עד הכיבוש הבריטי של הודו, נשים הודיות
משכילות יכלו לעבוד בזנות ולזכות בכבוד. הן נהנו ממעמד חברתי גבוה, התחככו בגדולי
האומה וזכו להערצת ההמונים. סיפורי החיים של הלורד בודהה מתארים אותו פעמים רבות
מתארח אצל נשים כאלה, סועד בחברתן ואפילו חי אצלן תקופה מסוימת. כמובן, לא כולן הגיעו למעמד הזה, אבל אלה שהצליחו החזיקו בכוח מיני עצמאי שלא היה לנשים אחרות במדינה.
הקולוניאליסטים הבריטים לא אהבו נשים עצמאיות, ובוודאי לא כאלה עם כוח מיני. הבריטים נחרדו מהסובלנות שבה קיבלו ההודים את הזנות
ואת הזונות, והתלוננו: "לפעמים ההודים אפילו מתייחסים אליהן בכבוד!"
התפיסות
הוויקטוריאניות על מוסר ומין קיבעו את הזנות כמעשה לא מוסרי. הקצינים הבריטים,
שהגיעו מהמעמד הגבוה, היו אמורים להימנע מפילגשים הודיות ולהישאר נאמנים לנשותיהם.
לעומתם, החיילים הפשוטים נתפסו כנחותים מדי
בשביל להימנע מ"התשוקה המינית הטבעית שלהם".
הבריטים אסרו
על הפעילות המסורתית של נשים שהופיעו בהופעות ציבוריות ושל נשים ש"נישאו" למקדשים (Devadasis), שקיימו מין בתשלום וזכו למעמד גבוה יחסית. למעשה, כל אישה שקיימה יחסים מחוץ לנישואים נחשבה אצל הבריטים לזונה, ולכן לא חוקית. הן איבדו את הפריוויליגיות שלהן, נאלצו לעבוד בזנות בלבד
ללא ההופעות והטקסים הדתיים שהתמחו בהם לפני כן, ואז זכו לגינוי על עיסוקן בזנות.
ברגע שמיתגו אותן כזונות פשוטות, מיסוד הזנות זכה להצדקה, הרי מישהו צריך לשלוט על הנשים
הסוטות והברבריות האלה.
השלטון הבריטי השתמש גם ככה בעם ההודי בשביל לשרת את המהפכה התעשייתית בבריטניה, ונשים רבות נאלצו לעזוב את עבודותיהן המסורתיות ולעבור לאזורים עירוניים, שבהם חלקן נאלצו לעבוד בזנות כדי להתפרנס. הבריטים נערכו בקפידה לספק את הנשים האלה לחיילים.
מפקד הצבא הבריטי בהודו, לורד רוברטס, הוציא ב-1886 צו מיוחד: "יש
צורך לספק לגדודים השונים כמות מספקת של נשים, לדאוג שהן יהיו אטרקטיביות, לספק
להן דיור ראוי, ומעל הכול, לוודא שתמיד יהיו כלי רחצה זמינים". הגדודים
השונים הגישו בקשות לקבלת נשים. אחד ממפקדי הבסיסים התלונן: "אין מספיק נשים,
ואלה שיש לא מספיק אטרקטיביות". אחר הזמין מהשלטון הצבאי "בחורות צעירות
ואטרקטיביות". השלטון נעזר בנשים מקומיות כדי לגייס זונות בכל דרך אפשרית,
כולל הבטחות שווא ורמאות.
הרשויות מימנו את אחזקת בתי הזונות,
שהיו סגורים בסורגים כדי שהנשים לא יוכלו להימלט. אלה שניסו להימלט בכל זאת נענשו
בקנס או בכליאה. הבריטים פיקחו על בריאותן של הנשים, שלא ידביקו חס וחלילה את
החיילים במחלות, והוקמו בתי חולים מיוחדים שבהם הנשים עברו בדיקות מין כפויות. מי
שהתגלתה אצלה מחלת מין, נכלאה בבית החולים עד להבראתה. במקרה שלא הבריאה, היא
גורשה מהבסיס.
הבריטים קבעו מחיר אחיד ונמוך לביקור
אצל זונה. כשהחיילים יצאו למחנות, הזונות נאלצו לצאת ביחד איתם ולהשתכן באוהלים
בגבולות המחנה. היו לא מעט עובדות מין הודיות שהתנגדו למיסוד הכפוי, וניסו לעבוד
באופן עצמאי. כשנתפסו הן נאלצו לשלם קנסות כבדים.
לקראת סוף המאה ה-19, שתי פמיניסטיות אמריקאיות הביאו לשינוי המצב. קתרין בושנל ואליזבת אנדרו, מתנועת "האיחוד
הנוצרי המתון", הגיעו להודו והזדעזעו ממצב הנשים ההודיות בבסיסים הבריטיים. אחרי אחד
הביקורים שוברי הלב בבסיס צבאי, בושנל ואנדרו רצו לשלם לנהג המונית המקומי שהסיע אותן. הנהג סירב לקבל את הכסף, פרץ בבכי ואמר: "אני לא רוצה כלום. בחיים לא ראיתי
כזה דבר; אני רוצה לעזור גם כן".
החיבור קורע הלב ששתי הנשים הוציאו
בעקבות המסע, The Queen's Daughters in India, עורר הדים ברחבי העולם וחייב את הבריטים לבחון את
מדיניותם מחדש.
הלחץ על השלטונות הביא לביטול הרגולציות על זנות, אך הממשל המקומי בהודו הצליח להחדיר כמה
רגולציות בדלת האחורית. לדוגמא, אם חייל התגלה כחולה במחלת מין, למפקדי הבסיסים היתה
אפשרות לגרש את הזונות מהבסיס, בהנחה שהן אלה שהדביקו את החייל. כך הזונות נאלצו
עדיין לקיים בדיקות רפואיות ב"התנדבות", כדי להוכיח שאינן חולות. על
החיילים החולים לא הוטלו כמובן כל סנקציות.
גם אחרי ביטול הרגולציה, אם נערות רצו
לעזוב את הבסיס, המפקדים אמרו להן: "אין בעיה, אבל קחו בחשבון שלא נוכל להגן
עליכן, שכולם יקללו אתכן, שאף אחד לא ירצה להעסיק אתכן, ושהמשפחות שלכן לא יקבלו
אתכן בחזרה. אתן בטוחות שאתן רוצות לעזוב?"
בתחילת המאה העשרים המאבק הלאומי
לעצמאות הודו תפס תאוצה, ומנהיגיו היו נחושים להוכיח את עליונותם המוסרית על-פני
הגזע הבריטי. המעמד החברתי של נשים נתפס כסימן לדרגת הציביליזציה החברתית. מבחינת
מנהיגי המאבק ההודי, שגדלו על ברכי החינוך הבריטי, נשים מכובדות היו צריכות ללכת
בדרכי המודל הנשי הוויקטוריאני. במילים אחרות, הן היו צריכות להיות שונות מהנשים
הפשוטות, שהיו "גסות, וולגריות, נרגנות, מופקרות ונתונות לדיכוי הפיסי האכזרי
של הגברים". במובן הזה, נשים מיניות בכלל וזונות בפרט היו "נשים
רעות".
התנועה הלאומית ההודית אימצה את
ההתנגדות לזנות, ודרשה מהממשל הבריטי לחוקק חוקים מחמירים יותר נגד זנות. מהטמה
גנדי אפילו אסר על זונות להשתתף במצעד למען עצמאות. אחרי קבלת העצמאות, המדינה
ההודית המשיכה באותו בוז כלפי עובדות המין. כמעט כל ההיבטים של זנות אינם חוקיים
כיום, ומצבן של הנשים העובדות בזנות, מרצון או מכפייה, גרוע כמו שהיה בתקופת
הקולוניאליזם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה