הן לא חתיכות בשר

המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות העלה לא מזמן קמפיין, שבמהלכו הוא מכר סנדוויצ'ים עם בשר של בעלי חיים כדי להראות איך נשים נמכרות כמו בשר בתעשיית המין. בזמן שהמטה התלונן על תאוות הבשרים של לקוחות הזנות, לא היתה לו בעיה להתעלל בבעלי חיים ולהפוך אותם לסנדוויצ'ים. 

כדי למחות על ההתעללות של המטה ושל אחרים, יתקיים היום בתל-אביב המצעד למען בעלי החיים. אבל מה עם הנשים בתעשיית המין? למירה-סוליי רוס (Mirha-Soleil Ross) הקנדית, עובדת מין ואקטיביסטית ותיקה לזכויות בעלי חיים, נמאס כבר מזמן מההשוואות בין תעשיית המין לתעשיית המזון מהחי, והיא תקפה אותן מכל כיוון אפשרי.

על ההשוואה עצמה: "תמיד נפגעתי מהאפשרות להשוות בין נשים שעובדות בזנות לבין בעלי החיים במפעלים ובבתי המטבחיים. בכנות, אלה שני דברים שונים. אי-אפשר להשוות בין מה שהחיות עוברות במפעלים, במשלוחים החיים, בבתי המטבחיים, לבין החוויות שלנו כנשים שמסכימות לקבל כסף – וכסף לא רע בכלל, תודה רבה – כדי לספק שירותי מין. נשים שעובדות בתעשיית המין לא חושבות על עצמן בתור חתיכות בשר, ואם מישהי חושבת ככה, היא צריכה בדיקת מציאות. היא צריכה לראות איך מאות אלפי תרנגולות נערמות ונרקבות בלולי סוללה. היא צריכה להריח ולשמוע ולהרגיש את הדם והפחד והיגון של טריליוני חיות באלפי בתי מטבחיים ברחבי היבשת, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שנים-עשר חודשים בשנה. אני מוצאת את ההשוואה הזאת פוגענית, והיא מגמדת את מה שהחיות עוברות".

על היחס לעובדות מין: "כן, אכן מתייחסים לזונות בדרך כלשהי כמו לבעלי חיים. אבל ההתייחסות הזאת לא מגיעה מלקוחות הזנות. היא מגיעה מהקהילה, משוטרים, מעובדות רווחה ומפמיניסטיות. הפמיניסטיות הן אלה שמחפיצות אותנו. אני מדגימה את זה במופע שלי בעזרת שלוש בובות מתנפחות. כשגבר מזיין בובה מתנפחת, הוא יודע שהוא לא מזיין אישה אמיתית. אם לא הייתי מירה-סוליי, עם האישיות והפנים והקסם והשנינות וכל מה שהופך אותי למירה-סוליי, הלקוחות לא היו באים אליי. הם באים אליי כי יש לי אישיות מסוימת וסקס-אפיל מסוים שהם חלק מהחבילה המלאה שלי. הם לא באים לראות זוג ציצים או פטמה או ישבן, לעזאזל. כשהפמיניסטיות מדברות עלינו, הן רואות ותופסות אותנו כמו הבובות המתנפחות האלה. הן אלה שמחפיצות אותנו ומקטינות אותנו לציצים וישבנים כשהן תופסות אותנו ככה, והן אלה שמקדמות את המיתוס שבזנות אנחנו רק זונות, חורים וולגריים, ושזה כל מה שאנחנו שוות".

על מי שבאמת מתייחסות לעובדות מין כאילו הן בשר: "אני הופכת את השולחן ואומרת: אתן חושבות שהלקוחות והגברים שרואים פורנו מתנהגים אלינו כאילו אנחנו חתיכות בשר? אם זה מה שאתן חושבות, אז אתן אלה שלא מסוגלות לראות בנו יותר מציצים ותחת וחורים. אתן אלה שמתייחסות אלינו כמו חיות וחתיכות בשר בדיונים שלכן, בקמפיינים שלכן, בתיאוריות שלכן שפוגעות בנו ועוזרות ליצור עמדה לפיה הזנות היא רוע חברתי שצריך למגר. עמדה שמאפשרת לאנשים להרוג זונות ולחשוב שהם עושים שירות לקהילה".

ועל מי שמדברות בשמה: "אקטיביסטיות מסוימות עושות השוואה פוגענית בין נשים בוגרות שעובדות בהסכמה בתעשיית המין, לבין בעלי חיים שנרצחים ללא הסכמתם בתעשיית הבשר. הן עושות את ההשוואה הזאת בלי לדבר איתנו. אם מישהי עומדת לכתוב מאמרים ולפתח תיאוריות שמקשרות בין בשר לבין פורנו וזנות והחפצת הגוף הנשי לכאורה, אז אנחנו מתעקשות – בתור נשים וזונות ועובדות מין – להיות הראשונות שמתייעצים איתן בנושאים האלה. כל כך הרבה מהתיאוריות של מתנגדות הזנות סובבות סביב ההשוואה הזאת, שלא מפתיע שאנחנו נשארות מחוץ לדיון, כי אם היינו נכנסות לתוך הדיון הזה, חלק ענק מהתיאוריה של הפמיניסטיות הזב"חניקיות היתה קורסת, והן היו נאלצות להודות שאין הצדקה למניעת זכויות אדם בסיסיות עבור עובדות תעשיית המין".

מירה-סוליי לא רק מדברת. כבר בתור נערה היא היתה צמחונית ופעילה בתנועות זב"ח. בתחילת שנות התשעים היא עברה לטורונטו, עבדה בזנות רחוב והפיקה מגזינים וסרטי וידאו. בשנות התשעים היא שידרה את תוכנית הרדיו Animal Voices והוציאה לאור את המגזין Gendertrash from hell, שהשמיע את קולם.ן של ג'נדרקווירים, טרנסים, טרנסיות ואחרימות. כאישה טרנסית ופעילה חברתית למען קהילות טרנסקסואליות ועובדות מין בטורונטו, רוס הייתה אחת המייסדות של מועדון ארוחות הטרנס, שמציע עד היום ארוחות חמות ותמיכה קהילתית לטרנסים וטרנסיות, וייסדה את ארגון הסיוע לעובדות מין טרנסיות. כטבעונית ופעילה למען זכויות בעלי חיים, רוס חברה בארגון הקנדי לשחרור בעלי חיים.

בקיצור, למירה-סוליי רוס יש מספיק קרדיט כדי לדרוש שיקשיבו לה. "בזמן שפמיניסטיות מסוימות מנתחות פילוסופית את ההחפצה והמסחור לכאורה של הגופים שלנו, אנחנו הגופים האלה. יש לנו תפיסה שונה לגמרי בנוגע למה שקורה בתעשיית המין. פמיניסטיות מסוימות מדברות בשמנו, מרצות, מציגות מצגות ומובילות קמפיינים שפוגעים בנו. [...] האבחנות והעמדות שלנו בתור זונות מגיעות אחרי שנים על גבי שנים של ניסיון יומיומי בזנות, הן לא תוצאה של תיאוריות מופשטות של אקדמאיות פמיניסטיות, שמעולם לא קיימו מין בתשלום והעבירו את רוב חייהן קבורות עמוק בתוך ספרי הספרייה שלהן."

רוס מזכירה: "אנחנו לא שורדות זנות, אנחנו שורדות של ההקשר החברתי והפוליטי, שבמסגרתו כולם מזלזלים בעבודה ובחיים שלנו ומשתפים פעולה כדי לנסות לשלוט בנו ולמגר אותנו". בקנדה יודעים להעריך את פעילותה נגד ההקשר החברתי והפוליטי הזה. רוס נבחרה לתפקיד ה"גרנד מרשל" של מצעד הגאווה בטורנטו 2001, וניצלה את התפקיד כדי להקרין סרטון של המצעד בשילוב הפעילות של הארגון לשחרור בעלי חיים (לא לדאוג, הסרטון אינו כולל זוועות, רק פעולות שחרור):

מירה-סוליי נבחרה להיכל התהילה של פעילימות למען להטב"ק בקנדה, וארגנה ב-2005 את כנס עובדות המין האקטיביסטיות במונטריאול, בהשתתפות יותר ממאתיים עובדות מין מכל רחבי העולם. היא צילמה בו את הסרט Live eXXXpressions: Sex Workers Stand Up, ואם תתרכזו תוכלו לראות את ליעד קנטורוביץ' מדברת בו בדקה 2:38:

נוסף על כל פעילותה, רוס היא אמנית, ובין הסרטים הקצרים שהפיקה היו Gendertroublemakers, "לולאבי" (שתיעד את מיצג האמנות של רוס, שבמסגרתו היא עשתה סימולציה של היריון במשך תשעה חודשים), והסרט שאולי מייצג אותה ואת פעילותה לאורך השנים, G-SprOut, שאפשר לתאר אותו רק באנגלית: A cyberspace encounter turns into a trans/polysexual vegan-docu-porno featuring urban veggie lovers speaking out on dating, intimacy and sex in a meat-centered culture.