האוטוביוגרפיה של ברונה סורפיסטיניה
נפתחת בתיאור ארבע האורגזמות שהיא נהנתה מהן בזמן יחסי מין עם לקוח. כבר התחלתי לחשוש שברונה היא "זונה מאושרת". יש גבול כמה אושר אפשר להכיל בבלוג על עבודת מין!
למרבה המזל, האוטוביוגרפיה אינה רק
תיאור של האורגזמות שברונה נהנתה מהן בזמן עבודתה (והיו הרבה כאלה). ברונה
מתארת את החיים, את הלקוחות ואת הזנות כמו שהם, על הצדדים הטובים (כבר אמרתי
אורגזמות?) ועל הצדדים הרעים – הריחות, העבודה הקשה והסמים. או במילים שלה:
"מין פרוע, מין קבוצתי, הרבה גברים
שונים (ונשים), לילות שנדמה כאילו לעולם לא ייגמרו. מה שנראה מרגש, עבור נערות
כמוני היה שגרתי. זה סדר היום שלי בשלוש השנים האחרונות. עבדתי חמישה ימים בשבוע,
עם חמישה לקוחות בממוצע ליום – תעשו את החשבון כדי לגלות כמה פעמים שכבתי עם מישהו
בשביל כסף. לא משנה כמה נהניתי וכמה אורגזמות היו לי, זאת עדיין עבודה. עבודה
שבחרתי בגלל שלא היתה לי אף אפשרות אחרת כש... טוב, זה סיפור ארוך."
זה סיפור שהתחיל כשברונה סורפיסטיניה
עוד נקראה ראקל פאצ'קו, והיתה הבת המאומצת של זוג הורים שנתנו לה הרבה דברים
חומריים ומעט תמיכה רגשית, בעיקר אחרי שהמשפחה עברה מהכפר לעיר. בכפר היא השאירה
את כל מה שאהבה: לא רק את שני הכלבים והסנאי שלה, אלא גם את האושר שבחופש. בכפר
היא הסתובבה חופשי בכל מקום, בעיר הוריה המגוננים לא נתנו לה לצאת מהבית. על החיים
בעיר פראיסו (Paraiso, גן עדן), ברונה כותבת: "להיות תקועה בדירה
בפראיסו היה גיהינום."
ראקל הפכה לנערה פרועה ומתמרדת שלא
מפסיקה לריב עם ההורים שלה, לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול. אם זה לא מספיק, היא
סבלה ממה שהיא מגדירה "תסמונת הברווזון המכוער" – עם פרצוף מלא פצעי
בגרות ודימוי גוף בעייתי גם אחרי שירדה 20 קילו, היא היתה מאושרת בכל פעם שנער
כלשהו רצה לגעת בה, והתברר לה שהיא גם נהנית מזה פיסית. הוריה העדיפו לא לדבר איתה
בכלל, ואת אחותה הגדולה הם זרקו מהבית מפני שיצאה עם מישהו שלא מצא חן בעיניהם.
במקום לדבר, הם שלחו אותן לפסיכיאטרים. "למה הם לא יכלו לדבר איתנו? למה הם
שלחו אותנו לזרים כדי לפתור את הבעיות שלנו? רציתי לדבר, אבל איתם, לא עם אדם
זר."
אחרי שהחתיך של הכיתה הכריח אותה לבצע בו
מין אוראלי, השמועה שהיא "שרמוטה" התפשטה בבית-הספר ואף אחד לא דיבר
איתה יותר, כולל החברים שלה. היא עברה לבית-ספר אחר, אבל השמועה הגיעה אליו והיא
הוחרמה גם בו. אם זה לא מספיק, הפחד להשמין בחזרה הפך אותה לבולמית. "הרגשתי
שאני שמנה, מכוערת, מאומצת, היו לי בעיות עם אבא שלי, לא היו לי חברים. הגעתי
לנקודה שלא ראיתי ממנה יציאה."
למרות שהוריה נתנו לה כל דבר חומרי שהיא
רק רצתה, ראקל התחילה לגנוב כבר בגיל שמונה – מחנויות, מחבריה לכיתה ומהוריה. השיא
הגיע בגיל 17, כשגנבה את תכשיטיה של אמה, מכרה אותם והאשימה את המנקה. הוריה
הפסיקו לדבר איתה מאז ועד היום, ואפילו תבעו אותה בבית-המשפט לנוער. השופטת ריחמה
עליה ושחררה אותה ("את מבית טוב, חבל שתהיי במוסד לנוער במצוקה עם נערים שלא
למדו כמוך").
"הפכתי מראקל, הבת המתוקה
והמפונקת, לנערה שקרנית וחסרת גבולות. התאמנתי על נשיקות מול המראה באמבטיה, על
תפוזים, על היד שלי, הכול לפי הטיפים שקראתי במגזינים לנוער. הדבר האמיתי היה
אפילו טוב יותר. מצאתי בגופי, בין רגליי, את המפתח לחופש ואת הלחם והחמאה שלי,
אפילו שזה אמר לשקר בקשר לגילי ולהביא לידי ביטוי, תמורת מאה ריאל לשעה, את המעט
שלמדתי משש הפעמים שבהן שכבתי עם חבר רציני ועם בחור אחר שהייתי איתו."
עם ילדוּת כזאת, ברונה היתה יכולה להיות
נערת הפוסטר של חברות הלובי נגד זנות, אבל היא רואה את זה אחרת. כך היא מגדירה את עזיבת הבית:
"הסתכלתי על אמי. ידעתי שלא מגיע
לה לעבור את כל זה. אבל זה היה משהו שרציתי לעשות. או הייתי חייבת לעשות. [...]
הסתכלתי על האישה הזאת, שפעם ויתרה על החיים של עצמה כדי להתחתן ולטפל בבית
ובילדים, כולל בי, שלא הייתי בתה האמיתית. הרגשתי צורך לספר לה על ההחלטה שלי.
להראות לה שכל זה לא באשמתה, שזאת לא היא, זאת אני. יכולתי ללכת בעקבותיה ולהקריב
את עצמי, לעשות את כל מה שהיא עשתה... לא. כבר קיבלתי את ההחלטה".
ברונה כותבת על אמה: "מסכנה – כמה
משעמם לצפות בטלוויזיה כל היום, לטפל בדירה ובילדות, לפטפט בטלפון". לפני
הנישואים הייתה אמה מורה עם תואר בספרות, אבל אחרי הנישואים, כמו נשים רבות, היא
הפסיקה לעבוד ואפשרה לגבר לפרנס אותה. לא סתם אביה של ברונה נזף בבתו אחרי שהתחילה
לצאת עם נער שליחויות: "אני לא רוצה שתצאי עם בחור עני, נער שליח. תדמייני
שתתחתני עם בחור כזה – הוא לא יוכל לפרנס אותך. תצטרכי למצוא עבודה."
אז ברונה החליטה לא למכור את עצמה לגבר
אחד שישלוט בחייה, אלא לעבוד בזנות כדי ליהנות מחיים עצמאיים. והיא אפילו נהנתה
מהמין: "אני אוהבת את מה שאני עושה, אני לא מכחישה את זה. זה גורם לי להרגיש
רצויה, משהו שאף פעם לא הרגשתי. וכמובן, יש את הצד המעשי. אני אדם מעשי :ככל שיש לי יותר לקוחות, אני מרוויחה יותר
כסף". אבל פעמים רבות היא גם סבלה, כמו שקרה כבר עם הלקוח השני שלה, יפני
גדול-מימדים:
"הוא התחיל להתפשט, ואני ניסיתי
להתרכז בכסף. חיכתה לי שעה שלמה להיות איתו. הוא היה יותר מבוגר מאבא שלי! כל מה
שיכולתי לחשוב עליו זה לנסות לגרום לו לגמור כמה שיותר מהר, ולגמור עם זה. [...]
הרגשתי כל מיני תחושות, ריחות, דברים שלא רציתי להרגיש. אמרתי שעצמי שאני לא מרגישה
כלום. הוא העביר את ידיו על גופי. לא אהבתי את זה.
עד היום, אני מרגישה לפעמים בחילה כשאני
רואה ידיים של לקוח מלטפות אותי. אני מלטפת אותם, אבל אני לא תמיד אוהבת שהם
מלטפים אותי בחזרה. אני עושה סקס רק לקול המוסיקה, שעוזר לי להתכוונן, לעלות על גל
אחר (חוץ מזה שהדיסק נמשך בדיוק שעה, וזה עוזר לי לעקוב אחרי הזמן). לפעמים אני
מדמיינת גבר אחר במקום הלקוח, חבר. ואני מסתכלת לכיוון השני, כדי שלא אצטרך לראות
את הידיים חוקרות את גופי, את החלקים האינטימיים שלי. זה הכול תלוי בכימיה. [...]
ביום ההוא בכיתי בזמן שהייתי עם לקוח אחר; סיפרתי לכולם שזה היום הראשון שלי בעבודה."
היא נגעלה גם במקרים אחרים: "זה
מצחיק, אבל אף פעם לא נגעלתי ממישהו לפני שנכנסתי איתו למיטה, ולא משנה איך הוא
נראה. זה רק שם, במיטה. לא בגלל משהו בגוף שלו (למרות שיש לי את ההעדפות שלי). מה
שהורס אותי זה הריח. ריחות הגוף. יש גברים שמתקלחים וזה עדיין לא עוזר. לחלקם יש
ריח רע מהפה. הם הגרועים ביותר. זאת הסיבה שנשיקות הן כזה נושא רגיש. [...] אין לי
הרבה ברירה. זה חלק מהעבודה. אז אני לוקחת נשימה ארוכה והנה אני באה".
ובקיצור:
"בשלוש השנים שאני בעסק, לפי
הספירה שלי, אני חושבת ששכבתי עם יותר מאלף גברים. תיאורטית זה אולי לא נשמע הרבה.
אבל במציאות... ואני לא מדברת רק על הסקס, אלא גם עם הצורך להתמודד עם כל מיני
גברים: חתיכים, מכוערים, מריחים טוב, מריחים פחות טוב, רגועים, ממהרים, מאצ'ואים,
גסי רוח, רגישים. אני יכולה להגיד עכשיו שאף פנטזיה כבר לא מפחידה אותי, בגלל
שראיתי ועשיתי הכול. חלק היו מוזרות, אני מודה. אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא
שאנשים לא צריכים להתבייש או לפחוד להגשים את הפנטזיות שלהם – לא משנה כמה הן לא
שגרתיות."
 |
| כרזת הסרט שנעשה על-פי הספר (השחקנית אינה ברונה סורפיסטיניה עצמה) |
ברונה סורפיסטיניה התפרסמה כשכתבה על
חוויותיה בבלוג, שהפך לסנסציה בברזיל. האוטוביוגרפיה שלה מכרה יותר ממאה אלף
עותקים בברזיל ותורגמה לאנגלית, ספרדית, גרמנית ושפות נוספות. 80% מהקוראות היו נשים. בזכות ההצלחה, ברונה
הפסיקה לעבוד בזנות אחרי שלוש שנים. היא התחתנה, ומאז הספיקה לכתוב שני ספרים
נוספים, לצפות בסרט על חייה, להשתתף בתוכנית ריאליטי או שתיים, לשווק מוצרים
ארוטיים ולגלות את הדת האפריקנית-ברזילאית Umbanda. ב-2011 היא נפגשה עם אמה,
שהבטיחה לשמור על קשר איתה ולא התקשרה אליה שוב.
ברונה מסכמת את חוויותיה בזנות:
"אני רואה עכשיו שכל מה שעברתי היה
שלב שהייתי חייבת לעבור. בלי חרטות. שלוש השנים האלה היו חייבות להיות כאלה: זנות,
סמים... אם זה לא היה ככה, רחוק מההורים שלי, יכול להיות שהייתי עדיין על
נוגדי-דיכאון. למה השלב הזה היה טוב בשבילי? יש הרבה סיבות (אני תמיד רואה את הצד
הטוב של הדברים). התבגרתי כאדם, למדתי לדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי, ולמדתי להסתדר
עם כל סוגי האנשים, לכבד אותם. לפני זה לא כיבדתי אף אחד. אם לא הייתי זונה, לעולם
לא הייתי לומדת לקבל את השונה. פגשתי כל מיני אנשים, טובים ורעים. הטובה ביותר היא
גבי [חברתה הטובה]. בזכות כל הדברים האלה, נעשיתי פחות אנוכית."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה