יום שבת, 28 באוקטובר 2017

סין: דיכוי בכל מקום

טיינטיין ז'נג, אנתרופולוגית ממוצא סיני, יצאה לחקור את תעשיית המין בעיר הסינית דליאן. זה לא היה קל: פקידי השלטון האשימו אותה שהיא מרגלת אמריקאית שרוצה להשמיץ את סין, ועובדות המין האשימו אותה שהיא בחיים לא תצליח להבין את חייהן. הן כינו אותה "משקפיים" ו"סטודנטית" וצחקו על הבגדים שלה. אחרי שהחליטה לעבוד ולחיות איתן, הן התחילו לכבד אותה והיא זכתה להכיר אותן. הספר שכתבה מספר על חייהן.


רוב עובדות המין הסיניות הן נשים כפריות שהיגרו לערים. הן סובלות מדיכוי משולש: בתור כפריות, בתור נשים ובתור עובדות מין.

כפר VS עיר


החוקים בסין אוסרים על תושבי הכפרים להגר לערים, אלא אם יש להם אישור מיוחד ללימודים או לעבודה. הנשים שנאלצות להישאר בכפרים גרות בבתים מעופשים עם זבובים ועכברים, השירותים הם חור בגינה והתזונה מתבססת על תפוחי אדמה כי אפילו האורז יקר מדי. הן מתחתנות עם איכרים ונאלצות לעבוד בשדות כל היום. נשים כפריות רבות מעדיפות כבר להגר לערים בניגוד חוק, ושם האפשרויות היחידות הפתוחות בפניהן הן העבודות הגרועות ביותר – או עבודה בזנות. העוני והייאוש של הנשים הכפריות יצרו במדינה תעשיית מין של כמעט עשרה מיליון נשים.

העובדות במפעלים לא מרוויחות יותר מ-300$ בחודש. לעומת זאת, במועדוני הקריוקי המשמשים מסווה לתעשיית המין, הנשים מרוויחות את אותו סכום בשעה וחצי של שתייה, שירה וליטופים. אם הן גם שוכבות עם הלקוחות, הן יכולות להרוויח עוד הרבה יותר. גבוה ככל שיהיה המחיר הנפשי והפיסי של העבודה בזנות לא חוקית, עובדות המין רואות את מצבן של נשים כפריות ומחליטות שהזנות שווה את המחיר. "החיים שלי בעיר מלאי דמעות, אבל אני שמחה שאני לפחות לא צריכה לעבוד בשדות כמו הנשים בכפר. לפחות החיים שלי טובים יותר משלהן."

העבודה כמארחות במועדונים מספקת לנשים היכרות עם דמויות גבריות מובילות בפוליטיקה ובעסקים המקומיים, ואלה מאפשרים להן להרוויח כסף ולפעמים גם לקבל מעמד חוקי בעיר. במועדונים הגברים העירוניים השחצנים לא יכולים לנצל בחינם את גופן של הנשים הכפריות, ונאלצים לשלם אפילו בשביל הזכות לדבר איתן.

עובדות המין תורמות חצי מהכנסותיהן למשפחותיהן ורואות את עצמן כנשים עירוניות מתקדמות, שגרירות המודרניוּת בכפרים. בניגוד לכפריות שמתחתנות ומולידות ילדים בתור כוח עבודה חינמי, עובדות המין לא מתכוונות להתחתן בקרוב ובטח לא לעשות ילדים. הן מעדיפות להיות חופשיות. למרבה הצער, החופש הזה מוגבל בגלל הדיכוי הפוליטי והכלכלי.

המדינה VS עובדות מין


הזנות אינה חוקית בסין, והמשטרה נוהגת לערוך פשיטות על עובדות המין, לעצור אותן, לאנוס אותן, לשלוח אותן למחנות חינוך מחדש ו/או לקחת מהן שוחד. המשטרה קוראת לפשיטות על עובדות המין "מלחמת גרילה", כמחווה למאבק ההרואי של המהפכנים הקומוניסטים בפולשים היפנים. אולם בפשיטות של המשטרה אין שום דבר הרואי ובטח לא קומוניסטי: השוטרים מקבלים מהממשלה בונוסים לפי מספר המעצרים וכמות הקנסות.

מאחר שלעובדות המין אין אפשרות לעבוד באופן חוקי, הן נאלצות לעבוד אצל סרסוּריוֺת במועדוני קריוקי מפוקפקים וגם לגור בהם, מפני שבתור כפריות אין להן זכות דיור בערים. "היינו צריכות להיזהר בכל רגע מהתקפות של שוטרים, פושעים, לקוחות ומנהלי מועדונים מתחרים. בלילות נהגנו לישון ביחד על הספות בחדרים, ולפני השינה תמיד הצמדנו את אחת הספות לדלת כדי שהגנגסטרים לא יוכלו לפרוץ פנימה".

כולם מנצלים את הפגיעוּת החוקית של עובדות המין. הלקוחות מתאכזרים אליהן: "המארחות היו יורדות מהחדרים בוכות ומלאות בפציעות: הרגליים, הידיים והשדיים שלהן שחורים וכחולים בגלל הצביטות של חלק מהלקוחות. הן לא יכלו להפסיק באמצע כי אז לא היו מקבלות את הכסף". הסרסוריות מכות אותן, מאלצות אותן לספק את הלקוחות ומאיימות עליהן ברצח אם יעזבו למועדון אחר. גנגסטרים פורצים למועדונים ואונסים את הנשים, וכדי להתמודד איתם המועדונים מעסיקים מאבטחים בריונים, שבעצמם מתעללים בנשים. באחד המועדונים, למשל, המאבטח היה רוצח סדרתי ש"נקנה" מהכלא על-ידי מנהלת המועדון. אף אחד לא העז להתעסק איתו, אבל הוא דווקא התעסק עם הנשים במועדון (וגם עם עוברי אורח, שאותם הוא תפס והכריח להיכנס למועדון).

במועדונים היוקרתיים המצב רע מבחינות אחרות. המארחות בהם אמנם אינן סובלות מאלימות רבה ולא חייבות לשכב עם הלקוחות, אך הן כן חייבות לשתות אלכוהול עם הלקוחות כדי להכניס כסף לבר, ואת כל האלכוהול הזה הן נוהגות להקיא בסיום הלילה כדי לא להשמין. ההקאות התכופות מדרדרות את מצבן הרפואי, כמו גם הניתוחים הפלסטיים הרבים שהן עוברות כדי למצוא חן בעיניי הלקוחות.

גברים VS נשים


בזמן שעובדות המין רואות בלקוחות אפשרות להשיג כסף ועצמאות, הלקוחות רואים בהן אפשרות להשיג מעמד וכבוד, לא רק סקס.

מאז תקופת מאו יש לנשים הסיניות זכויות, והגברים הסינים השוביניסטיים מרגישים מסורסים. הם לא אוהבים את הנשים המשכילות, הם לא אוהבים את מדיניות הילד האחד שמונעת מהם להפיץ את זרעם, והם לא אוהבים את התרבות הקונפוציאנית הפוריטנית. יחסי מין עם האישה החוקית קיבלו את הכינוי "לשלם את מס התבואה" – בדומה לאילוץ לשלם מס למדינה על היבולים, הגברים נאלצים לשלם מס לנשותיהם ולשכב איתן. האפשרות לשלם על מין ולשלוט בנשים מחזירה להם את תחושת הגבריות, וצריכת מין בתשלום במועדוני קאריוקי יוקרתיים מאפשרת להם להרגיש כמו מערביים מודרניים ואפילו חתרניים. בדיוק כמו שהסתכנו והעלימו מס בתקופת הקומוניזם, כך הם מסתכנים ומשלמים על מין לא חוקי כיום. הם מרגישים כמו מורדים בסוציאליזם ובזקנים האימפוטנטים שמנהלים את המפלגה.

אם זה לא נשמע מוזר מספיק, הרי שאופן ההתנהגות במועדונים משקף את הקריטריונים לפיהם הגברים הסינים החדשים מעריכים זה את זה. הם אמורים להפגין שליטה, לא להתאהב במארחות, לא לתת להן יותר מדי כסף ולהראות איך הם מתמרנים את רגשות עובדות המין. הם יעשו הכול כדי להראות לחבריהם שלא באמת אכפת להם מהמארחות, שהם עושים להן מה שהם רוצים כי הם גברים אמיתיים שמנצחים את הנשים. הם שולטים במארחות כמו שהם שולטים בעסקים. אפשר לסמוך עליהם. ניצחון בבר מכין את הגבר לקראת הניצחון בעולם העסקים.

בקיצור, אם המארחות רוצות להרוויח מספיק כסף כדי לא להיות תלויות בגברים, הן חייבות לתת לגברים את ההרגשה שהן תלויות בהם. שיר שעובדות מין כתבו והפיצו מתאר את המצב (בתרגום חופשי ומביך שלי):

"לחדר הקריוקי אנחנו נכנסות,
את החיוך הגדול שלנו מחייכות.
עם הלקוחות אנחנו יושבות,
מתנהגות כמו נשים צייתניות.
אבל ברגע שאנחנו מקבלות את הטיפ ועוזבות,
את האמ-אמא שלהם אנחנו מקללות."

בזמן שהנשים מנסות לשרוד, הלקוחות מנסים לעשות רושם והסרסורים עסוקים בלשחד את השלטונות ולהרוג את המתחרים, יש גם מי שמרוויחים מהעניין:

אנשי עסקים יפנים

סין ויתרה על הקומוניזם בשנות השמונים, ואנשי העסקים היפנים חזרו לעשות עסקים במדינה והביאו איתם את מועדוני הקריוקי. לא רק שיפנים ממש אוהבים קריוקי, הם גם השתמשו בהם כדי לארח את אנשי הממשל המקומיים, להתחבר איתם ולקבל מהם רישיונות עסקים.

במקרים המעטים שבהם נמצאו פוליטיקאים סינים ישרים שסגרו את המועדונים בעיר כלשהי, היפנים פשוט הפסיקו להגיע לעיר והתעשייה בה נהרסה.

פקידי הממשל

אנשי הממשל המקומיים מקבלים שוחד מאנשי העסקים היפנים וממנהלי המועדונים המקומיים, ומבלים להנאתם עם המארחות. למעשה, פקידי השלטון מממנים את מועדוני הקריוקי בעזרת כספים ציבוריים, שמוגדרים כתקציבים "לקידום התעשייה". הערכות מסוימות אומרות ש-80% מתקציבי המועדונים מומנו על-ידי פקידי הממשלה. כמו שאמר אחד מהם: "מועדוני קריוקי ומארחות הם מקור הפרנסה שלנו. אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם". ככה עושים עסקים בסין.

האליטות המקומיות

עסקנים מקומיים יוצרים קשרים חברתיים בזכות מועדוני הקריוקי. הם מארחים בהם פקידי ממשל שצריך לשחד ואנשי עסקים שצריך להרשים. אין כמו ארוחה טובה ושירה משותפת במועדון קריוקי יוקרתי כדי להרשים את חבריך. שלא לדבר על הכוח המיני שאתה מפגין כשאתה "מפתה" את המארחות וגורם להן לעשות כל מה שתבקש. 

המדינה

לא רק פקידי הממשלה מרוויחים כסף על חשבון עובדות המין, גם המדינה עצמה. התעשייה המקומית פורחת בזכות אנשי העסקים המגיעים בשביל מועדוני הקריוקי ונשארים בשביל לעשות עסקים; הכפריים המקופחים מצליחים לשרוד בזכות הכספים שהם מקבלים מבנות משפחתם העובדות במועדונים; תעשיית המין מהווה יותר מ-12% מהתל"ג במדינה; והקנסות שהמדינה מטילה על עובדות המין מכניסים כסף לקופתה.

באופן רשמי, המדינה אוסרת על תעשיית המין. באופן בלתי רשמי, המדינה מקדמת את התעשייה כדי למשוך השקעות זרות, ופקידי המדינה תומכים בתעשייה כדי למשוך כספים לעצמם. למעשה, כשהממשלה הוציאה את תעשיית המין מחוץ לחוק, היא יצרה שחיתות שהיא המרוויחה הגדולה ממנה.

כולם מרוויחים על חשבון עובדות המין, אבל רבות מהן מצליחות בעצמן להרוויח מספיק כדי לפתוח עסק קטן בעיר ולקבל זכויות אזרח. את מצבן המורכב מסכמת היטב כותבת הספר: "בתור מהגרות ועובדות מין אין להן זכויות אזרח, אבל הנשים האלה נאבקות בסביבה הפטריארכלית כדי לשרוד ולקבל לגיטימציה. המאבק שלי בפטריארכיה מוגבל לכתיבת ספרים; המאבק שלהן הוא מאבק יומיומי כואב נגד המדכאים שלהן. מבחינתי, הן הלוחמות הקשוחות ביותר והפמיניסטיות ההרואיות ביותר שאי-פעם פגשתי".

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

No Sex for Fish

כפר דייגים לחופי אגם ויקטוריה, קניה, נשמע כמו מקום קסום לטיול רומנטי. למרבה הצער, הנשים המקומיות לא יכולות להתמקד ברומנטיקה. באזור שבו חצי מהאוכלוסייה מרוויחה פחות מדולר ליום, הנשים צריכות להתמקד בפרנסה. ואם רוב הפרנסה בכפרים מגיעה מדייג, והדייגים הם גברים, לנשים אין לפעמים ברירה אלא לשכב עם הדייגים כדי לקבל את הדגים.

התופעה נפוצה בכל כפרי הדייגים במדינות האזור, וקיבלה את הכינוי Sex for Fish. יש הקוראים לה גם fishtitution. נשים, רובן גרושות או אלמנות, יודעות שמסחר בדגים הוא הסיכוי היחיד שלהן לשרוד. הן קונות את הדגים מהדייגים, מנקות אותם, מייבשות אותם ומוכרות אותם הלאה ברווח קטן. בתקופות שבהן שלל הדגים דל, הדייגים דורשים מהנשים לשכב איתם בתמורה לדגים. שיעור נשאי ה-HIV בכפרי הדייגים בקניה עומד על כ-26%.

ב-2012, לאחת המתנדבות של "חיל השלום" (Peace Corps) נמאס מהמצב והיא החליטה לעשות מעשה. בעזרת תמיכה של ארגונים בינלאומיים ושיתוף פעולה של המקומיים, היא יצרה פרויקט שנועד לחזק את כוחן של הנשים בתעשיית הדייג. הפרויקט נקרא No Sex for Fish.

3,400 דולר הושקעו בפרויקט החדש על-ידי העמותה האמריקאית World Connect. קואופרטיב נשים מקומי הוקם כדי לארגן את הפרויקט, ובעזרת התרומות הוא קנה שלוש סירות דייגים והעביר אותן לרשות נשים מקומיות. זאת לא הייתה נדבה :הנשים שתפעלו את הסירות העבירו את הרווחים לקואופרטיב עד שסכום הקנייה שולם במלואו, ורק לאחר מכן הן קיבלו את הסירות לבעלותן. רווחי הקואופרטיב שימשו לבניית סירות נוספות. הפרויקט, שהתחיל ב-2012 עם שלוש סירות, מחזיק היום כבר שלוש-עשרה כאלה.


הפרויקט שינה את חייהן של מנהלות הסירות. הן הרוויחו מהדייג פי חמישה משכר המינימום בקניה, וההכנסה הנוספת הבטיחה שהן יוכלו לשפץ את בתיהן הרעועים, להאכיל את ילדיהן כראוי ולשלם את שכר הלימוד שלהם. במקום שהנשים ייאלצו לקיים יחסי מין עם הדייגים כדי לקבל דגים, עכשיו הנשים העסיקו גברים בסירותיהן. הגברים למדו להקשיב למנהלות ולכבד אותן, ודייגים אחרים ראו שהנשים יודעות לנהל סירות לא פחות טוב מהם, והחלו לשתף איתן פעולה במקום לראות בהן אובייקטים מיניים.

הנשים המשתתפות בפרויקט קיבלו הכשרה בניהול עסקים והקימו קואופרטיב בנקאות לחיסכון והלוואות, שחסך לאוכלוסייה כספים רבים באזור שבו נסיעה לבנק הקרוב עולה כמו משכורת שבועית.

הפרויקט השפיע ישירות על 75 הנשים החברות בקואופרטיב ועל ארבעים גברים שעבדו בשבילן או קיבלו הכשרה מקצועית ביחד איתן. מרוויחים אחרים היו 65 הילדים של חברות הקואופרטיב. אחת הנשים, דוריס בת ה-49, מספרת: "עכשיו הילדים שלי הולכים לבית-הספר ומצליחים שם יפה. עכשיו אנחנו יכולים ללכת לבית-החולים אם אנחנו צריכים. זה הבדל גדול מאוד. לפני הפרויקט הייתי צריכה ללכת לגבר כדי לקבל את האפשרויות האלה. אני מרגישה כל כך מועצמת – אף פעם לא עבדתי כל כך קשה, אבל עכשיו אני יכולה להתרכז בעבודה שלי. השותפוּת שלי עם גברים היא עכשיו עבודה, לא סוגים אחרים של שותפות".

הגברים מודים: "היום כבר אין מין עבור דגים. הנשים לא מרשות את זה יותר. הן קראו עלינו תיגר [...] פעם שכבתי עם המון נשים ועכשיו כבר לא, כי הן השותפות שלנו. הן המנהלות עכשיו. אם דוריס אומרת משהו, אני עושה אותו."

וסמנתה, מתנדבת חיל השלום בת ה-24 שיזמה את הפרויקט, מתגאה: "השינוי הכי גדול מבחינתי הוא ההתנהגות של הנשים בחוף. לפני הפרויקט הן היו באות, סוחרות ונשארות בינן לבין עצמן. עכשיו הן צועדות כאילו המקום הזה שייך להן. הן נעשו יותר אסרטיביות בעסקים שלהן. הן מרגישות שיש להן קול והן משתמשות בו. ככל שהפרויקט מתקדם ועוד נשים רואות את השינויים, הן נעשות מעורבות גם כן ולא מתביישות לדבר בעצמן".

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

תמונת מצב בשבדיה: "העובדות הסוציאליות חושבות שהן יכולות ללמד אותי הכול"

כידוע, שמונים אחוזים מעובדות המין בשבדיה הן מהגרות, והחוק השבדי נגד זנות קובע שהן מגורשות מהמדינה. אפשר להניח שהן אינן מרוצות מהחוק. אבל מה עם הנשים המקומיות? ארגון שבדי נגד איידס, בשיתוף איגוד עובדות המין השבדי, ערך מחקר שהתמקד בהן. במחקר השתתפו 124 עובדות ועובדי מין, ש-66% מהם נולדו בשבדיה.

בזכות מערכת הרווחה השבדית, כמעט אף אישה מקומית אינה צריכה לעבוד בזנות בשביל לשרוד כלכלית. בזכות אותה מערכת רווחה, מכורות לסמים יכולות לקבל טיפול ראוי ואינן חייבות לעבוד בזנות כדי לממן את ההתמכרות. המחקר הוא הזדמנות טובה ללמוד על הנשים המקומיות שבוחרות בכל זאת לעסוק בזנות, במדינה שמפלילה את עבודתן.

79% מהמשתתפים במחקר היו נשים, 15% גברים, 3% טרנס* ו-3% אחרימות. אתייחס לנתונים בלשון נקבה מפני שרוב המשתתפות היו נשים.

רק עשרים אחוזים מהמשתתפות במחקר אמרו שהחוק להפללת הלקוח מצמצם את כמות הלקוחות. עובדות המין מוטרדות יותר מההשלכות האחרות של המודל השבדי: הסטיגמה, התנהגות הלקוחות והאיסור על עבודה בדירות. רק חמש מהמשתתפות במחקר תמכו בהפללת הלקוחות, ו-11% בלבד אמרו שהפללת הלקוחות חיובית מבחינתן. לעומת זאת, יותר ממחצית מהמשתתפות אמרו שהחוק להפללת הלקוח אינו חיובי מבחינתן.

אחת המשתתפות מסבירה: "כרגע זה לא מטריד אותי יותר מדי, אבל הייתי רוצה את האפשרות לעבוד עם נשים אחרות, שיהיו מכוני ליווי וכל זה. אולי אם החוק יבוטל זה יהיה כמו בדנמרק, שם אין כזאת סטיגמה נגד עבודת מין. כאן לקוחות יודעים שהם עושים משהו לא חוקי, ואם אתה כבר עושה משהו לא חוקי, אתה מרשה לעצמך לעשות מה שבא לך".

42% מהמשתתפות במחקר עבדו מדי פעם מחוץ לשבדיה: "המחירים בגרמניה נמוכים לעומת שבדיה, ובכל זאת אני עובדת בגרמניה הרבה. שם אני יכולה לעבוד עם חברות, וזה מרגיש בטוח ונחמד יותר. שם אני גם לא צריכה להתעסק עם טלפונים ומיילים. אני פשוט מגיעה בזמן ויודעת כמה שעות אני עובדת בכל יום. זה מתאים לי".

באופן אירוני, דווקא ההיבט המשמעותי ביותר של המודל השבדי – גירוש המהגרות – פועל לטובתן של הנשים המקומיות, כמו שאומרת אחת מהן: "בתור 'זונת צמרת', החוק להפללת הלקוח טוב לי. אם הוא יבוטל, תהיה יותר תחרות עם עובדות מהגרות, וזה יגרום למחירים נמוכים יותר".

הגיל הממוצע של המשתתפות במחקר היה 35. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 25. 13% התחילו לעבוד לפני גיל 18 (חצי מתוכן בגיל 17).

בערך למחצית מהמשתתפות היתה השכלה על-תיכונית, ול-22% היה תואר אקדמי.

הסיבה העיקרית לעבודה בזנות היתה כסף, או כמו שאומרת עובדת מין בת 25: "אני לא נהנית במיוחד מעבודת מין, אבל כרגע זאת האפשרות הכי טובה מבין האפשרויות שיש לי. אני מנסה לחסוך מספיק כסף כדי להקים עסק משלי בעתיד, אז עבודת מין משתלמת לי בתור השקעה לעתיד".

48% מהמשתתפות במחקר עבדו בעבודת מין מתוך סקרנות מינית, 33% עשו זאת כי רצו לקבוע בעצמן את שעות העבודה שלהן, ושיעור דומה מפני שהן מוצאות ריגוש בעבודת מין. 8% עבדו בזנות כי לא מצאו עבודה אחרת ו-9% עבדו כדי לממן סמים ואלכוהול, לעומת 9% שעבדו בשביל לממן את הלימודים.

עבודת מין היא מקור הפרנסה העיקרי של 29% מהמשתתפות בלבד, והשאר עובדות בעבודות נוספות. בעצם, לאחת מהן אין יותר עבודה נוספת: "אני בת 76 ויש לי פנסיה, אבל אני רוצה לשמור על הלקוחות שלי כי אני בקשר טוב איתם כבר הרבה שנים".

לפני שנגלוש לרומנטיזציה מוגזמת של עבודת מין בשבדיה, חשוב לזכור שהחוק השבדי מונע מעובדות מין להתלונן במשטרה, בגלל החשש שייזרקו מדירותיהן או יואשמו בעבירות אחרות. 12% מהעובדות בדירות הותקפו על-ידי לקוחות, אבל רק רבע מהן דיווחו על-כך למשטרה, ורק שתיים מתוכן אמרו שיעשו זאת שוב אחרי היחס שקיבלו מהשוטרים.

למרות חוסר ההגנה המשטרתית, 47% מהמשתתפות במחקר מרגישות תמיד בטוחות בזמן העבודה, שיעור דומה מרגישות בטוחות רוב הזמן, ואילו 6% לא מרגישות בטוחות.

מחוץ לעבודה יש לעובדות המין פחות ביטחון, ורובן מוחות על האפליה מצד הרשויות והציבור. 87% ציינו את הדעות הקדומות נגד עובדות מין בתור בעיה, ו-66% ציינו את הצורך להסתיר מהעולם את עבודתן. עובדת מין בת ארבעים מפורטוגל אומרת: "פורטוגל מדינה מאוד דתית, ועדיין לאנשים בשבדיה יש יותר דעות קדומות מאשר בפורטוגל. זה מרגיש כאילו כאן יותר דתיים!"

יותר ממחצית מהמשתתפות חוששות גם ממחלות מין. עם זאת, רוב המשתתפות במחקר מרוצות מהבריאות המינית שלהן. 83% מהן חושבות שהבריאות המינית שלהן טובה, רק חמש נשים חושבות שהיא רעה. מחצית מהמשתתפות אמרו שעבודת המין היא חלק מהמיניות שלהן, 49% חושבות שעבודת המין השפיעה לטובה על הבריאות המינית שלהן, לעומת 13% שחושבות שהיא השפיעה לרעה.

מבחינה נפשית, 59 מהמשתתפות אומרות שעבודת המין השפיעה לטובה על מצבן הנפשי, 26 אומרות שהיא לא השפיעה בכלל ו-18 אומרות שהיא השפיעה לרעה. 70% מהמשתתפות אומרות שמצבן הנפשי טוב, לעומת 10% שאומרות שהוא רע. עובדת בת 35 אומרת: "עבודת המין השפיעה עליי גם לטובה וגם לרעה. לטובה, כי נעשיתי עצמאית ובטוחה יותר בעצמי. לרעה, בגלל הסטיגמה החברתית".

75% אמרו שעבודת המין עשתה אותן חזקות יותר נפשית. 14% מהמשתתפות היו בדיכאון מדי פעם, 10% חשבו בעבר על התאבדות ו-16% סבלו מהפרעות אכילה.

רק ארבע מהמשתתפות אומרות שעבודת המין השפיעה עליהן לרעה מבחינה פיסית. ארבעים ושבע משתתפות אומרות שהיא דווקא שיפרה את מצבן הפיסי, כי הן מקפידות לשמור על גופן ולטפח אותו. 75% מהמשתתפות במחקר אומרות שמצבן הגופני טוב, 18% אומרות שהוא בינוני ורק 7% אומרות שהוא רע.

לעובדות המין יש מזל שמצבן הבריאותי טוב, מפני שבמוסדות הבריאות הן סובלות מאפליה. אחת מהן אומרת: "הרגשתי שם כמו בחקירה של האינקוויזיציה", ואחרת מוסיפה: "אני לא מסוגלת להתמודד עם הבורות והדעות הקדומות שלהם. זה עצוב שעדיין יש כל כך הרבה סטיגמות ומיתוסים על זכות הנשים לקבל החלטות על חייהן וגופן".

גם כאשר הן מרגישות צורך בטיפול נפשי, הן מעדיפות לא לפנות לרשויות הרווחה. "רציתי טיפול פסיכולוגי כללי, אבל הן רק רצו לדבר איתי על מכירת מין ולא על שום דבר אחר. זה היה חסר תקווה," "הן מכריחות אותי להפסיק לעבוד בזנות בתמורה לעזרה", "עובדות הרווחה חושבות שהן יכולות ללמד אותי הכול. הן לא יכולות ללמד אותי כלום. הן שופטות נשים כמוני וחושבות שדרך החיים שלהן עליונה על שלנו. כולנו עושות את מה שאנחנו צריכות לעשות כדי שיהיו לנו את החיים שאנחנו רוצות".

ואכן, יש להן את החיים שהן רוצות. 80% מרוצות מהחיים, 11% ככה-ככה, ורק 9% לא מרוצות. 83 מהמשתתפות מרוצות מהקשרים עם הלקוחות, לעומת 14 שאמרו שהלקוחות גורמים להן להרגיש רע. בניגוד לטענות הרווחות בשיח נגד הזנות, 87% מעובדות המין לא רואות בעבודת מין אלימות של גברים נגד נשים. 62% אומרות שעבודת מין היא מקצוע, 29% מסכימות איתן חלקית, ורק 7% לא מסכימות. כשהן מנסות להגיד את זה בציבור, לא מקשיבים להן:

"אני באיגוד עובדות המין השבדי [Rose Alliance] ויש לנו משאית משלנו במצעד הגאווה. אני אוהבת את זה. אבל תמיד תהיה מישהי שתתלונן שאנחנו עושות רומנטיזציה לעבודת מין. יום אחד בשנה אנחנו מעזות לשמוח ולרקוד בפומבי, אבל מצפים מאיתנו להיות אומללות כל הזמן".

66% מעובדות המין אומרות שהן לא יצטרכו שום עזרה אם יחליטו להפסיק לעבוד בזנות. אחת מהן גם התלוננה על עצם השאלה: "למה לשאול אותי מה אני צריכה כדי להפסיק לעבוד בעבודת מין? למה שאני ארצה להפסיק לעבוד בזה?" 13% יצטרכו עזרה בהשגת הכנסה אחרת, ורק 10% אומרות שהן יצטרכו שיקום כלשהו. התלונה העיקרית של רובן היא על היחס כלפיהן:

"עושים לנו אינפנטיליזציה, 'אתן לא יודעות מה טוב בשבילכן'. אם את מקטינה מישהי וטוענת שהיא 'חסרת אחריות למעשיה', זה כמו לטעון שהיא סובלת מהפרעה נפשית. כאילו את לא אדם שלם אם את לא מוכנה שהחברה תשקם אותך. [...] למה שאני אצור קשר עם משרד הרווחה? כדי שהם ישלחו את המשטרה לדירה שלי ברגע שהם יגלו את הכתובת שלי?"

ולסיכום, עובדת מין בת 42: "אני מוכרת מין כי זאת העבודה שלי! כולם כל כך אובססיביים אם אני מאושרת או לא. אני תוהה אם שואלים גם מנכ"לים ופוליטיקאים אם הם שמחים? האם חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מאושרים בעבודה? אני קצת דואגת להם, האמת". 

יום שבת, 7 באוקטובר 2017

תיירות מין בווייטנאם: "ככה הווייטקונג משחקים!"

אחרי שמלחמת וייטנאם הסתיימה והקומוניסטים מיגרו את הקולוניאליסטים האמריקאים, הם התפנו למגר את הזנות. מבחינתם, וייטנאם כבר לא היתה הזונה של הקולוניאליסטים, והנשים בה כבר לא היו הזונות של החיילים המערביים.

השלטון הקומוניסטי השתמש במיגור הזנות בתור הוכחה להצלחתו. הצלחות אחרות לא היו לו, ובשנות השמונים הוא פתח את הכלכלה הווייטנאמית למשקיעים מערביים, שבעקבותיהם התחדשה תעשיית המין במדינה. המשבר הכלכלי המערבי ב-2008 הביא לשינויים נוספים בתעשיית המין ובמדינה כולה: אנשי עסקים מזרח-אסייתים תפסו את מקומם של המערביים.

אם בשנות השבעים וייטנאם השתמשה במיגור הזנות כסמל ההתנגדות למערב, הרי שכיום היא משתמשת בתעשיית המין כדי להקל על הקשרים עם ההון המזרח-אסייתי. החוקרת קימברלי קיי הואנג יצאה לבדוק איך זה מתבטא בשווקים השונים של תיירות המין, שבחלקם היא עבדה בעצמה.


 אסיה היא הדבר הבא


הברים הפונים לאנשי עסקים מזרח-אסייתים הם היוקרתיים ביותר בווייטנאם, ויש להם שלוש מטרות: להוכיח למשקיעים שווייטנאם היא מדינה עשירה ורצינית שכדאי להשקיע בה; ליצור קשרי אמון בין המשקיעים הזרים לבין אנשי העסקים המקומיים; ולהראות למערביים שהם לא כאלה חשובים כמו שהם חושבים שהם.

כדי להראות למערביים מה חושבים עליהם בווייטנאם, הברים עושים סלקציה בכניסה. חלקם בכלל אינם מכניסים מערביים, וחלקם משאירים את המערביים לעמוד בתור צדדי ולראות איך ה-VIP האסייתים נכנסים לפניהם. המקומיים פשוט אוהבים להשפיל את המערביים. באחת מההתרחשויות בבר, איש עסקים מקומי דחה הצעה של משקיע מערבי, הוציא כרטיס אשראי כדי לשלם על הארוחה ואמר: "אופס, הדברים האלה כבר לא עובדים. האמריקנים הרסו את מערכת האשראי הגלובאלית". ואז הוא הוציא את המזוודה שלו, שלף ממנה צרור של מזומנים ושילם אלפיים דולר בשטרות של מאה. ככה הווייטקונג משחקים!

כשהם לא משפילים אמריקאים, המקומיים רוצים לעשות עסקים עם המשקיעים האסייתים. כדי להציג את ווייטנאם כמדינה עשירה, הם מזמינים לכבוד המשקיעים את הוויסקי המשובח ביותר, בדרך כלל ג'וני ווקר בלו לייבל. אחרי שהבקבוקים עשו את הרושם הדרוש, מגיע תור המארחות לעשום רושם. תפקידן הוא למזוג משקאות, להאכיל את הגברים, לשיר איתם בקריוקי, לרקוד איתם וליזום משחקי שתייה.

אנשי עסקים אסייתים לא טובים בסמול-טוק, ותפקיד המארחות הוא לשבור את הקרח בין המקומיים לזרים ולאפשר להם ליצור קשרי אמון אישיים. הן מקבלות גם טיפים גדולים מאנשי העסקים המקומיים, במטרה להראות לזרים את עושרם של הווייטנאמים – אנשים ששווה לסמוך עליהם. 

המארחות מספקות לאליטה המקומית את המרחב האינטימי הדרוש כדי ליצור אמון ולהבטיח עסקאות עם משקיעים אסייתים. תעשיית המין היא אולי תוצאה של העוני בווייטנאם, אבל היא גם מאפשרת ליצור עושר, והמארחות בברים תורמות לצמיחה של כלכלת וייטנאם.

האם הצמיחה הווייטנאמית מחלחלת גם למארחות שתורמות לה? הן אינן מקבלות משכורת בברים ומסתפקות בהכנסות מטיפים, ליווי ועבודת מין עם המשקיעים הזרים. זה מספיק כדי להרוויח יותר מאשר אישה עם תואר שני במדינה, אבל לא מספיק כדי לחסוך לטווח הארוך. המארחות צריכות ללבוש בגדים יוקרתיים כדי לייצג את עושרה של המדינה, להסתובב עם מותגים יוקרתיים ולפזר בשמים יוקרתיים, וכל הדברים האלה עולים להן הרבה כסף. למעשה, על-מנת להמשיך להרוויח כסף בברים, הן חייבות להמשיך להוציא עוד ועוד כסף כדי לקנות את המוצרים שמאפשרים להן לעבוד בברים. וגם להקיא בסוף הלילה את כל האלכוהול ששתו, אם הן לא רוצות להשמין.

המארחות גם חייבות לשפץ את גופן כדי שיתאים לתדמית המודרנית של ווייטנאם, וכמעט כולן עשו ניתוחי אף ועפעפיים. הן לא מנסות להיראות כמו נשים מערביות, הן מנסות לחקות את כוכבות הפופ הדרום-קוריאניות, שמייצגות את התדמית הזוהרת הרצויה. אחרי שאחת המארחות, דיאם, עשתה ניתוח אף, אחד הלקוחות הציג אותה לפני חבריו לשולחן: "מה דעתכם על האף שלה? היא כבר לא נראית כמו נערת כפר ענייה, נכון? הפנים שלה נראים מודרניים!" מבחינת הגברים, האף של דיאם לא ייצג רק את המהפך האישי שלה, אלא את ההתקדמות של האומה כולה. לא רק שהן נראות מודרניות, הן גם עשירות מספיק כדי לעשות ניתוחים! וכל זה לא מפריע להן לשמור על המסורת ולשרת את הגברים, בדיוק כמו וייטנאם: עשירה מספיק כדי לעשות עסקים, מסורתית מספיק כדי לשרת את המשקיעים הזרים.

קצת מוזיקה יפה על רקע נופי וייטנאם, לפני שממשיכים:


Viet Kieu


הווייטקונג גילו עליונות על המערב במלחמת וייטנאם, אבל גם הווייט קיו, יוצאי וייטנאם שחיים במערב, מרגישים עליונים מול המערביים כשהם מבקרים בווייטנאם.

הווייטנאמים מגיעים לביקור מולדת ורוצים להרגיש בבית, להרגיש עשירים, לשכוח מהאפליה ומהדעות קדומות שהם סובלים מהן בתור מיעוט במדינות המערב. הברים המקומיים מעניקים להם מרחב שבו הם מרגישים טובים יותר מהמערביים, הם אלה שנכנסים אליהם בזמן שהמערביים נשארים בחוץ. המארחות בברים דואגות להשאיר את הכוסות שלהם מלאות ולהאכיל אותם, לרקוד ולפלרטט איתם. המטרה אינה להבטיח עסקאות מסחריות, אלא להבטיח את תחושת העליונות של הווייט קיו – הם חזרו לווייטנאם שניצחה את המערב, וייטנאם שבה הנשים המקומיות מעדיפות אותם על פני המערביים. In Your Face, לבנבנים!

עבור הווייט קיו, גופן של המארחות מייצג בעת ובעונה אחת את פריחתה של האומה הווייטנאמית המודרנית ואת הנוסטלגיה לערכים המגדריים השמרניים של פעם. המארחות המודרניות ממשיכות לשרת את הגברים; הן צריכות להתנהג כמו נשים מסורתיות כדי להרוויח את הכסף הדרוש לאישה מודרנית. 

המארחות מצידן מרגישות עליונות מול נשות הווייט קיו: השפה שלנו אותה שפה, הערכים התרבותיים שלנו אותם ערכים, אבל אנחנו פשוט עושות הכול טוב יותר. אנחנו יותר עשירות, יותר יפות ויותר נשיות מהנשים שלכן. הבגדים שלנו יותר מודרניים, מוצרי המותרות שלנו יותר יוקרתיים, והכי חשוב: הגוף שלנו יותר רזה! 

הלבנים כבר לא שולטים כאן


הכלכלה החדשה של וייטנאם לא זקוקה לגברים מערביים. היא מתבססת על משקיעים אסייתים ואליטה מקומית. הגברים המערביים האומללים איבדו את הונם הכלכלי והחברתי: הנשים המערביות נעשו עצמאיות מדי ולא צריכות אותם, הנשים האסייתיות מעדיפות את הגברים האסייתים. אפילו הגברים הווייטנאמים צוחקים על הלבנים, ואוהבים להיפגש איתם רק כדי לדחות את ההצעות העסקיות שלהם ולתת להם להבין שאין בהם צורך יותר.

מה נותר לאותם גברים לבנים חסרי ישע? רק לבלות עם המארחות בברים המיועדים להם, ולהרגיש שבכל זאת יש נשים שמכבדות אותם וזקוקות להם. אם הם לא מסוגלים לפרנס נשים לבנות באמריקה, לפחות הם יוכלו לפרנס נשים אקזוטיות עניות. המארחות שמחות לשתף איתם פעולה, ובניגוד לתדמית היוקרתית של המארחות בברים לאסייתים, הן מטפחות תדמית ענייה: הן שומרות על גוון עור כהה כמו נשים כפריות, לובשות בגדים צנועים ולא עושות הרבה ניתוחים פלסטיים. הן גם לוקחות את המערביים לביקור שורשים בכפרים העניים שלהן כדי להציג בפניהם את תנאי חייהן הקשים. התיירים לא יודעים שרוב הסיפורים שלהן מזויפים, בדיוק כמו המשפחות המזויפות שמארחות אותם בכפרים.

התיירים נהנים לדמיין שהם אבירים לבנים, וחלקם נוהגים להמשיך לשלוח כסף לנשים גם אחרי שחזרו לארצותיהם. כך הם יכולים להרגיש גברים אמיתיים, כובשים ועשירים, כאלה שמפרנסים נשים ומצילים כפרים שלמים. הקשר בינם לבין הנשים לא מתבסס ישירות על מין תמורת כסף, אלא על קשר זוגי שבמקרה לגמרי כולל גם תמיכה כלכלית. אחת המארחות מסבירה: "הרבה תיירים כאן חושבים שווייטנאם עדיין מדינה ענייה. הם רוצים לשמוע שהמשפחה שלך ענייה ושאין לך אפשרויות אחרות. אם תגרמי להם לרחם עלייך בתור נערת כפר ענייה, הם ייתנו לך הרבה יותר כסף". את הכסף הזה הן יכולות לחסוך ולהפסיק להיות עניות.

גם האבירות הלבנות רוצות להציל, לכבוש ולנצל


אז קראתן על עובדות המין הווייטנאמיות, ואתן ממש רוצות להציל אותן? אתן לא הראשונות. נשים מערביות ויוצאות וייטנאם נהנות להקים ארגוני צדקה, לשלם לעצמן משכורות ולצאת להציל את חסרות הישע. ארגוני הצדקה משתפים פעולה עם המשטרה, שעוצרת את עובדות המין ומכריחה אותן לבחור בין מעצר לבין מחנות "שיקום" של ארגוני הצדקה. הארגונים מקבלים תרומות על כל "קורבן" שמגיעה למחנות שלהן. טרוּק, אחת המארחות, מסבירה את התהליך: 'פעם נעצרתי כשהמשטרה תפסה אותי עם לקוח. שלחו אותי לשמונה-עשר חודשים במחנה מעצר והכריחו אותי ללמוד לתפור. אמרתי להם שעבדתי שנתיים במפעל ואני כבר יודעת לתפור, אבל לא היה להם אכפת. הם אמרו לי שאם אגיד שהכריחו אותי למכור מין, אני אוכל לעזוב למחנה שיקום. אמריקנית ממוצא וייטנאמי ניהלה את המחנה הזה. גם שם לא היה יותר טוב. היה עוצר קפדני והיא לא נתנה לנו לצאת בלילה. לא יכולנו להתקשר לאף אחד, והעברנו את הימים בלימודי אנגלית, תפירה ובישול'." 

יו, מארחת בת 22, זועמת: "מבחינת הארגונים האלה, או שאנחנו נשים טיפשות וחלשות שנאלצות לעבוד בזנות בכפייה, או שאנחנו נשים לא מוסריות שלא מאמינות בעבודה קשה. אני עבדתי קשה במפעל ועשיתי הכול כדי לשמח את הבוס, אבל הרגשתי כמו רובוט. הלכנו למפעל כל בוקר כמו כבשים, והתנהגו אלינו שם כמו לחיות. לפחות בבר אני יכולה לפתח את האישיות שלי ולדבר עם אנשים. זאת מיומנות. רק לנשים הקשוחות ביותר, אלה שיודעות להילחם, יש את האומץ לעזוב את העבודה במפעל לטובת עבודת מין".  

מארחת אחרת, וי-ואן, ביקשה מהחוקרת: "כשאת חוזרת הביתה לאמריקה, תגידי לאנשים שזאת עבודה כמו כל עבודה אחרת. איך הן יכולות להציל אותי אם אני מרוויחה יותר מהן?" וטרין אומרת: "את יכולה בבקשה לחזור לאמריקה ולהגיד לכל החברות שלך שאני לא רוצה שיצילו אותי? כל האמריקאיות והווייט-קיו שמגיעות לכאן וחושבות שהן צריכות להציל אותנו, הן מטומטמות. אם היית צריכה לבחור בין לעבוד במפעל שתים-עשרה שעות ביום, עם בוסים שלא נותנים לך הפסקה ומסתכלים עלייך כאילו הם אונסים אותך עם העיניים, לבין לעבוד בבר שבו את שותה כמה משקאות ולפעמים פותחת את הרגליים בשביל גבר, מה היית בוחרת? למה שלא תלכו להציל פועלות במפעלים?".

החיים של עובדות המין בברים לזרים אינם קלים, אבל הם לפחות מספקים תקווה. וַאן מסבירה: "אנשים מסתכלים על העבודה שלי כאילו אני טיפשה כי אני מוכרת את הגוף שלי. הם חושבים שאני חסרת חינוך או מכורה לסמים. אבל האנשים הטיפשים באמת הם אלה שהולכים לעבוד כל יום במפעלים ומרוויחים בקושי מספיק כדי לשרוד. הם אפילו לא מבינים שהם עושים את הבוסים שלהם עשירים. הם אף פעם לא ישנו את החיים של עצמם. החכמים הם אלה שנועזים מספיק כדי לצאת מהמפעל. לפחות בעבודה הזאת יכולה להיות לי קצת תקווה שהחיים שלי ישתנו. בשבילי, קצת תקווה עדיפה על חוסר תקווה".