עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל נאלצות לנטוש את ילדיהן, לשלם דמי תיווך ולהשתעבד לחובות. עוברת לפחות שנה עד שהן
מצליחות להחזיר את החוב, וזמן רב יותר עד שהן רשאיות לבקר את ילדיהן. במקרים רבים אין להן אפשרות לבחור עבור מי יעבדו ומה יעשו עבורו, והן עובדות כמעט 24 שעות ביממה.
ההגירה לדרום קוריאה כוללת ניצול, אפליה ויחס רע, אבל היא כוללת גם תקווה. הפיליפיניות אינן מוכנות להישאר תקועות חסרות תקווה בפיליפינים. הן יודעות שהן מהמרות כשהן מהגרות לדרום-קוריאה, אבל ההימור המסוכן שווה מבחינתן בזכות האפשרות להשיג רווחים חומריים ולא חומריים, כמו כסף, מוצרי מותרות, הרפתקה ומעמד חברתי. גם אם הן מגיעות למועדון נצלני ובורחות, הן לא חוזרות לפיליפינים, אלא מחפשות מועדון אחר לעבוד בו. הן אמנם מנוצלות, אבל אינן חסרות ישע. בדרום-קוריאה יש להן אפשרות להיות משוחררות מינית לעומת החברה הפיליפינית, ויש להן סיכוי למצוא אהבה וחיים טובים יחסית עם חייל אמריקאי.
אלה עוד הפיליפיניות בנות המזל, אלה שיש
להן אפשרות להשיג את ההלוואות הדרושות לתשלום דמי התיווך. סילינג
צ'נג מספרת בספרה על הפיליפיניות שאין להן את האפשרות הזאת. אלה שמהגרות לדרום-קוריאה ועובדות כמארחות במועדונים לחיילים אמריקאים, מפני שהמועדונים הם היחידים המוכנים לשלם עבורן מראש את דמי התיווך.
בגלל הרגולציה על ההגירה והדרישה לדמי תיווך, המועדונים
הקוריאנים נאלצים לשלם לרשויות 1,300 דולר על כל פיליפינית שהם מביאים למדינה.
המועדונים רוצים להחזיר לעצמם את ההשקעה מהר ככל האפשר, ולכן דורשים מהנשים הפיליפיניות
להרוויח כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. זה אומר שנוסף על תפקידן הרשמי – לפלרטט עם
החיילים האמריקאים במועדון - הן צריכות גם לעמוד במכסה של מכירת משקאות ללקוחות,
להסכים להצעות של הלקוחות להיכנס לחדרי ה-VIP, ולשכנע את הלקוחות לשלם את
הקנס על האפשרות לצאת איתן מהמועדון. לא תמיד מדובר בסקס, והנשים אינן מחויבות
לכך, אבל אחרי שהלקוחות הוציאו עליהן כסף, הם מצפים פעמים רבות לסקס.
מאחר שכל אישה פיליפינית שמגיעה לעבוד
בדרום-קוריאה "שייכת" למועדון ששילם על ההגירה שלה, אין לה אפשרות לעבור
למועדון אחר. היא חייבת להיענות לדרישות המועדון שלה, ומועדונים רבים מתירים לנשים
לצאת החוצה רק בין 11:00 ל-16:00, מחייבים אותן ללבוש בגדים חושפניים ואוסרים
עליהן לשבת בזמן העבודה. הן צריכות לעבור בדיקות
רפואיות קבועות ומגורשות מהמדינה אם הן נדבקות באיידס, אבל בעלי המועדונים לא
נותנים להן קונדומים, מפני שהזנות במדינה אינה חוקית וקונדומים עלולים לשמש ראיה לזנות.
המארחות הפיליפיניות יודעות שהעבודה שלהן
תכלול פיתוי מסוים של הלקוחות. אבל מי שידעו שיגישו משקאות וידברו עם לקוחות,
לא ידעו על הכמות הגבוהה של משקאות שהן יחויבו למכור ולשתות; מי שידעו על "ריקודים סקסיים", לא ידעו שהריקודים האלה
יכללו עירום; ומי שידעו שיקיימו מין
בתשלום, לא ידעו על העונשים והחוקים שיפגעו באוטונומיה הגופנית והכלכלית שלהן.
כאן נכנסות לתמונה עמותות בינלאומיות
"נגד סחר בנשים". במקום לפעול נגד הרגולציה הדרקונית על הגירה ובעד שיפור תנאי
העבודה, העמותות מקדמות חוקים נגד ההגירה והעבודה עצמן, חוקים הפוגעים עוד יותר
במארחות. העמותות משתפות פעולה עם הרשויות המושחתות והמשטרה האלימה, וגורמות לכך
שקורבנות סחר אמיתיות פשוט מגורשות מהמדינה. הפיליפיניות אינן מפסיקות להגר
לקוריאה, הן רק נאלצות לעשות זאת בתנאים קשים יותר – לשלם כסף רב יותר למבריחים,
לעבוד בתנאים קשים יותר מפני שעבודתן נעשתה לא חוקית, ולא להתלונן במשטרה מפני
שיגורשו. החוקים, שפועלים לכאורה נגד אלימות, הם אלה שיוצרים את האלימות.
הארגונים המערביים עושים הפרדה בין
מהגרות "טובות", כאלה שעובדות עבור נשים לבנות בטיפול בילדים ובקשישים
בשכר מינימום, לבין מהגרות "רעות", כאלה שעובדות בזנות, כאלה שמרוויחות
יותר מדי כסף של גברים לבנים. מבחינת העמותות הבינלאומיות, כל זנות היא אלימות, כל
הגירה היא סחר בנשים, וכל מדינה צריכה לחוקק חוקים נגד הגירה של עובדות מין – ולא
משנה מה דעתן של הנשים עצמן ומה יהיו ההשלכות.
המטרה האמיתית של חוקים נגד
"סחר" היא למנוע מהנשים הפיליפיניות לעזוב את ביתן, אלא אם
מדובר בהגירה זמנית למען תפקידים נשיים מסורתיים כמו טיפול בקשישים ובילדים. התוצאה
של ההגבלות על ההגירה היא שהנשים הפיליפיניות נאלצות להישאר במולדתן, כלואות בדיוק
בתוך המודל הפטריארכלי השמרני שהן רוצות לצאת ממנו. המהגרות שכן מצליחות לצאת
לקוריאה מפורסמות בציפורניים הארוכות שלהן, אבל הן לא מאריכות אותן כדי לסמל
מיניות נשית – הן מאריכות אותן כדי לשרוט את כל מי שיעמוד בדרכן.
_____________________________________________________________________
לפני שהפיליפיניות הגיעו, המארחות במועדונים היו קוריאניות מקומיות, שעבדו בתנאים קשים אפילו יותר. תוכלו לקרוא עליהן ברשומה קודמת: איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי דרום קוריאה - ארה"ב. בעקבות השיפור במצב הכלכלי בדרום קוריאה והגלובליזציה, הקוריאניות כבר אינן נאלצות לעבוד במועדונים והפיליפיניות החליפו אותן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה