בחירה בזנות, יציאה מהזנות: לא דלת, מנהרה

עובדת המין הקנדית שרה מאן היא אחת הכותבות המבריקות ביותר בתנועה לזכויות עובדות מין. מאמר כללי שלה על זנות, האם אינני אישה, כבר התפרסם כאן בבלוג, וכך גם סיכום של עבודת המאסטר שלה. הרשומה הנוכחית היא תרגום של מאמר חשוב נוסף שלה, הפעם על "בחירה" בזנות. תודה לשרה ולעורכות האתר TitsandSass על האישור לפרסם אותו בעברית.


"את כזאת עצלנית, לא ייצא ממך שום דבר חוץ מזונה. ואת אפילו לא תהיי זונה טובה, כי אף אחד לא ירצה לזיין מישהי עם ספר מול העיניים".

כשהייתי בת 12, אבא שלי נכנס לחדר בזמן ששכבתי על המיטה וקראתי. כשהוא ראה שאני קוראת בשקט, זה מה שהוא אמר לי. מה שמצחיק זה שהשטיק של הסטודנטית דווקא עובד. הלקוחות אוהבים לחשוב שהם מממנים משהו משתלם כמו ההשכלה שלי, ולא את ההתמכרות שלי לסמים (למעשה הם מממנים את שתיהן).

הנקודה שלי היא כזאת: הכניסה לתעשיית המין היא גם מאולצת וגם מוסללת בהקשרים האישיים, ההיסטוריים, הכלכליים והחברתיים. בתנועה [לזכויות עובדות מין] אנחנו מדברות על אילוצים בכל פעם שאנחנו מדברות על עוני. עם זאת, אני חושבת שאנחנו נמנעות מלדבר על הסללה, כדי לא לחזק סטריאוטיפים על זונות שעברו התעללות בילדותן. אבל אני לא מאמינה שנעשיתי עובדת מין במקרה. אני חושבת שהוסללתי, ואני רוצה לדבר על זה.

ההתחלה

סיפור עבודת המין שלי לא מתחיל איתי. הוא מתחיל עם שתי נשים באנגליה של המאה ה-19, קרובות משפחה רחוקות מהצד של אמי. הראשונה היתה אם יחידנית, שגרה בעיירת נמל ונרשמה במפקדי-האוכלוסין כתופרת. היא מעולם לא התחתנה. המשפחה שלי חושדת שהייתה זונה, מאחר שהיה נהוג באותם זמנים לרשום זונות כתופרות, וזונות אכן עבדו לפעמים בתור תופרות, וכובסות, ובכל עבודה שהן יכלו למצוא. האישה השנייה, שרה ג'ונס, חיה מעט מאוחר יותר באותה מאה. גם היא היתה אם יחידנית במשך רוב חייה, וקצין צבא פרנס אותה אף שלא היה יכול להתחתן איתה, מפני שהיתה ממעמד הפועלים. בסוף היחסים נעכרו, כסף החליף ידיים, ושרה נישאה לגבר אחר ממעמד נמוך יותר.

בערך במפנה המאה, הגיע תורה של סבתא-רבתא שלי להיות אם יחידנית. עם שני בנים קטנים ובעל מת, היא היתה זקוקה להכנסה מהירה. אז היא ענתה למודעה של גבר, שחיפש אישה שתתחתן איתו ותעזור בעבודות החווה. בתמורה לנישואים היא קיבלה כרטיס הפלגה מאנגליה לקנדה. היא היתה בעצם כלה בהזמנה.

הייתי יכולה להמשיך: סבתא שלי כתבה שירי אהבה לחברותיה הנשים, ובכל זאת התחתנה עם גבר מבוגר ממנה בעשרים שנה; אמא שלי עברה סדרה של יחסי התעללות, והדפה הצעות מגונות בזמן שקיבצה נדבות ברחבי קנדה; אחותי עבדה בסוכנות ליווי וברחוב, והתנסתה הן בבחירה לעשות עבודת מין ברצון יחסי, והן בעבודת מין שנכפתה עליה על-ידי בן זוג שהאכיל אותה בקראק עד שנכנעה ללחציו. בינתיים, בצד של אבא שלי, אבי למד להיות אלים מאביו, שלמד מסבו של אבי, אדם שפעם היכה את אשתו כה חזק עד שהיא איבדה את הראייה באחת מעיניה.

לנשים בהיסטוריה המשפחתית שלי היו מעט ציפיות לאיכות חיים, וניצול מיני לא היה היוצא מן הכלל אלא הכלל. בגלל זה אני אומרת שהעובדה שנעשיתי זונה לא היתה מקרית. זנות, באופן כזה או אחר, היא פשוט מה שהנשים במשפחה שלי עושות כדי לשרוד. זאת עדות לא רק לקורבנוּת שלנו, אלא גם לתושייה שלנו.

כולנו עובדות בשביל אותם אנשים

נולדתי ב-1985, תוצאה של אונס במסגרת הנישואים. הבית שנולדתי אליו היה עני מרוד ואלים להחריד. פחדתי להיאנס עוד לפני שידעתי מה ההגדרה לדבר שפחדתי ממנו, וכשהייתי בת 13 הבנתי שאצטרך לעזוב או שאירצח. אחרי שברחתי, חייתי אצל משפחה אומנת וסדרה של קרובי משפחה. עד גיל 14 כבר חוויתי תסמינים של דיכאון, פוסט-טראומה והפרעת קשב וריכוז, אף על פי שעברו עוד לא מעט שנים עד שקיבלתי גישה לטיפול הנפשי הדרוש.

בקיצור, הילדוּת שלי היתה דפוקה ועשתה אותי משוגעת. היא גם גרמה לי להיות מודעת לכך שלפעמים אצטרך להתפשר על האוטונומיה והבטיחות שלי בשביל ההישרדות שלי, ושלעיתים קרובות תהיה לי רק מעט בחירה בנושא.

סחרתי לראשונה במין כשהייתי נערה. לא חשבתי על זה בתור עבודת מין, ולא ראיתי בזה ניצול. אם הייתן ניגשות אליי עם אחת מהטענות האלה כשהייתי בת 16 או 17, הייתי צוחקת לכן בפרצוף. ה"לקוח" הראשון שלי היה נהג מונית לא חוקי, שקנה לי ויסקי כדי שאסכים שימשש לי את השדיים. אני עדיין חושבת שאני זאת שהרוויחה מהעסקה.

כשהייתי בת 21 – נשרתי מהאוניברסיטה אחרי שנתיים וחצי והתחתנתי עם בן זוג שלא היה מסוגל להחזיק באף עבודה – התחלתי לעבוד באמת בתור "נערת ליווי". עד הלקוח השלישי, קשיש ששכח את השיניים התותבות שלו ושני סנטימטרים של צואה על התחת שלו, כבר ידעתי שאני שונאת את זה. אבל רק ב-2009, שנתיים מאוחר יותר, החלטתי שאני רוצה לצאת מהזנות.

ברגע שהחלטתי לפרוש, עבודת המין נעשתה גיהינום עלי אדמות. יש קו שעובר בין לעשות משהו שאת לא רוצה במיוחד לעשות, לבין לעשות משהו שאת במיוחד לא רוצה לעשות. כשהקו הזה מערב מיניות – שנושאת איתה כמויות של סטיגמה, טראומה, בושה, ציפיות, הערכה עצמית ועוד מעמסות אדירות של משמעות – ההבדל יכול להפוך את החיים לבלתי-נסבלים.

מאז 2009 אני עובדת במטרה לא להיאלץ למכור מין שוב. הבריאות הנפשית שלי הידרדרה כשהחלטתי לצאת מהזנות, וכך גם הנישואים שלי. לא היתה שום דרך להפסיק לעבוד בעבודת מין כל עוד פרנסתי אדם נוסף, אז עזבתי את בן זוגי וחזרתי ללימודים. נאבקתי נגד תקופות כה חמורות של דיכאון שלא יכולתי לצאת מהמיטה, חשבתי בקביעות על התאבדות ולא הצלחתי לשמור על היגיינה ותזונה בסיסיות. חליתי שוב ושוב בדלקת ריאות. אבל עדיין הייתי צריכה לפרנס את עצמי, והייתי צריכה כסף בשביל שכר לימוד, אז עדיין עשיתי עבודת מין.

אזהרת תוכן: הפסקה הבאה כוללת תיאור גראפי של אונס במקום העבודה  

ב-2011 הסכמתי להגיע אל לקוח בעיר סמוכה. היינו אמורים להיפגש במסעדה, לשתות משהו ולהכיר זה את זה, ואז לעבור לבית-החוף היפה שלו כדי להזדיין. כשהיינו בפנים הוא דחף לי עוד בירה, ואז עוד אחת. הוא לא שילם. הוא משך לי בשיער בזמן שנישק אותי. בזמן המין הוא הוריד את הקונדום, לחץ על הגרון שלי עם הזרוע, דחף את הזין שלו לתחת שלי ושאל אם ככה אני אוהבת את זה. פחדתי להיחנק למוות ועניתי שכן.

האם התקופה שלי כעובדת מין כללה רק אלימות וניצול ?ממש לא. אבל האם היא היתה חופשית? האם הרווחתי ממנה? אני לא חושבת. מפני שלא עבדתי עבור הרווח האישי שלי. זאת האמת הפשוטה מאחורי היחסים בין המעמדות תחת קפיטליזם: מעמד אחד מעוניין לקבל את השכר הגבוה ביותר עבור מכירת העבודה שלו, והעושר החומרי של המעמד האחר תלוי בלשלם לאותם עובדים פחות ממה שהם שווים. עובדות מין יכולות להיקרא "פועלות רבייה", לא במובן של להוליד את הדור הבא, אלא במובן של לספק את הטיפול והנוחות שהלקוחות צריכים כדי "לשכפל" את עצמם מיום ליום – להמשיך לחיות ולשגשג. בזמן שאנחנו מספקות את העבודה הזאת, עושרם ורווחתם של הלקוחות שלנו תלויים ביכולתם לשלם לנו פחות ממה שהעבודה שלנו שווה. כלומר, הלקוחות שלנו צריכים לקבל מאיתנו יותר נוחות וטיפול ממה שהם שילמו עבורו – זה מה שהופך את התשלום על מין ל"משתלם".

חמש שנים מאוחר יותר, כולל תקיפה מינית נוספת במקום העבודה והתמכרות לאופיואידים, אני עדיין מוכרת מין. יציאה מהזנות היא לא כל כך דלת כמו שהיא מנהרה אינסופית.

למגר את ההיצע

הייתי משקרת אם הייתי אומרת שתעשיית המין אינה מייצרת קורבנות. אני הייתי קורבן שוב ושוב, תחילה בדרכים שהובילו אותי לעבודת מין ומאוחר יותר בתור עובדת מין. אבל הייתי משקרת אם הייתי אומרת שעבודת מין מייצרת קורבנות חסרות ישע. עד כמה שהוגבלתי על-ידי דורות של עוני והוסללתי על-ידי דורות של אלימות, הייתי גם נחושה לא להישאר בתוך המגבלות האלה. עבודת מין היא חלק מהדרך שבה שברתי את המעגל. 

אני נרגשת מהכתיבה של עובדות מין אחרות, בעיקר כתיבה של נשים כמוני, שלא נהנו מעבודת המין ולא התנסו בה כבחירה. הבלוגרית ועובדת המין האקטיביסטית אמי קויאמה כתבה, "אנשים רבים מעדיפים את המילה 'שורדת' על-פני 'קורבן', מפני ש'שורדת' מרגישה חזקה ויוזמת. אני מבינה את זה, כי זה בדיוק מה שהרגשתי במשך תקופה ארוכה, אבל התחלתי לחשוב שאנחנו צריכות לכבד ולחבק גם חולשה, פגיעוּת ופאסיביות, אחרת בסוף נאשים ונפסול קורבנות שלפעמים, או תמיד, לא מרגישות חזקות".

ככל שחפרתי יותר בתיאוריות של סקס-פוזיטיב, כך הכרתי יותר עוֺבדות אחרות, וככל שעבדתי יותר בתעשיית המין, כך התקשיתי יותר לקדם את הפרדיגמה של "בחירה חופשית" בלי להרגיש כמו שקרנית. אני לא אוהבת עבודת מין, וכך גם רוב העובדות האחרות שפגשתי בדרכי. זה אולי לא תמיד נכון ביחס לכל עובדת מין – בעצם, אני בטוחה שזה לא תמיד נכון – אבל בקרב אלה שאני מכירה, החוויה הדומיננטית של מכירת מין היא בתור האפשרות המעשית ביותר מתוך כמות מוגבלת להחריד של אפשרויות.

כמובן, איני יכולה לדבר בשם עובדות המין שבשבילן "בחירה" היא הנרטיב המתאים ביותר. אני לא מתכוונת לעשות זאת. הן מתקבלות בברכה עם הסיפורים שלהן, אבל הסיפור הזה, הסיפור שלי, אינו עליהן. הוא על אלה מאיתנו ש"בחירה חופשית" לא היתה גורם בהחלטתן למכור מין.

אבל הניסיון שלי כן משפיע על הדרך בה אני חושבת על "בחירה". הדיכוטומיה של "זונה מאושרת" / קורבן חסר-ישע לא עובדת בשבילי. כמו שהבלוגרית האדיל חביבה כתבה, "יש נשים שנמצאות בסכנה בתעשיית המין בדיוק כמו שיש נשים שלא נמצאות בה בסכנה, ולפעמים זאת אותה אישה בזמנים שונים". נשמע לי הגיוני לחשוב על "בחירה" בתור קשת של אילוצים ותנאים, שמשפיעה על הסבירות שאנשים מסוימים יצטרכו לעמוד מול ההחלטה אם למכור, או לא למכור, מין. אנשים שונים נמצאים במקומות שונים על הקשת, וחלק מהאנשים, כמו אחותי, נמצאים במקומות שונים בזמנים שונים במהלך חייהם.

תמיד מסוכן לספר סיפור אישי על עבודת מין, אבל מסוכן במיוחד לספר סיפור שלילי. סיפור שלילי הופך אותי אישית לפגיעה, והוא עלול לגרום לדחייה גם מה"צד שלי", התנועה למען אי-הפללה, וגם מהצד של מתנגדי הזנות. ובמידה מסוימת, הנימוק שלי הוא נימוק בעד מיגור הזנות.

תקשיבו לי עד הסוף:

אני מתנגדת גם להפללה וגם לתיעוש של עבודת מין. זה לא אומר שצריך למנוע מאנשים למכור מין. אני מאמינה שאנשים ימשיכו למכור מין, מדי פעם או בתור מקצוע, גם בלי תעשייה שמוקדשת להפיכת העבודה המינית למוצר עבור רווח של אנשים שאינם עובדי מין (למשל, מנהלים ולקוחות). עד כמה שאני יכולה להגיד, תעשיית המין, כפי שהיא, מעוצבת כדי למקסם את הדורות של עוני ואלימות ששמו אותי במסלול הבלתי-נמנע לכיוון מכירת מין. התמיכה שלי באי-הפללה אינה נובעת מהמחשבה שניצול הוא מודל עסקי לגיטימי; אני תומכת באי-הפללה מפני שאני חושבת שאי-הפללה היא המדיניות הטובה ביותר הקיימת כיום מבחינה חוקית, מבחינת הבריאות והבטיחות של העובדות, ומבחינת הבריאות הציבורית.

איני חושבת שחקיקה שתמגר את הביקוש תעזור להפסיק את תיעוש עבודת המין. היא רק תדחוף עובדות למחתרת ותעמיד אותן בסכנה גדולה יותר. לכן אני תומכת במה שאני רוצה לחשוב עליו כמודל של 'מיגור ההיצע'. אם היו לנו חקיקה ותוכניות רווחה שמתנגדות לעוני, הפללת משתמשי סמים, בעיות של בריאות נפשית, אלימות נגד נשים וגורמים אחרים שמסלילים לזנות, באותה אגרסיביות שבה מתנגדי הזנות מתנגדים למכירה וקנייה של מין, אז מראש לא היתה לנו תעשיית מין שצריך לדאוג לגביה. ומשם הפסקת התיעוש יכולה לקבל עדיפות, לדוגמא על-ידי סבסוד של מכוני ליווי קטנים שמנוהלים על-ידי העובדות עצמן, ואיסור על יחסי מנהל-עובד נצלניים.

החלטתי לעשות עבודת מין, ואני חושבת שעשיתי החלטה טובה. אבל מה שאני לוקחת מהסיפור שלי על עוני ואלימות בין-דוריים זה לא שבחרתי בעבודת מין, אלא שתעשיית המין בחרה בי. כשאני תומכת באי-הפללה, זה בגלל שאני יודעת איך תעשיית המין הופכת אנשים לקורבנות, ואני לא רואה איך הפללה תעזור לנו להילחם בזה. מיגור הביקוש, אפילו אם היה אפשרי, לא ייתן מענה לגורמים שדחפו אותי לזנות, ולא ימנע מהתעשייה להרוויח ממצבי. הפיתרון היחיד הוא למגר את ההיצע.