ניכרים בין זירות הזנות השונות, מה שמראה כמה קל לעוות נתונים לטובת אג'נדה כלשהי אם בוחרים להתמקד רק בזירה מסוימת.

יום שבת, 13 באוקטובר 2018

עובדות המין של קמרון דורשות פטריוטיות מינית

מאז שסין חתמה על הסכמים לפיתוח התשתיות בקמרון, אנשי עסקים סינים השתלטו על המסחר במדינה. ביחד איתם הגיעו לקמרון גם עובדות מין סיניות, ובדיוק כמו שהמקומיים אינם מרוצים מהסוחרים הסינים שהשתלטו להם על העסקים, עובדות המין המקומיות אינן מרוצות מהסיניות שהשתלטו להן על העסקים. לפי עובדת מין קמרונית בעיר דואלה, "הנשים הסיניות עשו לנו את החיים קשים. את רוצה להיות מעצבת שיער, ואת מגלה שהנשים הסיניות שולטות בכל המספרות; את רוצה למכור עוגות או דונאטס, ואת מגלה שהסיניות כבר פתחו עסק כזה; את רוצה לפתוח מכולת, ואת מבינה שהסיניות כבר שולטות בתחום. את מוצאת אותן אפילו בזנות. המדינה הזאת כבר לא שלנו".

עובדות המין בדואלה מתגעגעות לימים הטובים, שבהם היה להן מונופול על הזנות והן הרוויחו פי חמישה ממה שהן מרוויחות כיום. עכשיו הלקוחות מעדיפים את הסיניות, שמכונות "יפהפיות שנחאי", גובות פחות כסף ועושות יותר דברים. לסמנתה המקומית נותר רק להתלונן: "לפני 'הקדחת הצהובה' שהרסה את השוק, הלך לנו טוב. עכשיו אנחנו חיות מהיד לפה. הרבה גברים נמשכים למין סיני ולא מגיעים אלינו יותר".

כמו אנשי עסקים מקומיים אחרים, כבר ב-2006 מחו עובדות המין המקומיות נגד "הפלישה הסינית" והקימו יחידת סיור להגנה על הטריטוריה שלהן. חלקן אף איימו לפתוח בשביתת מין במחאה על התחרות הלא-הוגנת מצד הנשים הסיניות. העיתונים המקומיים הצטרפו למחאה. העיתון הסאטירי "לה פופולי" התלונן כי "עכשיו הגופים הצהובים זוכים לעליונות בשוק המין המקומי", וצהובון ציין באירוניה שעסקי הזנות המקומיים "נצבעים בצבעים הסיניים" על חשבון הצבע המקומי.

הגברים המקומיים דווקא היו מאושרים. סוף סוף הם יכלו לקנות מין בזול ועוד עם נשים אקזוטיות, אם כי רבים מהם התלוננו שבדיוק כמו מוצרים סינים אחרים, המין הסיני זול אבל חסר נשמה ואיכות. ובכלל, כמו מוצרים אחרים בלי תו תקן, המין הסיני מסוכן. השמועות סיפרו על גבר מבוגר שנתקע בתוך איבריה של אישה סינית בזמן סקס, ועל נהג מונית בן 48 שקיבל התקף לב ומת בזמן ששכב עם עובדת מין סינית.

עובדות המין המקומיות שמחו להשתמש בשמועות האלה כדי להזהיר את הלקוחות מפני הסכנה הסינית. הן האשימו את הסיניות בכישוף ובשימוש באמצעים נסתרים כדי לפתות את הגברים, וטענו שהסיניות נוהגות למרוח את האיברים האינטימיים שלהן בשיקוי קסמים. כל גבר שמסתכן ושוכב איתן עלול להיות מכושף ולסבול בעתיד מאימפוטנציה.

המקומיות הרי מבינות משהו בכשפים. לדברי אחת המקומיות, La Douce, "ברור שגם הרבה מאיתנו מעורבות בכישוף. אבל מה את יכולה לעשות נגד מישהי שכוחות הקסם שלה חזקים יותר משלך? תאמינו או לא, הקסם הסיני עולה בהרבה על הקסם האפריקני. זאת הסיבה שאפריקנים לא יכולים להתחרות בסינים בעסקים. אפילו אנשים לבנים מתרשמים מהקסם של הסינים. כולם יודעים שהקוסמים הגדולים בעולם נמצאים בהודו ובסין. הנשים האלה מצליחות יותר מאיתנו כי הן קוסמות מעולות. הן הרי לא יותר יפות מאיתנו. הגברים נמשכים אליהן כי הקסמים מושכים אותם כמו מגנט למתכת. ברגע ששכבת עם אישה סינית, אתה לא יכול לעזוב אותה. אתה תמשיך ללכת אליה, לא משנה אם אתה רוצה או לא".

בצר להן, עובדות המין המקומיות פנו לרטוריקה לאומנית, ודיברו נגד "הקולוניאליזם המיני" של סין בקמרון. אחת מהן, מרים בת ה-27, קראה לגברים להפגין פטריוטיות מינית ולהעדיף את הנשים המקומיות על-פני היבוא הסיני של "ג'אנק סקס מזויף". לפי הסטודנטית למשפטים לשעבר, הלקוחות צריכים לקחת בחשבון גם מניעים לאומיים ולא רק תשוקה לתענוגות, אחרת הם בוגדים במדינה שלהם, מעשירים את הנשים הזרות ופוגעים בשוק המקומי.

חברתה של מרים, נדין, דורשת מהממשלה לקדם פטריוטיות מינית באמצעות הטלת מכסות על מספר עובדות המין הזרות. לפי נדין בת ה-23, הממשלה צריכה לנקוט בכל האמצעים כדי להגן על עסקי המין המקומיים מפני הפלישה הזרה, בדיוק כמו שמדינות מערביות עושות. "במדינות מערביות את לא יכולה לעבוד בזנות אם את מהגרת לא חוקית או אם אין לך מסמכים רשמיים. אבל כאן הכול הולך, כל אישה זרה יכולה להיכנס למדינה ולהתחיל לעבוד בעסקי הזנות בלי שהרשויות יבדקו את המעמד החוקי שלה. רוב הנשים הסיניות האלה מגיעות על ויזת תייר, ואסור להן להישאר במדינה ולעבוד בזנות. אני לא יכולה להאשים אותן. זאת אשמת הממשלה. המצב מידרדר בגלל האדישות וחוסר הפטריוטיות של מי שנמצאים בשלטון. ביום שבו יהיו לנו פטריוטים קמרונים אמיתיים בעמדות הכוח במדינה, אני בטוחה שהם ישימו סוף לבית הזונות הזה".

______________________________________________________________________

יום שבת, 6 באוקטובר 2018

המיסוד בתוניסיה: בין המדינה לאסלאם הקיצוני

אסירים פוליטיים רבים יצאו לחופשי בעקבות המהפכה בתוניסיה. חלקם הגדול היו סלפים, מוסלמים קיצוניים, והם ניצלו את החופש כדי לתקוף את כל מה שלא מצא חן בעיניהם. הם הציקו לנשים שהסתובבו בלי רעלה; יצאו להפגנות נגד ערוץ טלוויזיה ששידר את הסרט פרספוליס; תקפו את הקהל בפרמיירה של הסרט Neither God nor Master, שבו הבמאית נאדיה אל פאני מצהירה שהיא חילונית ומבקרת את האסלאם הקיצוני; ותקפו מכוני ליווי בטענה שהזנות מפרה ערכים מוסלמיים, אם כי הם נאלצו לעזוב בבושת פנים אחרי שעובדות המין זיהו אותם בתור לקוחות קבועים.

הם חזרו עם לפידים. הסלפים הגשימו את חלומם של תומכי ההפללה ושרפו את מכוני הליווי הממוסדים במדינה. עובדות המין נזכרות: "ברחנו על חיינו. הם פשוט באו ושרפו את המקום. היינו חייבות לברוח כדי לא להישרף. [...] הם בזזו כל דבר שמצאו והפכו אותנו למובטלות".

לאחר השריפה, 120 עובדות מין יצאו לרחובות בדרישה להחזיר אותן לעבודה במכונים. "אנחנו יודעות שהמדינה לא יכולה לעזור לנו כלכלית, כי המצב הכלכלי גרוע. זאת הסיבה שאנחנו קוראות לפתוח מחדש את המכונים, כדי שלא נצטרך להתחנן לצדקה [...] המקום הזה לא סיפק עבודה רק לנשים. הוא סיפק הזדמנויות להרבה עניים למצוא דרך להתפרנס. טבחים, מנקים, מאות משפחות התפרנסו בזכות רובע האורות האדומים. זאת היתה קהילה".

המחאה לא עזרה. אחרי המהפכה נשארו רובעי אורות אדומים חוקיים רק בשתי ערים בתוניסיה, בעיר הבירה תוניס ובספקס, וגם זה בקושי – בספקס תקפו סלפים את רובע האורות האדומים ב-2011, ועזבו רק אחרי שהשכנים התאספו להגן על הנשים. 

העונש על זנות לא חוקית בתוניסיה הוא קנס או מאסר, גם לעובדות וגם ללקוחות. התנאים במכונים החוקיים המעטים שנשארו דרקוניים אפילו יותר. לפי החוק התוניסאי, עובדות מין מחויבות לגור במכון שבו הן עובדות ולא לעבוד בעבודה נוספת; לעבור בדיקה רפואית פעמיים בשבוע; לעבוד בכל יום, מלבד בזמן מחזור; ולקבל סכום קבוע על כל לקוח, כחמישה יורו, שמחצית ממנו הולכת לבעלי המכון ולתשלום מיסים. מנהלות המכונים חייבות להיות נשים, מעל גיל 35 – ולקבל את אישור בעלן.

בתנאים האלה, לא ממש מפתיע שעובדות המין במכונים החוקיים נמצאות במצב קשה. מחקר שנערך עוד לפני המהפכה בדק את מצבן של 188 נשים בזנות הממוסדת. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 27, אבל 63% מהמשתתפות לא למדו מעבר לבית-ספר יסודי, ורק ארבע למדו באוניברסיטה.

למרות חובת השימוש בקונדום, 61% בלבד השתמשו בו לעתים תכופות, והשאר השתמשו בו רק לפעמים. 99% סבלו ממחלת מין בשלב כלשהו בחייהן. 87% סבלו ממחלת מין כלשהי בזמן המחקר, ורובן משתי מחלות מין או יותר בו זמנית. מחלת המין הנפוצה ביותר היתה קלמידיה. 55% סבלו מהרפס מסוג 2. 

86% עישנו סיגריות, 47% שתו אלכוהול, ואלה עוד אחוזים נמוכים להפתיע אם מתחשבים בכך שהיו צריכות להתמודד עם 26.5 לקוחות ביום ממוצע. בין המיסוד המחריד של המדינה לבין הפנאטיות המחרידה של הסלפים, באמת מתחשק לשרוף משהו.

יום שבת, 29 בספטמבר 2018

מהפיליפינים לקוריאה ובחזרה

עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל נאלצות לנטוש את ילדיהן, לשלם דמי תיווך ולהשתעבד לחובות. עוברת לפחות שנה עד שהן מצליחות להחזיר את החוב, וזמן רב יותר עד שהן רשאיות לבקר את ילדיהן. במקרים רבים אין להן אפשרות לבחור עבור מי יעבדו ומה יעשו עבורו, והן עובדות כמעט 24 שעות ביממה.

אלה עוד הפיליפיניות בנות המזל, אלה שיש להן אפשרות להשיג את ההלוואות הדרושות לתשלום דמי התיווך. סילינג צ'נג מספרת בספרה על הפיליפיניות שאין להן את האפשרות הזאת. אלה שמהגרות לדרום-קוריאה ועובדות כמארחות במועדונים לחיילים אמריקאים, מפני שהמועדונים הם היחידים המוכנים לשלם עבורן מראש את דמי התיווך. 


בגלל הרגולציה על ההגירה והדרישה לדמי תיווך, המועדונים הקוריאנים נאלצים לשלם לרשויות 1,300 דולר על כל פיליפינית שהם מביאים למדינה. המועדונים רוצים להחזיר לעצמם את ההשקעה מהר ככל האפשר, ולכן דורשים מהנשים הפיליפיניות להרוויח כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. זה אומר שנוסף על תפקידן הרשמי – לפלרטט עם החיילים האמריקאים במועדון - הן צריכות גם לעמוד במכסה של מכירת משקאות ללקוחות, להסכים להצעות של הלקוחות להיכנס לחדרי ה-VIP, ולשכנע את הלקוחות לשלם את הקנס על האפשרות לצאת איתן מהמועדון. לא תמיד מדובר בסקס, והנשים אינן מחויבות לכך, אבל אחרי שהלקוחות הוציאו עליהן כסף, הם מצפים פעמים רבות לסקס.

מאחר שכל אישה פיליפינית שמגיעה לעבוד בדרום-קוריאה "שייכת" למועדון ששילם על ההגירה שלה, אין לה אפשרות לעבור למועדון אחר. היא חייבת להיענות לדרישות המועדון שלה, ומועדונים רבים מתירים לנשים לצאת החוצה רק בין 11:00 ל-16:00, מחייבים אותן ללבוש בגדים חושפניים ואוסרים עליהן לשבת בזמן העבודה. הן צריכות לעבור בדיקות רפואיות קבועות ומגורשות מהמדינה אם הן נדבקות באיידס, אבל בעלי המועדונים לא נותנים להן קונדומים, מפני שהזנות במדינה אינה חוקית וקונדומים עלולים לשמש ראיה לזנות.

המארחות הפיליפיניות יודעות שהעבודה שלהן תכלול פיתוי מסוים של הלקוחות. אבל מי שידעו שיגישו משקאות וידברו עם לקוחות, לא ידעו על הכמות הגבוהה של משקאות שהן יחויבו למכור ולשתות; מי שידעו על "ריקודים סקסיים", לא ידעו שהריקודים האלה יכללו עירום; ומי שידעו שיקיימו מין בתשלום, לא ידעו על העונשים והחוקים שיפגעו באוטונומיה הגופנית והכלכלית שלהן.

ההגירה לדרום קוריאה כוללת ניצול, אפליה ויחס רע, אבל היא כוללת גם תקווה. הפיליפיניות אינן מוכנות להישאר תקועות חסרות תקווה בפיליפינים. הן יודעות שהן מהמרות כשהן מהגרות לדרום-קוריאה, אבל ההימור המסוכן שווה מבחינתן בזכות האפשרות להשיג רווחים חומריים ולא חומריים, כמו כסף, מוצרי מותרות, הרפתקה ומעמד חברתי. גם אם הן מגיעות למועדון נצלני ובורחות, הן לא חוזרות לפיליפינים, אלא מחפשות מועדון אחר לעבוד בו. הן אמנם מנוצלות, אבל אינן חסרות ישע. בדרום-קוריאה יש להן אפשרות להיות משוחררות מינית לעומת החברה הפיליפינית, ויש להן סיכוי למצוא אהבה וחיים טובים יחסית עם חייל אמריקאי.

כאן נכנסות לתמונה עמותות בינלאומיות "נגד סחר בנשים". במקום לפעול נגד הרגולציה הדרקונית על הגירה ובעד שיפור תנאי העבודה, העמותות מקדמות חוקים נגד ההגירה והעבודה עצמן, חוקים הפוגעים עוד יותר במארחות. העמותות משתפות פעולה עם הרשויות המושחתות והמשטרה האלימה, וגורמות לכך שקורבנות סחר אמיתיות פשוט מגורשות מהמדינה. הפיליפיניות אינן מפסיקות להגר לקוריאה, הן רק נאלצות לעשות זאת בתנאים קשים יותר – לשלם כסף רב יותר למבריחים, לעבוד בתנאים קשים יותר מפני שעבודתן נעשתה לא חוקית, ולא להתלונן במשטרה מפני שיגורשו. החוקים, שפועלים לכאורה נגד אלימות, הם אלה שיוצרים את האלימות.

הארגונים המערביים עושים הפרדה בין מהגרות "טובות", כאלה שעובדות עבור נשים לבנות בטיפול בילדים ובקשישים בשכר מינימום, לבין מהגרות "רעות", כאלה שעובדות בזנות, כאלה שמרוויחות יותר מדי כסף של גברים לבנים. מבחינת העמותות הבינלאומיות, כל זנות היא אלימות, כל הגירה היא סחר בנשים, וכל מדינה צריכה לחוקק חוקים נגד הגירה של עובדות מין – ולא משנה מה דעתן של הנשים עצמן ומה יהיו ההשלכות. 

המטרה האמיתית של חוקים נגד "סחר" היא למנוע מהנשים הפיליפיניות לעזוב את ביתן, אלא אם מדובר בהגירה זמנית למען תפקידים נשיים מסורתיים כמו טיפול בקשישים ובילדים. התוצאה של ההגבלות על ההגירה היא שהנשים הפיליפיניות נאלצות להישאר במולדתן, כלואות בדיוק בתוך המודל הפטריארכלי השמרני שהן רוצות לצאת ממנו. המהגרות שכן מצליחות לצאת לקוריאה מפורסמות בציפורניים הארוכות שלהן, אבל הן לא מאריכות אותן כדי לסמל מיניות נשית – הן מאריכות אותן כדי לשרוט את כל מי שיעמוד בדרכן.

_____________________________________________________________________

לפני שהפיליפיניות הגיעו, המארחות במועדונים היו קוריאניות מקומיות, שעבדו בתנאים קשים אפילו יותר. תוכלו לקרוא עליהן ברשומה קודמת: איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי דרום קוריאה - ארה"ב. בעקבות השיפור במצב הכלכלי בדרום קוריאה והגלובליזציה, הקוריאניות כבר אינן נאלצות לעבוד במועדונים והפיליפיניות החליפו אותן.

יום שבת, 22 בספטמבר 2018

התוצאות האלימות של המיסוד ההולנדי

הזנות בהולנד נחשבת משום מה לזנות חוקית. האמת היא שרוב סוגי הזנות במדינה מופללים. מלבד במקרים ספציפיים, הולנד מפלילה את הזנות ברחוב ובמלונות, מחייבת את עובדות המין להירשם וקובעת תקנות רגולטוריות כבדות המונעות מהן לעבוד במשותף בדירה עצמאית. כמו כן, מועצות רבות סוגרות את החלונות ואינן מעניקות רישיונות חדשים לעסקי זנות, מה שמצמצם את האפשרות לעבוד בזנות חוקית (לפי האקטיביסטית ההולנדית מריקה פונק, יותר ממחצית מזירות הזנות החוקיות בהולנד נסגרו בשנים האחרונות). התוצאה היא שעובדות מין רבות מופללות תחת החוקים הקיימים, ומי שעובדות באופן חוקי נאלצות לעשות זאת בתנאים מגבילים. מחקר חדש, שנערך בסיוע ובהשתתפות עובדות מין ואיגודי עובדות מין, בדק לראשונה את מצבן של עובדות ועובדי המין בכל סוגי הזנות במדינה.

51% מהמשתתפות במחקר עבדו באופן חוקי, 26% באופן לא חוקי, והשאר תמרנו בין עבודה חוקית ללא חוקית. במחקר השתתפו 299 עובדות מין מכל רחבי הולנד. 76% היו נשים, 15% גברים והשאר אחרימות (אכתוב כאן בלשון נקבה, מפני שרוב המשתתפות במחקר היו נשים).

הסיבות לתחילת העבודה בזנות:
84% עבדו כדי להתפרנס
67% האמינו שיוכלו להרוויח בזנות יותר כסף מאשר בעבודות אחרות
66% חשבו שזה יהיה מהנה או מסקרן
58% ציינו את השעות הגמישות
13% עבדו בשביל סמים
8% נכנסו לזנות בגלל כפייה

56% מהמשתתפות היו מרוצות מהעבודה בזנות רוב הזמן, ו-23% מרוצות ממנה תמיד. למרבה הצער, זה לא משנה את החשיפה הגדולה שלהן לאלימות, והמחקר מראה כמה שכיחה האלימות נגד עובדות מין, בעיקר מצד הלקוחות. 97% מהמשתתפות במחקר סבלו מאלימות כלשהי בשנה האחרונה; 90% סבלו מאלימות כלשהי של לקוחות.

60% מעובדות המין סבלו מאלימות פיסית בשנה האחרונה. מתוכן, 41% סבלו מאלימות מצד מהלקוחות, 17% מצד בן הזוג ו-11% מצד עובדות המין האחרות.

78% סבלו מאלימות מינית בשנה האחרונה. מתוכן, 38% נאנסו, 41% נאלצו לעשות אקטים מיניים מסוימים בניגוד לרצונן (לקוח הוריד את הקונדום או עשה פעולות אחרות שלא הסכימו להן), שגם זה כמובן אונס למרות שהחוק מגדיר זאת לפעמים רק כתקיפה מינית. 70% מבין מי שסבלו מאלימות מינית סבלו מהטרדה מינית ו-15% מסחיטה מינית.

50% סבלו מאלימות כלכלית של לקוחות (שוד או סירוב לשלם, שגם הוא מבחינתי אונס), ו-24% סבלו מאלימות כלכלית של מוסדות כמו בנקים וחברות ביטוח, שסירבו לקבל את כספן.

74% סבלו מהצקות ומהשפלות, 81% משאלות מטרידות וחודרניות, 62% מהפרת פרטיות, ואם זה לא מספיק, אז 47% סבלו מגברים שעקבו אחריהן (stalkers).

הלקוחות אחראים לרוב מקרי האלימות, אבל לא לכולם. 43% מהמשתתפות במחקר סבלו מאלימות של עובדות מין אחרות, 42% סבלו מאלימות של תיירים, של חוגגי מסיבות רווקים או של עוברי אורח, 37% סבלו מאלימות מצד מכרים, 31% מבן הזוג, 28% ממעסיק, 25% מקרובי משפחה, 20% מצד המשטרה, 18% מצד השכנים, 16% מצד רשויות המס, 13% מצד רשויות הבריאות או הרווחה. רק 7% סבלו מאלימות של סרסורים.

עורכות המחקר בדקו גם היכן חשופות עובדות המין לאלימות רבה יותר. המקומות המסוכנים ביותר לאלימות מינית הם בית הלקוח, שבו אין להן שום הגנה, ומכוני מסאג', כנראה מפני שלא מתאמים בהם מראש האם יהיו אקטים מיניים. המקום הבטוח ביותר לעבודה, ובהפרש גדול מהשאר, הוא דווקא החלונות, אם כי גם הוא רחוק מלהיות בטוח מפני אלימות מינית ופיסית, והוא גם המקום שבו הנשים סובלות מהכמות הרבה ביותר של הטרדות מצד עוברי אורח.


- מי שעבדו באופן לא חוקי סבלו מאלימות בין פי 1.5 לפי 3 יותר ממי שעבדו באופן חוקי

- עובדי מין גברים סובלים מאלימות מינית פי כמה מעובדות מין נשים

- נשים שלא מדברות היטב הולנדית נמצאות בסיכון גבוה יותר לאלימות

- כצפוי, לקוחות שיכורים או מסוממים הם גם האלימים ביותר

עובדות המין שהשתתפו במחקר הגיעו מ-42 מדינות שונות. 52% מהן נולדו בהולנד, 20% לטיניות ו-16% מזרח אירופאיות. הגיל הממוצע היה 38, גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 25. הן עבדו בזנות בממוצע 27 שעות בשבוע, וכמעט למחציתן היתה עבודה נוספת מלבד הזנות.

עורכות המחקר הגיעו למסקנה שצריך להחליף את המיסוד באי-הפללה (בניו-זילנד ובניו סאות' וויילס, שבהן קיימת אי-הפללה, רק 10% מעובדות המין סבלו מאלימות פיסית בשנה מסוימת). אני הגעתי למסקנה שעד שגברים יפסיקו להיות אלימים, ועד שהסטיגמה נגד עובדות מין תמוגר, נשים בכלל ועובדות מין בפרט ימשיכו להיות חשופות לאלימות.

יום שבת, 15 בספטמבר 2018

"החובות הם לא הבעיה. הבעיה היא לצאת מניגריה"

בכל הקשור למערב אירופה, הגורם העיקרי לסחר בנשים אינו פשע לא חוקי. הגורם העיקרי הוא החוקים עצמם. שני מחקרים בהשתתפות נשים ניגריות שעבדו בזנות בנורבגיה, ומחקר דומה של חוקרת דנית, ממחישים את הטשטוש שבין סחר בנשים לבין הגירת עבודה, ואת החוקים ההופכים מהגרות לקורבנות סחר.

הגורמים לסחר

עוני. רוב עובדות המין הניגריות מגיעות ממדינת אֶדֺו, שסובלת מעוני, שחיתות ואפליה מגדרית. ההגירה היא ההזדמנות היחידה של הנשים לפרנס את עצמן ואת משפחתן. הן לא מגויסות בעורמה על-ידי סוחרי נשים, הן פונות לסוחרים כדי שיעזרו להן להגר, והן מוכנות להיקלע לחובות בשביל הסיכוי לעתיד טוב יותר.

מולי מסבירה: "הבעיה היא המצב בניגריה. אנחנו סובלות בניגריה ובגלל זה חייבות ללוות כסף. אם מישהו יכול לשלם עליי, זה אומר שאני יכולה לצאת מניגריה, אפילו אם אני אהיה חייבת לו. החובות הם לא הבעיה. הבעיה היא לצאת מניגריה. אז להיסחר או לא להיסחר זאת לא הבעיה. אולי תסבלי כשתעבדי כדי להחזיר את החובות, אבל לפחות את מחוץ לניגריה".

בשביל לברוח מהעוני בניגריה, הנשים מוכנות להשתעבד כלכלית לסוחרים. מבחינה חוקית זה הופך אותן לקורבנות סחר. מבחינה מעשית זה עדיין עדיף מבחינתן לעומת המצב בניגריה. "את חושבת שמישהי רוצה לבוא לכאן לעבוד בזנות? לא! אנחנו לא אוהבות את זה. אנחנו באות כי אנחנו צריכות כסף, אבל אף אחת לא אוהבת זנות. אנחנו עושות את זה כדי לעזור למשפחות שלנו. אם אני לא אשלח כסף הביתה, איך המשפחה שלי תשרוד? אין עבודה בניגריה! [...] אני מקריבה את עצמי בשביל המשפחה שלי. לפעמים אני בוכה כשאני עומדת ברחוב. אבל אני עושה זנות כדי שהאחיות הקטנות שלי לא יצטרכו להגיע גם הן לנורבגיה."

לצד תשלום החובות, רוב הנשים שולחות כסף למשפחתן. אלא אם הן מגורשות קודם בעקבות החוקים נגד הגירה.

חוקים נגד הגירה. בעשורים האחרונים הוחמרו החוקים נגד הגירה באירופה והתהדקה בקרת הגבולות. התוצאה היא שנשים צריכות לשלם הרבה יותר כסף למבריחים, לזייפני מסמכים ולסוחרי נשים. הן נאלצות להשתעבד לחובות גדולים יותר ולעבוד בזנות תקופה ארוכה יותר כדי להחזיר את החובות האלה.

המצב הכלכלי באיטליה ובספרד. חלק גדול מהנשים מגיעות קודם כל לאיטליה ולספרד, ומצליחות בדרך לא דרך לקבל אשרות שהייה ועבודה. הבעיה היא שהמשכורות במדינות אלה נמוכות והאבטלה גבוהה. אפילו בזנות אי-אפשר להרוויח מספיק כסף. אין להן ברירה אלא להגר לנורבגיה. גם שם מתברר להן שלא יהיה קל להחזיר את החובות כמו שהבטיחו להן.

חוקים נגד עבודת מהגרות ונגד זנות. כשהנשים מגיעות לנורבגיה, הן מגלות שלמרות אשרת המעבר שלהן, אין להן אשרת עבודה והן לא יכולות לעבוד בעבודה חוקית. הברירה היחידה שלהן היא הזנות. הן מקוות לעבוד בזנות שנה-שנתיים ולגמור עם החובות, אבל הן מגלות שקשה להרוויח כסף בזנות. כמות עובדות המין המהגרות אמנם גדלה, אבל כמות הלקוחות נשארה מעטה. בגלל החוקים נגד השכרת דירות לעובדות מין, הן נאלצות לשלם סכומי עתק לבעלי בתים ולחיות בתנאים קשים. בגלל החוקים נגד זנות בדירות, הן נאלצות לעבוד ברחוב הנורבגי הקר.

חלקן מיואשות, חלקן עדיין אופטימיות. חלקן הצליחו להחזיר את החובות ועכשיו עובדות בשביל עצמן, חלקן לא מאמינות שיצליחו להחזיר את החוב אי-פעם. לאור המצב הכלכלי והחוקי באירופה, האפשרות היחידה להחזיר את החוב היא דרך הזנות, הנשים עובדות בתנאים גרועים יותר ובכסף קטן יותר ממה שציפו, והגבול בין הגירה לבין סחר בנשים מיטשטש.

למרות כל זה, הנשים הניגריות אינן רוצות לחזור הביתה, מהסיבה הפשוטה שאין להן עבור מה לחזור. הן לא משועבדות רק לסוחרי הנשים, הן משועבדות גם לרצון לפרנס את משפחתן, ואת זה הן לא יכולות לעשות בניגריה. רבות מהן אומרות: "הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו הוא שמישהי 'תציל' אותנו ותשלח אותנו בחזרה לניגריה". קחו לדוגמא את פליסיטי,  שעבדה בעבודה חוקית בספרד והרוויחה 700 יורו לחודש, סכום שלא הספיק לה כדי לשלוח כסף למשפחתה בניגריה. בזנות בנורבגיה היא לפחות יכולה לשלוח משהו: "אני לא אוהבת לעבוד ברחובות, אבל אבא שלי מת, יש לי חמישה אחים ואחיות, ואימא שלי לא יכולה לדאוג לכולם. אני חייבת לעזור לה. אני שולחת הביתה כל מה שאני יכולה, ובזכות זה אני שמחה, שמחה שאני יכולה לעזור". 

החיים בניגריה אחרי הגירוש

נטל כלכלי: אחרי שהיו המפרנסות העיקריות של המשפחה, הנשים הופכות פתאום לנטל כלכלי על משפחתן, כשהן חוזרות לניגריה חסרות כל ועוד לא הספיקו לשלם את כל החובות שלהן. התוצאה היא שרבות מהן נמצאות במצב גרוע עוד יותר מזה שהיו בו כשעזבו את ניגריה.

הפללה: החוק הפלילי בניגריה אוסר על עבודה בזנות, גם בחו"ל. מאחר שבדרכונן של הנשים נרשם שהן גורשו, רשויות שדה התעופה מניחות שהן עבדו בזנות ועוצרות אותן. הן בדרך כלל משוחררות רק אחרי שמשפחתן נכנסת לעוד חובות כדי לשלם שוחד לרשויות.

סטיגמה: מהסטיגמה על נשים שעבדו בזנות נוטים בניגריה להתעלם – הן לפחות הרוויחו כסף. מהסטיגמה על נשים מגורשות קשה יותר להתעלם. הגירוש הוא כישלון מוחלט: גם עבדת בזנות, גם לא הרווחת מספיק כסף וגם גורשת בבושת פנים. שבדיה אפילו נוהגת להחתים את דרכונן של המגורשות בחותמת "עבדה בעבודה לא הגונה". הנשים מגורשות לניגריה ומתויגות או כקורבנות או כפושעות, אף פעם לא כמו נשים אמיצות שעשו הכול כדי לעזור לעצמן ולמשפחתן.

חוסר סיוע: תיאורטית, יש בניגריה מקלטים לקורבנות סחר. מעשית, רוב הכסף הולך לכיסיהן של העמותות המנהלות את המקלטים האלה. תרומות שנועדו לסיוע ולרכישת מוצרים נעלמות באופן מסתורי בדרך למקלט. אחד המקלטים קלט רק 35 נשים במהלך ארבע שנים – ואף אחת לא נשארה בו יותר משבועיים. מקלט אחר, עם תכולה מקסימלית של חמישים נשים, אכלס רק תשע נשים בזמן ביקור פתע, וגם בו הנשים לא מורשות להישאר יותר מחודשיים. מלבד ייעוץ, אין למרכזים האלה מה להציע לנשים. עובדי המקלטים מתלוננים שקורבנות הסחר "חמדניות" ו"מביאות צרות", וכופים עליהן בדיקות איידס בניגוד לרצונן. הרשויות הניגריות נוהגות להפיץ תמונות של קורבנות סחר בתקשורת, בליווי אזהרה של "היזהרו מסחר בנשים!"

לקורבנות הסחר אין ברירה: רבות מהן חוזרות לאירופה, בדיוק באותם תנאים שבהם עבדו קודם, רק עם יותר חובות. הן ימשיכו לחיות בחרדה מפני הגירוש, ולא משנה כמה הן סובלות בזנות. בינתיים, לא רק סוחרי הנשים מרוויחים על חשבונן, אלא גם החברות הפרטיות האחראיות למעצר ולגירוש שלהן מאירופה. וכל זה קורה תחת הסרסרות של המדינות עצמן: ניגריה, שהשחיתות שלה משאירה נשים עניות ומאלצת אותן לעבוד בזנות, ואז מפלילה אותן ונהנית מכספי הקנסות שלהן; והשלטון במדינות הנורדיות, שהחוקים שלו נגד הגירה משאירים נשים בעוני ומאלצים אותן לעבוד בזנות, ואז מפלילים אותן ומספקים משכורת לשוטרים, לתובעים ולשופטים, שמגרשים אותן מהמדינה. 

יום שבת, 8 בספטמבר 2018

מאחורי ההצלה: איך קנדה משתמשת במלחמה בסחר בנשים כדי לגרש מהגרות

חוקי הזנות בקנדה השתנו לא מעט בשנים האחרונות, אבל חוק אחד לא השתנה: מהגרות העובדות בזנות מופללות ומגורשות מהמדינה, גם אם הן מהגרות חוקיות.

על-מנת לאתר את המהגרות, משטרת קנדה משתמשת בחוקים נגד סחר בנשים. לכאורה, היא יוצאת למבצעים נגד סחר בנשים. למעשה, היא משתמשת במבצעים האלה כדי לאתר מהגרות שעובדות בזנות ולגרש אותן. דו"ח של איגוד עובדות המין המהגרות בקנדה מספר את סיפוריהן של כמה מהנשים מהאלה.


סאן עבדה בקנדה חמש שנים והיתה חברה פעילה באיגוד עובדות המין המהגרות של קנדה, עד ששוטרים פרצו לדירתה לילה אחד לפני חג המולד. השוטר אמר לסאן, "אל תפחדי. את בשליטת מישהו? מישהו מכריח אותך לעשות את זה? מי הבוס שלך?" ברגע שענתה שהיא עצמאית ועובדת מרצונה, התברר שדווקא יש לה סיבה לפחד. השוטר התחיל לשאול על המעמד החוקי שלה במדינה ודרש את המסמכים שלה. אחרי יותר משעה של חקירה, הגיעו לדירה ארבעה שוטרים נוספים – ממשטרת ההגירה.

שוטרי ההגירה לקחו את סאן למשרדיהם, שבהם חקרו וכלאו אותה. היא לא יכלה להזמין עורך דין בגלל חופשת חג המולד. חברותיה באיגוד עובדות המין לא זכו למענה במשרד ההגירה, מכיוון שגם בו כולם יצאו לחופשה. סאן ידעה שהיא תגורש בגלל שעבדה בזנות וביקשה שישלחו אותה למדינת המוצא שלה, אבל משטרת ההגירה סירבה. למחרת סאן הובאה לדיון בפני שופט, בלי עורך דין שיוכל לייצג אותה. היא ביקשה גם מבית המשפט שירשו לה לחזור למדינתה, אבל השופט סירב וקבע לה דיון נוסף שבוע מאוחר יותר. סאן נשארה כלואה במהלך אותו שבוע. גם בשבוע הבא סירב בית-המשפט לשחרר את סאן למדינתה, וכלא אותה ללא הגבלת זמן.

אחרי חודש במעצר, סאן סוף סוף גורשה בחזרה למדינתה. השוטרים אפילו לא נתנו לה לאסוף את חפציה מדירתה.

מי

מי, בת יותר מארבעים, נעצרה על-ידי שוטרים בעקבות צו מעצר של משטרת הגבולות. הם הציגו את עצמם כמי שתפקידם לעזור לקורבנות ושוחחו איתה – ואז השתמשו במה שסיפרה להם כדי להאשים אותה בעבודה לא חוקית. השוטרים החרימו לה 10,000 דולר קנדי ואת כל רכושה, ועצרו אותה לחודשיים בטענה שחייבים "להגן עליה".

מי גורשה מהמדינה. הכסף והרכוש לא הוחזרו לה מעולם. הכסף הוחרם בעוון "עבודה לא חוקית", והרכוש הוחרם בטענה שהוא משמש לחקירה פלילית.


ניקי ולוסי

ניקי הפכה לחסרת בית אחרי שברחה מביתו של בן זוגה האלים. חברתה לוסי אירחה אותה בביתה והן עבדו ביחד בזנות.

באחד הימים, ניקי נשדדה באלימות על-ידי גבר. היא לא התקשרה למשטרה בגלל החשש שהמשטרה לא תעזור, אבל שכנתה שמעה את צעקותיה והזמינה את המשטרה.

השוטר הגיע, ראה אותן וזימן את משטרת הגבולות. ניקי ולוסי נעצרו. ניקי הואשמה בהגירה לא חוקית, מפני שמעמד הפליטה שלה לא אושר. לוסי נחשדה בסחר בנשים, מפני שעזרה ללוסי לפרסם את עצמה ולשלוח כסף למשפחתה. שתיהן גורשו מהמדינה.

הסיפורים חוזרים על עצמם שוב ושוב. משטרת קנדה מגיעה כדי לאתר "קורבנות סחר", וברגע שהיא מגלה שלא מדובר בקורבנות, היא מגרשת אותן. כמעט תמיד לא מדובר בקורבנות. למעשה, בין 2005 ל-2012 לא נמצא אפילו מקרה אחד של סחר במהגרות למטרות מין (עמוד 416). מאז החוק להפללת הלקוחות ב-2014 אמנם הייתה עלייה משמעותית בסטטיסטיקה על מספר המקרים הידועים של סחר בנשים, אך רובם קשורים לקטינות ולנשים מקומיות.

בין 2013 ל-2016 נמצאו 32 מקרים אפשריים של סחר בנשים מהגרות, אבל לפי ממשלת קנדה, המהגרות אינן רואות בעצמן קורבנות סחר. אם מישהו עזר להן להגר והן שילמו לו בשביל זה, הוא ייחשב בעיני הרשויות לסוחר נשים, ואילו הנשים עצמן רואות בו את מי שעזר להן להגר ולהרוויח כסף בקנדה. ממשלת קנדה מתלוננת: "לעתים תכופות קורבנות סחר לא רואות בעצמן כאלה. לדוגמא, במקרה של עובדות זמניות ממדינות אחרות, הן עשויות לרצות להיסחר כי הן יכולות להרוויח בקנדה יותר מאשר בבית". ואם הן רצו את זה, ממשלת קנדה תשמח להעניש ולגרש גם אותן.

יום שבת, 1 בספטמבר 2018

היסטוריה קצרה של המונח "עבודת מין"

ז'קלין מונטרו היא עובדת מין לשעבר ברפובליקה הדומיניקנית. היא אומרת שהחיים בזנות הם חיים נוראיים. היא גם קוראת לעצמה "עובדת מין", מנהיגה איגוד עובדות מין של אלפי נשים, ונבחרה לפרלמנט עם מצע של זכויות אדם לעובדות מין ולהטב"ק. ג'נט מוק היא פעילה פמיניסטית, אפרו-אמריקנית, אישה טרנסית ועבדה בעבר בזנות. היא אומרת שהיא לא קורבן סחר וגם לא אישה מועצמת, שהלקוחות הגעילו אותה אבל היא הייתה צריכה את הכסף, וגם שעבודת מין היא עבודה. דוקטור קרול קווין עבדה בחשפנות ונהנתה מכל רגע. גם היא רואה בעצמה עובדת מין.

נשים מכל הגוונים, החוויות והמעמדות קוראות לעצמן עובדות מין. 81% מהנשים השבדיות העובדות בזנות אומרות שזנות היא עבודה או סוג של עבודה; אלפי קילומטרים מהן, הנשים העובדות בזנות רחוב באקוואדור מכנות את עצמן "עובדות מין". ההיסטוריה והשכיחות של המונח סותרות את הטענות שעובדות מין אינן באמת קיימות, שהן זונות פריווילגיות או שהן סוכנות של סרסורים.

1978, קרול ליי טובעת את המונח "עבודת מין"

קרול ליי נאלצה לברוח מהבית בגיל 15 אחרי שהוריה היהודים אסרו עליה לצאת עם נער לא יהודי. לאחר מספר שנות נדודים היא הגיעה חסרת כול לסן פרנסיסקו ונכנסה לתעשיית המין. כשהייתה בת 27 הגיעה לסדנה פמיניסטית בנושא זנות, שנערכה תחת הכותרת Sex Use Industry. היא מספרת: "המילים האלה בלטו והביכו אותי. איך אני יכולה לשבת בתור שווה פוליטית בקרב נשים אחרות אם אני מוחפצת בצורה כזאת, אם אני מוגדרת רק כמשהו שמשתמשים בו, אם מסתירות את התפקיד שלי בתור משתתפת וגורם בעסקה?
[...]
בתחילת הסדנה הצעתי לשנות את הכותרת ל-Sex Work Industry, מפני שזה התיאור של מה שהנשים בה עושות. אף אחת לא התנגדה. המשכתי והסברתי כמה חשוב ליצור דיון על תעשיית המין, שיכלול גם נשים העובדות בתעשייה."

המונח שהמציאה, "עבודת מין", אומץ על-ידי איגוד עובדות המין האמריקאי באותה תקופה, COYOTE (Call off Your Old Tired Ethics).

1982, באקוואדור מוקם אחד מאיגודי עובדות המין הראשונים באמריקה הלטינית:

עובדות במכוני הזנות הממוסדים בקיטו הקימו איגוד במחאה על תנאי התברואה הירודים. הן קראו לו "האיגוד האקוואדורי של עוֺבדות אוטונומיות".

1983, רות מרי קלי היא הארגנטינאית הראשונה המשתמשת במונח "עובדת מין"

רות מרי קלי הייתה הזונה המפורסמת ביותר בארגנטינה, אחרי שפרסמה בשנות השבעים אוטוביוגרפיה שצונזרה על-ידי הדיקטטורה. ב-1983 היא הגיעה לנאומו של הנשיא הדמוקרטי החדש, ראול אלפונסין, וקראה במהלכו: "הנשיא, הנשיא, אני עובדת מין". לא ידוע אם המציאה את המונח בעצמה או הושפעה מתנועת עובדות המין האמריקאית.

בעשור הבא קמו איגודי עובדות מין רבים באמריקה הלטינית. באורוגוואי הוקם AMEPU, "האיחוד האורוגוואי של זונות ציבוריות", ונציגותיו השתתפו במצעד האחד במאי ב-1988 בדרישה לתנאי עבודה טובים יותר. בפרו יצאו לרחובות ארבע-מאות עובדות מין במחאה על סגירת אחד המכונים הגדולים בעיר הבירה לימה, וקראו "אנחנו רוצות לעבוד! אנחנו רוצות לעבוד!"

1984, עובדות מין מקימות את איגוד עובדות המין הראשון בתאילנד

האיגוד נקרא Empower, וידוע גם בשם "המרכז למען הגנה על עובדות מין". יותר מ-50,000 עובדות מין היו מעורבות בפעילותו מאז הקמתו. כיום הוא מונה כ-25,000 חברות.

1987, דיון בכנס עובדות המין של אמריקה הלטינית על המונח הרצוי לתיאור עיסוקן

גבריאלה לייטה, נציגת האיגוד הברזילאי וזונה גאה, מתארת באוטוביוגרפיה שלה ויכוח בינה לבין שאר הנציגות: "הקולגות שלנו באמריקה הלטינית חשבו שהתנועה הברזילאית מפגרת אחריהן, כי הן השתמשו במונח 'עובדות מין' ואנחנו עדיין קראנו לעצמנו 'זונות', כאילו לא התגברנו על הדעות הקדומות. לדעתי זה בדיוק הפוך, לשנות את השם שלנו נראה כאילו אנחנו צריכות להתנצל על זה שאנחנו זונות.
[...]
הציגו אותי בתור 'גבריאלה לייטה, המנהיגה הוותיקה ביותר שלנו, מהנהלת איגוד עובדות המין הברזילאי'. לקחתי את המיקרופון ואמרתי: 'אני שמחה מאוד להיות כאן, אבל אני רוצה לתקן אתכן. אני רוצה להגיד שהשם של האיגוד שלנו הוא 'איגוד הזונות של ברזיל', ואני מבקשת שככה גם תקראו לנו. אנחנו רוצות שיקראו לנו זונות."

במהלך אותה שנה לייטה נאלצה להיכנע לרצונן של עובדות המין בברזיל עצמה: "כנס הזונות הלאומי השני. אף אחת לא רצתה להשתמש בשם 'זונות'. מהרגע שהתארגנו, היינו חייבות למצוא שם 'רציני' יותר. החלטנו לקרוא לעצמנו 'הרשת הברזילאית של עובדות מין', ומאז כולם קראו לזונות 'עובדות מין'. דרך אגב, אני נגד זה. אני מעדיפה לנכס לעצמי מחדש את המילה 'זונה', לא לברוח ממנה".

1987, הספר "Sex Work: Writings by Women in the Sex Industry" יוצא לאור בארה"ב

אחד הטקסטים הראשונים המתייחס לעבודת מין ומספק מרחב ביטוי לעובדות המין עצמן. הספר הכניס את המונח "עבודת מין" לשימוש נרחב יותר במדינות המערב.

1989, עובדות מין באוסטרליה מקימות את הארגון הלאומי של עובדות מין

ארגון Scarlet Alliance איחד בתוכו איגודי עובדות מין מכל רחבי אוסטרליה, והצהיר שבין מטרותיו "לקדם את זכויות האדם של עובדות מין בעבר ובהווה, למגר את האפליה נגדן, להבטיח את זכויותיהן של כל עובדות המין לבריאות ולביטחון תעסוקתיים, ולהתנגד לכל חוק או תהליך שאינם מקדמים את זכויות העוֺבדות". הארגון ממשיך להשפיע על המדיניות האוסטרלית גם בימינו, בהצלחה לא מועטה.

1992, בקולקטה, הודו, מוקם איגוד עובדות המין הגדול בעולם

DMSC מוקם בשיתוף פעולה של ארגונים נגד איידס ו-11,000 עובדות מין. ב-1997 הוא ערך כנס לאומי של עובדות מין, בהשתתפות 4,000 נשים מכל רחבי הודו, תחת הסיסמה "עבודת מין היא עבודה לגיטימית. אנחנו רוצות זכויות עובדים". כיום מונה האיגוד כ-65,000 עובדות מין.

1994, איגוד עובדות מין חדש ביפן

עובדות מין יפניות הקימו איגוד וקראו לו SWEETLY, ראשי תיבות של
Sex Workers! Encourage, Empower, Trust and Love Yourselves

1998, איגוד עובדות המין הראשון במזרח אפריקה

נשים מחמישה ברים שונים בניירובי, קניה, הקימו את ארגון BHESP (Bar Hostess Empowerment and Support Programme), כדי להתמודד עם האלימות המשטרתית. כיום חברים בברית עובדות המין של קניה, KESWA, שבעים איגודים שונים.

1999, איגוד עובדות המין הראשון בבנגלדש

בעקבות סגירת אחד המכונים הגדולים בעיר הבירה דאקה, הנשים שעבדו בו יצאו למחאה, קראו, "אנחנו אוכלות בזכות העבודה שלנו; אנחנו דורשות את זכויותינו כעובדות", והקימו את איגוד עובדות המין ULKA, "כוכב שביט". כיום קיימים במדינה לפחות 29 איגודי עובדות מין.

בשנות האלפיים המונח "עבודת מין" התפשט במדינות רבות נוספות וגם בקרב האקדמיה, המוסדות הרפואיים ועמותות סיוע שונות. נוסף על הנשים העובדות בזנות, המונח "עבודת מין" משמש גם שחקניות פורנו, עובדות במצלמות, חשפניות ונשים אחרות בתעשיית המין. כך הנשים העובדות בתעשייה מתאחדות תחת מטריה אחת ומוותרות על פריווילגיית ה-Whorearchy, ההירארכיה שעלולה לעשות "הפרד ומשול" בין עובדות המין השונות.

יש כמובן גם נשים רבות בתעשיית המין שאינן קוראות לעצמן "עובדות מין". חלקן "זונות מאושרות" כמו גבריאלה לייטה, שיש להן מספיק ביטחון כדי לכנות את עצמן "זונות" למרות הסטיגמה; חלקן נמצאות בתיירות המין, ורואות בעצמן בנות זוג של התיירים ולא עובדות מין; חלקן מקוות לצאת מהזנות במהרה ולא קוראות לעצמן "עובדות מין" משום שהן לא רואות בזה קריירה; וחלקן פשוט לא רואות בזנות עבודה. ראוי להקשיב להן ולקרוא להן כמו שהן מבקשות שיקראו להן.

לנשים שכן קוראות לעצמן "עובדות מין" אין את הפריווילגיה לא לראות בזנות עבודה. העבודה שלהן אולי לא מוצאת חן בעיניכן, ואולי גם לא בעיניהן, אבל זאת העבודה שלהן והן דורשות זכויות עובדים.

2018, ישראל: מוקם ארגון עובדות המין הראשון במדינה, ארגון "נשים עובדות".

_______________________________________________________________________

באופן טבעי, ההיסטוריה המוצגת ברשומה אינה מלאה ומתבססת על ידיעותיי בלבד. אשמח לקבל השלמות ועדכונים בנושא.

_______________________________________________________________________

רשומות דומות:

יום שבת, 25 באוגוסט 2018

רות מרי קלי. התענוג הוא מהפכה נגד הסמכות

ראול אלפונסין עלה לנאום מול ההמונים בבואנוס איירס. זה היה העשירי בדצמבר 1983, אלפונסין היה הנשיא הדמוקרטי הנבחר אחרי תשע שנים של דיקטטורה מחרידה, והנאום שלו יהפוך לאחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה של ארגנטינה. אלפונסין נאם במשך עשר דקות על הדמוקרטיה החדשה, כשלפתע נשמעה קריאה מהשורות הראשונות: "הנשיא, הנשיא, אני עובדת מין!"

עובדת המין היתה רות מרי קלי, והיא כבר היתה ידועה בארגנטינה. בתחילת שנות השבעים היא התייצבה במשרדו של העיתונאי חוליו ארדילס גראי ודרשה שיקשיב לסיפור חייה. ב-1972 הם פרסמו את האוטוביוגרפיה שלה. זאת היתה הפעם הראשונה שארגנטינה שמעה על רות מרי, וכאמור, זאת ממש לא היתה הפעם האחרונה.

האוטוביוגרפיה של רות מרי

רות מרי הבינה היטב את חשיבות הדמוקרטיה. אחרי הכול, החונטה אסרה לפרסם את ספרה, והדיקטטורה של פרון אסרה אותה שלושים שנה קודם לכן כשחילקה עלונים נגד השחיתות. בכלל, לרות מרי הייתה היסטוריה ארוכה של הסתבכויות עם הרשויות. כבר בנערותה היא אושפזה שוב ושוב במוסדות למיניהם בעקבות התנהגותה הפרועה, והעבירה את רוב שנות העשרה שלה בניסיון לברוח מהם. "לא היה קל ללמוד איך לזכות בחופש שלי. אני מורדת. אני תמיד עומדת על המשמר מול כל סמכות, מול כל מי שמנצל את הכוח שלו, גם אם זה הכוח הכי קטן."

למוסדות היה כוח ממש לא קטן, והם ניצלו אותו כדי להתעלל במאושפזים, לכלוא אותם ולטפל בהם במכות חשמל. רות עשתה כל מה שיכלה כדי להתנגד: "אני זוכרת את עצמי בגיל 16 במוסד לנשים. התנהגתי רע. הולכים להעניש אותי. אני עולה לחלון הכי גבוה. תמיד יש לי את התשוקה לגבהים. אני על הגג, גבוה, גבוה. אני מרגישה חופשייה. אף אחד לא יכול לעשות לי כלום בגובה הזה. אני מלכת העולם, העולם לרגליי, אני מחזיקה את כל העולם בידיי. כולם משתגעים מרוב פחד. הם סובלים. חושבים שאני עומדת להרוג את עצמי. אני שולטת בהם, הם משתגעים מהרעיון הפשוט של המוות שלי. אני יודעת שאחר-כך, כשארד, הם ירביצו לי, ישפכו עלי מים, יטביעו אותי באמבט של מים קרים, יזריקו לי זריקות כואבות, יגזרו לי את השיער, יחשמלו אותי. אבל לא אכפת לי. אני באוויר. אני מלכת העולם, גם אם רק לרגע אחד".

אחרי פרסום ספרה ב-1972, רות שוב הרגישה מלכת העולם לרגע אחד, ושוב נאלצה לנחות נחיתה כואבת, הפעם כשניסתה לשתף פעולה עם ארגון פמיניסטי שמאלני. הארגון סילק אותה משורותיו בגלל דרישתה להכיר בזנות כעבודה. "קיוויתי למצוא הזדהות בארגון. חשבתי שהוא המתאים ביותר למאבק למען השחרור הכללי של נשים, אבל לא היה שם מקום למאבק השחרור של זונות".

רות מרי עברה לשתף פעולה עם חזית השחרור ההומוסקסואלי, Frente de Liberacion Homosexual, ארגון מיתולוגי למען זכויות גייז. רות מרי, שניהלה בחייה מערכות יחסים עם נשים וגברים, ייסדה בתוך החזית את קבוצת SAFO, אחת התנועות הלסביות הראשונות בארגנטינה.

עם סיום הדיקטטורה והצנזורה, רות מרי קלי החלה לפרוח באמת. כשהיא מתקרבת לגיל שישים, היא ייסדה איגוד של עובדות מין, שיתפה פעולה עם תנועות להט"ב ופאנק, הרצתה באוניברסיטאות ובכנסים פמיניסטיים, ויצאה נגד הדיכוי המשטרתי כלפי עובדות מין. ב-1984 היא השתתפה בהפגנת הענק לרגל יום האישה, ביחד עם קבוצה של עובדות מין נוספות. בזמן שאחת ממנהיגות ההפגנה, מריה אודונה, עלתה על מדרגות הקונגרס והניפה את השלט "לא לאימהוּת, כן לתענוגות", רות מרי וחברותיה הניפו שלט אחר, "התענוג הוא המהפכה", וחילקו עותקים של צווי משטרה כדי לחשוף את הדיכוי של עובדות מין.

מריה אודונה

רות מרי ניסתה להקים איגוד עובדות מין, וכתבה בעיתונים כי "הזכויות של הזונות זהות לזכויות של כל עובד אחר. למה המדינה לא מאפשרת לנו לעבוד עצמאית? אנחנו צריכות להתאגד ולהקים שירותי רווחה ורפואה לחברות האיגוד". ניסיון ההתאגדות נכשל. איגודי העובדים הממסדיים סירבו לקבל את עובדות המין לשירותיהם, איגוד הגייז חשש שהיא תפגע בתדמיתו, והפמיניסטיות היו עסוקות בוויכוח פנימי אם צריך להקשיב לה או שהיא סתם משוגעת.

בסוף שנות השמונים, רות מרי הודתה: "יכול להיות שלא אזכה לראות איגוד עובדות מין לפני מותי. אבל דבר אחד בטוח: מישהי תמשיך את פעילותי ותקים אותו בסופו של דבר". 

ב-1995 זה אכן קרה: CTA, אחד מאיגודי העובדים הגדולים בארגנטינה, קיבל לשורותיו את איגוד עובדות המין הארגנטינאי, AMMAR. רות מרי זכתה לראות את זה קורה, גם אם כבר הייתה מבוגרת ולא פעילה באיגוד החדש.

רות מרי

רות מרי נפטרה בשנת 2000, ענייה כמו שהייתה כל חייה. "בזכות העוני שלי, אני יכולה לעבור ממקום למקום בלי בעיה. כל מה שיש לי זאת מזוודה אחת עם הדברים שלי. אני יכולה להגיד כל מה שאני חושבת ולעשות כל מה שאני מרגישה. לא עוצרים אותי ולא עצרו אותי כל בתי-הכלא והמוסדות שהחברה ניסתה לכלוא אותי בהם. אני יותר מאושרת מכל מהאנשים העשירים שרק פוחדים להפסיד את מה שיש להם." רות מרי קלי, מי שנהגה לחלק לעוברי אורח כרטיס ביקור עם הכיתוב "רות מרי קלי, זונה", מי שהיתה האישה הראשונה בארגנטינה שקראה לעצמה "עובדת מין", נחשבת כיום לגיבורה שהקדימה את זמנה. בכתבה לכבודה באתר ארגנטינאי פמיניסטי, הכותבת מסכמת: "כולנו הבנים והבנות של הזונה הזאת. הבנים והבנות הגאים שלה".

יום שישי, 17 באוגוסט 2018

קיטו: המאבק על הרחובות

נשים בבירת אקוודור נאבקות על הזכות לעבוד ברחוב


עובדות המין במרכז ההיסטורי של קיטו לא מפסיקות לזוז. על-פי החוקה האקוודורית, לכל האזרחים יש זכות לנוע בחופשיות, ולכן למשטרה אסור לעצור אותן – כל עוד הן נמצאות בתנועה. ברגע שהן נעצרות לנוח, הן נעצרות גם על-ידי המשטרה.

בעשור האחרון אפילו התנועה המתמדת לא עזרה להן. מרכז העיר עבר ג'נטריפיקציה כדי לשמח את התיירים, והמדינה ובעלי העסקים אינם חושבים שעובדות המין תורמות לתיירות. על-מנת לסלק את הנשים מהרחובות, העירייה סגרה ב-2015 את המלונות שבהם עבדו.

עובדות המין ארגנו עצרות מחאה המוניות נגד סגירת המלונות. ארבעים מהן חסמו את נתיבי הרכבת הקלה במשך שעה, ואיימו לעשות זאת בכל יום עד שהמלונות ייפתחו מחדש. רגע השיא של המחאה הגיע מספר ימים לאחר מכן, כשאחת מעובדות המין קיימה יחסי מין עם לקוח באמצע המרכז ההיסטורי של קיטו, בזמן שחברותיה מקיפות אותם וקוראות, "אנחנו הולכות לעשות סקס ברחובות" ו"זה מה שראש העיר רוצה? זה מה שראש העיר רוצה?" העיתונים פרסמו כותרות כמו "לעובדות המין בקיטו אין גבולות", ועובדות המין התראיינו והכריזו, "אין לנו אפשרויות אחרות אם סוגרים לנו את המלונות".

העירייה נכנעה ואפשרה לשלושה מלונות להיפתח שוב, לפחות זמנית. היא גם נכנסה למו"מ עם ארגוני עובדות המין, שממשיך עד היום ללא הצלחה גדולה. הנשים רוצות לקבל רחוב משלהן במרכז ההיסטורי, ואילו העירייה מעדיפה לשלוח אותן לפרבר מרוחק ומסוכן. מכוני ליווי בעלי רישיון אמנם חוקיים באקוודור, אבל לעובדות הרחוב אין כוונה לעבוד בהם – הן רוצות את החופש ואת העצמאות שלהן. בעקבות סיכום עם העירייה, הן יוצאות בינתיים להפסקת צהריים בכל יום, כדי שהתלמידים היוצאים מבתי-הספר לא יצטרכו חס וחלילה לראות אותן בדרכם הביתה.

הפגנה: "לא להכיר בעבודה שלנו זאת גם אלימות", "גם נשים טרנסיות עוסקות בזנות" 

המאבק על הרחוב אינו המאבק הראשון של עובדות מין בקיטו. הן החלו להתארגן כבר ב-22 ביוני 1982, כשהקימו איגוד וקראו לו "איגוד העובדות האוטונומיות 22 ביוני". בפעולתן הראשונה הן זרקו מהחלונות את כל המזרונים המלוכלכים ממכוני הליווי החוקיים, כמחאה נגד תנאי התברואה הירודים בהם. ב-1988 הן פתחו בשביתת מחאה נגד העלאת מחירי השכירות במכונים, ונעלו את עצמן באחד המכונים במשך שבוע עד שהבעלים נכנעו. בשנת 2000 הן יצאו לשביתה כללית עם שורת דרישות, שביניהן הורדת מחירי החדרים ושיפור תנאי התברואה והבטיחות.

כיום "איגוד העובדות האוטונומיות 22 ביוני" מספק שירותים שונים עבור עובדות המין, מפעיל קרנות צדקה ומעניק חבילות מזון לקראת חג המולד. נשות האיגוד עוסקות גם בפעילות ציבורית והוציאו ספרים, ערכו תערוכות, הפיקו מחזות ועזרו בהקמת מקלט לעובדות מין.

בניגוד למדינות אחרות, באקוודור ארגונים פמיניסטיים פועלים בשיתוף פעולה עם איגודי עובדות מין. ב-2003, למשל, הם ערכו סמינר משותף לקראת דיון בפרלמנט על חוקי הזנות במדינה. צעדת השרמוטות באקוודור תומכת בפומבי בזכויות עובדות מין, ומצהירה: "כנגד הדיכוי שעובדות מין סובלות ממנו - 'שרמוטות בתשלום' בין 'שאר השרמוטות' - אנחנו מתאחדות לשורה אחת של 'כולנו שרמוטות, כולנו זונות'".   

סרטון נחמד בספרדית לקראת צעדת השרמוטות באקוודור. "למען האוטונומיה על גופי", "למען החופש המיני," "אנחנו צועדות. ואתן?"
         

ההצלחה של איגודי עובדות המין העניקה השראה לעובדות מין בערים נוספות, וכיום קיימים איגודי עובדות מין בכל אחד מהמחוזות של אקוודור. איגוד העובדות בזנות רחוב בעיר מצ'אלה, Colectivo Flor de Azalea, "קולקטיב פרח הרודודנדרון" (יש פרח כזה!), החליט לחשוף ב-2004 את ההתעללות המשטרתית בנשים. כשהמשטרה הגיעה כהרגלה להבריח את הנשים מהרחובות, שבעים מתוכן סירבו לזוז והמשטרה עצרה אותן. הנשים צילמו בטלפונים הניידים שלהן את המכות והעלבונות שספגו מהשוטרים במשאית שהובילה אותן למעצר, ואז הזעיקו את נשות האיגוד הפמיניסטי המקומי, שאיימו להגיש תלונה נגד השוטרים. מאז השוטרים נזהרים. 

צעדת מחאה של קולקטיב פרח הרודודנררון במצ'אלה

שוב בקיטו, הארגון "פרויקט טרנסג'נדר" ייסד פטרול שתפקידו להעביר הדרכות לשוטרים ולספק ייעוץ חוקי לעובדות מין טרנסיות. במקביל, כמה מאיגודי העובדות בזנות רחוב בעיר - "1 במאי", "למען עתיד טוב יותר" ו"תקווה לעתיד" - הפיקו סרטון הסברה, "עובדות המין של קיטו: הזכות לרחוב". הן מסבירות בו מדוע הן מעדיפות וראויות להמשיך לעבוד ברחוב ולא במכונים: "לקהילה בקיטו יש זכויות, ואנחנו חלק מהקהילה. גם אנחנו שייכות לקיטו. גם אנחנו חיות כאן". 

           

______________________________________________________________________

לקריאה נוספת:

בלוג על חיי היומיום של העובדות בזנות רחוב בקיטו
רשומה על דיאנה רודריגז, עובדת מין לשעבר, אישה טרנסית וחברת הקונגרס האקוודורי

______________________________________________________________________ 

הרשומה מבוססת על שני מחקרים:


Cotidianidad de las trabajadoras sexuales del Centro Histórico de Quito / Cajas Salazar, Diana Fernanda

וגם על הערך בנושא איגוד עובדות המין האקוודורי, בתוך Encyclopedia of Prostitution and Sex Work / Melissa Hope Ditmore, עמוד 48.

יום שישי, 10 באוגוסט 2018

נשיקה לגבריאלה

גבריאלה לייטה, 2013-1951, מייסדת איגוד עובדות המין הברזילאי הראשון


לגבריאלה לייטה וחברותיה ברובע האורות האדומים של סאו פאולו נמאס. אלה היו שנות השבעים בברזיל, תקופת הדיקטטורה, והדיכוי המשטרתי ברובע הלך וגדל. השוטרים הטרידו את הנשים ושדדו את הלקוחות. הקש ששבר את גב הגמל היה היעלמותן של שתיים מהנשים, שנראו בפעם האחרונה בתוך רכב משטרה. גבריאלה הכינה עלון עם תיאור המקרה, ושכנעה את הסרסורים לתרום כסף להדפסת העלון ולהפצת אלפי עותקים שלו.

העלונים עוררו רעש גדול, והשכונה כולה התייצבה להפגנה לצד הנשים. בעלי ברים, מלצרים, סרסורים וטרנסג'נדריות הגיעו לתמוך, ועיתונים מכל רחבי המדינה דיווחו על ההפגנה. תגובת המשטרה היתה קשה: השוטרים סגרו את כל המכונים מיד לאחר שהמפגינים התפזרו, ושתי הנשים שנעלמו לא נמצאו מעולם. בשנים הבאות עובדות המין חזרו לעבוד אבל לא העזו למחות שוב.

שמונה שנים לאחר מכן, חברת המועצה השחורה הראשונה בהיסטוריה של ריו דה ז'ניירו, בנדיטה דה סילבה, הזמינה נשים שעבדו בזנות להשתתף בכנס הראשון של נשות הפאבלות. גבריאלה לייטה הגיעה ביחד עם שתי חברות נוספות, כשהיא נושאת את השלט "זונה היא אישה". מול אולם מלא, כשהיא רועדת מפחד, לייטה עלתה לנאום. "קוראים לי גבריאלה, ואני זונה מווילה מימוסה [רובע האורות האדומים של ריו], ממש כאן ליד". בשנים הבאות היא תשתתף ותנאם במאות כנסים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה. "זהו, אמרתי את זה. אני זונה. שברתי את הטאבו. זונות הרי לא אמורות לדבר. אני דיברתי, וגיליתי שיש הרבה אנשים שרוצים להקשיב."


האוטוביוגרפיה של גבריאלה לייטה. "בת, אמא, סבתא וזונה"

בעקבות אותו נאום קצר, כל כלי התקשורת ביקשו לראיין את גבריאלה. היא הפכה לדוברת של הזונות בברזיל, והחליטה לארגן כנס לאומי שלהן. זה לא היה קל: אף מלון לא הסכים לארח אצלו את הנשים. אף אולם לא רצה לספק להן מרחב. רק מרכז תרבותי אחד הסכים, למרות שעובדיו איימו להתפטר בתגובה.

יותר מאלפיים זונות הגיעו לכנס מכל רחבי המדינה. "החֶברה ראתה אותנו מתארגנות בשם המקצוע שלנו. אנחנו ראינו זו את זו עומדות על זכויותינו בפעם הראשונה." כמו באותה הפגנה בסאו פאולו, גם הפעם הן דיברו בעיקר על האלימות המשטרתית. בסיום הכנס, אותם עובדי המרכז שאיימו להתפטר הודו לנשים על ההשראה והעניקו להן פרחים.

"מאז הכנס, כולם רצו לדבר איתנו. אוניברסיטאות, סוציולוגים, אינטלקטואליות. חוקרי זנות ראו עד אז את הזונות בתור קורבנות, ורק רצו להוכיח את התזה שלהם. עם הזמן, המחקר נעשה מורכב יותר בזכות הפעילות שלנו. היום כבר קשה לערוך מחקר על זנות בלי לצטט אותנו."

גבריאלה לייטה ושתי נשים נוספות, קלרה ויוניס, הקימו ב-1987 את איגוד הזונות הראשון של ברזיל. משתתפות אחרות בכנס חזרו לעריהן והחלו לארגן בהן את עמיתותיהן לעבודה, בתמיכת סטודנטים, אינטלקטואלים וגורמים נוספים. גבריאלה קיבלה בינתיים משרת הוראה במכון ללימודי דת, שבו העבירה את הקורס "זנות וזכויות אזרח".

לייטה נסעה לעיר רסיפה להיפגש עם עובדות המין המקומיות, הפיקה איתן את עיתון הזונות "נשיקת הרחוב" ועזרה לארגן את כנס הזונות הראשון בצפון-מזרח ברזיל. ראש עיריית רסיפה תמך בהן וסיפק להן אולם תיאטרון עבור הכנס. הפעם הנושא העיקרי לדיון היה איך לכנות את עצמן. "כנס הזונות הלאומי השני. אף אחת לא רצתה להשתמש בשם 'זונות'. מהרגע שהתארגנו, היינו חייבות למצוא שם 'רציני' יותר. החלטנו לקרוא לעצמנו 'הרשת הברזילאית של עובדות מין', ומאז כולם קראו לזונות 'עובדות מין'. דרך אגב, אני נגד זה. אני מעדיפה לנכס לעצמי מחדש את המילה 'זונה', לא לברוח ממנה".

עובדות מין או זונות, היו לא מעט אנשים שהתנגדו לעצם קיומן. הסרסורים בריו חששו שעובדות המין ישיגו זכויות ויפסיקו להיות תלויות בהם, ואסרו על לייטה להיכנס לרובע האורות האדומים. נשות המכון ללימודי דת חשבו שזונה אינה ראויה ללמד במכון, וחתמו על עצומה שגרמה לפיטוריה (עובדי המכון הגברים סירבו לחתום על העצומה).

ארצות הברית כולה התגייסה כדי לפגוע בעובדות המין בברזיל. ארגון הסיוע של ממשלת ארה"ב, USAID, הבטיח למשרד הבריאות הברזילאי 48 מיליון דולר בתמורה לכך שיפסיק לחלק קונדומים לעובדות מין ויפסיק לתמוך באיגודים שלהן (זאת הדרישה של ארה"ב מכל המדינות שהיא תורמת להן). שר הבריאות התייעץ עם לייטה, והחליט לסרב להצעה האמריקאית. ברזיל הפכה למדינה המתפתחת היחידה שאינה מקבלת סיוע מ-USAID.

לייטה המשיכה בפעילותה. איגוד עובדות המין שהקימה בריו, Davida, קיבל בין השאר מימון ממשרד הבריאות למען המאבק באיידס. ב-2002 גבריאלה אפילו שכנעה את משרד הבריאות להפיק קמפיין נגד איידס, עם הסלוגן "אל תתביישי, אישה, זה המקצוע שלך". הקמפיין הוביל לדיון כולל, שבסופו משרד העבודה של ברזיל הכניס את הזנות לרשימת המקצועות שלו, ובכך הבטיח זכויות עובדים לעובדות המין.

פוסטרים של הקמפיין. משמאל: "אין בושה בלהיות זונה". מימין: "אין בושה בלהילחם למען הזכויות שלך"

איגוד עובדות המין הקים גם חברת אופנה, Daspu ("Das Putas"), כדי להילחם בסטיגמה נגד עובדות המין. תצוגת האופנה השנתית של החברה, שמככבות בה עובדות מין, הפכה למסורת ארוכת שנים. "כשהחברות הזונות שלי צעדו יפהפיות וגאות על המסלול, בלי בושה, הן דיברו בעד עצמן ועשו מהפכה אמיתית. זאת הייתה פוליטיקה מהפכנית."

ב-2010 החליטה לייטה שהגיע הזמן להיכנס באמת לפוליטיקה, ורצה בבחירות לקונגרס כחברת מפלגת הירוקים, עם מצע שקרא לאי-הפללה של הפלות, סמים וזנות, לזכויות טרנסג'נדרים ולנישואים חד-מיניים. הקמפיין שלה אפילו זכה לסרט תיעודי משעמם, "נשיקה לגבריאלה", מה שלא עזר לה לקבל יותר מ-1,200 קולות.

                              

בהקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, גבריאלה לייטה מסכמת את מה שלמדה במהלך חייה: "אני אומרת את מה שאני חושבת. למדתי כמה חשוב להביע דעה, להתלונן כשמשהו לא מוצא חן בעינייך. לקח לי הרבה זמן לעשות את זה כמו שצריך, ואני לא הולכת לוותר עכשיו. נלחמתי על זה הרבה זמן, ועכשיו אני נלחמת כדי לשכנע את אחיותיי הזונות שגם להן יש את הזכות להביע את דעתן."

"ויש עוד משהו שחשוב לי, אולי הכי חשוב. החופש. החופש לחשוב אחרת, להתלבש אחרת, להתנהג אחרת. אני לא יודעת מאיפה הגיעה התשוקה שלי לחופש, אבל היא תמיד איתי. זאת אני כמו שאני: בת, אימא, סבתא וזונה".

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

הודו: איך עובדות מין נלחמות בסחר בנשים

בשבוע שעבר הראיתי איך המלחמה הממסדית בסחר בנשים בהודו פוגעת בקורבנות סחר. השבוע אראה איך עושים זאת נכון, או יותר נכון איך עושות זאת נכון: עובדות המין בהודו נלחמות בסחר בנשים בעצמן, ובהצלחה מרשימה.

במערב בנגל, הודו, קיים כנראה איגוד עובדות המין הגדול בעולם, DMSC, שחברות בו 65,000 נשים. האיגוד מתפעל 51 מרפאות, 32 מוסדות חינוכיים ו-33 מועצות לניהול עצמי – מועצות שתפקידן העיקרי הוא להתמודד עם נושא הסחר בנשים.

מחקר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) וקרן האוכלוסייה של האו"ם (UNFPA) בחן את הצלחת האיגוד במלחמה בסחר בנשים. תוצאות המחקר לא משאירות מקום לספק:

- ירידה של 90% במספר הקטינות בזנות מאז 1992.
- עלייה בגיל החציוני של עובדות המין מ-22 ל-28.
- מבין כל מקרי הסחר שהתגלו במערב בנגל, 80% התגלו בזכות פעילותו של איגוד עובדות המין.

איך האיגוד הצליח לצמצם את הסחר בנשים ולאתר את הקורבנות?

1. נציגות האיגוד מבקרות בכל יום במכונים, מאתרות את הנשים החדשות ומלוות אותן לריאיון במשרדי האיגוד, כדי לוודא שאינן קטינות ושהגיעו לעבוד מרצונן.

2. בין 2009 ל-2011, 12% מהנשים החדשות שהגיעו למכונים היו קורבנות סחר (215 קטינות ו-45 נשים שהגיעו בכפייה). נשות האיגוד, חלקן קורבנות סחר לשעבר בעצמן, מסייעות להן לחזור לביתן ולמשפחתן תוך הקפדה על דיסקרטיות. אם מתברר שהמשפחה עצמה מהווה סכנה לביטחון הנערה, הנערה מקבלת מקום במוסד ציבורי כדי שתוכל להשתקם.

האיגוד אינו מסתפק באיתור קורבנות סחר וסיוע להן. הוא מוודא שגם מי שהגיעו לעבוד מרצונן לא ייפלו קורבן לסחר:

3. 88% מהנשים הגיעו לעבוד מרצונן, והאיגוד מספק להן ייעוץ חוקי, רפואי וכלכלי. נשות האיגוד ממשיכות לעקוב אחר מצבן בחודשים הבאים.

4. עובדות המין הקימו בנק עצמאי, שמספק הלוואות בתנאים הוגנים על-מנת שהנשים לא יצטרכו להשתעבד לגורמים מפוקפקים. האיגוד מעודד את הנשים לחסוך כסף כדי שלא יהיו תלויות באחרים, וחברות האיגוד עוברות ממכון למכון בכל יום במטרה לאסוף כספי חסכונות מהנשים.

בנק עובדות המין, USHA, כולל כיום כ-16,400 עובדות מין לקוחות, ומגלגל 2.5 מיליון דולר בשנה. הוא משקיע את הכסף בפיתוח פרויקטים קהילתיים.

5. האיגוד קנה קרקע והקים עליה בית-ספר לילדיהן של עובדות המין. שיעורי ההשתתפות בבית-הספר וידיעת קרוא-וכתוב עלו פלאים, והם מצמצמים את הסיכויים שאותם ילדים יהיו קורבנות סחר בעתיד.

6. האיגוד פועל למען שימוש בקונדומים. מאז 1992, שיעור השימוש בקונדום עלה מ-3% ל-87%; שיעור הסיפיליס ירד מ-25% לפחות מ-1%. שיעור ה-HIV עומד על כ-5%, לעומת 50% בקרב עובדות מין באזורים אחרים בהודו.

הלקח ברור: ברגע שנותנים את הכוח לעובדות המין עצמן, לא רק שהסחר בנשים מצטמצם באופן ישיר, אלא שגם הגורמים העקיפים לסחר בנשים מצטמצמים: עובדות המין חזקות יותר כלכלית, בריאות יותר ומקבלות ייעוץ חוקי וחברתי, וכל אלה מונעים מלכתחילה את הסחר בנשים.  

______________________________________________________________________

לקריאה נוספת על פעילותו של האיגוד: מניפסט עובדות המין של הודו