יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

עובדות המין בדרום אפריקה עדיין מחכות לסיום האפרטהייד

בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, המדינה אהבה להתערב בחיי המין של האזרחים. היא אסרה על יחסים הומוסקסואליים, יחסים בין-גזעיים ויחסים בתשלום. אחרי סיום האפרטהייד, השיח הפוליטי על מין השתנה והפך לשיח של זכויות אדם. נשים והומואים קיבלו לראשונה זכויות אדם. המדינה שקלה להפסיק להפליל מין בתשלום, והקימה ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא. הוועדה המליצה על אי-הפללה במטרה להפסיק את הדיכוי הממסדי של עובדות המין. העיתונים יצאו בכותרות בנוסח: A brief joy for the ladies of the night, ומפלגת השלטון, ANC, קיבלה ב-1998 את הפיתרון של אי-הפללה. העתיד נראה ורוד עבור עובדות המין.


היתה רק בעיה אחת: התקשורת והחוקה הליברליות לא שיקפו את דעת הקהל. הציבור השחור בדרום אפריקה נשאר דתי ושמרני, והתנגד מסורתית להומוסקסואליות ולזנות. אם בתקופת האפרטהייד אף אחד לא הקשיב לשחורים, עכשיו הם יכלו להביע את דעתם בכל הקשור למין, ודעתם על עובדות מין היתה שלילית.

השחורים האשימו את הממשלה החדשה בהתנהגות "לא אפריקנית", והזהירו שמדובר במדרון חלקלק: "קודם הפסיקו להפליל הפלות, עכשיו רוצים להפסיק להפליל זנות, בסוף גם יפסיקו להפליל גילוי עריות". בסקר לאומי שנערך ב-1998, 83% מהשחורים דרשו להמשיך להפליל את עובדות המין. בסקר שנערך במחוז גאוטנג ב-1999, 51% מהשחורים טענו שלעובדות מין אין זכות להתלונן במשטרה על אונס.

למה השחורים במדינה כל כך מתנגדים לעבודת מין? אולי בגלל שמרנות, אולי בגלל התנגדות לתרבות המערבית שנכפתה עליהם, ואולי יש סיבה אחרת, שעליה כותבת החוקרת ג'נט ווג'יצקי.

בתקופת האפרטהייד התקיימו בתודעה הציבורית קשרים חזקים בין תעשיית המין, מחלות מין ושחורים. עובדות מין שחורות הואשמו בהפצת מחלות מין ובהריסת נישואיהם של זוגות לבנים. ההאשמות האלה היו חלק ממסורת ארוכה של אפיון השחורים כמפיצי מחלות וכמזהמי המוסר הציבורי (מה שלא הפריע לגברים לבנים לנצל עובדות מין שחורות במדינות שכנות). לפי ווג'יצקי, ייתכן שההתנגדות של שחורים להומואים ולעבודת מין נובעת מהתדמית הזאת. השחורים רוצים להוכיח שאינם "מופקרים", ועושים זאת דרך ההתנגדות למין לא נורמטיבי.

לא משנה מה היו הסיבות להתנגדות הציבור, ממשלת דרום-אפריקה ויתרה על הרעיון להפסיק את הפללת  הזנות. החוק הדרום-אפריקני כיום מפליל כל פעילות הקשורה למין בתשלום, וכ-150,000 עובדות המין במדינה נחשבות לפושעות. עם זאת, המשטרה נוטה להעלים עין ממה שקורה בדירות, ונטפלת בעיקר לזנות רחוב.


כדי לבדוק את מצבן של עובדות המין בדרום אפריקה, נערכו בשנים האחרונות מספר מחקרים, שמספקים תמונת מצב עגומה. אסכם כאן נתונים משלושה מתוכם: Selling Sex in Cape Town, בהשתתפות 118 עובדות מין בעיר קייפטאון; מחקר מ-2014, בהשתתפות 1653 עובדות מין ביוהנסבורג, רוסטנבורג וקייפטאון; ומחקר לאומי מקיף, שנערך בשלושת המטרופולינים הגדולים במדינה, יוהנסבורג, קייפטאון ודורבן, בהשתתפות 2180 עובדות מין. רק 11 מתוכן היו נשים לבנות, מכיוון שלנשים לבנות יש מספיק כסף כדי לא לעבוד בזנות.

הגיל הממוצע של עובדות המין היה קרוב ל-30 בכל המחקרים.

גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 24. 90% מעובדות המין בקייפטאון ו-75% בדורבן וביוהנסבורג התחילו לעבוד אחרי גיל 18.

איידס: דרום אפריקה נחשבת למדינה עם שיעורי האיידס הגבוהים בעולם, ו-23% מהנשים באוכלוסייה הכללית הן נשאיות איידס. בקרב עובדות המין המצב גרוע אף יותר: 72% מעובדות המין ביוהנסבורג הן נשאיות איידס, 40% בקייפטאון ו-53.5% בדורבן. 

16% מעובדות המין ביוהנסבורג חולות בסיפיליס, 20% בקייפטאון, ורק 3% בדורבן.

יותר מ-75% מהעובדות השתמשו בקונדום עם הלקוח האחרון שלהן, אבל עם בני הזוג שלהן אחוזי השימוש בקונדום נמוכים משמעותית. [במחקר הלאומי תוכלו למצוא נתונים נוספים על איידס, קונדומים, הפלות וגישה למרפאות.]


סחר בנשים: שמועות רבות מדברות על דרום אפריקה כיעד של סחר נרחב בנשים. המחקרים מפריכים זאת. 99% מהעובדות בקייפטאון ובדורבן, ו-67% מהעובדות ביוהנסבורג, הן מקומיות. המהגרות הרוויחו יותר מהמקומיות, עבדו במקומות בטוחים יותר והיו משכילות יותר, אם כי היתה להן פחות גישה למרפאות מין.

המחקר בקייפטאון, שנועד בתחילה לבדוק את מצבן של קורבנות סחר, מצא רק שמונה קורבנות פוטנציאליות של סחר בנשים, ולכן עבר לבדוק את מצבן של שאר עובדות המין. בכלל, עובדות המין כמעט ולא סבלו מסרסורים: רק ל-3% מהעובדות בזנות רחוב היה סרסור, ורק ל-13% היה סרסור בעבר (ברוב מהמקרים הוא היה בן הזוג שלהן). על 95% מעובדות המין מעולם לא נכפה לעבוד בזנות. 81% מהעובדות בדירות אמרו שהן בחרו לעבוד בזנות, ו-19% נאלצו לעבוד בזנות בגלל סיבות כלכליות.

על 8% מהמשתתפות במחקרים נכפה אי-פעם לקבל לקוח, באיומי פיטורים או הלשנה למשפחתן. למעשה, ל-61% מהנשים היה פעם לקוח שהן לא רצו לקבל, ו-67% מתוכן אכן לא קיבלו אותו. 

עובדות המין אולי אינן סובלות ברובן מכפייה אלימה, אך זה לא אומר שהן מאושרות. לכל עובדת מין יש בממוצע שני אנשים שתלויים בה, ילדים או הורים, וכמו שאומרת אחת מהן, "אין לי הכנסה אחרת ויש לי שלושה ילדים לטפל בהם". אין להן הרבה אפשרויות בחירה.


סיבות לעבודה בזנות: כ-70% מעובדות המין עבדו בגלל לחץ כלכלי וצרכים בסיסיים, וכ-20% נוספות עבדו בשביל להרוויח יותר כסף: עובדות מין מרוויחות בין 150% ל-540% יותר ממה שהיו מרוויחות בעבודות אחרות. "עבדתי בתעשיית הטקסטיל, אבל אז פיטרו אותי בגלל כל הקיצוצים. אני האדם היחיד שמכניס כסף עבור המשפחה שלי, והייתי צריכה להרוויח כסף."

אלימות לקוחות:  לפי המחקר הלאומי, שיעור עובדות המין שהותקפו פיסית בשנה האחרונה היה 51% ביוהנסבורג, 47% בקייפטאון ו-16% בדורבן. כמו כן, ביוהנסבורג הותקפו מינית 22% מעובדות המין, ובקייפטאון ובדורבן 16%.

המחקר שנערך בקייפטאון בלבד מצא שיעורי אלימות גבוהים פחות: 80% מהעובדות בדירות אמרו שלא סבלו מעולם מאלימות של לקוחות. לעומת זאת, 37% מהעובדות בזנות רחוב סבלו אי-פעם מאלימות של לקוחות, ל-72% היו לקוחות שסירבו לשלם, ו-34% נאנסו. אין לי הסבר להבדלים המשמעותיים בין המחקר הזה לבין המחקר הלאומי, אם כי לאור העובדה שבמחקר הלאומי השתתפו הרבה יותר נשים, כולל בקייפטאון, הנתונים בו כנראה מדויקים יותר.    

כרזה של SWEAT, ארגון עובדות המין הלאומי

אלימות משטרתית: המחקר הלאומי לא שאל על האלימות המשטרתית, ולממשלה היתה סיבה טובה להתחמק מהנושא. בקרב העובדות בזנות רחוב בקייפטאון, 47% סבלו מאיומים באלימות של המשטרה, 12% נאנסו על-ידי שוטרים, ו-28% נדרשו לשכב עם שוטרים בתמורה לשחרורן ממעצר. 63% סבלו מקללות של שוטרים. המשטרה נוטה להעלים עין מהזנות בדירות, אבל 51% מהעובדות בהן אמרו שהן לא סומכות על המשטרה, ו-19% נוספות אמרו שהן לא יודעות אם הן יכולות לסמוך עליה.

המחקר על שלוש הערים הגדולות מאשר את דבריהן: 44% מ-1653 המשתתפות בו סבלו מהתערבות כלשהי של המשטרה בשנה האחרונה, וכמעט כולן הגדירו את הניסיון כשלילי. 4.5% סבלו מאלימות פיסית או מינית של המשטרה בשנה האחרונה. 3.5% שילמו שוחד למשטרה, ו-18% נעצרו.

תנאי עבודה: העובדות בזירה הביתית אולי סובלות פחות מהלקוחות, אך סובלות יותר מתנאי העבודה. הן מחויבות לעבוד במשמרות קבועות של 9-7 שעות, שישה ימים בשבוע. 12.5% חיו במכוני הליווי עצמם ונאלצו לעבוד ולהיות זמינות אפילו יותר. הן משלמות עמלה של בין 36% ל-60% לבעלי הדירות. 75% מהן נקנסו על-ידי המכונים בגלל כל מיני סיבות: איחור למשמרת, אי-ניקיון של החדר, מריבות עם עובדות אחרות, ועוד.

העובדות בזנות רחוב בקייפטאון מקבלות בין אפס לחמישה לקוחות ביום. העובדות בדירות מקבלות בממוצע שלושה לקוחות ביום. העובדות בערים גדולות אחרות מקבלות כ-15 לקוחות בשבוע. הקושי העיקרי שהעובדות בדירות מציינות הוא דווקא המחסור בלקוחות, ביחד עם הסטיגמה ועם אדישות המשטרה למקרי אלימות נגדן.

לאור הממצאים, המחקרים קוראים לאי-הפללה של זנות, שתפחית את הדיכוי המשטרתי ותעזור לטפל בתנאי העבודה, באלימות ובאיידס. זאת גם הדרישה של SWEAT, ארגון עובדות המין הלאומי. ואכן, בשנים האחרונות חוזרת בדרום אפריקה הדרישה לאי-הפללה, שמושמעת לא רק על-ידי עובדות המין עצמן, אלא גם על-ידי ארגוני סיוע, פעילות זכויות אדם ומומחי בריאות. בימים אלה ממש מחכות עובדות המין לפרסום ההמלצות של ועדה ממשלתית שדנה בנושא.

לקריאה נוספת: פרויקט Working the City, סיפורים וצילומים של מהגרים ומהגרות ביוהנסבורג.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

Coming Out Like a Porn star

הספר Coming out like a Pornstar הוא אוסף מאמרים של שחקני ושחקניות פורנו, בעיקר פורנו אלטרנטיבי, שמספרים על הפעם הראשונה שבה סיפרו לאחרים שהם שחקני פורנו; ומספרים גם על הרבה יותר מזה.

המוטיב החוזר לאורך הספר הוא הסלידה החברתית מכל מי שאינו נורמטיבי, והשפעת הסלידה הזאת על חייהם של הכותבים. בזמן קריאת הספר, הקשר בין עובדי מין לבין מיעוטים מיניים אחרים נעשה ברור: כולם סובלים מסטיגמה ומדחייה חברתית בגלל יחסי המין הלא-נורמטיביים שהם מקיימים. ובדיוק כמו מיעוטים מיניים אחרים, עובדי ועובדות מין מנסים להילחם למען הזכויות החברתיות שלהם, כל אחת בדרכה שלה.



זאהרה סטארדאסט (Zahra Stardust), שחקנית פורנו, דוקטורנטית וחברת מפלגת הסקס האוסטרלית, מסכמת היטב:

"כשאת ידועה כעובדת מין, הקול שלך מסולף בקביעות; הגוף שלך נחשב מתכלה; החיים שלך נחשבים לרכוש ציבורי; ההתנהגות שלך מפורשת שלא כהלכה; והמוח שלך מבוטל כבעל תודעה כוזבת. הגוף שלך נושא בנטל בתור המקום שבו נפגשים פחדים חברתיים בנוגע לתרבות הצריכה, החפצה ומין.
[...]
הגוף שלנו אינו לוח שאפשר להקרין עליו את הדעות שלכן, להשמיע דרכו את החששות שלכן, לפתוח אותו ולחלץ מידע. זה מה שמנסים לעשות לנו אנשי הרפואה, עמותות ההצלה והממשלות. אנחנו לא פרויקט מחקר מהלך בשביל המציצנות והתיירות המינית של קרייריסטים מקצוענים מהמעמד הבינוני, שרוצים גישה לקהילות המיניות שלנו בזמן שהם מגדילים את המוניטין שלהם.

אנחנו אנושיות. אנחנו נושמות, מדממות ונשברות."

זאהרה סטארדאסט

שחקניות פורנו רבות מנסות להשמיע את קולן שלהן דרך הפורנו. אנדרה שאקטי אומרת, "תמיד האמנתי שלהיות 'מחוץ לארון' זה הכלי היעיל ביותר עבור אקטיביזם של קהילות מיעוט מקופחות, כולל עובדות מין", ומוסיפה: "הצבה של פנים מוכרות ולא מאיימות לנושא שנתפס כמוזר, יכולה להפוך אותו למוזר פחות. [...] זה מוחק את הדעות הקדומות שלהם."


אנדרה שאקטי

כריס לורנס, מפתח אתרי פורנו, אומר על אימוץ שמות במה על-ידי שחקני פורנו: "אמן לא מאמץ שם במה בגלל הבושה במה שהוא עושה. למעשה, שם במה הוא הגנה נחוצה בפני השיימינג של החברה, מגן נגד ההטרדות וחוסר הפרטיות כמו גם נגד האפשרות של להפסיד עבודה מחוץ לפורנו, לאבד משמורת על ילדיך או אפילו את חייך." לקוח של אחד מאתריו כתב לו פעם: "האתר הזה אומר כל כך הרבה בשבילי, כי זה היה המקום הראשון שראיתי בו גברים טרנסים שלא תיעבו והסתירו את הגוף שלהם".

סינדי גאלופ, מייסדת אתר הפורנו החיובי MakeLoveNotPorn, מסבירה את מטרתה: "כולנו צופים בפורנו; אנחנו פשוט לא מדברים על זה. פורנו קיים בסוג של עולם מקביל, מחתרת צללים. כשדוחקים משהו, כל דבר, לשוליים, מקשים על דברים טובים לקרות בו, ומקלים על דברים רעים להתרחש בו. אני רוצה לעזור לדברים טובים לקרות".

דרו דוו (Drew DeVeaux), אחות, טרנסית, בעלת שלושה תארים ושחקנית פורנו, היא אולי הברורה ביותר:

"עבורי, לעשות פורנו קשור לצדק חברתי, לאקטיביזם דרך יצירת דימויים, דימויים שהם הגוף שלי. אני יכולה להגיד מעבר לכל צל של ספק, שפורנו נוגע ומשנה יותר חיים מכל תחום מקצועי אחר, ויותר מכל סוג של אקטיביזם חברתי. זאת אחת הסיבות שהתחלתי, ואני ממשיכה, לעשות פורנו. רציתי לראות יותר ייצוגים ריאליסטיים של נשים טרנסיות בפורנו, יותר נשים כמוני.
[...]
לצאת מהארון ולהישאר מחוץ לארון יכולים להוות אקט מלא עוצמה כדי לערער את יחסי הכוח בחברה. הזהות העצמית שלך יכולה להוות ביקורת נגד המיתוסים והסטריאוטיפים על קבוצת מיעוט מסוימת.
[...]
בדרכים רבות, כל קריירת הפורנו שלי היתה קשורה ליציאה מהארון – יציאה מהארון כדי להראות שנשים טרנסיות אחרי ניתוח קיימות; שנשים טרנסיות קוויריות קיימות; שנשים טרנסיות יכולות לתמרן בין פורנו קווירי ופורנו מיינסטרימי סיסג'נדרי; שאנחנו סקסיות וחכמות וסוטות ורגילות. אני נרגשת לראות נשים טרנסיות אחרות יוצאות ומראות לכולנו מי הן ואיך הן אוהבות לקיים יחסי מין."

דרו דוו

כמוה גם לורי אריקסון (Loree Erickson), דוקטורנטית, קווירית ומתניידת בכיסא גלגלים: "התחלתי לצלם את עצמי בתור דרך לראות סוף סוף את הגוף שלי, את עצמי, בתור אישה חמה וסקסית. התחלתי לעשות פורנו כדי לחשוף אנשים לגופים שמציגים קימורים א-סימטריים, גופים שנעים באופן שונה מהנורמה הלא-מוגבלת והנחשקת. התחלתי לעשות פורנו כדי לתת ל-crip אחרים הזדמנות לראות משהו קצת יותר קרוב לחיים שלהם, מוצג על המסך." 

חלק משחקניות הפורנו רואות ביציאה מהארון הזדמנות להציב מראה מול הסטיגמה החברתית. אנה צ'רי (Anna Cherry) מעמיקה בנושא:

"האמת היא שאת חייבת לשחרר אותם לחופשי. כל מי שאי-פעם אהבת, את חייבת לתת להם את ההזדמנות לדחות אותך ולהראות איזה בני אדם הם באמת.

ואז, את חייבת לכעוס.

פרטיות היא כלי שאנחנו משתמשות בו כדי להגן על עצמנו מפני הנשק של השיפוט החברתי. תחשבו על הסלאט-שיימינג שאנחנו עומדות בפניו כל יום. אותו סלאט-שיימינג שאנחנו שומעות בתוך הראשים שלנו, כשאנחנו זוכרות את האמהות והסבתות הרגישות שלנו עם החברים הנחמדים, הנקיים והבריאים שלהן.

האמת היא שנקי זה שקר. שום דבר אינו נקי.

כל ביטוי אמיתי של חופש הוא בהגדרתו ביטוי של מרדנות. לא משנה מה את עושה בחיים או איזו דרך את בוחרת, כל עוד את ממשיכה בדרך האמיתית שלך, יהיו כאלה שינסו לשעבד אותך, להכניס אותך בחזרה לתוך הגבולות של מה שהם חושבים שאת צריכה לעשות.

כשאת מוותרת על הפרטיות שלך ומאמינה בעצמך, את חייבת לגרום להם לשלם על הכאב שאת מרגישה בגלל הדחייה החברתית. הדעה החברתית היא לוחמה כוזבת, והשיפוט הוא הפעולה התוקפנית הראשונה שלה.

את חייבת לסרב להגביל את עצמך בגלל הפחדים של אחרים. את צריכה לסרב להיבלע על-ידי הרגשות המרירים של חוסר ההתאמה שלהם עצמם. את מוכרחה להכניע את כל מי שמעז להציב את הגבולות של עצמו על החיים של עצמך.

כשאת אומרת להם את האמת בלי להתבייש, את יכולה להרגיש סוף סוף משוחררת, ולא משנה מה הם חושבים.
[...]
תתמודדי עם הדחייה על-ידי ההבנה שאין להם זכות להכתיב את תנאי החיים שלך; שמי שלא מקבל אותך, צריך לעבור דרך ארוכה מאוד בקבלה עצמית; שכבר מאוחר מדי לעשות משהו בקשר לזה בכל מקרה. את יכולה לקוות שאף אחד שאת מכירה לא יגלה את האמת עלייך, אבל קחי בחשבון שאת מקריבה חיים של חופש אמיתי, של הגשמה אמיתית של חלומותייך, רק בשביל הסיפוק המיידי של לא לנענע את הסירה. בסופו של דבר, השאלה היא אם את בוחרת את המחיר שתשלמי, או שאת נותנת למחיר לבחור אותך."

אנה צ'רי, חובבת קוספליי בזמנה הפנוי

ואכן, יש כאלה שבחרו את המחיר, ועכשיו יש להן חופש אמיתי. קייסי קלברט למשל, מזוכיסטית מוצהרת שאומרת: "הפֶטיש שלי היה הסוד האפל והעמוק ביותר שלי. עכשיו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים שלי. זה ממש נחמד כשאין לך סודות יותר". או היילי פינגרסמית (Hayley Fingersmith), שנזכרת: "כאישה טרנסית, השעות שביליתי על הסט של צילומי פורנו היו השעות הראשונות בחיי שהעברתי בציבור בתור עצמי, ללא פחד". או ג'סי ג'קמן (Jesse Jackman), שסיפר לאמו שהוא שחקן פורנו: "אם יכולתי לספר לה שאני שחקן פורנו והיא עדיין אוהבת אותי, אני יכול לספר לה כל דבר. ואני אכן עושה זאת. אני מספר לה על הפחדים שלי ועל כאב ועל בושה, וגם על האושר שלי והאהבה והתשוקה, דברים שמעולם לא העזתי לספר לה קודם. התגובה שלה היא תמיד אהבה".

ויש גם כאלה שגאות לא להיות חלק מהחברה, כמו לדוגמא ניקי סילבר (Nikki Silver), שמגדירה את עצמה "כוכבת פורנו שעירה":

"אני אף פעם לא מופתעת מהאפליה הממשלתית נגד עובדות מין. זה דבר ששווה להילחם נגדו, אבל תמיד ציפיתי שהממשלה והחברה בכללה ינסו לפגוע בי. מעצם הגדרתן הן עומדות נגד כל מה שאני מאמינה בו: שמחה, חופש, ביטוי עצמי ודאגה לזולת ולכדור הארץ.
[...]
אני שמחה מאוד להיות מוּדרת חברתית בחברה שהורסת אינדיווידואלים עד כדי כך שהם נאלצים לחפש 'עבריינים' [עובדי מין], שיעזרו להם להחלים מהפציעות הרגשיות שלהם. אני אמשיך בעבודה שלי, ליצור פורנוגרפיה יפה ומלאת הבעה, לאפשר לאחרים לחיות באמצעותי דרך מילים, תמונות וסרטים. ואולי, דרך העבודה האינטימית והאינטנסיבית ביותר, אני אמשיך להתחבר אחד-על-אחד, באופן אישי, עם לקוחות שעברו עשורים של דיכוי. אני מהווה הפוגה בשבילם מהדיכוי, ואני שמחה מאוד להיות כזאת".


ניקי סילבר


טובי היל-מאייר (Toby Hill-Meyer) אומרת בפשטות: "הפיתרון לפורנו רע הוא לא לוותר על פורנו, אלא לנסות לעשות פורנו טוב יותר".

כמובן, לא כל שחקניות הפורנו נהנות ממשפחה מקבלת. רבות מהכותבות בספר נודו על-ידי משפחתן אחרי שהתגלו כשחקניות פורנו. האמת? ממש לא ברור למה. הרי אביה של שחקנית ובמאית הפורנו הפמיניסטית הוותיקה, קנדידה רויאל, אומר בצדק: "את לא צריכה להרגיש רע על שום דבר. עם כל הדברים שאנשים עושים בעולם הזה – פוליטיקאים מושחתים, תאגידים רמאים, אנשים שפוגעים ורוצחים – כל מה שאת עושה זה להכניס עונג לחייהם של אנשים".

סיד נובה (Cyd Nova) בינתיים "מחכה ליום שבו יהיה אפשרי להיות עובד מין, אקטיביסט, טרנס, והוריך עדיין יחשבו שאתה ילד טוב". אמו של כריסטופר ציישג (Christofer Zeischegg) כואבת: "כואב לי שתמיד תצטרך להילחם, שאף פעם לא לגמרי יקבלו אותך. העיסוק בפורנו מעודד סוג של דחייה רק בגלל המקצוע שלך. תמיד יהיה מגזר מסוים של האוכלוסייה שידחה אותך. המוני אנשים צופים בפורנו, אבל רוב אלה שצופים בו מתביישים בזה. תמיד יש סטיגמה מסביב לפורנו. להפוך את זה למקצוע שלך יגרור סטיגמה, שליליות, בושה. עם זה אתה צריך להתמודד בחיים. בשבילי, זה עצוב. אתה ראוי לא להיות דחוי".

סיד נובה (משמאל) במחאה על אי-הכללת עובדי מין ומשתמשי סמים בוועדת האיידס הבינלאומית

אף אחד לא צריך להרגיש דחוי רק בגלל המיניות או העבודה שלו. ועדיין, רבים חוששים מדחייה. ג'יז לי, קוויר ועורך הספר, הוא אחד מהם: "החלק הקשה ביותר בלאהוב מישהו, זה הפחד של לאבד אותו. המחשבה שאני עלול אפילו להגעיל אותו משתיקה אותי לגמרי".

אליס, מנהלת האתר  Alice in Bondage Land, מספרת איך הוריה קיבלו אותה אחרי שנים רבות של התנכרות. הוריה היו ספורטאים אולימפיים מאוכזבים, שמעולם לא זכו במדליה. כשאליס היתה בת 12, אמה קרעה את איורי הוואגינות שציירה. כשהיתה בת 16, הוריה גירשו אותה מהבית אחרי שתפסו אותה מבצעת מעשים מגונים בגזר. שנים מאוחר יותר היא הפכה לכוכבת אינטרנט בזכות פורנו הקשירות שלה, וזכתה בפרס לאתר הבונדאג' הטוב ביותר לשנת 2014:

"החוק במשפחה שלי אמר שאפשר 'לעשות כל ספורט כל עוד הוא ספורט אולימפי', אבל אני מעדיפה לארח את אולימפיאדת הסטראפ-און והקשירות. לא יכולתי להתנער מהטבע התחרותי של הוריי, אז יצרתי מקום לאתגרים המיניים של עצמי.

בסופו של דבר, הפרס היה מה שהבטיח את הקבלה שלהם. סוף סוף זכיתי במקום הראשון במשהו. אפילו אם הם לא מסוגלים להבין איך הבת שלהם יצאה כזאת, הם מסוגלים להבין ניצחונות."

חלק מהמאמרים אינם עוסקים באג'נדה של מין חיובי, וכותביהם מעדיפים לספר סיפורים קטנים ומשעשעים על יציאתם מהארון בפני משפחתם או חבריהם. סטויה (Stoya), אחת משחקניות הפורנו המבריקות ביותר בימינו, מתארת את שיחתה עם סבתה המבוגרת:

"'סבתא, אני עושה סקס עם אנשים ואנשים אחרים יכולים לראות את זה בווידאו.'
'וואוו, את מככבת בתמונות נעות! את נהנית מזה?'
'כיף לי. זה תמיד מעניין. אני עושה רק דברים שאני רוצה לעשות, ורק עם אנשים שאני רוצה לעשות את זה איתם. זה טוב.'
'טוב, אם ככה אז זה נשמע נחמד, ואני שמחה לשמוע שאת עושה משהו שאת אוהבת.'
'יש עוד משהו שאני כנראה צריכה להגיד לך, אם כבר אנחנו מדברות על הנושא.'
'כן?'
'אני משתמשת בשם האמריקני שלך בתור שם הבמה שלי.'
'ורה? זה לא שם מאוד סקסי.'
'לא. זאת אומרת, אני חושבת שוורה דווקא היה יכול להיות די שיווקי בסצנה הנאו-בורלסקית העכשווית, אבל אני משתמשת בסטויה.'
'אה. טוב, אני מקווה שאף אחד בבית האבות לא יתבלבל ביני לבינך, וינסה לשים את הרגליים שלי מאחורי הראש. אני כבר לא כזאת גמישה'."


סטויה

במאית הפורנו הפאנקיסטית והטבעונית ג'ואנה אנג'ל מספרת על שיחה עם חבריה, אחרי שגילו שהיא הקימה אתר פורנו: "כשמישהו שאל אותי אם הפורנו העצים אותי, עניתי: 'אני לא יודעת! האתר שלי עלה לאינטרנט רק לפני שש שעות'!"

וד"ר אנני ספרינקל האגדית הייתה צריכה בכלל לקבל את עצמה: "ב-1973, כשהפכתי מאלן שטיינברג, ברווזונת מכוערת בת 18, ביישנית וחסרת ביטחון, לאנני ספרינקל, כוכבת פורנו הרפתקנית, מינית ומפורסמת, אף אחד לא היה מופתע יותר ממני! קודם כל הייתי צריכה לצאת מהארון בפני עצמי. הייתי חייבת להודות בפני עצמי שהייתה בתוכי כוכבת פורנו שרצתה לצאת אל העולם. הדהמתי את עצמי!"

שחקני ושחקניות הפורנו בספר אינם מייצגים את רוב הפורנו. רובם הגיעו לפורנו מתוך מודעוּת, תשוקה ורצון לשנות. רובם רואים בפורנו שליחות ולא רק עבודה, ויכולים לבחור עם מי לעשות פורנו ואיך לעשות אותו. יהיה מעניין לקרוא פעם ספר דומה של שחקניות פורנו ממוצעות יותר, שמגיעות לפורנו פשוט בגלל צורך כלכלי. למרבה הצער, כמו שכותבי הספר מדגישים שוב ושוב, בגלל הסטיגמה החברתית אין לרוב השחקניות האלה את הפריווילגיה לצאת מהארון, בוודאי לא באופן תקשורתי שכזה. עד שהחברה תלמד לקבל שחקניות פורנו, אפשר ללמוד מאביו של שחקן הפורנו ג'יימס דרלינג, שאחרי שבנו סיפר לו שהוא שחקן פורנו, אמר לו בפשטות: "תודה שסיפרת לי. אני אוהב אותך". לפעמים לא צריך יותר.  

יום שני, 10 באוקטובר 2016

בחירה בזנות, יציאה מהזנות: לא דלת, מנהרה

עובדת המין הקנדית שרה מאן היא אחת הכותבות המבריקות ביותר בתנועה לזכויות עובדות מין. מאמר כללי שלה על זנות, האם אינני אישה, כבר התפרסם כאן בבלוג, וכך גם סיכום של עבודת המאסטר שלה. הרשומה הנוכחית היא תרגום של מאמר חשוב נוסף שלה, הפעם על "בחירה" בזנות. תודה לשרה ולעורכות האתר TitsandSass על האישור לפרסם אותו בעברית.


"את כזאת עצלנית, לא ייצא ממך שום דבר חוץ מזונה. ואת אפילו לא תהיי זונה טובה, כי אף אחד לא ירצה לזיין מישהי עם ספר מול העיניים".

כשהייתי בת 12, אבא שלי נכנס לחדר בזמן ששכבתי על המיטה וקראתי. כשהוא ראה שאני קוראת בשקט, זה מה שהוא אמר לי. מה שמצחיק זה שהשטיק של הסטודנטית דווקא עובד. הלקוחות אוהבים לחשוב שהם מממנים משהו משתלם כמו ההשכלה שלי, ולא את ההתמכרות שלי לסמים (למעשה הם מממנים את שתיהן).

הנקודה שלי היא כזאת: הכניסה לתעשיית המין היא גם מאולצת וגם מוסללת בהקשרים האישיים, ההיסטוריים, הכלכליים והחברתיים. בתנועה [לזכויות עובדות מין], אנחנו מדברות על אילוצים בכל פעם שאנחנו מדברות על עוני. עם זאת, אני חושבת שאנחנו נמנעות מלדבר על הסללה, כדי לא לחזק סטריאוטיפים על זונות שעברו התעללות בילדותן. אבל אני לא מאמינה שנעשיתי עובדת מין במקרה. אני חושבת שהוסללתי, ואני רוצה לדבר על זה.

ההתחלה

סיפור עבודת המין שלי לא מתחיל איתי. הוא מתחיל עם שתי נשים באנגליה של המאה ה-19, קרובות משפחה רחוקות מהצד של אמי. הראשונה היתה אם יחידנית, שגרה בעיירת נמל ונרשמה במפקדי-האוכלוסין כתופרת. היא מעולם לא התחתנה. המשפחה שלי חושדת שהייתה זונה, מאחר שהיה נהוג באותם זמנים לרשום זונות כתופרות, וזונות אכן עבדו לפעמים בתור תופרות, וכובסות, ובכל עבודה שהן יכלו למצוא. האישה השנייה, שרה ג'ונס, חיה מעט מאוחר יותר באותה מאה. גם היא היתה אם יחידנית במשך רוב חייה, וקצין צבא פרנס אותה אף שלא היה יכול להתחתן איתה, מפני שהיתה ממעמד הפועלים. בסוף היחסים נעכרו, כסף החליף ידיים, ושרה נישאה לגבר אחר ממעמד נמוך יותר.

בערך במפנה המאה, הגיע תורה של סבתא-רבתא שלי להיות אם יחידנית. עם שני בנים קטנים ובעל מת, היא היתה זקוקה להכנסה מהירה. אז היא ענתה למודעה של גבר, שחיפש אישה שתתחתן איתו ותעזור בעבודות החווה. בתמורה לנישואים היא קיבלה כרטיס הפלגה מאנגליה לקנדה. היא היתה בעצם כלה בהזמנה.

הייתי יכולה להמשיך: סבתא שלי כתבה שירי אהבה לחברותיה הנשים, ובכל זאת התחתנה עם גבר מבוגר ממנה בעשרים שנה; אמא שלי עברה סדרה של יחסי התעללות, והדפה הצעות מגונות בזמן שקיבצה נדבות ברחבי קנדה; אחותי עבדה בסוכנות ליווי וברחוב, והתנסתה הן בבחירה לעשות עבודת מין ברצון יחסי, והן בעבודת מין שנכפתה עליה על-ידי בן זוג שהאכיל אותה בקראק עד שנכנעה ללחציו. בינתיים, בצד של אבא שלי, אבי למד להיות אלים מאביו, שלמד מסבו של אבי, אדם שפעם היכה את אשתו כה חזק עד שהיא איבדה את הראייה באחת מעיניה.

לנשים בהיסטוריה המשפחתית שלי היו מעט ציפיות לאיכות חיים, וניצול מיני לא היה היוצא מן הכלל אלא הכלל. בגלל זה אני אומרת שהעובדה שנעשיתי זונה לא היתה מקרית. זנות, באופן כזה או אחר, היא פשוט מה שהנשים במשפחה שלי עושות כדי לשרוד. זאת עדות לא רק לקורבנוּת שלנו, אלא גם לתושייה שלנו.

כולנו עובדות בשביל אותם אנשים

נולדתי ב-1985, תוצאה של אונס במסגרת הנישואים. הבית שנולדתי אליו היה עני מרוד ואלים להחריד. פחדתי להיאנס עוד לפני שידעתי מה ההגדרה לדבר שפחדתי ממנו, וכשהייתי בת 13 הבנתי שאצטרך לעזוב או שאירצח. אחרי שברחתי, חייתי אצל משפחה אומנת וסדרה של קרובי משפחה. עד גיל 14 כבר חוויתי תסמינים של דיכאון, פוסט-טראומה והפרעת קשב וריכוז, אף על פי שעברו עוד לא מעט שנים עד שקיבלתי גישה לטיפול הנפשי הדרוש.

בקיצור, הילדוּת שלי היתה דפוקה ועשתה אותי משוגעת. היא גם גרמה לי להיות מודעת לכך שלפעמים אצטרך להתפשר על האוטונומיה והבטיחות שלי בשביל ההישרדות שלי, ושלעיתים קרובות תהיה לי רק מעט בחירה בנושא.

סחרתי לראשונה במין כשהייתי נערה. לא חשבתי על זה בתור עבודת מין, ולא ראיתי בזה ניצול. אם הייתן ניגשות אליי עם אחת מהטענות האלה כשהייתי בת 16 או 17, הייתי צוחקת לכן בפרצוף. ה"לקוח" הראשון שלי היה נהג מונית לא חוקי, שקנה לי ויסקי כדי שאסכים שימשש לי את השדיים. אני עדיין חושבת שאני זאת שהרוויחה מהעסקה.

כשהייתי בת 21 – נשרתי מהאוניברסיטה אחרי שנתיים וחצי והתחתנתי עם בן זוג שלא היה מסוגל להחזיק באף עבודה – התחלתי לעבוד באמת בתור "נערת ליווי". עד הלקוח השלישי, קשיש ששכח את השיניים התותבות שלו ושני סנטימטרים של צואה על התחת שלו, כבר ידעתי שאני שונאת את זה. אבל רק ב-2009, שנתיים מאוחר יותר, החלטתי שאני רוצה לצאת מהזנות.

ברגע שהחלטתי לפרוש, עבודת המין נעשתה גיהינום עלי אדמות. יש קו שעובר בין לעשות משהו שאת לא רוצה במיוחד לעשות, לבין לעשות משהו שאת במיוחד לא רוצה לעשות. כשהקו הזה מערב מיניות – שנושאת איתה כמויות של סטיגמה, טראומה, בושה, ציפיות, הערכה עצמית ועוד מעמסות אדירות של משמעות – ההבדל יכול להפוך את החיים לבלתי-נסבלים.

מאז 2009 אני עובדת במטרה לא להיאלץ למכור מין שוב. הבריאות הנפשית שלי הידרדרה כשהחלטתי לצאת מהזנות, וכך גם הנישואים שלי. לא היתה שום דרך להפסיק לעבוד בעבודת מין כל עוד פרנסתי אדם נוסף, אז עזבתי את בן זוגי וחזרתי ללימודים. נאבקתי נגד תקופות כה חמורות של דיכאון שלא יכולתי לצאת מהמיטה, חשבתי בקביעות על התאבדות ולא הצלחתי לשמור על היגיינה ותזונה בסיסיות. חליתי שוב ושוב בדלקת ריאות. אבל עדיין הייתי צריכה לפרנס את עצמי, והייתי צריכה כסף בשביל שכר לימוד, אז עדיין עשיתי עבודת מין.

אזהרת תוכן: הפסקה הבאה כוללת תיאור גראפי של אונס במקום העבודה  

ב-2011 הסכמתי להגיע אל לקוח בעיר סמוכה. היינו אמורים להיפגש במסעדה, לשתות משהו ולהכיר זה את זה, ואז לעבור לבית-החוף היפה שלו כדי להזדיין. כשהיינו בפנים הוא דחף לי עוד בירה, ואז עוד אחת. הוא לא שילם. הוא משך לי בשיער בזמן שנישק אותי. בזמן המין הוא הוריד את הקונדום, לחץ על הגרון שלי עם הזרוע, דחף את הזין שלו לתחת שלי ושאל אם ככה אני אוהבת את זה. פחדתי להיחנק למוות ועניתי שכן.

כשדיווחתי על התקיפה לפקידי האבטחה של הבניין וביקשתי מהם לקרוא למשטרה, השומרים שלחו אותי לחכות בחוץ. ראיתי זוג יורד ממונית ורץ לתוך הלובי בלי לשלם. הנהג ואני עמדנו בחוץ בטיפשות ובחוסר אונים.

כשהסתכלתי על המאבטחים ועל נהג המונית, הבנתי משהו: כולנו עובדים בשביל אותם אנשים.

האם התקופה שלי כעובדת מין כללה רק אלימות וניצול ?ממש לא. אבל האם היא היתה חופשית? האם הרווחתי ממנה? אני לא חושבת. מפני שלא עבדתי עבור הרווח האישי שלי. זאת האמת הפשוטה מאחורי היחסים בין המעמדות תחת קפיטליזם: מעמד אחד מעוניין לקבל את השכר הגבוה ביותר עבור מכירת העבודה שלו, והעושר החומרי של המעמד האחר תלוי בלשלם לאותם עובדים פחות ממה שהם שווים. עובדות מין יכולות להיקרא "פועלות רבייה", לא במובן של להוליד את הדור הבא, אלא במובן של לספק את הטיפול והנוחות שהלקוחות צריכים כדי "לשכפל" את עצמם מיום ליום – להמשיך לחיות ולשגשג. בזמן שאנחנו מספקות את העבודה הזאת, עושרם ורווחתם של הלקוחות שלנו תלויים ביכולתם לשלם לנו פחות ממה שהעבודה שלנו שווה. כלומר, הלקוחות שלנו צריכים לקבל מאיתנו יותר נוחות וטיפול ממה שהם שילמו עבורו – זה מה שהופך את התשלום על מין ל"משתלם".

חמש שנים מאוחר יותר, כולל תקיפה מינית נוספת במקום העבודה והתמכרות לאופיואידים, אני עדיין מוכרת מין. יציאה מהזנות היא לא כל כך דלת כמו שהיא מנהרה אינסופית.

למגר את ההיצע

הייתי משקרת אם הייתי אומרת שתעשיית המין אינה מייצרת קורבנות. אני הייתי קורבן שוב ושוב, תחילה בדרכים שהובילו אותי לעבודת מין ומאוחר יותר בתור עובדת מין. אבל הייתי משקרת אם הייתי אומרת שעבודת מין מייצרת קורבנות חסרות ישע. עד כמה שהוגבלתי על-ידי דורות של עוני והוסללתי על-ידי דורות של אלימות, הייתי גם נחושה לא להישאר בתוך המגבלות האלה. עבודת מין היא חלק מהדרך שבה שברתי את המעגל. 

אני נרגשת מהכתיבה של עובדות מין אחרות, בעיקר כתיבה של נשים כמוני, שלא נהנו מעבודת המין ולא התנסו בה כבחירה. הבלוגרית ועובדת המין האקטיביסטית אמי קויאמה כתבה, "אנשים רבים מעדיפים את המילה 'שורדת' על-פני 'קורבן', מפני ש'שורדת' מרגישה חזקה ויוזמת. אני מבינה את זה, כי זה בדיוק מה שהרגשתי במשך תקופה ארוכה, אבל התחלתי לחשוב שאנחנו צריכות לכבד ולחבק גם חולשה, פגיעוּת ופאסיביות, אחרת בסוף נאשים ונפסול קורבנות שלפעמים, או תמיד, לא מרגישות חזקות".

ככל שחפרתי יותר בתיאוריות של סקס-פוזיטיב, כך הכרתי יותר עוֺבדות אחרות, וככל שעבדתי יותר בתעשיית המין, כך התקשיתי יותר לקדם את הפרדיגמה של "בחירה חופשית" בלי להרגיש כמו שקרנית. אני לא אוהבת עבודת מין, וכך גם רוב העובדות האחרות שפגשתי בדרכי. זה אולי לא תמיד נכון ביחס לכל עובדת מין – בעצם, אני בטוחה שזה לא תמיד נכון – אבל בקרב אלה שאני מכירה, החוויה הדומיננטית של מכירת מין היא בתור האפשרות המעשית ביותר מתוך כמות מוגבלת להחריד של אפשרויות.

כמובן, איני יכולה לדבר בשם עובדות המין שבשבילן "בחירה" היא הנרטיב המתאים ביותר. אני לא מתכוונת לעשות זאת. הן מתקבלות בברכה עם הסיפורים שלהן, אבל הסיפור הזה, הסיפור שלי, אינו עליהן. הוא על אלה מאיתנו ש"בחירה חופשית" לא היתה גורם בהחלטתן למכור מין.

אבל הניסיון שלי כן משפיע על הדרך בה אני חושבת על "בחירה". הדיכוטומיה של "זונה מאושרת" / קורבן חסר-ישע לא עובדת בשבילי. כמו שהבלוגרית האדיל חביבה כתבה, "יש נשים שנמצאות בסכנה בתעשיית המין בדיוק כמו שיש נשים שלא נמצאות בה בסכנה, ולפעמים זאת אותה אישה בזמנים שונים". נשמע לי הגיוני לחשוב על "בחירה" בתור קשת של אילוצים ותנאים, שמשפיעה על הסבירות שאנשים מסוימים יצטרכו לעמוד מול ההחלטה אם למכור, או לא למכור, מין. אנשים שונים נמצאים במקומות שונים על הקשת, וחלק מהאנשים, כמו אחותי, נמצאים במקומות שונים בזמנים שונים במהלך חייהם.

תמיד מסוכן לספר סיפור אישי על עבודת מין, אבל מסוכן במיוחד לספר סיפור שלילי. סיפור שלילי הופך אותי אישית לפגיעה, והוא עלול לגרום לדחייה גם מה"צד שלי", התנועה למען אי-הפללה, וגם מהצד של מתנגדי הזנות. ובמידה מסוימת, הנימוק שלי הוא נימוק בעד מיגור הזנות.

תקשיבו לי עד הסוף:

אני מתנגדת גם להפללה וגם לתיעוש של עבודת מין. זה לא אומר שצריך למנוע מאנשים למכור מין. אני מאמינה שאנשים ימשיכו למכור מין, מדי פעם או בתור מקצוע, גם בלי תעשייה שמוקדשת להפיכת העבודה המינית למוצר עבור רווח של אנשים שאינם עובדי מין (למשל, מנהלים ולקוחות). עד כמה שאני יכולה להגיד, תעשיית המין, כפי שהיא, מעוצבת כדי למקסם את הדורות של עוני ואלימות ששמו אותי במסלול הבלתי-נמנע לכיוון מכירת מין. התמיכה שלי באי-הפללה אינה נובעת מהמחשבה שניצול הוא מודל עסקי לגיטימי; אני תומכת באי-הפללה מפני שאני חושבת שאי-הפללה היא המדיניות הטובה ביותר הקיימת כיום מבחינה חוקית, מבחינת הבריאות והבטיחות של העובדות, ומבחינת הבריאות הציבורית.

איני חושבת שחקיקה שתמגר את הביקוש תעזור להפסיק את תיעוש עבודת המין. היא רק תדחוף עובדות למחתרת ותעמיד אותן בסכנה גדולה יותר. לכן אני תומכת במה שאני רוצה לחשוב עליו כמודל של 'מיגור ההיצע'. אם היו לנו חקיקה ותוכניות רווחה שמתנגדות לעוני, הפללת משתמשי סמים, בעיות של בריאות נפשית, אלימות נגד נשים וגורמים אחרים שמסלילים לזנות, באותה אגרסיביות שבה מתנגדי הזנות מתנגדים למכירה וקנייה של מין, אז מראש לא היתה לנו תעשיית מין שצריך לדאוג לגביה. ומשם הפסקת התיעוש יכולה לקבל עדיפות, לדוגמא על-ידי סבסוד של מכוני ליווי קטנים שמנוהלים על-ידי העובדות עצמן, ואיסור על יחסי מנהל-עובד נצלניים.

החלטתי לעשות עבודת מין, ואני חושבת שעשיתי החלטה טובה. אבל מה שאני לוקחת מהסיפור שלי על עוני ואלימות בין-דוריים זה לא שבחרתי בעבודת מין, אלא שתעשיית המין בחרה בי. כשאני תומכת באי-הפללה, זה בגלל שאני יודעת איך תעשיית המין הופכת אנשים לקורבנות, ואני לא רואה איך הפללה תעזור לנו להילחם בזה. מיגור הביקוש, אפילו אם היה אפשרי, לא ייתן מענה לגורמים שדחפו אותי לזנות, ולא ימנע מהתעשייה להרוויח ממצבי. הפיתרון היחיד הוא למגר את ההיצע.

יום שני, 3 באוקטובר 2016

בגדים, מין וסחר בנשים

הספר Threadbare: Clothes, Sex, and Trafficking הוא ז'אנר נדיר של ספרוּת: ספר עיון בסגנון קומיקס. הנושא שהוא מציג, לעומת זאת, אינו נדיר: ניצול של נשים בתעשיית האופנה, ודיכוי של נשים בתעשיית המין. הכותבת, אן אליזבת מור, מוכיחה ששני הנושאים כרוכים זה בזה ומוכתבים מלמעלה על-ידי תאגידי האופנה והממשלות.

בקיצור, זה הולך ככה:

- תאגידי האופנה פותחים מפעלים במדינות מזרח אסיה, ומעסיקים בהם נשים בתנאים גרועים ובשכר שאינו מספיק לקיום.

- מאחר שתנאי התעסוקה כל כך גרועים, נשים רבות מעדיפות לפנות לתעשיית המין.

- התאגידים לוחצים על הממשלות לחוקק חוקים נגד עבודת מין, כדי שהנשים ייאלצו להמשיך לעבוד במפעלים.

- בעקבות הלובי של התאגידים, ארה"ב מאיימת על מדינות מזרח אסיה שאם הן לא יחוקקו חוקים נגד עובדות מין, היא לא תתמוך בהן כלכלית.

- מדינות מזרח אסיה מחוקקות חוקים נגד "סחר בנשים", ובאמצעותם כולאות עובדות מין במחנות לחינוך מחדש.

- במחנות לחינוך מחדש, הנשים נאלצות לעבוד בתפירה בדיוק כמו שעושות הפועלות במפעלי הטקסטיל, ובתנאים עוד יותר גרועים.

- מפעילי המחנות האלה הם ארגונים "נגד סחר בנשים", שמשלמים למנהלים שלהם משכורות עתק.

- מי שמממנים את אותם ארגונים "נגד סחר בנשים" הם תאגידי האופנה.

זאת אולי נשמעת כמו תיאוריית קונספירציה, אבל זאת המציאות. תאגידי האופנה מעסיקים נשים בשכר רעב, ודואגים לוודא שלא יהיו להן אפשרויות אחרות.


הרווחים של שוק ההלבשה קרובים ל-1.2 טריליון דולר בשנה. תעשיית האופנה מעסיקה בין שישית לשביעית מכלל הנשים בעולם. בזמן שהרווחים של תאגידי האופנה מרשימים, המשכורות של העובדות במפעלים שלהם מרשימות פחות.

עובדות תעשיית הביגוד בהודו, למשל, מרוויחות בממוצע 64 יורו לחודש, שלא מספיקים לקיום בכבוד. למעשה, הם מהווים רק 43% מהשכר שמספיק לקיום בכבוד במדינה. הודו אינה יוצאת דופן. בווייטנאם, המשכורת הממוצע במפעלים היא 29% מהשכר הדרוש למחייה. בסין היא 36%.

התנאים במפעלים קשים. העבודה נעשית בבניינים רעועים, בלי אוורור, והעובדות נאלצות לייצר יותר ויותר בגדים באותה מסגרת זמן ובלי העלאה במשכורת. אם הן עושות טעות בגלל הלחץ, הן נאלצות להתחיל מחדש בלי לקבל כסף על הזמן הנוסף. בשנים האחרונות נוצרה תופעה של התעלפויות המוניות בגלל התנאים הקשים.  בחצי הראשון של שנת 2015, לפחות 557 נשים התעלפו בזמן העבודה במפעלי הטקסטיל בקמבודיה.

לנשים בקמבודיה אין הרבה אפשרויות אחרות. תעשיית הביגוד במדינה מעסיקה מאות אלפי עובדים, ומהווה 80% מסך כל הייצוא במדינה ו-33% מהתמ"ג הלאומי.



אדם יחיד צריך 150$ לחודש כדי להתקיים בקמבודיה. נשים בתעשיית הביגוד מרוויחות 100$ לחודש, וזאת התעשייה עם השכר הגבוה ביותר עבור נשים במדינה. לעומת זאת, נשים יכולות להרוויח בעבודת מין עם זרים 20$ בלילה. על לקוח מקומי הן מקבלות 5$ (ונותנות חצי מהכסף לסרסור).
  
במילים אחרות, הבעיה היא השכר הנמוך בקמבודיה, שדוחף נשים לתעשיית המין. אבל לבעלי הכוח יש אינטרס להסתיר זאת, והם מנצלים את כוחם כדי לטעון שהבעיה היא "סחר בנשים". זאת הסיבה שתאגידי האופנה אינם מסתפקים בהפעלת לובי על ממשלת ארה"ב, אלא גם מממנים ארגונים "נגד סחר בנשים".

אחד הארגונים הגדולים ביותר נגד סחר בנשים, Shared Hope International, הוא עמותה עם תקציב של 3.4 מיליון דולר, שבמקרה יש לה גם זרוע למען רווח, ששמה המופלא הוא Trafficking Markets. אחד הבכירים בעמותה, קרטיס לינד, הוא בכיר בחברת ההלבשה Columbia.

חברת נייק מממנת את ארגון Half The Sky, ש"נלחם" בסחר בנשים ובזנות. הארגון הוקם על-ידי עיתונאי הניו-יורק טיימס, ניקולאס קריסטוף, שתמך בכליאת עובדות מין קמבודיות במחנות לחינוך מחדש, והשתתף בפשיטות של משטרת קמבודיה על עובדות מין.

קריסטוף קידם בין השאר את סומאלי מאמ (Somaly Mam), אישה קמבודית שטענה שהיא ניצולה של סחר בנשים, הקימה עמותה שהצילה לטענתה 4000 שפחות מין, והפכה לאישיות חשובה בארה"ב. היא התחברה עם הילארי קלינטון, השפיעה על מדיניות החוץ של ארה"ב בתמיכה בהפללת עובדות מין, זכתה בתואר "גיבורת המלחמה בסחר בנשים" של משרד המדינה האמריקאי ב-2007, ונבחרה על-ידי המגזין טיים לאחת ממאה האנשים החשובים בעולם ב-2009.

היתה רק בעיה קטנה: סומאלי מאם שיקרה. היא לא היתה קורבן של סחר בנשים; בתה, בניגוד לטענתה, לא נחטפה על-ידי ארגון של סחר בנשים; והנשים שהיא "שיקמה" תודרכו על-ידה בנוגע לסיפורים המפוברקים שהן צריכות לספר לתקשורת. אם זה לא מספיק, רבות מהנשים שהגיעו למחנה השיקום שלה עשו זאת בניגוד לרצונן, לאחר שנאספו בכוח על-ידי המשטרה במבצעים "נגד סחר בנשים". בדיקה עצמאית גילתה שרק 49% מהנשים במחנה שלה יכולות להיחשב לקורבנות סחר, וגם זה רק תחת הגדרה מקיפה מאוד של המושג, שאינה כוללת כפייה.



בארגונים הגדולים ביותר נגד זנות, כמו CATW או Polaris Project, רוב המימון מגיע מתעשיית האופנה. הם לוחצים בהצלחה על ממשלת ארה"ב להגדיר כל מין בתשלום כסחר בנשים. הארגונים האלה מנרמלים את התנאים הקשים במפעלים ומביישים את עובדות המין: לא רק שהם אינם מוחים נגד תנאי העבודה בתעשיית הביגוד, הם מכריחים את עובדות המין לחזור לעבוד בהם, ואם הן מסרבות, הן זוכות לשיימינג בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת. כך אפשר לטעון שאף אישה אינה רוצה לעבוד בתעשיית המין, ולמנוע מנשים לעזוב את תעשיית האופנה.

36 הארגונים האמריקאים הגדולים "נגד סחר" מגלגלים תקציב שנתי של 1.6 מיליארד דולר. הממשל האמריקאי משתתף במימון הארגונים האלה. למעשה, הממשל דורש הצהרה פומבית על תמיכה בהפללה של נשים שעובדות בזנות, כתנאי לקבלת תמיכה. ככל שמדינה עוצרת יותר עובדות מין, ארה"ב מחמיאה לה ומדרגת אותה גבוה יותר ב"מלחמה נגד סחר בנשים". במדינות מזרח אסיה כמו גם בארה"ב, ארגונים "נגד סחר" משתפים פעולה עם המשטרה, כשהם משתתפים בפשיטות משטרתיות על עובדות המין ומציבים בפניהן בחירה: או שתסכימו להשתתף בתוכניות חינוך מחדש, או שתיעצרו.

כשהנשים מגיעות למחנות החינוך מחדש בקמבודיה, הן נאלצות לעבוד באותם תנאים של מפעלי הטקסטיל, רק עם משכורת נמוכה יותר ובלי אפשרות לברוח. בזמן שהנשים במפעלים מרוויחות 100$ לחודש, הנשים במחנות מרוויחות רק 2$ ליום. העמותות מוכרות את הבגדים שהן מייצרות ונהנות מהרווחים. כל עמותה כזאת מעסיקה עשרות עובדים בשכר, שנהנים ממשכורות עתק במונחים מקומיים. כשהנשים "משוקמות", הן נאלצות לחזור לעבוד במפעלי הטקסטיל.

לפי מאמר של החוקרת אלני שיאה, המצב דומה גם בסין. הנשים במוסדות השיקום צריכות להתחייב לחיות במוסד ולא להמשיך לעבוד בזנות, ומוטל עליהן עוצר לילי. יש להן אפשרות לבחור אם להשתתף בתפילות נוצריות, אבל מי שאינה משתתפת בהן צריכה להמשיך לעבוד, כך שכולן משתתפות בתפילות.

הנשים במחנות בסין מייצרות תכשיטים ומקבלות משכורת של קרוב ל-300 דולר, בדומה לעבודות אחרות בשכר נמוך במדינה. הארגונים מוכרים בארה"ב כל תכשיט בעד 70 דולר לתכשיט, תוך הצהרות על "סחר הוגן" ו"ללא עבדוּת", שמעלות מאוד את ערך התכשיטים. התווית של "מיוצר על-ידי ניצולות סחר" מביאה לארגונים רווחים יפים, אבל לא משפיעה על שכר הנשים.



הארגונים האמריקאים נגד "סחר בנשים" לא מסתפקים ברווחים שהם עושים על גבן של עובדות הכפייה. רוב כספי התרומות שהם מקבלים אינם מושקעים בעזרה לקורבנות סחר, אלא בקמפיינים אמריקאים ל"קידום מוּדעוּת", כלומר בתשלום למנהלי הארגונים על הרצאות, שבהן הם מספרים כמה נורא מצבן של נשים בתעשיית המין.

בסופו של דבר כמעט כולם מרוויחים: תאגידי האופנה מרוויחים על חשבון עובדות בשכר רעב; ארגונים נגד סחר בנשים מרוויחים על חשבון עובדות כפייה; וממשלות משווקות את עצמן כמי שנלחמות בסחר בנשים, בזמן שהן כולאות את אותן נשים במחנות לחינוך מחדש. היחידות שמפסידות, כרגיל, הן הנשים עצמן.