יום שני, 29 באוגוסט 2016

מיסוד הזנות בהולנד

כולם אוהבים לדבר על מיסוד הזנות בהולנד. שוביניסטים מציגים אותו כפיתרון פלא, כאילו עובדות המין רק צריכות לקטוף כסף מהעצים המקשטים את החלונות האדומים שלהן; תומכי הפללת הלקוח מציגים אותו כגיהנום, שבמסגרתו עשרות אלפי מהגרות נאלצות לעבוד בזנות בכפייה; וסתם עצלנים מעדיפים לא להתעמק בנושא ולהגיד שהאמת בטח נמצאת איפשהו באמצע.

ובכן, הידד לעצלנים! בניגוד לרוב המקרים, האמת על מיסוד הזנות באמת נמצאת באמצע.

נתחיל בשאלה הכי מדוברת: כמה קורבנות סחר בנשים יש בהולנד? התשובה מאכזבת: להולנדים אין מושג. ולא שהם לא ניסו לבדוק את זה, הם דווקא מנסים שוב ושוב. כדי להסביר למה הם לא מצליחים, צריך להבין את החלוקה בהולנד לזנות חוקית ולא חוקית:

עסקי זנות חוקיים: בעקבות המיסוד, כל עסקי הזנות חייבים לקבל רישוי – המכונים, המועדונים, החלונות, וכו'. המשטרה אוכפת בקפדנות את הרגולציה, ולכן אין בהם כמעט קורבנות סחר.

עסקי זנות לא מורשים: הדרישות לרישיון עסקים יקרות מדי בשביל נשים עצמאיות, כך שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם להפעיל עסקי זנות. התוצאה היא שנשים שרוצות לעבוד באופן עצמאי נאלצות לעבוד לבד בדירותיהן. יש מועצות מחוזיות בהולנד שאינן מחייבות עובדות מין עצמאיות לקבל רישוי, והנשים יכולות לעבוד בהן בצורה חוקית, באופן עצמאי או דרך סוכנויות, ללא רישוי.

עסקי זנות לא חוקיים: בגלל האכיפה הקפדנית של המשטרה, אין כמעט מועדוני מין ומכוני ליווי לא מורשים או לא חוקיים. מה שיש זאת זנות לא חוקית: לא רק זנות קטינים או זנות בכפייה, אלא גם מהגרות לא חוקיות, שאינן יכולות לעבוד בזנות באופן חוקי.

גם אם רוב המהגרות הלא חוקיות הגיעו לעבוד בזנות בהולנד מרצונן, מספיק שמישהו עזר להן לעבור את הגבול, או שמישהי עזרה להן למצוא מקום עבודה, כדי שהחוק ההולנדי יגדיר אותן כקורבנות סחר. זאת הסיבה לסטטיסטיקות המנופחות על סחר בנשים בהולנד – מהגרות לא חוקיות נחשבות לקורבנות סחר בכל מצב.

אז למה ההולנדים מתקשים לספק מספרים אמינים על סחר בנשים? קודם כל, מפני שקשה לעקוב אחרי זנות לא חוקית, מעצם העובדה שהיא מתנהלת במחשכים. המשטרה מעדיפה להתרכז באכיפת הרגולציה על עסקי הזנות המורשים, שקל להגיע אליהם. מחקר מעמיק יותר של ממשלת הולנד מ-2014 לא מצא מקרים רבים של ניצול או של זנות קטינים. האם זה אומר שאין הרבה מקרים כאלה, או שלא מחפשים מספיק טוב? תלוי מה האג'נדה שלכן/ם.

ולמה ההולנדים מתקשים לספק מספרים אפילו על מספר עובדות המין החוקיות? הסיבה היא שההולנדים יודעים בדיוק כמה עסקי זנות חוקיים יש, אבל לא יודעים כמה נשים עובדות בכל עסק, מפני שהן אינן מחויבות להירשם. אם תוסיפו להן את הנשים שעובדות עצמאית ללא רישוי, תתקשו עוד יותר לספור אותן. אם תזכרו את כל המדינות המזרח-אירופאיות שהצטרפו לאיחוד האירופי, ועכשיו גם לאזרחיות שלהן מותר לעבוד בהולנד, תסתבכו עוד יותר בספירה. ואם תספרו ותראו שיש כ-28,000 מודעות פרסום זנות בכל יום, מתוכן כ-8,000 ייחודיות, שההולנדים לא יודעים אם הן שייכות לעובדות חוקיות, לא מורשות או לא חוקיות, גם אתן תתקשו לספור.

מבולבלימות? גם ההולנדים. כרגע פשוט אין מספיק נתונים.

ומה כן יודעימות בהולנד? שמספר העסקים החוקיים ירד מ-1127 ל-674 בין 2006 ל-2014, וזה קרה דווקא בגלל הממסד. יותר ויותר עיריות סוגרות חלונות ועסקי זנות, בשביל לעשות ג'נטריפיקציה לרחובות וכדי לא להתעסק עם כל הקטע של זנות. לא רק שהמועצות סוגרות עסקים חוקיים, הן גם לא נותנות רישיונות לעסקים חדשים, ובוודאי לא לעובדות המין עצמן. כך דווקא מי שרוצות לעבוד בזנות חוקית נרדפות על-ידי הרשויות ונאלצות לעבור לזנות לא מורשית.

מה שנשאר להולנדים לעשות, ואת זה הם עושים טוב, הוא לבדוק את מצבן של הנשים בזנות החוקית. כאמור, מדובר במיעוט בלבד, ואין דרך לדעת מה מצבן של שאר עובדות המין. את המחקר ההולנדי הרשמי אפשר להוריד כאן, או להוריד את התקציר שלו באנגלית כאן. כל מספרי העמודים מתייחסים לתקציר באנגלית, אלא אם יש קישור או מצוין אחרת.

הגיל הממוצע של עובדות המין החוקיות הוא 34. 47% מהן הולנדיות, 21% ממזרח אירופה, 15% לטיניות ו-11% מאסיה.

גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא בין 26 ל-28. רק 4% התחילו לעבוד לפני גיל 18.

79% היו מרוצות מיחסי העבודה שלהן עם המעסיקים/המשכירים. מי שלא היו מרוצות התלוננו על מחירי השכירות הגבוהים ועל כך שאינן מקבלות פנסיה. 88% מהן מעדיפות לעבוד תחת מעסיק מורשה, בעיקר בשביל הביטחון. רובן מרוצות מהפעילות בעבודתן בזכות העצמאות, התמיכה הקהילתית והיחסים הטובים עם המעסיקים. התלונות של עובדות המין לא היו על העבודה עצמה, אלא על רווחים נמוכים ומחסור בלקוחות. 43% הרוויחו פחות מ-250 יורו בשבוע [עמודים 32-31].

עם זאת, יחסי הכוח בין עובדות המין למנהלי המכונים נוטים בבירור לטובת המנהלים. אין להן זכויות עובדים מאחר שהן נחשבות לפרילנסריות, וזה נכון אף יותר למהגרות. רובן גם מעדיפות להיחשב עצמאיות, כדי לשמור על אנונימיות ולא לשלם מיסים. המצב הזה פותח פתח לניצול עסקי. 95% מהנשים עובדות במכונים כעצמאיות, ואין להן חופשת מחלה, שכר קבוע וכו'. מצד שני, יותר מ-66% מעובדות המין שינו את מקום עבודתן לפחות פעם אחת, ברוב המקרים מפני שיכלו להרוויח יותר כסף במקום אחר, מה שמצביע על עצמאותן [עמוד 68 בהולנדית].

63% מהעובדות בחלונות מקבלות בין 11 ל-30 לקוחות בשבוע. 20% מקבלות פחות מעשרה לקוחות בשבוע, ו-11% יותר משלושים. הן שוהות בעבודה שש שעות ביום ממוצע. המספרים דומים גם בשאר עסקי הזנות.

הסיבות לעבודה בזנות [עמוד 23 במחקר המלא בהולנדית]:

37% בגלל הצורך להתפרנס ולפרנס את המשפחה
27% כי זה נראה מקצוע נחמד
23% כי אפשר להרוויח בזה יותר מאשר בעבודות אחרות
22% בגלל חובות
15% כי לא היתה אפשרות עבודה אחרת

79% מעובדות המין החוקיות מרוצות מתנאי העבודה שלהן. 90% אומרות שיוכלו להפסיק לעבוד ברגע שירצו, ו-98% עובדות בזנות מרצונן החופשי. עם זאת, על 10% נכפה בעבר לעבוד בזנות [עמודים 31-32].

המצב הבריאותי של עובדות המין מהווה נקודה כואבת. המחקר הממשלתי ב-2006 גילה שמצבן הידרדר מאז 2001. המחקר המעודכן מ-2014 גילה שמצבן השתפר לעומת 2006, אך עדיין משמעותית פחות טוב מזה של שאר האוכלוסייה [עמוד 33].

ל-80% מהעובדות יש זמן לאכול ארוחות בשקט, ו-45% עושות פעילות ספורטיבית באופן קבוע. אלה הנתונים הטובים יחסית. 28% מעשנות יותר מחבילת סיגריות ביום, שזה שיפור לעומת 2006, אבל הרבה יותר מהאוכלוסייה הכללית. 7% שותות יותר מ-25 כוסות אלכוהול בשבוע, לעומת 9% ב-2006.

השימוש בסמים הידרדר לעומת 2006. 20% משתמשות לפעמים בסמים קלים, לעומת 17% ב-2006 ו-7% באוכלוסייה הכללית. 14% משתמשות בסמים קשים, לעומת 5% בלבד ב-2006 [עמוד 80 במחקר המלא בהולנדית]. 

הנתונים האלה כמובן מעציבים, ולא מפתיעים על רקע העובדה ש-37% מהנשים סבלו מאירוע טראומתי אי-פעם במהלך עבודתן, 45% מוצאות לפעמים את עבודתן קשה רגשית, ו-14% אמרו שהיא תמיד קשה רגשית [עמודים 64-62 במחקר בהולנדית]. עם זאת, הנתונים עדיין מצביעים על כך שרוב עובדות המין אינן משתמשות בסמים ולא מוצאות את עבודתן קשה רגשית בקביעות, כך שאפשר לפרש אותם לכאן ולכאן.

נתונים מעודדים יותר מגיעים מהיחסים של עובדות המין עם לקוחותיהן. 80% מעולם לא הרגישו מותקפות או מאוימות במהלך עבודתן. במחקר שנערך בחלונות האדומים באמסטרדם, 84% מהמשתתפות היו מרוצות מהלקוחות שלהן. ל-80% מעולם לא היו בעיות עם הלקוחות, ול-16% רק לעיתים רחוקות.

כמו שאפשר להבין, אין מסקנה חד-משמעית ביחס למיסוד הזנות בהולנד, ולא נראה שהוא השפיע בצורה משמעותית על מצבן של עובדות המין במדינה, לטוב ולרע. מספר עובדות המין במדינה אינו ידוע: לפני המיסוד, הערכות לא-מבוססות דיברו על בין 15,000 ל-30,000 עובדות מין. כיום אין אפילו הערכות לא מבוססות. לכן גם המתנגדים למיסוד וגם התומכות בו יכולים למצוא בו נקודות שיאשרו את גישתם. 

יום שני, 22 באוגוסט 2016

אטרקציות תיירותיות: גזע וגבריות בכלכלת המין הברזילאית

ברזיל היא אחד היעדים הפופולריים ביותר של תיירים להט"בים. ב-2010 ריו דה ז'ניירו אירחה 880,000 תיירים הומואים, זרים ומקומיים, ותיירים להט"בים מוציאים בממוצע כפול מתיירים אחרים. משתלם לקבל מגוון של העדפות מיניות, כמו שאמר מנהל אגף הכנסים בעיר: "הגיוון מייצר הרבה כסף בשביל העיר, יוצר עבודות, מעלה את תקבולי המס ותורם לחלוקת העושר".

התיירים מגיעים לברזיל בשביל הנופים, החופים, האוכל וההיסטוריה. ולפעמים גם בשביל מין עם גברים מקומיים. גרגורי מיטשל חקר במשך עשור את הקשרים המיניים, החברתיים והכלכליים של תיירים ומקומיים בברזיל, בשלוש ערים שונות: ריו דה ז'ניירו, מנאוס וסלבאדור דה באהיה.



"טיול שורשים": תיירות מין בבאהיה


העיר סלבאדור דה באהיה היא מרכז של תרבות שחורה בברזיל. היא מכונה "מֶכָּה השחורה", ורוב תיירי המין בה הם אפרו-אמריקאים. הם לא באים רק בשביל מין. העיר מציעה להם מוסיקה וסמבה, שווקים והיסטוריה אפריקנית, ובעיקר את הקפוארה – הריקוד/אמנות לחימה שהתפתח בתקופת העבדות, והיה דרכם של העבדים למרוד במוסכמות ובשובים שלהם. התיירים השחורים באים לראות את ההיסטוריה השחורה, ויודעים שרק במקרה אבות-אבותיהם הגיעו לארה"ב ולא לברזיל. 

התיירים האפרו-אמריקאים מרגישים שותפות גורל עם האפרו-ברזילאים, רואים בשחורים המקומיים אחים, ומרגישים כאילו הם חזרו הביתה. המקומיים לא רואים איתם עין בעין: "הם קוראים לי 'אחי', וזה משהו שאני לא מבין. אנחנו לא אותו דבר. הם בהירים, יש להם כסף, הם מגיעים לכאן במטוסים, הם גרינגוס. זה מכעיס אותי לפעמים, באמת. אבל בשביל הכסף אני מוכן לקרוא להם 'אחי'."

למעשה, מבחינת עובדי המין המקומיים, החלק של המין בעבודה הוא החלק הקל. החלק הקשה הוא להעמיד פנים שהם מאותו גזע של התיירים. בזמן שבארה"ב אתה שחור או לא שחור, בברזיל יש מגוון עצום של גזעים. במפקד שערכה ממשלת ברזיל, המשתתפים ענו 135 תשובות שונות לשאלת הגזע וצבע העור שלהם, וביניהן לבנבן, לבן ורדרד, צהוב שרוף, קינמון, נחושת כהה, ג'מבו, חום חלק, צרוב-חוף ורגיל. מבחינת המקומיים, התיירים האפרו-אמריקאים קרובים יותר להיות לבנים מאשר שחורים.

המקומיים משועשעים מכך שכל התיירים הזרים האלה, שרובם עשירים ונחשבים בברזיל למשהו שהוא לא שחור, נוסעים רחוק ומגיעים לברזיל בשביל לחגוג את ה-blackness שלהם. גם בתעשיית המין, בזמן שהתיירים רואים במין עם מקומיים "רומנטיקה", המקומיים רואים בו הזדמנות להרוויח כסף.


אפרו-אמריקאים נוסעים גם למערב אפריקה כדי להכיר את שורשיהם, אבל הטיול לאפריקה שונה. שם הם מתמודדים עם הזוועות שסבלו אבות-אבותיהם, וחשים כאב וצער. לעומת זאת, בבאהיה הם מרגישים את האושר שבחיבור מחדש לתרבות שבעיניהם מסמלת את האומץ לשרוד, תרבות שהעזה להתנגד לדיכוי ולשמור על הקשר התרבותי לאפריקה.

היחסים המיניים עם מקומיים הם חלק מזה. מבחינת התיירים, באפריקה זה יהיה ניצול, ואילו בבאהיה זאת רומנטיקה. והם גם לא חפים מסטריאוטיפים, כפי שמתלונן עובד מין מקומי: "הדבר הכי גרוע בזרים זה שהם חושבים שלכל הברזילאים השחורים יש איבר מין מאוד גדול, שככל שאתה שחור יותר, ככה איבר המין שלך גדול יותר. אבל זאת רק פנטזיה".


ריו דה ז'ניירו: איך לבצע נכון את התפקיד


עובדי המין במועדונים בריו נמצאים במצב טוב יחסית. הם אמנם הגיעו מהמעמד הנמוך, אבל אינם חסרי כל. הם מרוויחים בזנות רק חצי או שליש ממה שמרוויחות נשים וטרנסיות, ועדיין מספיק כדי לצאת מהעוני, לפחות זמנית: רובם מבזבזים את כל רווחיהם ולא חוסכים לעתיד.

עובדי המין פגשו לא מעט חוקרים עוד לפני שגרגורי מיטשל הגיע אליהם. הם הופתעו לגלות שמיטשל מתעניין בהם בתור בני אדם. החוקרים האחרים התעניינו רק באיידס ובבריאות המינית שלהם.

65% מעובדי המין בתיירות המין ההומוסקסואלית הגדירו את עצמם כסטרייטים, אף-על-פי שלקוחותיהם הם גברים. הם לא מגדירים את עצמם כהומואים, וזה לא מקרי. בברזיל, כמו ברוב אמריקה הלטינית, גברים שחודרים לגברים אחרים עדיין נחשבים סטרייטים ומצ'ואים, ואילו גברים שנחדרים נחשבים להומואים, לא-גברים, ולכן נחותים כמו כל מי שאינו גבר. רוב עובדי המין מקפידים להיות אקטיביים בלבד, ורובם גם לא מתנשקים עם הלקוחות. נשיקה נחשבת אינטימית ואישית יותר מחדירה, ולכן גם מאיימת יותר על הגבריוּת שלהם.

מעבר לזה, התיוג כסטרייטים עוזר להם להשיג לקוחות. התיירים נהנים לדמיין שהם מצליחים לפתות סטרייטים לשכב איתם, להעביר אותם ל"צד השני".

העובדים צריכים להיות כמה שיותר גבריים ושריריים, כמה שיותר אקטיביים. אפילו שהם בכל מקרה גברים, הם צריכים לעשות "הצגה" של גבריות בעזרת ההליכה הנכונה, הדיבור, הלבוש ותנועות הידיים. כמו נשים שעובדות בשירותי תיירות ומחויבות לחייך ללקוחות או ללבוש בגדים מסורתיים, כך גם הגברים בסאונות מחויבים להופיע בדרך מסוימת. הלקוח הזר משלם עבור הופעה שלמה של מגדר, גזע ומיניות, ולא רק עבור מין. התייר משלם עבור "אותנטיות" שהיא בעצם הצגה אחת גדולה.

לא קל למי שמגדירים את עצמם כסטרייטים לשכב עם גברים. לפעמים זה קל יותר: "אם התחת נראה טוב, זה כבר עניין אחר לגמרי". ולפעמים קשה יותר: "אני עוצם את העיניים, מנסה לא לחשוב על מה שאני הולך לעשות. אני חושב לעצמי, אני רוצה את הכסף הזה. אני עוצם עיניים ומדמיין נשים. או כסף. מה שאני אעשה עם הכסף".

מה שהם עושים עם הכסף זה בעיקר לקנות בגדים וחפצים יוקרתיים (עם חיבה בולטת לנעלי נייק). מטרת הקניות היא לקנות מכוּבדוּת, להציג את עצמם כחברים ראויים בחברה. ועדיין, החברה לא מקבלת אותם ובעלי עסקים לא רוצים לשרת אותם. מתייחסים אליהם כמו אל עושי צרות, אפילו שהם עובדים בזנות דווקא בגלל שלא רצו להיות גנבים או חברי כנופיות. יש להם את הכסף, אבל אין להם את "ההתנהגות הנכונה". ההופעה המצ'ואיסטית השרירית והבוטה, שהם זקוקים לה כדי למצוא לקוחות ולהרוויח כסף, היא גם זאת שמונעת מהם לקבל יחס מכובד בחברה למרות הכסף שלהם.

"אני שחור, ויש כל כך הרבה דעות קדומות. יש לי את המראה של boy [עובד מין], עם הגוף הגדול והשרירים. במועדון זה גורם לאנשים לבוא אליי; מחוץ למועדון, זה גורם לאנשים להתרחק ממני."


מבחינת החברה הכללית, הגבר הזונה מייצג סכנה. הוא מייצג את הפוטנציאל ההומו-אירוטי של הגברים המאצ'ואיסטיים ביותר, ורומז שהומו-אירוטיות עלולה להיות חלק מהמיניות של כל הגברים.

למרות היחס החברתי, עובדי המין, המכונים גארוטוס, לא רואים בעצמם מנוצלים או סובלים מדיכוי. למעשה, כשהחוקר שאל את אחד מהם על תחושת הניצול, הוא הופתע לקבל את התשובה הבאה:

"אני לא אשקר לך. יש אנשים טובים בעסק הזה, אבל רוב הבנים הם רעים. אנחנו אמורים לאהוב אנשים ולא חפצים, אבל כיום אני אוהב יותר חפצים מאשר אנשים. זה נעשה קשה יותר לתת את הלב שלך בשביל הלקוחות. אני מרחם עליהם. הם באים לכאן בודדים ואנחנו מנצלים אותם. אין שום דבר בחינם; אתה חייב לשלם. ואנחנו לוקחים מהם את כל מה שאנחנו יכולים."

הלקוחות אכן מרגישים מנוצלים במקרים רבים, ואחד מהם אומר על הגארוטוס: "הם בהרבה מקרים בעמדה של כוח. ברגע שהם רואים שאתה זר, אתה נתון לחסדיהם. יש להם ציפיות גבוהות ביחס לתשלום. אני חושב שבכל הקשור לניצול, אנחנו מנצלים זה את זה. אנחנו מנצלים את האפשרות לקיים יחסים בזול, והם מנצלים את הנאיביות שלנו."

יש לקוחות שרואים בגארוטוס LBFM, כלומר Little Brown Fucking Machines. אבל הרוב רואים בהם יותר מזה. לא מעטים מתוכם התאהבו בגארוטוס ומימנו את החינוך, הדיור וההוצאות המשפחתיות שלהם. זאת הסיבה שהגארוטוס מעדיפים לקוחות זרים ולא מקומיים (שמהווים את רוב הלקוחות), כמו שאומר אחד העובדים על חבריו:

"הם לא רוצים להתעסק עם ברזילאי. הם רוצים גרינגו. הגרינגו מגיע פעם או פעמיים בשנה, ולא מסתובב סביבם 24 שעות ביממה כמו הלקוחות הברזילאים. אם זה ברזילאי, הוא רוצה לראות את ההומו שלו כל היום. הו לא, זה מעורר בחילה. גרינגוס הם הכי טובים."

הגארוטוס אולי לא מאוהבים בלקוחות, אבל הם גם לא שונאים אותם. הם רואים בהם אנשים שזקוקים לחיבה או רחמים ומוכנים לשלם בשביל זה. הגארוטוס שמחים לקבל את כספם, ולבצע את התפקיד שמצופה מהם עבורו.


"אתה לא רוצה טיול בג'ונגל? אז אולי איזה אינדיאני במקום?"


מנאוס היא עיר הבירה של האמזונאס. התיירים מגיעים לאזור בשביל האותנטיות: אם לא בשביל הטבע, אז בשביל סקס עם הילידים, ולפעמים בשביל שניהם ביחד. העובדה שרוב ה"ילידים" בכלל גדלו בעיר הגדולה מנאוס ומעולם לא ביקרו ביערות הגשם, לא מפריעה לתיירים לדמיין שהם יוצאים עם ילידים אותנטיים.

הכינוי של יערות הגשם, עם הלחות והחרקים שבהם, הוא Green Hell. לא פלא שרוב המקומיים במנאוס מעולם לא יצאו לבקר בהם. השבטים המבודדים שכן חיים בהם לא מתלהבים לפגוש תיירים, והילידים שכן מוכנים לפגוש תיירים ממסחרים את עצמם: הם מוכרים תמונות וחפצי אמנות ומתלבשים בבגדים "מסורתיים" חושפניים, מפני שהם יודעים שנשים חשופות חזה יצליחו למכור יותר.

רוב התיירים שמגיעים למנאוס לא רואים בעצמם תיירי מין. הם מחפשים קשר מיני "אותנטי" ואקזוטי עם יליד מקומי, שבמקרה לגמרי מקבל מהם מתנות ויוצא איתם לארוחות ולטיולים. התיירים נוטים להתאכזב בטיולים האלה, כשהם מגלים שבן הזוג המקצועי שלהם בכלל לא מכיר את הטבע. אחרי שתייר לבן אחד הבין שבן זוגו המקומי לא מזהה אף סוג של עץ, הוא אמר לו: "אתה האינדיאני הכי גרוע שיש".

בכל זאת, כולם מרוצים: התיירים מרגישים טוב עם עצמם ש"תרמו" לתעשיית התיירות המקומית וחוו אותנטיות, והמקומיים מרוויחים כסף בזכות זיוף האותנטיות למען התיירים. מבחינת המקומיים, דווקא התיירים הם האקזוטיים, כמו שמסביר תייר אמריקאי: "זה מה שטוב במנאוס: מבחינתם, אוקלהומה היא אקזוטית וסקסית".

אוקלהומה
     
מנאוס. מי יותר אקזוטית?


לרוב עובדי המין במנאוס אין את הפריווילגיה לזייף אותנטיות בשביל תיירים. רובם משרתים מקומיים אחרים, ומצבם לא מרשים. 25% מהם חוו אלימות אי-פעם במהלך עבודתם, בעיקר אלימות משטרתית. 91% טענו שהם משתמשים בקונדום, אבל רק 36% החזיקו עליהם קונדומים, ו-25% נדבקו במחלת מין במהלך עבודתם. 50% השתמשו בקוקאין באופן קבוע. 67% אמרו שהיו מעדיפים לעבוד בעבודה אחרת, לעומת 33% שמעדיפים להמשיך לעבוד בזנות.

ל-58% מעובדי המין היו לקוח או שניים ביום, ול-34% בין שלושה לחמישה לקוחות. הם הרוויחו בשנה סכום דומה למשכורת השנתית החציונית במנאוס. בשביל סכומים גבוהים יותר, כמו עמיתיהם למקצוע בערים אחרות, הם צריכים לקוות שתיירים יראו את האותנטיות שלהם, מזויפת או אמיתית.

יום שני, 15 באוגוסט 2016

אהבה של גרינגו: תיירות מין בנאטאל, ברזיל

הכובשים הפורטוגלים הראשונים שהגיעו לברזיל התלהבו מהנשים הערומות וה"מופקרות" שפגשו. הלבלר שלהם כתב למלך על "עלמות צעירות וחינניות", שהמבושים שלהן כה חלקים ומרשימים ש"לא חשנו שום בושה כשהסתכלנו עליהן, והסתכלנו עליהן היטב". "האיברים שלהן, מעל ומתחת למותניים, היו כה עגולים והורכבו כל כך טוב, והמבושים חסרי הבושה שלהן היו כה רבי חסד, שהרבה נשים פורטוגליות היו מרגישות בושה שהן לא נראות כמוהן". לא פלא שיורש העצר הפורטוגלי, ששלט בהמשך על ברזיל, לא רצה לחזור לפורטוגל כדי לרשת את אביו המלך.

זאת היתה התדמית של ברזיל מאז: גן עדן אקזוטי (לגברים לבנים, כמובן). זאת גם התדמית של העיר נאטאל כיום, ובעיקר של פונטה נגרה, הרובע שבו מתמקד מחקרה של Marie-Eve Carrier-Moisan, שעליו מבוססת רשומה זו. העיר נאטאל מכונה City of Pleasure, ולפעמים גם Sun City, מפני שהשמש זורחת בה זורחת 300 ימים בשנה. תיירות היא התעשייה העיקרית שלה.

Ponta Negra מכונה לפעמים Puta Negra, לאור הכמויות הגדולות של תיירים ועובדות מין שמסתובבים שם. 98% מהתיירים הזרים הם אירופאים ולא אמריקאים, בעיקר איטלקים, בזכות הטיסות הישירות מאירופה.


בלילה או שניים של עבודה בזנות אפשר להרוויח משכורת של חודש שלם בעבודה אחרת. כמו שאומרת אחת מהנשים, "תיירוּת מין היא ההכנסה הטובה ביותר עבור נשים יפות". נשים בנאטאל ובבאהיה לא מרגישות מנוצלות כשהן יוצאות עם תיירי מין. הן מרגישות מנוצלות בעבודות אחרות, שבהן הן מרוויחות שכר נמוך בתנאים קשים.

הנשים בתיירות המין בברזיל אינן רואות בעצמן "עובדות מין". מבחינתן הן חובבניות, שיוצאות עם גברים כרגיל, רק מקבלות כסף בשביל זה. הן מעדיפות את הכינוי המקומי Garotas de Programa (גרוטאס בפורטוגזית משמעותה "נשים", והפירוש המילולי של הביטוי הוא "אישה עם תוכנית", או אישה שנמצאת בתוכנית רווחה ולכן פונה לזנות כדי לפרנס את עצמה). יש מי שמכנים אותן Gringologas – מומחיות לגרינגוס.

רוב הנשים בתיירות המין מבדילות בין עצמן לבין זונות. הן יוצאות רק עם זרים ולא עם מקומיים, והן לא מקבלות כסף רק עבור מין אלא גם עבור החברה, הארוחות והבילויים. הקשר שלהן הוא רגשי ולא רק מיני. לדעתן, גברים ברזילאים הם אגרסיביים ורוצים רק מין, ואילו האירופאים ג'נטלמנים. "ברזילאים חושבים שבגלל שאת זונה, את צריכה לעשות כל מה שהם רוצים. אירופאים מכבדים אותך."

הנשים המקומיות רואות את הגרינגוס כ"אחרים": עשירים, נחמדים, נאמנים ועדינים יותר מהמקומיים. הן חולמות להתחתן עם הג'נטלמנים האלה. בזמן שהתקשורת, הרשויות והפמיניסטיות מציירות את תיירי המין כנצלנים, הנשים המקומיות מתארות אותם כגברים אידיאלים. הם מזמינים אותן למסעדות ומועדונים, נותנים להן מתנות ולפעמים אפילו מזמינים אותן לאירופה. הגארוטאס אומרות עליהם: "יש בהם יותר מכסף", "ברזילאי בשביל סקס, גרינגו בשביל חתונה", ו"הברזילאים רק רוצים להשפיל אותי. גרינגוס מתנהגים כלפינו לא רק כמו בני אדם, אלא כמו נסיכות."

כשהן עובדות בתיירות המין, הנשים סובלות מסטיגמה של החברה המקומית נגדן, ומצד שני זוכות להערכה מצד התיירים הזרים. אחת מהן, איסבלה, מסבירה איך היא מגדירה את עצמה כנגד הסטיגמה: "אני מגדירה את עצמי כאישה שרוצה לשלם את החשבונות שלה, ולא באמת משנה איך אני משיגה את זה. אני רואה אנשים משחיתים את עצמם הרבה יותר בשביל הרבה פחות, אנשים שחיים חיים לא מכובדים. אני מחשיבה את עצמי מכובדת גם אם אני צריכה לספק אחרים בשביל להשיג את מה שאני רוצה. הכול בעולם הזה הוא מסחר, כולנו סוחרים במטרה לשפר את מצבנו או להגדיל את האפשרויות שברשותנו". 

הגרינגוס מעריכים את הנשים האלה, גם אם לא תמיד מהסיבות הנכונות. רבים מהם מגיעים לברזיל כי הנשים הברזילאיות "קלות יותר", ונהנים מהעליונות הכלכלית שלהם על נשים "אקזוטיות" ו"ארוטיות", או בקיצור "אחרוֺת". אבל זה לא רק אימפריאליזם מצידם: כמו שהנשים לא רואות בעצמן זונות אלא "חברות מקצועיות", כך גם הגברים מחפשים קשרים אינטימיים כדי להרגיש נחשקים. הם לא מרגישים שהם משלמים על מין, אלא רק "עוזרים" לנשים, הם הרי אנשים טובים שעוזרים למקומיות. הם מחפשים בת זוג ולא רק סקס, ורוצים להרגיש שהם מפתים את האישה, לא משלמים לה ישירות וקונים אותה.


לאור העובדה שיש יותר מקומיות שמעוניינות במין בתשלום מאשר גרינגוס, נשים מתחרות על תשומת לבם של התיירים. לשם שינוי, הם לא צריכים להתחיל עם בחורות, הן אלה שמתחילות איתם. כמו שאומר תייר גרמני:

“For the German woman, her pussy is a box of treasure. For the Brazilian woman, her pussy is a box of pleasure.”

התוצאה היא שנשים ברזילאיות מצטיירות אצל הגרינגוס כ"חמות באופן טבעי", הסוג המושלם של נשים בגן העדן הטרופי. הנשים ההיפרסקסואליות האלה פשוט חושקות בגברים לבנים. תיירים רבים רואים בקשר עם מקומיות חלק טבעי מהטיול בברזיל, ולא פעילות נפרדת של מין בתשלום. הם אומרים: "אנחנו לא כמו המקומיים, אנחנו לא כמו תיירי המין, אנחנו מתייחסים יפה לנשים המקומיות." רבים מהם מופתעים ומתאכזבים לגלות שהנשים החשקניות האלה רוצות לקבל תמורה כספית. הם לא רוצים זונות, לעזאזל, הם רוצים נשים רגילות לגמרי, שבמקרה כל מה שהן רוצות זה אותם וסקס.

ואכן, המטרה הסופית של הנשים היא למצוא גבר זר שיוציא אותן מהחיים האלה. "החיים האלה" משמעותם אינם דווקא מין בתשלום, אלא החיים חסרי התקווה של נשות המעמד הנמוך הברזילאי, שאין להן לאן לשאוף. המכשולים העומדים בפניהן בדרך להגשמת המטרה אינם רק התחרות הקשה על הלקוחות או חיי הלילה המפרכים, אלא גם גופים שונים המתנגדים לתיירות המין.

מאז שנות האלפיים התקיימו בנאטאל קמפיינים ציבוריים רבים נגד תיירות מין, בהשתתפות גורמי ממשל, אקדמאים, עמותות, ארגונים פמיניסטיים וארגונים של תושבים מקומיים. כדי להצטייר כמי שעושות משהו, הרשויות יצאו ב-2006 למבצע נגד "תיירות מין עם קטינים". מאות שוטרים פשטו על אתרי התיירות ועצרו מאות תיירים. אף אחד מהם לא נעצר בעוון עבירות מין, אלא על אחזקת מריחואנה, שוטטות ללא דרכון או שהייה בעיר אחרי תוקף הוויזה. שלושה ברים נסגרו – כולם בגלל עבירות בריאותיות ולא בגלל זנות. למעשה, במהלך המבצע לא נמצא אפילו תייר אחד שקיים יחסי מין עם קטינים. זה לא הפריע לתקשורת לדווח על "הצלחה גדולה במבצע של רשויות נאטאל נגד תיירות מין".

בשנים הבאות הרשויות המשיכו בקמפיינים נגד תיירות מין, עם שלטים בשדה התעופה ובאזורי התיירות: "אם באת ליהנות מנאטאל, ברוך הבא. אם באת בשביל תיירות מין, תחזור בבקשה הביתה". התמונות על השלטים ציירו גבר עם קונדום על ראשו, תחת הכיתוב: "זה לא יגן עליך מפני הבושה".


למעשה, הקמפיינים האלה רק פגעו בנשים העובדות בתיירות המין. הקמפיינים שנועדו להציל נשים רק גרמו להן להיות מבודדות יותר וחיזקו את הסטיגמה נגדן. הם הגבירו את הדיכוי המשטרתי נגדן, ואילצו אותן להמשיך לעבוד בעבודות שמהן ברחו כדי לעבוד בתעשיית המין. כשנשות האליטה דורשות להפסיק את תיירות המין, הן מנציחות את נשות המעמד הנמוך בתור המשרתות שלהן בשכר מינימום.

כשהאליטות מנסות להפסיק את תיירות המין, הן בעצם רוצות לשמר את המונופול שלהן על עסקים, ולא לאפשר לעסקי תיירות להתחרות בהן. פעם החופים היו שייכים להן, עכשיו הגיעו פתאום אנשים מהמעמד הנמוך, כל מיני שחורות המוניות שמנסות לתפוס תיירים, ואת זה מעמד הביניים לא מוכן לסבול. מבחינתו, שחורות=זונות=לא רצויות. אפילו נשים לבנות מקומיות, שיוצאות עם זרים אבל לא מחשיבות את עצמן לזונות, סולדות מזונות שחורות. מבחינת הפמיניסטיות הלבנות, הנשים השחורות הן עניות מדי, חסרות השכלה וסובלות מתודעה כוזבת, ולכן לא מבינות מה טוב בשבילן.

התוצאה היא שחברי האליטות והממסד מתנגדים לתיירות המין:

המדינה: פוחדת מיחסי ציבור רעים בגלל הזנות.
העמותות: מקבלות כסף על קמפיינים נגד זנות.
הפמיניסטיות הלבנות: חושבות שנשים שחורות לא מבינות.
מעמד הביניים והמעמד הגבוה: לא מרוצים שבזכות התיירים, נשים שחורות עניות יכולות לבלות באותם מקומות בילוי כמוהם.
בעלי עסקים מקומיים: לא מרוצים שבעלי עסקים זרים משתלטים על חופים ועסקים.

כולם מבטאים את הבעיות שלהם עם נשים עניות דרך התנגדות ל"תיירות מין". באותו זמן, הנשים העניות רוצות להיות עם התיירים, בדיוק בשביל שיהיו להן את אותן הפריווילגיות השמורות לכל אלה שמתנגדים לתיירות מין.

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

טרווסטי

Travestis: גברים ברזילאים שמתלבשים כנשים, קוראים לעצמם בשמות נשיים, מדברים זה לזה בלשון נקבה, מזריקים סיליקון בכל מקום אפשרי כדי להיראות כמו נשים טיפוסיות – ועדיין מגדירים את עצמם כגברים. האנתרופולוג השבדי דון קוליק חי איתם בעיר סלבאדור, ברזיל, במשך שמונה חודשים, ופרסם ב-1997 ספר על חייהם.


  המונח Travesti משמש בדרום אמריקה להגדרה כללית של זכרים עם זהות מגדרית נשית כלשהי. כדי לא להסתבך בהגדרות, בחרתי מעתה והלאה להשתמש ב"טרווסטי" בלשון נקבה ביחידוֺת וברבוֺת, למרות שזאת עבירה על כל חוקי הדקדוק האפשריים בעברית ובפורטוגזית.

מסלול החיים של הטרווסטי אינו קל. כמעט כולן הבינו בין הגילאים 7 ל-12 שהן נמשכות לגברים. רובן יזמו יחסי מין עם נער או גבר מבוגר, שברוב המקרים השאיר אותן עם טראומה פיסית. למרות הטראומה, הקשר עם הפדופיל נמשך עד שנמאס לו או עד שבני משפחתן גילו אותו. בכל אחד מהמקרים, משפחתן זרקה אותן מהבית והן הגיעו לעיר הגדולה.

בעיר הגדולה הן גילו שאינן לבד, ויש עוד כאלה שמרגישות כמוהן. הן הכירו עובדות מין טרווסטי, לבושות כנשים ועמוסות בסיליקון, והבינו: גם אני רוצה להיות כזאת!

לא קל להיות כזאת. הטרווסטי חיות בשכונה הגרועה ביותר של באהיה, באזור שאומרים עליו: "היחידים כאן שיש להם כסף הם גנבים". האזור כל כך גרוע, שהתושבות פותחות את העיתונים בעמודי הפלילים, כדי לבדוק אם מופיע שם מישהו שהן מכירות. הטרווסטי עובדות בזנות כדי להתפרנס, והאלימות, בעיקר של שוטרים אבל גם של עוברי אורח, היא רקע יומיומי לחייהן.

תוחלת החיים של ברזילאי ממוצע ב-1995 היתה 65, ואילו אצל טרווסטי היא היתה קרובה יותר ל-45. הן מתות מאלימות, איידס ומחלות אחרות. אבל טרווסטי אינן רק קורבנות של החברה. יש להן קהילה משלהן, הן מנהלות חיים פעילים, וקשים ככל שחייהן יהיו, הן יודעות ליהנות מהם.

איך הן מגדירות את עצמן?

הטרווסטי לא מגדירות את עצמן כנשים. הן לא מרגישות כמו גברים כלואים בגוף של אישה. להיפך, יש אצלן קונצנזוס שרק טרווסטי לקויי נפש יגדירו את עצמם כנשים. טרווסטי אינו אישה ולעולם לא יוכל להיות אישה, מפני שאלוהים ברא אותו גבר.

אפשר לשנות את הגוף שאלוהים נתן לך, אבל לא את המגדר שלך. לכן הן לא מורידות שום דבר, גם לא את איבר המין, הן רק מגדילות את מה שאלוהים נתן להן.

למעשה, הטרווסטי חשדניות כלפי נשים טרנסיות (בבאהיה לא היו נשים שהגדירו את עצמן ככאלה באותה תקופה). הן קוראות להן "מסורסות" או אפילו "כוסים". הן אף פעם לא קוראות להן "נשים". לטענתן, אם מישהי נולדה גבר, שינוי איבר המין שלה לא יהפוך אותה לאישה. וחוץ מזה, מה הרעיון בלהוריד את הזין שלך ולא לזיין יותר לעולם? הטרווסטי אוהבות את הזין שלהן, אין סיכוי שהן יוותרו עליו. 

וואלה? אז למה הן מאמצות שמות נשיים, פונות זו לזו בלשון נקבה, לובשות בגדי נשים, מזריקות סיליקון והורמונים ומתאפרות כדי להידמות לנשים?

1. כדי להרוויח יותר כסף בזנות. לקוחות מעדיפים גוף נשי.

2. כך הן מרגישות את עצמן נשיות, או "כמו נשים". הטרווסטי נהנות מהיחס הגברי אליהן כנשים, ואוהבות גברים שמסתכלים עליהן, לוקחים אותן ליציאות ומפנקים אותן. היחס של הגברים אליהן כנשים גורם להן להרגיש נשיות.

"מה שאני אוהבת אצל נשים זה השמלות. שמלות צמודות, עקבים גבוהים, אני אוהבת את זה. איפור טוב ויפה, האיפור המבריק והבולט הזה. זה מה שאני אוהבת אצל נשים."

מה עוד הן אוהבות?

סיליקון: השתלות סיליקון נעשו פופולריות אצל נשים בעשורים האחרונים. הטרווסטי הקדימו את זמנן ואהבו סיליקון עוד לפני שהוא נהפך לפופולרי. "המזל שלנו הוא שיש לנו סיליקון."

מבחינתן הסיליקון הוא המצאה מהפכנית, שמאפשרת להן להיות יותר נשים מנשים. בתנאי שיש להן מזל: הן לא נעזרות במומחים רפואיים, אלא מזריקות את הסיליקון זו לזו, ובמקרים רבים מדובר בסיליקון תעשייתי ולא בריאותי. התוצאות עלולות להיות לא נעימות.

ישבנים: סמל הנשיות בברזיל הוא ירכיים רחבות וישבן בולט. הישבנים הנשיים מככבים בתקשורת ובפרסומות, שלא לדבר על חוף היום והחוטיני הידוע, שבברזיל מכונה "חוט דנטלי". אחד הלהיטים הגדולים של שנות התשעים היה השיר Danqa do Bumbum, ריקוד הטוסיק. כתוצאה מכך, גם הטרווסטי משקיעות בישבנים שלהן: הן מזריקות לתוכם כמויות עצומות של סיליקון, לעומת החזה שנשאר במקרים רבים כמו שהוא.

המממ, יכול להיות שפמיניסטיות לא כל כך יאהבו את כל התחביבים האלה?

אפשר לחשוב שנשים בכלל יודעות מה זה להיות נשים. הטרווסטי טוענות שכל מה שנשים עושות, הטרווסטי יכולות לעשות טוב יותר: להתלבש יפה יותר, להריח טוב יותר, להתאפר טוב יותר וכמובן להיות מאהבות טובות יותר.

הן אפילו מרחמות על נשים "רגילות", שחיות בעולם לא מציאותי: נשים רגילות מתחתנות, מגדלות ילדים ונותנות לבני זוגן לפרנס אותן. הטרווסטי אינן כנועות כמוהן, הן עצמאיות וחזקות.

חזקות ועצמאיות? אז הטרווסטי לא צריכות גברים בחיים שלהן?

הן לא צריכות, אבל הן רוצות, מאוד רוצות. למעשה הן מקדישות את חייהן למציאת בן זוג, ולא מפסיקות להתעסק בבני זוג – הנוכחיים, האקסים והעתידיים. הן אלה שעובדות ומפרנסות, ובני הזוג שלהן יושבים בבית רוב הזמן. ובכל זאת, זה בדיוק הקשר שהן מחפשות, ולא קשר שוויוני.

בני הזוג האהובים עליהן הם חתיכים, שריריים, במקרים רבים מקועקעים, בין הגילאים 16 ל-30. הם כמעט אף פעם לא עובדים, ואם הם עובדים, הם מפסיקים לעבוד ברגע שהם מצאו חברה טרווסטי. היא קונה להם מתנות, נותנת להם כסף ומכינה להם אוכל.

האם זאת מהפכה? הן בעצם הופכות את התפקידים המגדריים הטיפוסיים?

אולי, אבל לא במיטה. יש שתי תכונות שהטרווסטי לא מוכנות לוותר עליהן אצל הגברים שלהן: הראשונה היא זין גדול. כמה שיותר גדול, יותר טוב. השנייה היא שהגברים יהיו האקטיביים במיטה. הרי התפקיד שלהם הוא לגרום לטרווסטי להרגיש נשים.

הטרווסטי מתלוננות על הנטייה הפאסיבית המתרחבת אצל גברים: "אין יותר גברים אמיתיים בימינו. כולם נותנים את התחת שלהם. כולם רוצים לגעת בזין שלך. הזמנים האלה קשים. עשיתי גבר אחד השבוע – ממש גבר. נגעתי בזין שלו והוא ישר נגע גם בזין שלי. אתה יכול לדמיין את זה? אין יותר גברים אמיתיים. הם כולם אוהבים זין."

הן מקוות שהגבר שלהן "לא יהפוך לאישה ברגע האמת". הן גם לא נוטות לגמור במהלך המין עם בני הזוג שלהן, רק עם הלקוחות. בן הזוג לא אמור לספק אותן מינית, הוא רק אמור לעזור להן להרגיש כמו אישה.

גברים הם אלה שחודרים, גם לגברים אחרים, ונשים נחדרות. הטרווסטי מזדעזעות לראות פורנו-גייז: למה ששני גברים שריריים יחדרו זה לזה? אין בזה היגיון.

לטרווסטי אין בעיה שבני הזוג שלהן יבלו עם נשים, זה הרי מה שגברים עושים. לעומת זאת, ההשפלה הגדולה ביותר לטרווסטי היא במקרה שבן זוגה בוגד בה ונחדר על-ידי טרווסטי אחרת. אם הוא נחדר, הוא לא גבר, ואז כנראה שגם היא לא כזאת נשית כמו שהיא רצתה להאמין.

למעשה, הקללה הנוראה ביותר שהן מעלות על דעתן היא "החבר שלך הומו".

אוקיי, אז נשים ישנאו אותן, טרנסיות ישנאו אותן, הומואים ישנאו אותן, לפחות הלקוחות אוהבים אותן?

לא בטוח. הטרווסטי נוהגות לשדוד את הלקוחות שלהן באופן קבוע. לפעמים הן מכייסות אותם, לפעמים מאיימות בנשק, ולפעמים עושות סקנדל ברחוב כדי לבייש אותם ולהכריח אותם לתת להן כסף. אחת הטרווסטי הוותיקות מתלוננת: "אין לי יותר לקוחות קבועים. שדדתי אותם כל כך הרבה פעמים שהם כבר מפחדים ממני".

טרווסטי אחרת מספרת על לקוח שאמר לה, "אני אפילו לא אשאל אותך כמה את לוקחת, כי לא משנה מה הסכום שנסכים עליו, את בכל מקרה תיקחי את כל הכסף שיש לי".

והטרווסטי אוהבות את הלקוחות שלהן?

לפעמים, אבל הן לא יוצאות עם אף לקוח בגלל שלוש סיבות:

1. הן חושדות שהוא רוצה לצאת איתן רק בשביל סקס חינם.
2. מלכתחילה, אם הן מעוניינות במישהו, בעיקר אם יש לו איבר מין גדול, הן ישכבו איתו בחינם ולא תמורת כסף. זה קורה די הרבה, גם כשהן עובדות ברחוב ורואות מישהו שמוצא חן בעיניהן.
3. למרות שהן חודרות ללקוחות ונהנות מזה, הן לא מוכנות להכניס הביתה גבר שנהנה להיחדר.

ומה הן חושבות על גברים בצורה כללית?

לטרווסטי אין אשליות: הן טוענות שגברים לא מסוגלים לחוש אהבה, לא כלפיהן ולא כלפי נשים. כלפי נשים הם מסוגלים אולי לחוש רגש זמני (עד שהם נוטשים אותן ואת הילדים שלהם). עם הטרווסטי הם יוצאים רק בשביל הסקס והכסף, ובצדק לדעתן: אלוהים הועיד גברים לנשים, לא לטרווסטי.

הטרווסטי אומרות שנתינת הכסף לבני זוגן נותנת להן שליטה, מאחר שהגברים תלויים בהן. כשברחוב ובחברה הכללית כולם מדכאים אותן, הן רוצות בבית מישהו שנתון למרותן.

ומה הן חושבות על לשכב עם נשים?

איכס, איכס, איכס. אין דבר נורא יותר לטרווסטי מאשר לשכב עם אישה. המעטות מביניהן שמוכנות לקבל זוגות, עושות זאת במטרה לשדוד אותם.

אחת הטרווסטי הסבירה לדון קוליק (ההומו) על הזוועה שבלשכב עם אישה: "דון, ירדת פעם לאישה? אני עשיתי את זה, דון, וזה מחריד. זה נורא, דון, זה נורא, נורא, נורא, דון, זה פשוט נורא. כל הלחות הזאת. זה באמת דבר מגעיל."

מבחינת הטרווסטי, זה ההבדל בין גבר להומו: גבר חושק בכוס, הומו נגעל מכוס.

הטרווסטי קוראות זו לזו בכינויים נשיים כשהן מדברות זו עם זו, אבל כשהן מדברות על טרווסטי אחרות, הן אף פעם לא משתמשות במונח "נערה" או "אישה", אלא ב-bicha או viado, "הומו נשי". כשהן אומרות על טרווסטי אחרת שהיא "מרגישה כמו אישה", זאת לא מחמאה אלא ביקורת, היא "חשה את עצמה".

הטרווסטי רואות בעצמן הומואים מוחצנים, בניגוד לשאר ההומואים, שמתביישים בעצמם ועוברים כגברים רגילים.

האם הן לפחות רואות בעצמן קורבנות זנות, כדי שפמיניסטיות יוכלו לתמוך בהן למרות הכל?

אפשר להרוויח ביום אחד בזנות יותר ממה שמרוויחות בחודש שלם בעבודה אחרת. בלי הכסף מהזנות, הן לא יוכלו לפרנס את עצמן ולשמור על בני זוגן. ולא רק זה: רבות מהן גם נהנות מהעבודה בזנות עצמה. גם ההנאה מהסקס עצמו עם חלק מהלקוחות (בעיקר אלה עם איבר המין הגדול), וגם ההנאה שבלהרגיש נחשקת על-ידי גבר. הזנות היא המקום היחיד שבו הן מרגישות נערצות.

הבעיה מבחינתן אינה הלקוחות, אלא לעמוד חשופות ברחוב, לחכות שעות ולעמוד בפני הטרדות ואלימות של עוברי אורח והמשטרה.

טוב, חייבימות למצוא מכנה משותף כלשהו שיאפשר לנו לתמוך בטרווסטי. אולי במקרה הן שונאות גברים לבנים? צרפתים? מישהו?

כן! פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת לשעבר, הוא האדם השנוא ביותר בהיסטוריה של הטרווסטי הברזילאיות. לאור ההגירה של אלפי טרווסטי ונשים לצרפת כדי לעבוד בזנות בשנות השמונים, הנשיא מיטראן הורה על מבצעי מעצר וגירוש של טרווסטי. הן לא סלחו לו, ועברו לעבוד באיטליה. באירופה הן יכולות להרוויח מספיק בשנה אחת כדי לקנות לעצמן בית, וגם בית לאימהות שלהן, שאולי יסכימו לקבל אותן בחזרה למשפחה בתמורה לבית.

המאמר הזה היה ממש מבלבל. טרווסטי מבלבלות אותי. אולי אפשר להגדיר אותן בצורה מדויקת כדי להפסיק את הבלבול הזה?

ואולי עדיף שאתה תפסיק להתנהג כמו גבר הטרו-נורמטיבי, ולא תנסה להגדיר אחרימות? זכותן של הטרווסטי להיות מה שהן רוצות להיות, בלי שיגידו להן מה לעשות ובלי שינסו להגדיר אותן.

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

ספורט, נשים ועבודת מין

שחקנית הפורנו לורליי לי כתבה פעם:

"הדמויות של נשים בתקשורת המיינסטרים - בסרטים, בטלוויזיה ובמגזיני האופנה - מייצגות תמיד את הרעיון של 'סקסי' כמקביל ל'יופי'. השיער שלהן מעוצב בצורה מושלמת, הפנים מאופרות ללא דופי. התפקיד שלהן הוא לעמוד בתאורה הנכונה ולחכות שינשקו אותן. 

"בפורנו ראיתי בפעם הראשונה אישה שלוקחת יוזמה במין. נשים שהאיפור שלהן נמרח, שהשיער שלהן פרוע, שהגוף שלהן מתעקל או מתכופף בתנוחות לא נוחות, מרוחות בזיעה וברוק ובשמן, צועקות וצוחקות במלוא הגרון. נשים שמעוניינות לדחוף את גבולות האתלטיות של גופן, נשים שלא מתביישות להיות אגרסיביות מינית."

לכאורה, אין קשר בין היחס לעבודת מין לבין היחס לספורט נשים. אבל האם זה באמת כך? כמו שדבריה של לורליי לי רומזים, נראה שיש ביניהם מכנה משותף.

לאורך ההיסטוריה, הממסד קבע איך נשים אמורות להיראות ומה הן אמורות לעשות ולא לעשות. נשים אמורות להיראות טוב, להישאר בבית ולהיות צייתניות וצנועות; נשים לא אמורות להזיע, להיות אגרסיביות ולהיחשף בציבור. נשים בוטות ועצמאיות, שלא מתיישרות עם הקודים השמרניים, איימו על הממסד מאז ומתמיד.

אגרסיביות, מתלכלכות, לובשות קסדות מוזרות. יש כאלה שחושבים שנשים לא אמורות להיראות ככה

כשהתאחדות הכדורגל הוולשית אסרה על קיום משחק צדקה של נשים ב-1938, מזכיר ההתאחדות הצהיר: "זה משחק של גברים, ונשים לא נראות טוב כשהן משחקות אותו". כשהתאחדות הכדורגל הגרמנית אסרה על שופטים לשפוט במשחקי נשים, היא הסבירה: "יש שופטים שמרוויחים כסף בשיפוט של משחקי נשים והחזה המתנדנד שלהן. זה משהו שאנחנו מתנגדים לו."

מניעי ההתנגדות לספורט הנשים לא היו ספורטיביים. הם היו קשורים להופעתן של נשים בציבור. נשים היו אמורות לשחק בענפי ספורט עדינים עם תלבושות יפות כמו טניס או התעמלות, לא בספורט תחרותי ואגרסיבי עם מגע פיסי. אפילו שחקניות טניס כמו מריה שראפובה, שגונחת בזמן חבטה בכדור, או סרינה ויליאמס וגופה השרירי, זוכות ללעג ציבורי. באותה מידה, מניעי ההתנגדות לפורנו אינם קשורים למין, אלא לייצוג ה"נכון" של מין. נשים לא אמורות לצעוק ולגנוח, ליהנות ממין אגרסיבי או לפתות בעצמן את הגברים. חדירה בפורנו, כמו העברה של הכדור בין רגלי היריב בכדורגל, נחשבת להשפלה.

סרינה ויליאמס. שרירית מדי בשביל גברים גבריריים

דבריו של הפילוסוף ההולנדי פרדריק Buytendijk אומרים הכול: "כדורגל הוא משחק גברי. אף אחד לא הצליח להביא נשים לשחק כדורגל. בעיטה, אם כן, נחשבת לפעילות גברית; האם זה אומר שלקבל בעיטות זאת פעילות נשית – זאת שאלה שאשאיר לקוראים."

גם במקומות שבהם נשים הורשו להשתתף בספורט, התקשורת הקפידה להדגיש את הופעתן. כשקבוצת כדורגל נשים דנית זכתה באליפות העולם הלא רשמית בשנות החמישים, העיתונים הדפיסו תמונות של שחקניות הנבחרת משחקות, ולצידן תמונותיהן בביקיני עם הכיתוב: "מי אמר ששחקניות כדורגל אינן נשיות?". במערב גרמניה נשים ניסו לשחק כדורגל בשנות החמישים. העיתונים דיווחו בלעג על "הנשים המכוסות בבוץ", ולא טרחו לדווח על התוצאה.

היחס העוין לפורנו מתעדף אף הוא את הייצוג ה"נכון" מבחינה נשית – הרומנטי, העדין, רצוי ללא חדירה ש"תלכלך" אותו. לא סתם אמר ספ בלאטר, הנשיא המושחת לשעבר של התאחדות הכדורגל העולמית: "תנו לנשים לשחק בבגדים יותר נשיים, כמו בכדורעף. הן יכולות למשל לשחק במכנסיים קצרים יותר. כדורגלניות הן יפות, אם תסלחו לי שאני אומר את זה, וכבר יש להן חוקים שונים, כמו למשל לשחק עם כדור קל יותר. ההחלטה הזאת נלקחה כדי ליצור אסתטיות יותר נשית, אז למה לא לעשות אותו דבר גם בתחום האופנה?"


אלכס מורגן, שחקנית נבחרת הכדורגל של ארה"ב. לבושה מדי בשביל בלאטר

ספורטאיות רבות אכן נאלצות להשתמש בגופן גם מחוץ למגרש. קבוצות נשים מפרסמות לוחות שנה "סקסיים" כדי להגדיל את תקציבי הקבוצות. נבחרת כדורגל הנשים של אוסטרליה, The Matildas, עוררה רעש גדול כשצילמה לוח שנה בעירום כדי לקדם את טורניר הכדורגל באולימפיאדת סידני; קבוצת כדוריד הנשים המקדונית ורדאר סקופיה הצטלמה השנה ללוח שנה "סקסי" בפרסומת למים מינרלים; וכך עשו השנה גם קבוצת כדורגל הנשים הספרדית לורקה וקבוצות רבות נוספות.

גם כשהן על המגרש, ספורטאיות נאלצות לפעמים להשתמש בגופן שלא למטרות ספורטיביות. בכדוריד חופים, ענף ספורט מתפתח בחסות איגוד הכדוריד הבינלאומי, החוקים הרשמיים קובעים שהשחקניות חייבות ללבוש ביקיני שכל אחד מחלקיו לא יהיה ברוחב של יותר מעשרה ס"מ, ושהבטן שלהן חייבת להיות חשופה. לגברים כמובן מותר ללבוש חולצה ומכנסיים רגילים. בטורניר כדוריד חופים בספרד בשנה שעברה, 20 מתוך 21 קבוצות הנשים ננזפו רשמית על ידי ההתאחדות הספרדית, מאחר שלא היו לבושות חשוף מספיק. 


בוורוד: תלבושת תקנית. בסגול: תלבושת לא תקנית

ב-2011, קבוצת כדורגל הנשים הרוסית רוסיאנקה עמדה על סף פשיטת רגל, ושחקניותיה החלו לשחק בביקיני כדי לגייס קהל וכסף. יש גם ליגות מקצועניות שהמהות שלהן היא נשים בבגדים חשופים: ליגות הפוטבול-לנז'רי והכדורסל-ביקיני האמריקאיות (שבשנים האחרונות שינו את שמן כדי להיות פוליטיקלי-קורקט, אך הספורטאיות המקצועניות שמשחקות בהן עדיין נאלצות לשחק בבגדים תחתונים). השחקניות באותן ליגות הן ספורטאיות מרשימות, אבל הציבור מוכן לקבל אותן רק בבגדים תחתונים. בענפי ספורט אולימפיים כמו התעמלות אמנותית ושחייה צורנית, חלק מהניקוד מתקבל על המראה החיצוני של המתחרות.

התעמלות אמנותית. מתברר שככה נשים אמורות להיראות
By cdephotos (Flickr: DSC04533) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons

בדיוק כמו בפורנו, הממסד יוצא לא רק נגד ההופעה ה"לא נשית" בספורט, אלא גם נגד עצם ההעזה של נשים להיות אגרסיביות, לצאת מהבית ולמתוח גבולות פיסיים למען הקריירה שלהן. ב-1921 היו באנגליה 151 קבוצות כדורגל נשים, עם ספונסרים ועשרות אלפי צופים. התאחדות הכדורגל היתה מודאגת: כדורגל הנשים איים על הפופולאריות של כדורגל הגברים, ופגע בתדמית הגברית שההתאחדות ניסתה לשווק. ההתאחדות החליטה לאסור על מועדוני הכדורגל לארח במגרשיהם כדורגל נשים, החלטה שבוטלה רק ב-1971. איסור דומה נקבע גם בקנדה ובגרמניה, ובברזיל היה איסור חוקי על כדורגל נשים עד 1979.

הגברים לא הסכימו שנשים יתחרו איתם על כסף בספורט, בדיוק כמו שגברים ונשים בימינו לא מסכימים שנשים יתחרו איתם על כסף בעזרת סקס, שאותו הנשים אמורות לספק בחינם.

הפחד מהמיניות הנשית, שמאפיין את ההתנגדות השוביניסטית לעבודת מין, מאפיין את ההתנגדות החברתית לספורט נשים. כמה פעמים שמענו שספורטאיות הן "כולן לסביות"? אוהדים צועקים לספורטאיות "כולכן במחזור, תחזרו למטבח", מתייחסים למראן החיצוני ("גודזילה") ולא בוחלים בהטרדות מיניות מהיציע. אפילו הקללות במשחקי הגברים נוגעות למיניות ולסממנים שנחשבים נשיים: "בן זונה", "הומו", "על הזין" וכו'. במילים אחרות, כשרוצים להשפיל ספורטאיות, בדיוק כמו כשרוצים להשפיל עובדות מין, מתייחסים למיניות הלא-נורמטיבית שלהן. הורים פוחדים שבתם הספורטאית תהיה לסבית כמעט כמו שהם פוחדים שבתם תהיה זונה. לא במקרה, שחקנית נבחרת הכדורגל של אפגניסטן מתלוננת: "מתייחסים אלינו כמו לזונות".

נבחרת כדורגל הנשים של אפגניסטן

כשספורטאיות מבקשות לקבל יותר כסף מהממסד, הן נענות שהן לא פופולאריות כמו הגברים, תוך התעלמות מהעובדה שכספי הממסד הם אלה שהפכו את ספורט הגברים לפופולארי כל כך. כשעובדות מין אומרות שהן צריכות כסף, הן נענות שהן צריכות למצוא עבודה הולמת יותר, תוך התעלמות מהעובדה שהעבודות ה"ראויות" יותר תמיד נשמרות לגברים, או לנשים שיודעות להתחבר לממסד.

ולפעמים, דווקא הספורט נותן תקווה לנשים שעובדות בעבודת מין. בגווטמאלה, עובדות מין הקימו קבוצת כדורגל והשתתפו בטורניר מקומי. Las Estrellas de la Linea קיוו שהקבוצה תעזור להן לעורר מודעות לדיכוי ולאלימות שהשוטרים נוקטים נגדן.

במשחקן הראשון בטורניר הן הקפידו לשחק ספורטיבי ולא לקלל. ביציע עודדו עובדות מין נוספות עם השלט "נשים. אימהות", שנועד להזכיר שגם עובדות המין הן בני אדם. הקבוצה היריבה הורכבה מתיכוניסטיות מבוססות שקראו לעצמן Ice Devils. לרגע, היה קשה לזהות מי הנשים "הטובות" ומי "הרעות".




הרגע היה קצר מאוד: כששאר הקבוצות בטורניר גילו שהקבוצה מורכבת מעובדות מין, הן דרשו להוציא אותה מהטורניר. "הן ישפיעו לרעה על שאר השחקניות" ו"אפשר להידבק במחלות מהזיעה שלהן" היו חלק מהנימוקים. המארגנים נכנעו ללחץ והרחיקו את הקבוצה מהטורניר. כמו בשאר תחומי החברה, גם בטורניר הכדורגל עובדות המין דוכאו. אולם הן לא נכנעו, והמשיכו לשחק נגד קבוצות מאולתרות אחרות, כולל משחק בינלאומי נגד עובדות מין מאל-סלבאדור, ומשחק במגרש הכדורגל של תחנת המשטרה, כשהשוטרים צופים ומעודדים אותן. אחרי תקופת תהילה קצרה בתקשורת הלאומית, הן חזרו לשגרת חייהן הקשה. הסרט התיעודי שנעשה עליהן הגדיר זאת יפה בכותרת המשנה שלו: "כשהניצחון הוא לשרוד".

יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

ברונה סורפיסטיניה: הארס המתוק של העקרב

האוטוביוגרפיה של ברונה סורפיסטיניה נפתחת בתיאור ארבע האורגזמות שהיא נהנתה מהן בזמן יחסי מין עם לקוח. כבר התחלתי לחשוש שברונה היא "זונה מאושרת". יש גבול כמה אושר אפשר להכיל בבלוג על עבודת מין!

למרבה המזל, האוטוביוגרפיה אינה רק תיאור של האורגזמות שברונה נהנתה מהן בזמן עבודתה (והיו הרבה כאלה). ברונה מתארת את החיים, את הלקוחות ואת הזנות כמו שהם, על הצדדים הטובים (כבר אמרתי אורגזמות?) ועל הצדדים הרעים – הריחות, העבודה הקשה והסמים. או במילים שלה:

"מין פרוע, מין קבוצתי, הרבה גברים שונים (ונשים), לילות שנדמה כאילו לעולם לא ייגמרו. מה שנראה מרגש, עבור נערות כמוני היה שגרתי. זה סדר היום שלי בשלוש השנים האחרונות. עבדתי חמישה ימים בשבוע, עם חמישה לקוחות בממוצע ליום – תעשו את החשבון כדי לגלות כמה פעמים שכבתי עם מישהו בשביל כסף. לא משנה כמה נהניתי וכמה אורגזמות היו לי, זאת עדיין עבודה. עבודה שבחרתי בגלל שלא היתה לי אף אפשרות אחרת כש... טוב, זה סיפור ארוך."


זה סיפור שהתחיל כשברונה סורפיסטיניה עוד נקראה ראקל פאצ'קו, והיתה הבת המאומצת של זוג הורים שנתנו לה הרבה דברים חומריים ומעט תמיכה רגשית, בעיקר אחרי שהמשפחה עברה מהכפר לעיר. בכפר היא השאירה את כל מה שאהבה: לא רק את שני הכלבים והסנאי שלה, אלא גם את האושר שבחופש. בכפר היא הסתובבה חופשי בכל מקום, בעיר הוריה המגוננים לא נתנו לה לצאת מהבית. על החיים בעיר פראיסו (Paraiso, גן עדן), ברונה כותבת: "להיות תקועה בדירה בפראיסו היה גיהינום." 

ראקל הפכה לנערה פרועה ומתמרדת שלא מפסיקה לריב עם ההורים שלה, לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול. אם זה לא מספיק, היא סבלה ממה שהיא מגדירה "תסמונת הברווזון המכוער" – עם פרצוף מלא פצעי בגרות ודימוי גוף בעייתי גם אחרי שירדה 20 קילו, היא היתה מאושרת בכל פעם שנער כלשהו רצה לגעת בה, והתברר לה שהיא גם נהנית מזה פיסית. הוריה העדיפו לא לדבר איתה בכלל, ואת אחותה הגדולה הם זרקו מהבית מפני שיצאה עם מישהו שלא מצא חן בעיניהם. במקום לדבר, הם שלחו אותן לפסיכיאטרים. "למה הם לא יכלו לדבר איתנו? למה הם שלחו אותנו לזרים כדי לפתור את הבעיות שלנו? רציתי לדבר, אבל איתם, לא עם אדם זר."

אחרי שהחתיך של הכיתה הכריח אותה לבצע בו מין אוראלי, השמועה שהיא "שרמוטה" התפשטה בבית-הספר ואף אחד לא דיבר איתה יותר, כולל החברים שלה. היא עברה לבית-ספר אחר, אבל השמועה הגיעה אליו והיא הוחרמה גם בו. אם זה לא מספיק, הפחד להשמין בחזרה הפך אותה לבולמית. "הרגשתי שאני שמנה, מכוערת, מאומצת, היו לי בעיות עם אבא שלי, לא היו לי חברים. הגעתי לנקודה שלא ראיתי ממנה יציאה."

למרות שהוריה נתנו לה כל דבר חומרי שהיא רק רצתה, ראקל התחילה לגנוב כבר בגיל שמונה – מחנויות, מחבריה לכיתה ומהוריה. השיא הגיע בגיל 17, כשגנבה את תכשיטיה של אמה, מכרה אותם והאשימה את המנקה. הוריה הפסיקו לדבר איתה מאז ועד היום, ואפילו תבעו אותה בבית-המשפט לנוער. השופטת ריחמה עליה ושחררה אותה ("את מבית טוב, חבל שתהיי במוסד לנוער במצוקה עם נערים שלא למדו כמוך").

"הפכתי מראקל, הבת המתוקה והמפונקת, לנערה שקרנית וחסרת גבולות. התאמנתי על נשיקות מול המראה באמבטיה, על תפוזים, על היד שלי, הכול לפי הטיפים שקראתי במגזינים לנוער. הדבר האמיתי היה אפילו טוב יותר. מצאתי בגופי, בין רגליי, את המפתח לחופש ואת הלחם והחמאה שלי, אפילו שזה אמר לשקר בקשר לגילי ולהביא לידי ביטוי, תמורת מאה ריאל לשעה, את המעט שלמדתי משש הפעמים שבהן שכבתי עם חבר רציני ועם בחור אחר שהייתי איתו."


עם ילדוּת כזאת, ברונה היתה יכולה להיות נערת הפוסטר של חברות הלובי נגד זנות, אבל היא רואה את זה אחרת. כך היא מגדירה את עזיבת הבית:

"הסתכלתי על אמי. ידעתי שלא מגיע לה לעבור את כל זה. אבל זה היה משהו שרציתי לעשות. או הייתי חייבת לעשות. [...] הסתכלתי על האישה הזאת, שפעם ויתרה על החיים של עצמה כדי להתחתן ולטפל בבית ובילדים, כולל בי, שלא הייתי בתה האמיתית. הרגשתי צורך לספר לה על ההחלטה שלי. להראות לה שכל זה לא באשמתה, שזאת לא היא, זאת אני. יכולתי ללכת בעקבותיה ולהקריב את עצמי, לעשות את כל מה שהיא עשתה... לא. כבר קיבלתי את ההחלטה".

ברונה כותבת על אמה: "מסכנה – כמה משעמם לצפות בטלוויזיה כל היום, לטפל בדירה ובילדות, לפטפט בטלפון". לפני הנישואים הייתה אמה מורה עם תואר בספרות, אבל אחרי הנישואים, כמו נשים רבות, היא הפסיקה לעבוד ואפשרה לגבר לפרנס אותה. לא סתם אביה של ברונה נזף בבתו אחרי שהתחילה לצאת עם נער שליחויות: "אני לא רוצה שתצאי עם בחור עני, נער שליח. תדמייני שתתחתני עם בחור כזה – הוא לא יוכל לפרנס אותך. תצטרכי למצוא עבודה."

אז ברונה החליטה לא למכור את עצמה לגבר אחד שישלוט בחייה, אלא לעבוד בזנות כדי ליהנות מחיים עצמאיים. והיא אפילו נהנתה מהמין: "אני אוהבת את מה שאני עושה, אני לא מכחישה את זה. זה גורם לי להרגיש רצויה, משהו שאף פעם לא הרגשתי. וכמובן, יש את הצד המעשי. אני אדם מעשי :ככל שיש לי יותר לקוחות, אני מרוויחה יותר כסף". אבל פעמים רבות היא גם סבלה, כמו שקרה כבר עם הלקוח השני שלה, יפני גדול-מימדים:

"הוא התחיל להתפשט, ואני ניסיתי להתרכז בכסף. חיכתה לי שעה שלמה להיות איתו. הוא היה יותר מבוגר מאבא שלי! כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה לנסות לגרום לו לגמור כמה שיותר מהר, ולגמור עם זה. [...] הרגשתי כל מיני תחושות, ריחות, דברים שלא רציתי להרגיש. אמרתי שעצמי שאני לא מרגישה כלום. הוא העביר את ידיו על גופי. לא אהבתי את זה.

עד היום, אני מרגישה לפעמים בחילה כשאני רואה ידיים של לקוח מלטפות אותי. אני מלטפת אותם, אבל אני לא תמיד אוהבת שהם מלטפים אותי בחזרה. אני עושה סקס רק לקול המוסיקה, שעוזר לי להתכוונן, לעלות על גל אחר (חוץ מזה שהדיסק נמשך בדיוק שעה, וזה עוזר לי לעקוב אחרי הזמן). לפעמים אני מדמיינת גבר אחר במקום הלקוח, חבר. ואני מסתכלת לכיוון השני, כדי שלא אצטרך לראות את הידיים חוקרות את גופי, את החלקים האינטימיים שלי. זה הכול תלוי בכימיה. [...] ביום ההוא בכיתי בזמן שהייתי עם לקוח אחר; סיפרתי לכולם שזה היום הראשון שלי בעבודה."

היא נגעלה גם במקרים אחרים: "זה מצחיק, אבל אף פעם לא נגעלתי ממישהו לפני שנכנסתי איתו למיטה, ולא משנה איך הוא נראה. זה רק שם, במיטה. לא בגלל משהו בגוף שלו (למרות שיש לי את ההעדפות שלי). מה שהורס אותי זה הריח. ריחות הגוף. יש גברים שמתקלחים וזה עדיין לא עוזר. לחלקם יש ריח רע מהפה. הם הגרועים ביותר. זאת הסיבה שנשיקות הן כזה נושא רגיש. [...] אין לי הרבה ברירה. זה חלק מהעבודה. אז אני לוקחת נשימה ארוכה והנה אני באה".

ובקיצור:

"בשלוש השנים שאני בעסק, לפי הספירה שלי, אני חושבת ששכבתי עם יותר מאלף גברים. תיאורטית זה אולי לא נשמע הרבה. אבל במציאות... ואני לא מדברת רק על הסקס, אלא גם עם הצורך להתמודד עם כל מיני גברים: חתיכים, מכוערים, מריחים טוב, מריחים פחות טוב, רגועים, ממהרים, מאצ'ואים, גסי רוח, רגישים. אני יכולה להגיד עכשיו שאף פנטזיה כבר לא מפחידה אותי, בגלל שראיתי ועשיתי הכול. חלק היו מוזרות, אני מודה. אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שאנשים לא צריכים להתבייש או לפחוד להגשים את הפנטזיות שלהם – לא משנה כמה הן לא שגרתיות."

כרזת הסרט שנעשה על-פי הספר (השחקנית אינה ברונה סורפיסטיניה עצמה)

ברונה סורפיסטיניה התפרסמה כשכתבה על חוויותיה בבלוג, שהפך לסנסציה בברזיל. האוטוביוגרפיה שלה מכרה יותר ממאה אלף עותקים בברזיל ותורגמה לאנגלית, ספרדית, גרמנית ושפות נוספות. 80% מהקוראות היו נשים. בזכות ההצלחה, ברונה הפסיקה לעבוד בזנות אחרי שלוש שנים. היא התחתנה, ומאז הספיקה לכתוב שני ספרים נוספים, לצפות בסרט על חייה, להשתתף בתוכנית ריאליטי או שתיים, לשווק מוצרים ארוטיים ולגלות את הדת האפריקנית-ברזילאית Umbanda. ב-2011 היא נפגשה עם אמה, שהבטיחה לשמור על קשר איתה ולא התקשרה אליה שוב. 

ברונה מסכמת את חוויותיה בזנות:

"אני רואה עכשיו שכל מה שעברתי היה שלב שהייתי חייבת לעבור. בלי חרטות. שלוש השנים האלה היו חייבות להיות כאלה: זנות, סמים... אם זה לא היה ככה, רחוק מההורים שלי, יכול להיות שהייתי עדיין על נוגדי-דיכאון. למה השלב הזה היה טוב בשבילי? יש הרבה סיבות (אני תמיד רואה את הצד הטוב של הדברים). התבגרתי כאדם, למדתי לדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי, ולמדתי להסתדר עם כל סוגי האנשים, לכבד אותם. לפני זה לא כיבדתי אף אחד. אם לא הייתי זונה, לעולם לא הייתי לומדת לקבל את השונה. פגשתי כל מיני אנשים, טובים ורעים. הטובה ביותר היא גבי [חברתה הטובה]. בזכות כל הדברים האלה, נעשיתי פחות אנוכית."