ד"ר אגוסטין היא אנתרופולוגית,
שעשתה את עבודות השטח שלה בחברתן של עובדות מין. היא כותבת מתוך היכרות והזדהות
איתן, מה שהפך אותה לחוקרת מוערכת בקרב עובדות המין ולשנואת נפשן של מתנגדות
הזנות. בספר זה היא חוקרת את הארגונים שמתיימרים "להציל" נשים בזנות,
לצד ארגונים שמנסים לעזור להן.
התיאוריה: במאה ה-19 נוצר מעמד חדש,
המעמד הבינוני, כלומר הבורגנות. היחידה המשפחתית היתה האידיליה החדשה של הבורגנות,
והבית היה מקומה של האישה. בקרב המעמד הזה, נשים היו אמורות להישאר בבית, לטפל
בילדים ולעשות את עבודות הבית. נשות המעמד הבינוני לא היו אמורות לעבוד מחוץ לבית,
ואלה שכן עשו זאת נחשבות לנשים מפוקפקות, או שנאלצו לא להתחתן. רק נשים מהמעמד
הנמוך יצאו לעבוד.
נשות המעמד הבינוני רצו לצאת מהבית, בלי
לקבל עליהן את הסטיגמה המפוקפקת. למזלן, היו שם בחוץ המוני נשים מהמעמד הנמוך שממש
שוועו לעזרה. אמנם הנשים מהמעמד הנמוך לא ידעו שהן משוועות לעזרה, אבל ידוע שעניים
לא מבינים מה טוב בשבילם. רק הבורגנים מבינים מה טוב בשביל העניים.
ובכן, הבורגניות הכריזו שעוני הוא בעיה,
ולכן אנשים עניים הם בעיה. כל מה שנשאר לבורגניות היה לייסד ארגונים שיעזרו
לעניים. יותר נכון, לייסד ארגונים שיעזרו לבורגניות לעזור לעניים. כך הבורגניות
יכלו לקבל משרות נחשבות בארגונים האלה, בתשלום או בהתנדבות, ולקבל הזדמנות לצאת
מהבית כדי לעזור לאותן עניות אומללות.
עד 1850, בלונדון היו 279 ארגוני צדקה.
בתוך עשור אחד קמו 144 ארגוני צדקה נוספים. מסדר האחיות האנגליקני הראשון נוסד
ב-1845, והיו בו מקומות ל-400 נשים. ב-1893 כבר היו בו 7000.
אותן בורגניות שמו את עיניהן על הזונות.
הן הרי מסתובבות מחוץ לבית, מרוויחות כסף באופן עצמאי, לא נשואות – כל הדברים
שלאישה מהוגנת אסור לעשות.
באנגליה ובצרפת במאה ה-19, אותן נשים
בורגניות טובות הקימו מוסדות כליאה לזונות. אותן זונות נאלצו לציית למנהלות
המוסדות האלה, ונאסר עליהן לעבוד, לפגוש את חברותיהן, לקלל או לעשות פרצופים
כועסים. המטרה הייתה להפוך אותן למשרתות טובות או למצוא להן חתן.
מחקרים חברתיים הראו שנשים בזנות לא רצו
עזרה ולא חשבו שהחיים שלהן בעייתיים, אבל ה"מצילות" התעלמו. אחרי הכול,
אם לא יהיו להן נשים להציל, הן עלולות להפסיד את עבודתן.
במאה העשרים השיח השתנה, ותדמית הזונות
השתנתה. במקום נשים פרועות ומגעילות שצריך לחנך, הן הפכו לקורבנות שצריך להציל.
עכשיו לא נעלו אותן במוסדות, אבל השיטות נשארו דומות, והניסיון של הבורגניות לשלוט
בעובדות המין נשאר. הפרויקטים של המצילות גרמו לבידודן של נשים בזנות, יצרו להן
תדמית שלילית לחלוטין, ועדיין נכשלו בהשגת המטרה שבשבילה לכאורה הם נוצרו - הפחתת
מספר הנשים בזנות.
סטיגמת הקורבן נשארה עד היום, כמו גם
המנגנון של שליטה חברתית בזונות. העזרה הכלכלית אף פעם לא הולכת אליהן ישירות, אלא
הולכת תמיד לנשים מבוססות במוסדות ש"ישקמו" את הזונות. כפי שכתבה גם מורגן פייג',
אקטיביסטית טרנסית, סופרת ואמנית: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור
כישלון מוסרי, שהתיקון שלו כולל חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון
וכדומה)."
איך זה עובד בשטח: דיווח של ד"ר
אגוסטין מכנס ספרדי בנושא "זנות וסחר בנשים למטרות ניצול מיני"
מארגנת האירוע היא חברה בארגון בינלאומי
נגד סחר בבני אדם. פעילות השטח בספרד לא קיבלו הזמנה לכנס, ונאמר להן שלא נשאר
מקום בשבילן. חלקן הגיעו אליו בכל זאת, רק בזכות הזמנה של פוליטיקאית מדרג גבוה.
כל הפאנליסטיות המקוריות היו פעילות נגד זנות.
הכנס מתקיים באולם גדול בתוך בניין
מפואר, סמל לתרבות הגבוהה בעיר. הדוברות הן נשים ידועות במעגל מתנגדות הזנות,
ורבות מהן כבר הופיעו יחד במדינות אחרות. אנחנו שומעות שזנות היא עבדות, שהיא
אלימות נגד נשים, שהגברים מכריחים נשים לקיים איתם יחסי מין, שסחר וזנות הם אותו
דבר, ושהפיתרון היחיד הוא איסור על זנות והענשת המנצלים. במשך שלושה ימים,
הרעיונות האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט ללא תגובה מהקהל. "אני מרגישה
שאני בפגישה של כת."
פסיכיאטר שמכריז על הנזקים
האוניברסאליים של זנות אצל נשים, זוכה לתמיכה מאישה שמנהלת דירה שבה נשים בצרה
יכולות לבלות את הלילה; היא מציינת פיגור שכלי בתור תכונה טיפוסית לזונות.
במשך שלושה ימים, הולנד מוזכרת פעם אחר פעם בתור שטן, ללא הסבר, ובלי להזמין נציגה
הולנדית לדבר.
באחד מרגעי השיא של הכנס, אקדמאית
אמריקאית מציגה מיצג של פורנו באינטרנט. כשאתר שנקרא "מחנה אונס" מוצג
על המסך הגדול, נשים רבות מהקהל עוזבות את מקומותיהן ומתקדמות במהירות כדי לתפוס
מקום טוב לצפייה. ברגע לא נעים אחר, חברה בארגון גדול "נגד סחר" מתארת
את הכוח ההרסני של נשים שפועלות למען זכויותיהן של זונות. אחרי הפוגה דרמטית, היא
מטעימה: "יכול להיות שהן אפילן נמצאות ממש כאן באולם."
"אני חוששת – יכול להיות שהיא
יודעת שאני כאן?"
בהפסקות, יין ומתאבנים מוגשים בחדר אוכל
אלגנטי, שמכיל פרחים, ציורים ופרקט מלוטש. בהתחשב בהצגה הבלתי-פוסקת במהלך הכנס של
חיי עוני, אומללות ואלימות, התפאורה העשירה היא פוגענית. אני מדברת עם אישה
בוליביאנית זועמת, שלא יכולה להאמין למה שהיא רואה.
לחץ פוליטי של הרגע האחרון על המארגנות
הוביל להכללה של פרויקטים עירוניים בתוכנית הכנס. ארגון אנטי-איידס, אחרי ששמעו את
הטון של שני הימים הקודמים, נסוגים ומוותרים על זכות הדיבור. זה משאיר את נציגת
הפרוגרסיביות בתור הנציגה היחידה של זכויות עובדות המין. היא הדוברת האחרונה, ואחת
המארגנות לועגת לה ומצטטת אותה בצורה מוטעית. במהלך ההמולה, אישה נואשת מהקהל
שואלת האם לא יוכלו לאפשר לזונה כלשהי לדבר. אחת הנציגות של ארגון נשים בינלאומי
חוטפת את המיקרופון וצועקת: "אנחנו לא צריכות לדבר עם זונות כדי לדעת מהי
זנות".
קונצנזוס נקבע בסוף הכנס, כשהמארגנות
מודיעות שהן מכינות מסמך לוועדה האירופאית שיציג את העמדה הספרדית בנושא זנות.
אקטיביסטית ידועה למען עובדות מין יוצאת מהחדר בזעם."
ד"ר אגוסטין מספרת שנשות הארגונים
האלה נעות מכנס לכנס, מהרצאה להרצאה. הן נהנות מתקציבים ציבוריים שמממנים את
הטיסות ואת מלונות חמשת הכוכבים שלהן, בדרכן לכנסים באולמות מרהיבים עם יין משובח.
כל אלה יוצרים כוח סימבולי, אבל גם כוח מעשי ופוליטי: הנשים האלה הן מי שמקבלות
משרות שאמורות לשפר את מצבן של נשים. הן מי שאחראיות על ההזמנות לכנסים, על מימון
פרויקטים ועל מחקרים. אם מישהי אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניהן, הן יכולות פשוט
לצנזר אותה על ידי חניקת התקציב. [בארה"ב, למשל, הממשל מעניק תקציבים רק
לחוקרים שמצהירים מראש על התנגדות לזנות.]
עמותה אחת לזכויות מהגרים קיבלה תקציב
מהלובי הלאומי נגד סחר, לעריכת מחקר על סחר. אולם כשהמחקר לא מצא מספיק מקרים של
קורבנות, והשווה עדויות של נשים שמוכרות מין לעדויות של עובדות בענפים אחרים,
המממנים החרימו את הפרזנטציה הרשמית של המחקר.
לסיכום, מתוך עבודת גמר לתואר
שני של יעל סימונדז-יועז, עבודה מקיפה שמראה איך הארגונים המתנגדים לזנות
השתלטו על השיח הציבורי: "התמיכה שמקבלת האידיאולוגיה של תנועת האנטי-סחר
ממוסדות המדינה, תורמת לייצור מקורות מימון לארגונים החברים בתנועה זו. סחר
בנשים הפך להיות נושא רווחי ביותר עבור קשת רחבה של ארגונים. הממשל האמריקאי
העניק 300 מיליון דולר בשנים 2006-2002 לארגונים לא ממשלתיים אמריקאיים
ובינלאומיים. סכום של כמליון דולר הוקצה לכל קבוצה המצילה קורבנות. כנסים
בנושא סחר בנשים זוכים למימון נאה בכל העולם. המלחמה בסחר בנשים קיבלה אופי של
פעילות עסקית המגלגלת כספים רבים: היא הפכה, לדברי רוברט וייצר, ל-Big Business."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה