אטרקציות תיירותיות: גזע וגבריות בכלכלת המין הברזילאית

ברזיל היא אחד היעדים הפופולריים ביותר של תיירים להט"בים. ב-2010 ריו דה ז'ניירו אירחה 880,000 תיירים הומואים, זרים ומקומיים, ותיירים להט"בים מוציאים בממוצע כפול מתיירים אחרים. משתלם לקבל מגוון של העדפות מיניות, כמו שאמר מנהל אגף הכנסים בעיר: "הגיוון מייצר הרבה כסף בשביל העיר, יוצר עבודות, מעלה את תקבולי המס ותורם לחלוקת העושר".

התיירים מגיעים לברזיל בשביל הנופים, החופים, האוכל וההיסטוריה. ולפעמים גם בשביל מין עם גברים מקומיים. גרגורי מיטשל חקר במשך עשור את הקשרים המיניים, החברתיים והכלכליים של תיירים ומקומיים בברזיל, בשלוש ערים שונות: ריו דה ז'ניירו, מנאוס וסלבאדור דה באהיה.

"טיול שורשים": תיירות מין בבאהיה

העיר סלבאדור דה באהיה היא מרכז של תרבות שחורה בברזיל. היא מכונה "מֶכָּה השחורה", ורוב תיירי המין בה הם אפרו-אמריקאים. הם לא באים רק בשביל מין. העיר מציעה להם מוסיקה וסמבה, שווקים והיסטוריה אפריקנית, ובעיקר את הקפוארה – הריקוד/אמנות לחימה שהתפתח בתקופת העבדות, והיה דרכם של העבדים למרוד במוסכמות ובשובים שלהם. התיירים השחורים באים לראות את ההיסטוריה השחורה, ויודעים שרק במקרה אבות-אבותיהם הגיעו לארה"ב ולא לברזיל. 

התיירים האפרו-אמריקאים מרגישים שותפות גורל עם האפרו-ברזילאים, רואים בשחורים המקומיים אחים, ומרגישים כאילו הם חזרו הביתה. המקומיים לא רואים איתם עין בעין: "הם קוראים לי 'אחי', וזה משהו שאני לא מבין. אנחנו לא אותו דבר. הם בהירים, יש להם כסף, הם מגיעים לכאן במטוסים, הם גרינגוס. זה מכעיס אותי לפעמים, באמת. אבל בשביל הכסף אני מוכן לקרוא להם 'אחי'."

למעשה, מבחינת עובדי המין המקומיים, החלק של המין בעבודה הוא החלק הקל. החלק הקשה הוא להעמיד פנים שהם מאותו גזע של התיירים. בזמן שבארה"ב אתה שחור או לא שחור, בברזיל יש מגוון עצום של גזעים. במפקד שערכה ממשלת ברזיל, המשתתפים ענו 135 תשובות שונות לשאלת הגזע וצבע העור שלהם, וביניהן לבנבן, לבן ורדרד, צהוב שרוף, קינמון, נחושת כהה, ג'מבו, חום חלק, צרוב-חוף ורגיל. מבחינת המקומיים, התיירים האפרו-אמריקאים קרובים יותר להיות לבנים מאשר שחורים.

המקומיים משועשעים מכך שכל התיירים הזרים האלה, שרובם עשירים ונחשבים בברזיל למשהו שהוא לא שחור, נוסעים רחוק ומגיעים לברזיל בשביל לחגוג את ה-blackness שלהם. גם בתעשיית המין, בזמן שהתיירים רואים במין עם מקומיים "רומנטיקה", המקומיים רואים בו הזדמנות להרוויח כסף.

אפרו-אמריקאים נוסעים גם למערב אפריקה כדי להכיר את שורשיהם, אבל הטיול לאפריקה שונה. שם הם מתמודדים עם הזוועות שסבלו אבות-אבותיהם, וחשים כאב וצער. לעומת זאת, בבאהיה הם מרגישים את האושר שבחיבור מחדש לתרבות שבעיניהם מסמלת את האומץ לשרוד, תרבות שהעזה להתנגד לדיכוי ולשמור על הקשר התרבותי לאפריקה.

היחסים המיניים עם מקומיים הם חלק מזה. מבחינת התיירים, באפריקה זה יהיה ניצול, ואילו בבאהיה זאת רומנטיקה. והם גם לא חפים מסטריאוטיפים, כפי שמתלונן עובד מין מקומי: "הדבר הכי גרוע בזרים זה שהם חושבים שלכל הברזילאים השחורים יש איבר מין מאוד גדול, שככל שאתה שחור יותר, ככה איבר המין שלך גדול יותר. אבל זאת רק פנטזיה".

ריו דה ז'ניירו: איך לבצע נכון את התפקיד

עובדי המין במועדונים בריו נמצאים במצב טוב יחסית. הם אמנם הגיעו מהמעמד הנמוך, אבל אינם חסרי כל. הם מרוויחים בזנות רק חצי או שליש ממה שמרוויחות נשים וטרנסיות, ועדיין מספיק כדי לצאת מהעוני, לפחות זמנית: רובם מבזבזים את כל רווחיהם ולא חוסכים לעתיד.

עובדי המין פגשו לא מעט חוקרים עוד לפני שגרגורי מיטשל הגיע אליהם. הם הופתעו לגלות שמיטשל מתעניין בהם בתור בני אדם. החוקרים האחרים התעניינו רק באיידס ובבריאות המינית שלהם.

65% מעובדי המין בתיירות המין ההומוסקסואלית הגדירו את עצמם כסטרייטים, אף-על-פי שלקוחותיהם הם גברים. הם לא מגדירים את עצמם כהומואים, וזה לא מקרי. בברזיל, כמו ברוב אמריקה הלטינית, גברים שחודרים לגברים אחרים עדיין נחשבים סטרייטים ומצ'ואים, ואילו גברים שנחדרים נחשבים להומואים, לא-גברים, ולכן נחותים כמו כל מי שאינו גבר. רוב עובדי המין מקפידים להיות אקטיביים בלבד, ורובם גם לא מתנשקים עם הלקוחות. נשיקה נחשבת אינטימית ואישית יותר מחדירה, ולכן גם מאיימת יותר על הגבריוּת שלהם.

מעבר לזה, התיוג כסטרייטים עוזר להם להשיג לקוחות. התיירים נהנים לדמיין שהם מצליחים לפתות סטרייטים לשכב איתם, להעביר אותם ל"צד השני".

העובדים צריכים להיות כמה שיותר גבריים ושריריים, כמה שיותר אקטיביים. אפילו שהם בכל מקרה גברים, הם צריכים לעשות "הצגה" של גבריות בעזרת ההליכה הנכונה, הדיבור, הלבוש ותנועות הידיים. כמו נשים שעובדות בשירותי תיירות ומחויבות לחייך ללקוחות או ללבוש בגדים מסורתיים, כך גם הגברים בסאונות מחויבים להופיע בדרך מסוימת. הלקוח הזר משלם עבור הופעה שלמה של מגדר, גזע ומיניות, ולא רק עבור מין. התייר משלם עבור "אותנטיות" שהיא בעצם הצגה אחת גדולה.

לא קל למי שמגדירים את עצמם כסטרייטים לשכב עם גברים. לפעמים זה קל יותר: "אם התחת נראה טוב, זה כבר עניין אחר לגמרי". ולפעמים קשה יותר: "אני עוצם את העיניים, מנסה לא לחשוב על מה שאני הולך לעשות. אני חושב לעצמי, אני רוצה את הכסף הזה. אני עוצם עיניים ומדמיין נשים. או כסף. מה שאני אעשה עם הכסף".

מה שהם עושים עם הכסף זה בעיקר לקנות בגדים וחפצים יוקרתיים (עם חיבה בולטת לנעלי נייק). מטרת הקניות היא לקנות מכוּבדוּת, להציג את עצמם כחברים ראויים בחברה. ועדיין, החברה לא מקבלת אותם ובעלי עסקים לא רוצים לשרת אותם. מתייחסים אליהם כמו אל עושי צרות, אפילו שהם עובדים בזנות דווקא בגלל שלא רצו להיות גנבים או חברי כנופיות. יש להם את הכסף, אבל אין להם את "ההתנהגות הנכונה". ההופעה המצ'ואיסטית השרירית והבוטה, שהם זקוקים לה כדי למצוא לקוחות ולהרוויח כסף, היא גם זאת שמונעת מהם לקבל יחס מכובד בחברה למרות הכסף שלהם.

"אני שחור, ויש כל כך הרבה דעות קדומות. יש לי את המראה של boy [עובד מין], עם הגוף הגדול והשרירים. במועדון זה גורם לאנשים לבוא אליי; מחוץ למועדון, זה גורם לאנשים להתרחק ממני."

מבחינת החברה הכללית, הגבר הזונה מייצג סכנה. הוא מייצג את הפוטנציאל ההומו-אירוטי של הגברים המאצ'ואיסטיים ביותר, ורומז שהומו-אירוטיות עלולה להיות חלק מהמיניות של כל הגברים.

למרות היחס החברתי, עובדי המין, המכונים גארוטוס, לא רואים בעצמם מנוצלים או סובלים מדיכוי. למעשה, כשהחוקר שאל את אחד מהם על תחושת הניצול, הוא הופתע לקבל את התשובה הבאה:

"אני לא אשקר לך. יש אנשים טובים בעסק הזה, אבל רוב הבנים הם רעים. אנחנו אמורים לאהוב אנשים ולא חפצים, אבל כיום אני אוהב יותר חפצים מאשר אנשים. זה נעשה קשה יותר לתת את הלב שלך בשביל הלקוחות. אני מרחם עליהם. הם באים לכאן בודדים ואנחנו מנצלים אותם. אין שום דבר בחינם; אתה חייב לשלם. ואנחנו לוקחים מהם את כל מה שאנחנו יכולים."

הלקוחות אכן מרגישים מנוצלים במקרים רבים, ואחד מהם אומר על הגארוטוס: "הם בהרבה מקרים בעמדה של כוח. ברגע שהם רואים שאתה זר, אתה נתון לחסדיהם. יש להם ציפיות גבוהות ביחס לתשלום. אני חושב שבכל הקשור לניצול, אנחנו מנצלים זה את זה. אנחנו מנצלים את האפשרות לקיים יחסים בזול, והם מנצלים את הנאיביות שלנו."

יש לקוחות שרואים בגארוטוס LBFM, כלומר Little Brown Fucking Machines. אבל הרוב רואים בהם יותר מזה. לא מעטים מתוכם התאהבו בגארוטוס ומימנו את החינוך, הדיור וההוצאות המשפחתיות שלהם. זאת הסיבה שהגארוטוס מעדיפים לקוחות זרים ולא מקומיים (שמהווים את רוב הלקוחות), כמו שאומר אחד העובדים על חבריו:

"הם לא רוצים להתעסק עם ברזילאי. הם רוצים גרינגו. הגרינגו מגיע פעם או פעמיים בשנה, ולא מסתובב סביבם 24 שעות ביממה כמו הלקוחות הברזילאים. אם זה ברזילאי, הוא רוצה לראות את ההומו שלו כל היום. הו לא, זה מעורר בחילה. גרינגוס הם הכי טובים."

הגארוטוס אולי לא מאוהבים בלקוחות, אבל הם גם לא שונאים אותם. הם רואים בהם אנשים שזקוקים לחיבה או רחמים ומוכנים לשלם בשביל זה. הגארוטוס שמחים לקבל את כספם, ולבצע את התפקיד שמצופה מהם עבורו.

"אתה לא רוצה טיול בג'ונגל? אז אולי איזה אינדיאני במקום?"

מנאוס היא עיר הבירה של האמזונאס. התיירים מגיעים לאזור בשביל האותנטיות: אם לא בשביל הטבע, אז בשביל סקס עם הילידים, ולפעמים בשביל שניהם ביחד. העובדה שרוב ה"ילידים" בכלל גדלו בעיר הגדולה מנאוס ומעולם לא ביקרו ביערות הגשם, לא מפריעה לתיירים לדמיין שהם יוצאים עם ילידים אותנטיים.

הכינוי של יערות הגשם, עם הלחות והחרקים שבהם, הוא Green Hell. לא פלא שרוב המקומיים במנאוס מעולם לא יצאו לבקר בהם. השבטים המבודדים שכן חיים בהם לא מתלהבים לפגוש תיירים, והילידים שכן מוכנים לפגוש תיירים ממסחרים את עצמם: הם מוכרים תמונות וחפצי אמנות ומתלבשים בבגדים "מסורתיים" חושפניים, מפני שהם יודעים שנשים חשופות חזה יצליחו למכור יותר.

רוב התיירים שמגיעים למנאוס לא רואים בעצמם תיירי מין. הם מחפשים קשר מיני "אותנטי" ואקזוטי עם יליד מקומי, שבמקרה לגמרי מקבל מהם מתנות ויוצא איתם לארוחות ולטיולים. התיירים נוטים להתאכזב בטיולים האלה, כשהם מגלים שבן הזוג המקצועי שלהם בכלל לא מכיר את הטבע. אחרי שתייר לבן אחד הבין שבן זוגו המקומי לא מזהה אף סוג של עץ, הוא אמר לו: "אתה האינדיאני הכי גרוע שיש".

בכל זאת, כולם מרוצים: התיירים מרגישים טוב עם עצמם ש"תרמו" לתעשיית התיירות המקומית וחוו אותנטיות, והמקומיים מרוויחים כסף בזכות זיוף האותנטיות למען התיירים. מבחינת המקומיים, דווקא התיירים הם האקזוטיים, כמו שמסביר תייר אמריקאי: "זה מה שטוב במנאוס: מבחינתם, אוקלהומה היא אקזוטית וסקסית".

אוקלהומה

     

מנאוס. מי יותר אקזוטית?

לרוב עובדי המין במנאוס אין את הפריווילגיה לזייף אותנטיות בשביל תיירים. רובם משרתים מקומיים אחרים, ומצבם לא מרשים. 25% מהם חוו אלימות אי-פעם במהלך עבודתם, בעיקר אלימות משטרתית. 91% טענו שהם משתמשים בקונדום, אבל רק 36% החזיקו עליהם קונדומים, ו-25% נדבקו במחלת מין במהלך עבודתם. 50% השתמשו בקוקאין באופן קבוע. 67% אמרו שהיו מעדיפים לעבוד בעבודה אחרת, לעומת 33% שמעדיפים להמשיך לעבוד בזנות.

ל-58% מעובדי המין היו לקוח או שניים ביום, ול-34% בין שלושה לחמישה לקוחות. הם הרוויחו בשנה סכום דומה למשכורת השנתית החציונית במנאוס. בשביל סכומים גבוהים יותר, כמו עמיתיהם למקצוע בערים אחרות, הם צריכים לקוות שתיירים יראו את האותנטיות שלהם, מזויפת או אמיתית.