ההיסטוריה של האקטיביזם הלהט"בי בצ'ילה

"הבלט הכחול" היה מופע ריקודים מפורסם בצ'ילה בשנות השישים. ההופעות נערכו בבורדל המפורסם ביותר בעיר הבירה סנטיאגו, והמופיעות היו שש נשים טרנסיות. הן נקראו "הבלט הכחול" על-שם הכינוי הזהה של קבוצת הכדורגל אוניברסידד דה צ'ילה באותן שנים. הכדורגלנים לא היו מרוצים, אבל כל שאר הסלבס של צ'ילה הגיעו בהמוניהם לצפות במופעים.

הבלט הכחול. מתוך האתר: https://candydubois.blogspot.com

נשות הבלט יצאו בעקבות ההצלחה למסע הופעות ברחבי צ'ילה. בעיר אריקה הן היו אמורות להופיע חודש, אבל הצליחו עד כדי כך שנשארו שנה. בעיר ולפראיסו הן התגברו על חרם של ראש העיר נגדן והופיעו במשך מספר חודשים. בחזרה בסנטיאגו הן הופיעו בתיאטרון האופרה עם המופע "אמריקאית בפריס", ומשם יצאו לאירופה והופיעו באיטליה, בספרד ובגרמניה.

החברה הצ'יליאנית נהנתה מהבלט אבל נשארה הומופובית. הסוציאליסט הדגול סלבדור איינדה התגאה בעצרות הבחירות שלו ב-1970: "אפשר להגיד עליי הכול, אבל אני לא גנב ולא הומו". איינדה היה סמל הגבריוּת עם אישה, בנים וכמה מאהבות. לעומתו, מועמד הימין בבחירות היה רווק ללא ילדים. קמפיין הבחירות של איינדה לעג לו שהוא הומו (ואימפוטנט).

העיתון הסוציאליסטי קלארין החל לכנות את מועמד הימין "לה סניורה" ("הגברת"), עם כותרות כמו "לה סניורה הכריזה על מועמדותה לנשיאות". באחת הכתבות אפילו קישרו בינו לבין נשים טרנסיות שעבדו בזנות: "ההומואיות מרחוב סן קמילו ומכל בתי הזונות של עיר הבירה מתכננות להצביע לקולגה שלהן, הגברת מרחוב פיליפס [הרחוב שבו גר מועמד הימין]".

לא ידוע למי הצביעו אותן "הומואיות", אבל איינדה ניצח. הסוציאליזם שלו הבטיח לציבור יותר חופש, אבל לא לקהילה הלהט"בית, שהמשיכה לסבול מאפליה. לכן עשרות הומואים ונשים טרנסיות ערכו ב-22 באפריל 1973 את ההפגנה הלהט"בית הראשונה בתולדות צ'ילה, כשהתאספו להפגין בכיכר המרכזית של עיר הבירה סנטיאגו, הכיכר שבסביבותיה הן נהגו לקבץ נדבות בימים ולעבוד בזנות בלילות. "נמאס לנו מהאפליה," מספרת "לה ראקל". "בשנים ההן, אם היית מסתובב ברחוב והשוטרים היו שמים לב שאתה הומו, היו עוצרים אותך, מרביצים לך וגוזרים לך את השיער רק בגלל שאתה הומו. אף אחד לא הגן עלינו, אפילו לא המשפחות שלנו."

ההפגנה כללה ריקודים, שלטים וקריאות "רוצות חופש!". המארגנת הייתה "לה פּרֶסיַה סוֺטוֺ", קומוניסטית שקיבלה את שמה על שם שחקנית מפורסמת ונהגה לאסוף את חברותיה ולנאום להן על פוליטיקה.

 אחת הכותרות בעקבות ההפגנה: "המהפכה ההומוסקסואלית: ה'מוזרים' רוצים להתחתן"

התקשורת התייחסה להפגנה בעוינות. מגזין הנשים הקומוניסטי "פאלומה" כתב על "חמישים א-נורמלים שהתכנסו בכיכר המרכזית והגעילו את הציבור". קלארין היה בוטה אף יותר: "הנשמות התועות, המשוגעים האבודים, צמאים לתשומת לב, התאספו בדרישה שהרשויות ייתנו להם מקום בשביל הסטיות שלהם. הם פיזרו את השיער הארוך שלהם וחשפו את הרגליים שלהם. הם דורשים שהממשלה תרשה להם להתחתן ולעשות סקס בלי רדיפה משטרתית. החופש שהם רוצים הוא בעצם הפקרוּת. אין להם גבול! לא פלא שאדם מבוגר התיז עליהם גז וזרק עליהם מצית דולק".

כשראש העיר שמע על תוכניות להפגנה נוספת, הוא הודיע שישתמש בכל המשאבים העומדים לרשותו כדי למנוע הפרעות כאלה לסדר הטוב, והבטיח לציבור לזרוק את ההומואיוֺת מהמרחב הציבורי. חמישה חודשים מאוחר יותר, זה בדיוק מה שקרה אחרי שפינושה עלה לשלטון בהפיכה צבאית.

השלטון הצבאי הרחיק את כל מתנגדי המשטר מהרחובות, לא רק להט"ב. בגישת השוק החופשי של פינושה, הקהילה הלהט"בית יכלה לבלות במועדונים ובדיסקוטקים כל עוד לא נראתה בציבור, והמשטרה רק פשטה עליהם מדי פעם כדי לעשות רושם. אנה מריה דה לה פואנטה פתחה בר קטן ללסביות שאירח את מיטב זמרות הגל החדש. קנדי דובואה, אחת מחברות הבלט הכחול, פתחה בר-מסעדה עם הופעות להט"ביות שקיים עד היום (לא הצלחתי לברר אם יש תפריט טבעוני). בבר גייז מסוים הבעלים נהג להסתובב בקימונו, ותמיד הייתה לו עוגה מוכנה כדי להעמיד פנים שמדובר בחגיגת יומולדת במקרה של פשיטה משטרתית.

ארבע שנים אחרי עליית פינושה לשלטון הוקם ארגון ההומואים הראשון בתולדות צ'ילה, "גרוּפּוֺ אינטגרסיון". החברים נפגשו בכל שבוע בבית אחר ושוחחו על הומוסקסואליות. הם כמובן לא דיברו על סקס, הם היו מהוגנים ורק רצו להשתלב בציבור. ב-1982 הם אפילו ערכו מיני-קונגרס, כשמאה מתוכם נפגשו בבר מקומי.

לשלושים חברות הקולקטיב הלסבו-פמיניסטי Ayuquelen, "שמחת הקיום" בשפה ילידית, דווקא לא היה שום רצון להשתלב בנורמות החברתיות. הן הצהירו: "אנחנו לסביות מתוך בחירה. הלסביוּת היא עניין פוליטי. החברה תמיד אומרת שהפרטי אינו פוליטי, כלומר שכל מה שקורה במרחב הביתי, המקום של האישה, לא יכול להביא לשינוי חברתי. אנחנו, בתור לסביות שמאמצות את האפשרות של חיים שונים, עושות שינוי פוליטי". הארגון ייסד את יום הנראוּת הלסבית, שמתקיים בכל תשיעי ביולי, בעקבות הרצח של האומנית הלסבית האקטיביסטית מוניקה בריאונס על-ידי האקס השוטר שלה.

ססיליה ריקלמה, אחת ממייסדות הקולקטיב ב-1984, הסבירה מה הייתה המטרה: "להראות שאנחנו קיימות ולהטיל ספק בהטרוסקסואליות הכפויה, להוסיף את הזווית הפמיניסטית לדיונים על מיניות, ולנהל דיון על מקומן של הלסביות בתנועה החברתית של נשות צ'ילה".

שנה אחר כך עשה ארנסטו מוניוס היסטוריה, כשהיה ההומו הראשון בתולדות צ'ילה שנחשף בשמו המלא. הוא אמר לעיתון אופוזיציוני: "אני מגלה את שמי המלא כדי לתת גם לאחרים את האומץ לדבר. אם אני מעז, אחריי יבואו עוד עשרה". הוא חיכה ארבעה חודשים עד שבא אחריו עוד אחד, מרקוס רואיס דלגדו, שהכריז באותו עיתון: "אני נוצרי, סוציאליסט והומוסקסואל".

שני הומואים נוספים, הסופר פדרו לֶמֶבֶּל והמשורר פרנסיסקו קאסאס, הוכיחו ב-1988 שגם הומואים יכולים להיות חתרניים, כשהקימו את דואו האמנות "סוסות האפוקליפסה" והופיעו בציבור מאופרים ונועלים עקבים גבוהים. למבל מספר: "יצאנו נגד המיינסטרימיות של הדיקטטורה. לפני בוא הדמוקרטיה, אנחנו היינו ההומואיות שאומרות את מה שאחרים לא יכלו או לא רצו להגיד". בסוף הדיקטטורה הם ערכו את הפרובוקציה המפורסמת ביותר שלהם, כשהגיעו לעצרת בחירות של המועמד הדמוקרטי פטריסיו איילווין עם השלט "הומוסקסואלים למען השינוי". הקהל כמעט ערך בהם לינץ', איילווין הורה לתקשורת להתעלם מהם, ובתו נזפה בהם: "למה עשיתם את זה לאבא שלי? עכשיו הימין יגידו שהוא תומך בהומוסקסואלים!" 

סוסות האפוקליפסה

"סוסות האפוקליפסה" היו אפוקליפסה תיאורטית. מחלת האיידס נראתה כמו אפוקליפסה אמיתית והעמיקה עוד יותר את הסטיגמות נגד ההומואים בצ'ילה. אביו של המת הראשון מהמחלה אמר לרופאים שיותר מהכאב על מות בנו, כואב לו לגלות שבנו היה הומו.

למשטרה הייתה תוכנית למלחמה באיידס: לאכסן את כל ההומואים במחנה באחת השכונות בסנטיאגו. התוכנית נדחתה רק בגלל התנגדותם של תושבי השכונה, שטענו שהם מאצ'ואים אמיתיים ולא רוצים הומואים בשכונה שלהם. המשטרה ערכה כתחליף מעצרים המוניים של הומואים וחייבה אותם לעבור בדיקות איידס; משרד הבריאות הרגיע את הציבור שאיידס היא מחלה של הומואים וזונות בלבד; והכנסייה הקתולית הסבירה שמדובר במחלה של הנפש יותר מאשר במחלה של הגוף, ושהפיתרון אינו קונדומים אלא שיפור המוסר הציבורי ומאבק בפורנו, בזנות, בהומוסקסואליות ובכל מיניות לא נורמטיבית. כשארגון הצדקה caritas הקים בית בטוח לחולי איידס, השכנים זרקו לתוכו בקבוק תבערה.

יחד עם המעבר לדמוקרטיה ב-1989 התחילו סכסוכים בתוך ומחוץ לקהילה הלהט"בית. כשלסביות ביקשו להשתתף בכנסים של ארגון הנשים הלאומי, הארגון סירב בגלל החשש לפגיעה בתדמיתו המוסרית; כשארגון ההומואים החדש MOVILH, "תנועת השחרור ההומוסקסואלי", רצה להשתתף במצעד זכויות אדם למען הכרה בפשעי הדיקטטורה, המארגנים דרשו מחבריו לצעוד בסוף הטור. זה אכן מה שעשו חברי הארגון, כשצעדו אחרי כולם עם השלט "לזכר האחים שלנו שנפלו. תנועת השחרור ההומוסקסואלי" וזכו למבטי תדהמה מזועזעים משאר הצועדים.

בנובמבר 1991 נערך הקונגרס ההומוסקסואלי הראשון בצ'ילה. "סוסות האפוקליפסה" ואיוקלן האשימו בו את MOVILH בניסיון לנכס לעצמו את המאבק הלהט"בי. MOVILH עצמו החרים כנס הומו-לסבי בדרום צ'ילה מפני שהתנגד להשתתפות ארגונים נגד איידס, שעלולים להרוס את התדמית ההומואית המהוגנת והבריאה. האגפים הרדיקלים יותר ב-MOVILH נטשו אותו לאור סירובו לקבל לשורותיו נשאי HIV ונשים טרנסיות. 

MOVILH התפרק בשנים הבאות בגלל מאבקים פנימיים, התנחלות של "החזית הטרנסית האנרכיסטית" במשרדיו כמחאה על מדיניותו המפלה, מעילה בכספים מטעם אחד הבכירים ושוד מטעם שודדים רגילים. בשנותיו המסוכסכות הוא הגשים גם שתי מטרות טובות. הראשונה הייתה ייסוד מרכז ללימודי מיניות, שבזכותו נערך באוניברסיטת סנטיאגו הכנס "מיניות והומוסקסואלים, הזכות להיות שונה" (וכמעט בוטל לאחר שמאבטחי האוניברסיטה תפסו הומואים מתנשקים על המדשאות). השנייה היתה ביטול החוק הפלילי האוסר על יחסי מין בין גברים, לאחר שנות דיונים ארוכות בקונגרס.

תוכנית רדיו להט"בית החזיקה מעמד יותר זמן מ-MOVILH. ב-1993, עורכת תוכנית רדיו שבועית הזמינה להט"בים להנחות את התוכנית לשמונה שבועות. השידורים זכו לכזאת הצלחה, ששמונת השבועות הפכו לארבע-עשרה שנים, למרות פצצת-דמה שהומופובים הטמינו בשירותים. אחת ממנחות התוכנית הראשונות, האקטיביסטית הלסבית מַרלוֺרֶה מורן, אומרת: "היינו חשובים עבור מי שעדיין היו בארון. הן יכלו להזדהות עם התוכנית, להתעדכן ולהכיר את האורחים והאורחות שלנו. מדור הד"שים היה חשוב במיוחד: הוא נשמע כמו סתם ברכות שלום, אבל בעצם הגדיל את הנראוּת של כל מה שקורה אצלנו והיה אקט פוליטי של חוסר ציות להטרו-נורמה".

מורן נהגה להסתובב ברחובות עם מטפחת לבנה קשורה על זרוע שמאל, כדי שלסביות יוכלו לאתר אותה. היא מצאה כך שישים לסביות, ערכה איתן מפגש ביתי בכל חודש והשמיעה בתוכנית את דאגותיהן ושאיפותיהן. מאוחר יותר היא יצרה תוכנית רדיו משלה, "לא קדושות, לא זונות", שהרחיבה את הדיון הלסבי לפמיניזם ולפוליטיקה. המטרה שלה הייתה "להראות את מה שהעולם רוצה להסתיר".

 

מרלורה מורן

העולם לא רצה לראות. סקר לאומי גדול באותן שנים מצא ש-60% מהאוכלוסייה מתנגדת להומואים. 71% חשבו שאנשי הרפואה צריכים לחקור יותר את ההומוסקסואליוּת כדי לוודא שלא ייוולדו עוד כאלה. המשטרה פשטה על דיסקוטקים של גייז, עצרה ארבעים הומואים והפיצה את תמונותיהם לתקשורת. הניסיון של העצורים לערער הגיע עד לבית המשפט העליון, שסירב לבטל את ההאשמות.

בזמן שמערכת המשפט עצרה הומואים, היא סירבה לעצור את האחראים למותם של הומואים. אחרי שריפה בדיסקוטק של גייז שהביאה למותם של 16 בני אדם, הממשלה סירבה לשלוח חוקר בכיר לחקירת השריפה. המשטרה המקומית קבעה שבעיה חשמלית גרמה לשריפה, התעלמה מעדויות על בקבוק תבערה שנזרק לעבר הדיסקוטק, איימה במעצר על העדים ההומוסקסואלים, וסגרה את התיק ללא אשמים.

 ב-1998 הוקם ארגון חדש, MUMS, "התנועה המאוחדת של מיעוטים מיניים", הפעם בשילוב טרנסיות ונשאי HIV. בשנת 2000 ערך הארגון את מצעד הגאווה הראשון של צ'ילה, עם 5,000 צועדות וצועדים ברחובות סנטיאגו. בין הפעילויות ב"חודש הגאווה" היו מחווה לנספים בשריפת הדיסקוטק, שהסתיימה בצעדה לקונגרס הלאומי ודרישה לפתוח את החקירה מחדש; הקרנות סרטי להט"ב כמו "בנים לא בוכים" ו"פרסיליה מלכת המדבר", שנמשכו שבוע יותר מהצפוי כדי לאכלס את כל 3,000 הצופים שהגיעו אליהם; ועצרת של אלפי אנשות במרכז סנטיאגו. במהלך העצרת התחילה אחת המשתתפות הטרנסיות להתפשט והוכתה על-ידי חברותיה, שרצו לשמור על תדמית מהוגנת.

באותה שנה נוסד אתר האינטרנט הראשון לגייז, gaychile.com, ושנה לאחר מכן נוסדה תחנת רדיו לסבית אינטרנטית. כוכב טלוויזיה מפורסם יצא מהארון, ואחריו יצאו אנשי תקשורת נוספים. תוכנית בערוץ טלוויזיה ממלכתי העניקה בפעם הראשונה במה להומואים לדבר על עצמם, על חייהם ועל מאבקם בלי סטיגמות וסנסציות. התוכנית זכתה ל-45% רייטינג ותגובות אוהדות.

קרלוס סאנצ'ז סוטו, לוחם זכויות אדם מתקופת הדיקטטורה, הפך למועמד ההומו הראשון במסגרת מפלגה מסודרת, המפלגה הקומוניסטית, שמאז החזרה לדמוקרטיה תמכה יותר מכל מפלגה אחרת בזכויות להט"ב ועובדות מין. 12 נשים טרנסיות נרשמו להצביע לראשונה בחייהן כדי לתת לסוטו את קולן. הוא קיבל כמות מכובדת של 2,473 קולות ברובע שבו התמודד בסנטיאגו.

ב-2004 הפכה אלחנדרה גונאלס פּינוֺ לחברת המועצה הטרנסית הראשונה בתולדות צ'ילה, אחרי שנים של אקטיביזם למען דיור בר השגה. ראש העיר המליץ לה להגיע בחליפה ובעניבה לטקס ההכתרה. היא הגיעה בשמלה, כשחברות וחברים להט"בים נמצאים באולם ומעודדים אותה. פינו, יתומה שגדלה בתנאים קשים, נבחרה שוב למועצה גם ב-2008 וב-2012, שבה קיבלה יותר קולות מכל מועמד אחר.

אלחנדרה גונזאלס פינו. מימין: ויקטור הוגו רובלס, כותב הספר Bandera Hueca, שעליו שעמבוסס הסיכום שלי. מכנה את עצמו "צ'ה גווארה של ההומואים" ונוהג לערוך פרובוקציות שאף אחד לא מבין. אהוב מאוד בצ'ילה

האקטיביזם והאינטרנט הביאו לשינוי בדעת הקהל הצעיר. בסקר בהשתתפות תיכוניסטים ותיכוניסטיות ב-2003, 83% אמרו שצריך לכבד הומואים. אבל מערכת המשפט נשארה מאחור ודחתה את תביעת האפליה על רקע להט"בי הראשונה בתולדות צ'ילה, לאחר ששתי לסביות, קארן קסטייו ופאולה ארייאנו, סולקו ממסעדה בגלל התנהגותן האוהבת זו לזו.

קארן עטאלה ריפו, שופטת צ'יליאנית ממוצא פלסטיני, איבדה את המשמורת על שלוש בנותיה מפני שעברה לחיות עם בת זוגה לאחר הגירושים. בעלה טען במשפט שהבנות שלהם עלולות לצאת לסביות. התביעה הגיעה עד בית המשפט העליון, שפסק לטובת האב ברוב של שלושה נגד שניים (כולם גברים).

ריפו תבעה את המדינה בבית המשפט האינטר-לטיני לזכויות אדם, וכתבה: "אני אישה, נכדה למהגרים, יש לי דם שֵמי, אני עורכת דין במקצועי, אני שופטת בתפקידי, אני אימא ואני לסבית. כל הדברים האלה הם אני, ויש עוד דברים רבים שמגדירים את המהות שלי כבת אדם. אבל לקחו לי את הילדות שלי רק כי אני לסבית". ארבע שנים מאוחר יותר הכריע בית המשפט לטובתה והעניק לה משמורת על ילדותיה וגם פיצוי של 50,000 דולר. כיום היא ממשיכה לפעול למען זכויות נשים ולהט"ב, ואף הקימה את ארגון "המשפחות האחרות" יחד עם לסבית פמיניסטית מפורסמת נוספת, אמה דה ראמון.

ריפו ודה ראמון

ב-2012 נבחר סוף סוף הומו למועצה עירונית, ובאותן בחירות נבחרה אישה טרנסית למועצת העיר ולפראיסו, סוליאנה אראיה, שכתבתי עליה כאן בעבר. ב-2019 נחקק חוק היסטורי בצ'ילה, שמאפשר שינוי שם ומגדר בתעודת הזהות גם בלי לעבור ניתוח כירורגי. אראיה הייתה הראשונה שניצלה את החוק כדי לשנות את שמה ומגדרה. השנה היא נבחרה שוב למועצת ולפראיסו, עם יותר קולות מכל מועמד אחר ברובע שלה.

אמיליה שניידר, אישה טרנסית, נבחרה לנשיאת איגוד הסטודנטים של אוניברסיטת צ'ילה ב-2019. היא גם הייתה הדוברת של הפגנות הענק הפמיניסטיות שנה לפני כן. "הבנתי שהאלימות, הדיכוי והאפליה שסבלו החברות והחברים שלי, אימא שלי, אני בעצמי, הם לא עניין אישי אלא תופעות מבניות, ולכן אנחנו צריכים לעמוד מולם באופן קולקטיבי. אנחנו צריכות להתאחד ולשנות את החברה". 

אמיליה שניידר

החברה אכן משתנה. הקהילה הטרנסית נהנות היום מתמיכתן המוצהרת של ראשת עיריית סנטיאגו החדשה, של אקטיביסטיות פמיניסטיות רבות ושל שמונה חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית שנבחרו בבחירות למועצת החוקה החדשה של צ'ילה. שניידר היא נכדתו של רנה שניידר, רמטכ"ל צבא צ'ילה שנרצח ב-1970 בגלל תמיכתו בדמוקרטיה והתנגדותו להפיכה צבאית. הוא בוודאי היה גאה בה ובמהפך שצ'ילה עוברת.