יום שישי, 17 באוגוסט 2018

קיטו: המאבק על הרחובות

נשים בבירת אקוודור נאבקות על הזכות לעבוד ברחוב


עובדות המין במרכז ההיסטורי של קיטו לא מפסיקות לזוז. על-פי החוקה האקוודורית, לכל האזרחים יש זכות לנוע בחופשיות, ולכן למשטרה אסור לעצור אותן – כל עוד הן נמצאות בתנועה. ברגע שהן נעצרות לנוח, הן נעצרות גם על-ידי המשטרה.

בעשור האחרון אפילו התנועה המתמדת לא עזרה להן. מרכז העיר עבר ג'נטריפיקציה כדי לשמח את התיירים, והמדינה ובעלי העסקים אינם חושבים שעובדות המין תורמות לתיירות. על-מנת לסלק את הנשים מהרחובות, העירייה סגרה ב-2015 את המלונות שבהם עבדו.

עובדות המין ארגנו עצרות מחאה המוניות נגד סגירת המלונות. ארבעים מהן חסמו את נתיבי הרכבת הקלה במשך שעה, ואיימו לעשות זאת בכל יום עד שהמלונות ייפתחו מחדש. רגע השיא של המחאה הגיע מספר ימים לאחר מכן, כשאחת מעובדות המין קיימה יחסי מין עם לקוח באמצע המרכז ההיסטורי של קיטו, בזמן שחברותיה מקיפות אותם וקוראות, "אנחנו הולכות לעשות סקס ברחובות" ו"זה מה שראש העיר רוצה? זה מה שראש העיר רוצה?" העיתונים פרסמו כותרות כמו "לעובדות המין בקיטו אין גבולות", ועובדות המין התראיינו והכריזו, "אין לנו אפשרויות אחרות אם סוגרים לנו את המלונות".

העירייה נכנעה ואפשרה לשלושה מלונות להיפתח שוב, לפחות זמנית. היא גם נכנסה למו"מ עם ארגוני עובדות המין, שממשיך עד היום ללא הצלחה גדולה. הנשים רוצות לקבל רחוב משלהן במרכז ההיסטורי, ואילו העירייה מעדיפה לשלוח אותן לפרבר מרוחק ומסוכן. מכוני ליווי בעלי רישיון אמנם חוקיים באקוודור, אבל לעובדות הרחוב אין כוונה לעבוד בהם – הן רוצות את החופש ואת העצמאות שלהן. בעקבות סיכום עם העירייה, הן יוצאות בינתיים להפסקת צהריים בכל יום, כדי שהתלמידים היוצאים מבתי-הספר לא יצטרכו חס וחלילה לראות אותן בדרכם הביתה.

הפגנה: "לא להכיר בעבודה שלנו זאת גם אלימות", "גם נשים טרנסיות עוסקות בזנות" 

המאבק על הרחוב אינו המאבק הראשון של עובדות מין בקיטו. הן החלו להתארגן כבר ב-22 ביוני 1982, כשהקימו איגוד וקראו לו "איגוד העובדות האוטונומיות 22 ביוני". בפעולתן הראשונה הן זרקו מהחלונות את כל המזרונים המלוכלכים ממכוני הליווי החוקיים, כמחאה נגד תנאי התברואה הירודים בהם. ב-1988 הן פתחו בשביתת מחאה נגד העלאת מחירי השכירות במכונים, ונעלו את עצמן באחד המכונים במשך שבוע עד שהבעלים נכנעו. בשנת 2000 הן יצאו לשביתה כללית עם שורת דרישות, שביניהן הורדת מחירי החדרים ושיפור תנאי התברואה והבטיחות.

כיום "איגוד העובדות האוטונומיות 22 ביוני" מספק שירותים שונים עבור עובדות המין, מפעיל קרנות צדקה ומעניק חבילות מזון לקראת חג המולד. נשות האיגוד עוסקות גם בפעילות ציבורית והוציאו ספרים, ערכו תערוכות, הפיקו מחזות ועזרו בהקמת מקלט לעובדות מין.

בניגוד למדינות אחרות, באקוודור ארגונים פמיניסטיים פועלים בשיתוף פעולה עם איגודי עובדות מין. ב-2003, למשל, הם ערכו סמינר משותף לקראת דיון בפרלמנט על חוקי הזנות במדינה. צעדת השרמוטות באקוודור תומכת בפומבי בזכויות עובדות מין, ומצהירה: "כנגד הדיכוי שעובדות מין סובלות ממנו - 'שרמוטות בתשלום' בין 'שאר השרמוטות' - אנחנו מתאחדות לשורה אחת של 'כולנו שרמוטות, כולנו זונות'".   

 סרטון נחמד בספרדית לקראת צעדת השרמוטות באקוודור. "למען האוטונומיה על גופי", "למען החופש המיני," "אנחנו צועדות. ואתן?"
         

ההצלחה של איגודי עובדות המין העניקה השראה לעובדות מין בערים נוספות, וכיום קיימים איגודי עובדות מין בכל אחד מהמחוזות של אקוודור. איגוד העובדות בזנות רחוב בעיר מצ'אלה, Colectivo Flor de Azalea, "קולקטיב פרח הרודודנדרון" (יש פרח כזה!), החליט לחשוף ב-2004 את ההתעללות המשטרתית בנשים. כשהמשטרה הגיעה כהרגלה להבריח את הנשים מהרחובות, שבעים מתוכן סירבו לזוז והמשטרה עצרה אותן. הנשים צילמו בטלפונים הניידים שלהן את המכות והעלבונות שספגו מהשוטרים במשאית שהובילה אותן למעצר, ואז הזעיקו את נשות האיגוד הפמיניסטי המקומי, שאיימו להגיש תלונה נגד השוטרים. מאז השוטרים נזהרים. 

צעדת מחאה של קולקטיב פרח הרודודנררון במצ'אלה

שוב בקיטו, הארגון "פרויקט טרנסג'נדר" ייסד פטרול שתפקידו להעביר הדרכות לשוטרים ולספק ייעוץ חוקי לעובדות מין טרנסיות. במקביל, כמה מאיגודי העובדות בזנות רחוב בעיר - "1 במאי", "למען עתיד טוב יותר" ו"תקווה לעתיד" - הפיקו סרטון הסברה, "עובדות המין של קיטו: הזכות לרחוב". הן מסבירות בו מדוע הן מעדיפות וראויות להמשיך לעבוד ברחוב ולא במכונים: "לקהילה בקיטו יש זכויות, ואנחנו חלק מהקהילה. גם אנחנו שייכות לקיטו. גם אנחנו חיות כאן". 

           

______________________________________________________________________

לקריאה נוספת:

בלוג על חיי היומיום של העובדות בזנות רחוב בקיטו
רשומה על דיאנה רודריגז, עובדת מין לשעבר, אישה טרנסית וחברת הקונגרס האקוודורי

______________________________________________________________________ 

הרשומה מבוססת על שני מחקרים:

Sex Work and the Politics of Space: Case Studies of Sex Workers in Argentina and Ecuador / Jessica Van Meir  

Cotidianidad de las trabajadoras sexuales del Centro Histórico de Quito / Cajas Salazar, Diana Fernanda

וגם על הערך בנושא איגוד עובדות המין האקוודורי, בתוך Encyclopedia of Prostitution and Sex Work / Melissa Hope Ditmore, עמוד 48.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:

יום שישי, 10 באוגוסט 2018

נשיקה לגבריאלה

גבריאלה לייטה, 2013-1951, מייסדת איגוד עובדות המין הברזילאי הראשון


לגבריאלה לייטה וחברותיה ברובע האורות האדומים של סאו פאולו נמאס. אלה היו שנות השבעים בברזיל, תקופת הדיקטטורה, והדיכוי המשטרתי ברובע הלך וגדל. השוטרים הטרידו את הנשים ושדדו את הלקוחות. הקש ששבר את גב הגמל היה היעלמותן של שתיים מהנשים, שנראו בפעם האחרונה בתוך רכב משטרה. גבריאלה הכינה עלון עם תיאור המקרה, ושכנעה את הסרסורים לתרום כסף להדפסת העלון ולהפצת אלפי עותקים שלו.

העלונים עוררו רעש גדול, והשכונה כולה התייצבה להפגנה לצד הנשים. בעלי ברים, מלצרים, סרסורים וטרנסג'נדריות הגיעו לתמוך, ועיתונים מכל רחבי המדינה דיווחו על ההפגנה. תגובת המשטרה היתה קשה: השוטרים סגרו את כל המכונים מיד לאחר שהמפגינים התפזרו, ושתי הנשים שנעלמו לא נמצאו מעולם. בשנים הבאות עובדות המין חזרו לעבוד אבל לא העזו למחות שוב.

שמונה שנים לאחר מכן, חברת המועצה השחורה הראשונה בהיסטוריה של ריו דה ז'ניירו, בנדיטה דה סילבה, הזמינה נשים שעבדו בזנות להשתתף בכנס הראשון של נשות הפאבלות. גבריאלה לייטה הגיעה ביחד עם שתי חברות נוספות, כשהיא נושאת את השלט "זונה היא אישה". מול אולם מלא, כשהיא רועדת מפחד, לייטה עלתה לנאום. "קוראים לי גבריאלה, ואני זונה מווילה מימוסה [רובע האורות האדומים של ריו], ממש כאן ליד". בשנים הבאות היא תשתתף ותנאם במאות כנסים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה. "זהו, אמרתי את זה. אני זונה. שברתי את הטאבו. זונות הרי לא אמורות לדבר. אני דיברתי, וגיליתי שיש הרבה אנשים שרוצים להקשיב."
האוטוביוגרפיה של גבריאלה לייטה. "בת, אמא, סבתא וזונה"

בעקבות אותו נאום קצר, כל כלי התקשורת ביקשו לראיין את גבריאלה. היא הפכה לדוברת של הזונות בברזיל, והחליטה לארגן כנס לאומי שלהן. זה לא היה קל: אף מלון לא הסכים לארח אצלו את הנשים. אף אולם לא רצה לספק להן מרחב. רק מרכז תרבותי אחד הסכים, למרות שעובדיו איימו להתפטר בתגובה.

יותר מאלפיים זונות הגיעו לכנס מכל רחבי המדינה. "החֶברה ראתה אותנו מתארגנות בשם המקצוע שלנו. אנחנו ראינו זו את זו עומדות על זכויותינו בפעם הראשונה." כמו באותה הפגנה בסאו פאולו, גם הפעם הן דיברו בעיקר על האלימות המשטרתית. בסיום הכנס, אותם עובדי המרכז שאיימו להתפטר הודו לנשים על ההשראה והעניקו להן פרחים.

"מאז הכנס, כולם רצו לדבר איתנו. אוניברסיטאות, סוציולוגים, אינטלקטואליות. חוקרי זנות ראו עד אז את הזונות בתור קורבנות, ורק רצו להוכיח את התזה שלהם. עם הזמן, המחקר נעשה מורכב יותר בזכות הפעילות שלנו. היום כבר קשה לערוך מחקר על זנות בלי לצטט אותנו."

גבריאלה לייטה ושתי נשים נוספות, קלרה ויוניס, הקימו ב-1987 את איגוד הזונות הראשון של ברזיל. משתתפות אחרות בכנס חזרו לעריהן והחלו לארגן בהן את עמיתותיהן לעבודה, בתמיכת סטודנטים, אינטלקטואלים וגורמים נוספים. גבריאלה קיבלה בינתיים משרת הוראה במכון ללימודי דת, שבו העבירה את הקורס "זנות וזכויות אזרח".

לייטה נסעה לעיר רסיפה להיפגש עם עובדות המין המקומיות, הפיקה איתן את עיתון הזונות "נשיקת הרחוב" ועזרה לארגן את כנס הזונות הראשון בצפון-מזרח ברזיל. ראש עיריית רסיפה תמך בהן וסיפק להן אולם תיאטרון עבור הכנס. הפעם הנושא העיקרי לדיון היה איך לכנות את עצמן. "כנס הזונות הלאומי השני. אף אחת לא רצתה להשתמש בשם 'זונות'. מהרגע שהתארגנו, היינו חייבות למצוא שם 'רציני' יותר. החלטנו לקרוא לעצמנו 'הרשת הברזילאית של עובדות מין', ומאז כולם קראו לזונות 'עובדות מין'. דרך אגב, אני נגד זה. אני מעדיפה לנכס לעצמי מחדש את המילה 'זונה', לא לברוח ממנה".

עובדות מין או זונות, היו לא מעט אנשים שהתנגדו לעצם קיומן. הסרסורים בריו חששו שעובדות המין ישיגו זכויות ויפסיקו להיות תלויות בהם, ואסרו על לייטה להיכנס לרובע האורות האדומים. נשות המכון ללימודי דת חשבו שזונה אינה ראויה ללמד במכון, וחתמו על עצומה שגרמה לפיטוריה (עובדי המכון הגברים סירבו לחתום על העצומה).

ארצות הברית כולה התגייסה כדי לפגוע בעובדות המין בברזיל. ארגון הסיוע של ממשלת ארה"ב, USAID, הבטיח למשרד הבריאות הברזילאי 48 מיליון דולר בתמורה לכך שיפסיק לחלק קונדומים לעובדות מין ויפסיק לתמוך באיגודים שלהן (זאת הדרישה של ארה"ב מכל המדינות שהיא תורמת להן). שר הבריאות התייעץ עם לייטה, והחליט לסרב להצעה האמריקאית. ברזיל הפכה למדינה המתפתחת היחידה שאינה מקבלת סיוע מ-USAID.

לייטה המשיכה בפעילותה. איגוד עובדות המין שהקימה בריו, Davida, קיבל בין השאר מימון ממשרד הבריאות למען המאבק באיידס. ב-2002 גבריאלה אפילו שכנעה את משרד הבריאות להפיק קמפיין נגד איידס, עם הסלוגן "אל תתביישי, אישה, זה המקצוע שלך". הקמפיין הוביל לדיון כולל, שבסופו משרד העבודה של ברזיל הכניס את הזנות לרשימת המקצועות שלו, ובכך הבטיח זכויות עובדים לעובדות המין.

פוסטרים של הקמפיין. משמאל: "אין בושה בלהיות זונה". מימין: "אין בושה בלהילחם למען הזכויות שלך"

איגוד עובדות המין הקים גם חברת אופנה, Daspu ("Das Putas"), כדי להילחם בסטיגמה נגד עובדות המין. תצוגת האופנה השנתית של החברה, שמככבות בה עובדות מין, הפכה למסורת ארוכת שנים. "כשהחברות הזונות שלי צעדו יפהפיות וגאות על המסלול, בלי בושה, הן דיברו בעד עצמן ועשו מהפכה אמיתית. זאת הייתה פוליטיקה מהפכנית."

ב-2010 החליטה לייטה שהגיע הזמן להיכנס באמת לפוליטיקה, ורצה בבחירות לקונגרס כחברת מפלגת הירוקים, עם מצע שקרא לאי-הפללה של הפלות, סמים וזנות, לזכויות טרנסג'נדרים ולנישואים חד-מיניים. הקמפיין שלה אפילו זכה לסרט תיעודי משעמם, "נשיקה לגבריאלה", מה שלא עזר לה לקבל יותר מ-1,200 קולות.

                              

בהקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, גבריאלה לייטה מסכמת את מה שלמדה במהלך חייה: "אני אומרת את מה שאני חושבת. למדתי כמה חשוב להביע דעה, להתלונן כשמשהו לא מוצא חן בעינייך. לקח לי הרבה זמן לעשות את זה כמו שצריך, ואני לא הולכת לוותר עכשיו. נלחמתי על זה הרבה זמן, ועכשיו אני נלחמת כדי לשכנע את אחיותיי הזונות שגם להן יש את הזכות להביע את דעתן."

"ויש עוד משהו שחשוב לי, אולי הכי חשוב. החופש. החופש לחשוב אחרת, להתלבש אחרת, להתנהג אחרת. אני לא יודעת מאיפה הגיעה התשוקה שלי לחופש, אבל היא תמיד איתי. זאת אני כמו שאני: בת, אימא, סבתא וזונה".
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

הודו: איך עובדות מין נלחמות בסחר בנשים

בשבוע שעבר הראיתי איך המלחמה הממסדית בסחר בנשים בהודו פוגעת בקורבנות סחר. השבוע אראה איך עושים זאת נכון, או יותר נכון איך עושות זאת נכון: עובדות המין בהודו נלחמות בסחר בנשים בעצמן, ובהצלחה מרשימה.

במערב בנגל, הודו, קיים כנראה איגוד עובדות המין הגדול בעולם, DMSC, שחברות בו 65,000 נשים. האיגוד מתפעל 51 מרפאות, 32 מוסדות חינוכיים ו-33 מועצות לניהול עצמי – מועצות שתפקידן העיקרי הוא להתמודד עם נושא הסחר בנשים.

מחקר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) וקרן האוכלוסייה של האו"ם (UNFPA) בחן את הצלחת האיגוד במלחמה בסחר בנשים. תוצאות המחקר לא משאירות מקום לספק:

- ירידה של 90% במספר הקטינות בזנות מאז 1992.
- עלייה בגיל החציוני של עובדות המין מ-22 ל-28.
- מבין כל מקרי הסחר שהתגלו במערב בנגל, 80% התגלו בזכות פעילותו של איגוד עובדות המין.

איך האיגוד הצליח לצמצם את הסחר בנשים ולאתר את הקורבנות?

1. נציגות האיגוד מבקרות בכל יום במכונים, מאתרות את הנשים החדשות ומלוות אותן לריאיון במשרדי האיגוד, כדי לוודא שאינן קטינות ושהגיעו לעבוד מרצונן.

2. בין 2009 ל-2011, 12% מהנשים החדשות שהגיעו למכונים היו קורבנות סחר (215 קטינות ו-45 נשים שהגיעו בכפייה). נשות האיגוד, חלקן קורבנות סחר לשעבר בעצמן, מסייעות להן לחזור לביתן ולמשפחתן תוך הקפדה על דיסקרטיות. אם מתברר שהמשפחה עצמה מהווה סכנה לביטחון הנערה, הנערה מקבלת מקום במוסד ציבורי כדי שתוכל להשתקם.

האיגוד אינו מסתפק באיתור קורבנות סחר וסיוע להן. הוא מוודא שגם מי שהגיעו לעבוד מרצונן לא ייפלו קורבן לסחר:

3. 88% מהנשים הגיעו לעבוד מרצונן, והאיגוד מספק להן ייעוץ חוקי, רפואי וכלכלי. נשות האיגוד ממשיכות לעקוב אחר מצבן בחודשים הבאים.

4. עובדות המין הקימו בנק עצמאי, שמספק הלוואות בתנאים הוגנים על-מנת שהנשים לא יצטרכו להשתעבד לגורמים מפוקפקים. האיגוד מעודד את הנשים לחסוך כסף כדי שלא יהיו תלויות באחרים, וחברות האיגוד עוברות ממכון למכון בכל יום במטרה לאסוף כספי חסכונות מהנשים.

בנק עובדות המין, USHA, כולל כיום כ-16,400 עובדות מין לקוחות, ומגלגל 2.5 מיליון דולר בשנה. הוא משקיע את הכסף בפיתוח פרויקטים קהילתיים.

5. האיגוד קנה קרקע והקים עליה בית-ספר לילדיהן של עובדות המין. שיעורי ההשתתפות בבית-הספר וידיעת קרוא-וכתוב עלו פלאים, והם מצמצמים את הסיכויים שאותם ילדים יהיו קורבנות סחר בעתיד.

6. האיגוד פועל למען שימוש בקונדומים. מאז 1992, שיעור השימוש בקונדום עלה מ-3% ל-87%; שיעור הסיפיליס ירד מ-25% לפחות מ-1%. שיעור ה-HIV עומד על כ-5%, לעומת 50% בקרב עובדות מין באזורים אחרים בהודו.

הלקח ברור: ברגע שנותנים את הכוח לעובדות המין עצמן, לא רק שהסחר בנשים מצטמצם באופן ישיר, אלא שגם הגורמים העקיפים לסחר בנשים מצטמצמים: עובדות המין חזקות יותר כלכלית, בריאות יותר ומקבלות ייעוץ חוקי וחברתי, וכל אלה מונעים מלכתחילה את הסחר בנשים.  

 ______________________________________________________________________

 לקריאה נוספת על פעילותו של האיגוד: מניפסט עובדות המין של הודו. 

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:

יום שבת, 28 ביולי 2018

"מחוּלָצוֺת": איך המלחמה בסחר בנשים בהודו פוגעת בקורבנות סחר ובעובדות מין

קרוב לרבע מהעובדות בזנות בהודו הן קורבנות סחר. לכאורה, המדינה מחוקקת חוקים שמבטיחים להן סיוע. למעשה, הסיוע הוא מאסר של קורבנות סחר ועובדות מין במחנות חינוך מחדש ("מוסדות שיקום"). מחקר חדש חושף איך החוק פוגע בנשים שהוא אמור לסייע להן. 

במחקר, שנערך על-ידי איגודי עובדות מין, השתתפו 419 נשים ש"חולצו" במסגרת מבצעי "פשיטה וחילוץ" של המשטרה ועמותות בינלאומיות. השוטרים פושטים על זירות הזנות ואוספים את כל הנשים הנמצאות בהן, גם אם אינן מעוניינות בחילוץ. המשטרה עוצרת את הנשים כדי לסחוט אותן כלכלית או מינית, או שולחת אותן למוסדות "שיקום". הסטטיסטיקות במחקר מראות עד כמה המבצעים אינם יעילים:

רק 3% מהמחולצות הפסיקו לעבוד בזנות. 77% חזרו לעבוד בזנות והשאר נעלמו או גורשו. אחת מתה בזמן המעצר.
79% מהמחולצות אמרו שהן עבדו בזנות מרצונן ולא רצו ש"יחלצו" אותן. כולן נכלאו במוסדות שיקום או חינוך מחדש.
99.18% היו בוגרות בזמן הפשיטה. רק שתיים היו קטינות (בנות 17).

אפילו בין הנשים שחולצו ואכן היו בעבר קורבנות סחר, 36% חזרו מאוחר יותר לעבוד בזנות מרצונן, וגורלן של רוב האחרות אינו ידוע. אחת הנשים, קיאן, מסבירה: "ב-1992 נסחרתי לזנות. אבל אם תאספו אותי היום ותגידו שאתם מצילים אותי מהיותי קורבן סחר לפני עשרים וחמש שנים, אני לא מוכנה לקבל את זה. אני שמחה היום והחיים שלי מסודרים. אין סיבה לפתוח סיפור ישן ולהגיד שאני קורבן". מאיה מוסיפה: "הם מנסים להעלות מחדש דברים שקרו בעבר. הם לא מקשיבים לנו. גם אם אנחנו צועקות ואומרות שכיום אנחנו כבר לא קורבנות ומנוצלות, הם לא מקשיבים לנו".

לעמותות נגד סחר בנשים יש מטרות משלהן. ככל שהן "יצילו" בפשיטות יותר קורבנות, כך הן יקבלו יותר תרומות. עובדת המין קסטורי מתארת את דרך פעילותן של העמותות: "לא ידענו שיפשטו עלינו. גבר לבן [חבר עמותה בינלאומית] הגיע לבקר אותנו, הביא לנו שוקולדים וקונדומים ושוחח איתנו. ביומיים הראשונים הוא פיתח איתנו יחסי קרבה, שיחק וצחק איתנו. ואז אחרי יומיים התרחשה הפשיטה. המשטרה הגיעה ולקחה הכול, היא עצרה שש נשים ביחד איתי".

אחרי שהנשים "מחולצות" ונרשמות בסטטיסטיקה, העמותות הבינלאומיות לא מתעניינות בהן יותר, כמו שמסבירה עובדת המין מיראז': "הארגונים האלה נגד עבודת מין מגיעים ופושטים עלינו, לוקחים נשים ושולחים אותן למוסד. הם חושבים שבזה התפקיד שלהם הסתיים. הם לא בודקים מה קורה עם הנשים ולא עוזרים או תומכים בהן. פעם באנו לבקר את החברות שלנו במוסד כזה וגילינו שכולן ברחו".

יש להן סיבה טובה לברוח. רבות מהן נאלצות לספק שירותי מין בחינם במוסדות לחינוך מחדש, וכך הן נהפכות מקורבנות סחר ל"קורבנות שיקום". אחרות מאבדות את ילדיהן בגלל השהייה הארוכה במוסד, בין כמה חודשים לכמה שנים, שאינה מאפשרת להן לטפל בילדיהן. לאחר שהן משוחררות הן עומדות בפני חובות גדולים בעקבות אובדן פרנסתן בתקופת השיקום, שלא לדבר על הכספים שהמשטרה גנבה מהן ועורכי הדין גבו מהן. התוצאה היא שלא משנה כמה מצבן היה פגיע לפני ה"חילוץ", מצבן עוד הרבה יותר גרוע אחריו. הן מאבדות אפילו את המעט שהיה להן, ונאלצות לקחת הלוואות ולהשתעבד לסרסורים.

החובות ואובדן הילדים אינם המכשולים היחידים שהשיקום מעמיד בפני עובדות המין. על-מנת להשתחרר, הן נאלצות לחתום על התחייבות שלא יעבדו יותר בזנות, ולאחר מכן הן נמצאות בחשש מתמיד להיתפס ולהיענש על הפרת ההתחייבות. מוסדות השיקום מוסרים אותן פעמים רבות למשמורת של הורה, בעל או אפילו אח צעיר, כאילו הן ילדות קטנות שצריך להשגיח עליהן. כך נוצר מצב שעובדות מין בנות ארבעים נמסרות פתאום לפיקוחו של אחיהן הצעיר. הדרישות מוחקות את האייג'נסי של הנשים, בין אם מדובר בהחלטה לעבוד בזנות ובין אם מדובר באפשרות לחיות את חייהן ללא פיקוח של גבר או של המדינה.

המוסדות לחינוך מחדש אינם עוזרים לאסירות למצוא פרנסה טובה. הן לומדות בהם מלאכות נשיות מסורתיות – תפירה, רקמה, סריגה עוד – למרות שאין בהן אפשרויות עבודה, והאפשרויות המעטות הקיימות לא מעניקות שכר מספיק לקיום. אחת האסירות לשעבר, סוגאנדה, מסבירה מדוע אינה מתכוונת לעבוד בתפירה או בהכנת חמוצים: "ההכנסה בעבודות האלה נמוכה מדי. בעבודת מין הכסף טוב יותר. חוץ מזה, בעבודה שלנו אנחנו יכולות לעבוד מתי שאנחנו רוצות ולא לעבוד אם אנחנו לא רוצות".

אחרי קריאת המחקר, קשה שלא לתהות מה הבעיה הגדולה יותר בהודו: סחר בנשים או המבצעים נגד סחר בנשים. או שאולי מדובר באותה בעיה: המבצעים נגד סחר בנשים גורמים לעוד סחר בנשים, שהמשטרה, העמותות והמוסדות נהנים ממנו. עובדת המין פדמאווה, אחרי שמונה חודשים במחנה לחינוך מחדש, מסכמת: "הם אומרים שעבודת מין היא רעה ושאנחנו צריכות להפסיק לעבוד בה. הם מדברים יפה, הם נותנים לנו אוכל, תרופות, סבונים ובגדים. הם נותנים לנו הכול, רק לא את החופש להיות מה שאנחנו רוצות להיות".

 _____________________________________________________________________

 בשבוע הבא: איך כן אפשר להילחם בסחר בנשים בהודו - ומי כבר הוכיחו שזה אפשרי.

 רשומות נוספות על ההשלכות של חוקים "נגד סחר בנשים":

תאילנד
קמבודיה והסביבה: בגדים, מין וסחר בנשים
הכסף הגדול של המלחמה בסחר בנשים

רשומות נוספות על זנות בהודו תוכלו למצוא באינדקס הרשומות, תחת הכותרת "השביעייה ההודית".
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום שבת, 21 ביולי 2018

המודל השבדי להפללת מהגרות

* שמונים אחוזים מהנשים העובדות בזנות בשבדיה הן מהגרות.
* מהגרות העובדות בזנות בשבדיה מופללות ומגורשות מהמדינה.
* מהגרות העובדות בזנות בשבדיה אינן זכאיות לסיוע.

זאת המציאות. המודל השבדי מפליל ומגרש שמונים אחוזים מהנשים העובדות בזנות במדינה. החוקרת Niina Vuolajärvi דיברה עם 113 עובדות מין בשבדיה, בנורבגיה ובפינלנד, ושוחחה עם 82 פקידי שלטון – שוטרים, פוליטיקאים ועובדות סוציאליות – כדי ללמוד על היחס לעובדות המין המהגרות במדינות אלה.

אתייחס בעיקר למצב בשבדיה, מפני שעל מצבן של מהגרות לא חוקיות בנורבגיה כבר כתבתי בעבר, ועל פינלנד עוד אכתוב בעתיד. בניגוד לנורבגיה, שבה אין הפללה של מהגרות חוקיות העובדות בזנות, בשבדיה מהגרות חוקיות מגורשות מהמדינה אם הן עובדות בזנות (בית-המשפט ונציב קבילות הציבור השבדי אף קבעו שניתן לגרש מהגרות שהגיעו ממדינות האיחוד האירופי, מפני שאפילו אם הן עצמן לא מבצעות פשע, הזנות שלהן בהכרח מערבת פשע של אחרים).

גורם במשטרת גטבורג מתאר איך המשטרה אוכפת את החוק: שוטרי משטרת ההגירה מאתרים מהגרות שמפרסמות את שירותיהן באתרי פרסום זנות. הם מתקשרים אליהן ומתחזים ללקוחות כדי לקבל את כתובתן, ואז מגיעים אליהן, בודקים את המסמכים שלהן, עוצרים ומגרשים אותן. בשנת 2017, באזור גטבורג בלבד, המשטרה גירשה שבעים עובדות מין מהגרות (בערים אחרות המשטרה לא מספקת נתונים על מספר הנשים המגורשות).

שוטר שבדי מספר: "קורה שאנחנו מגרשים נשים מניגריה לספרד או לאיטליה. לפעמים אנחנו מגלים שהן עובדות בזנות, והן אומרות לנו 'לכו לעזאזל, עופו מכאן, אני רוצה לעבוד ולהרוויח כסף', ואז, טוב, הן הרי אזרחיות של מדינה אחרת אז אפשר לגרש אותן".

 השוטרים מנצלים את הפללת הלקוחות כדי לאתר מהגרות, ומנצלים את הפללת העבודה בזנות תחת קורת גג כדי לפגוע במי שעובדות בזנות. השוטרים נכנסים לדירתן של הנשים בטענה שהם מחפשים לקוחות, ומנצלים את ההזדמנות כדי לבדוק את המסמכים שלהן. אם הן מהגרות, הן מגורשות מהמדינה; אם הן מקומיות, המשטרה מודיעה לבעלי הבית שהם יואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים לרחוב. בנורבגיה, כזכור, המשטרה קראה לזה "מבצע הומלס".

לקוחות מסוימים אף מנצלים את החרדה של הנשים מפני גירוש, ומאיימים שידווחו עליהן לרשויות ההגירה אם לא ייענו לדרישותיהם.

לינה, אישה ממוצא לטיני שעובדת בזנות ברחבי אירופה כבר עשר שנים, מתארת את המצב בשבדיה: "החוק השבדי סותר את עצמו. הם כאילו מרשים לך לעבוד, אבל בעצם מכריחים אותך לא לעבוד. אם את עובדת ברחוב, הם שולטים בך באמצעות בדיקת המסמכים שלך. [...] את לא יכולה לעבוד בדירה כי זה הופך את בעל-הבית לפושע, את לא יכולה לעבוד במלון כי זה הופך את המלון לשותף לפשע. הם זורקים אותך מהדירות, הם זורקים אותך החוצה. הם אומרים שהחוק הוא למען הנשים, אבל הוא לא. הוא משפיע לרעה על העבודה שלנו.

את לא יכולה כאן להתקשר למשטרה אם את בצרות, אם מישהו אלים, אם שודדים אותך או משהו. החוק לא מאפשר לך לפנות למשטרה. או שהוא מאפשר לך, אבל יהיו לזה השלכות. אם את בדירה שכורה, הם ידרשו ממך לעזוב. אם את זרה, הם יגרשו אותך מהמדינה. את אף פעם לא יודעת מה המשטרה תעשה."

המודל השבדי אמור לספק סיוע לנשים הרוצות להפסיק לעבוד בזנות, אבל מהגרות לא חוקיות, או כאלה שאין להן אשרת שהייה קבועה, אינן זכאיות לסיוע. עובדות הרווחה שהשתתפו במחקר הביעו תסכול מחוסר יכולתן לעזור למהגרות. בנורבגיה ובפינלנד הן יכולות לפחות לעזור בצמצום נזקים באמצעות סיוע חוקי ובריאותי בסיסי. ואולם שבדיה אינה מאמינה בצמצום נזקים אלא במיגור הזנות, והדבר היחיד שארגוני הרווחה בשבדיה יכולים להציע למהגרות הוא כרטיס טיסה בחזרה למולדתן.
  
המסקנה של עורכת המחקר ברורה: החוקים נגד זנות הפכו לחוקים נגד הגירה; הפללת הלקוחות כמעט חסרת משמעות לעומת הפללת המהגרות. פעילים למען מהגרים קוראים לזה Crimmigration, עורכת המחקר קוראת לזה "הומניטאריות מענישה", ובשבדיה קוראים לזה "המודל השבדי" ומפיצים אותו בגאווה ברחבי העולם.   

_______________________________________________________________________

שתי נקודות מעניינות נוספות מהמחקר:

 - כל הנשים שעבדו בפינלנד, שבה מופללים רק לקוחות של קורבנות סחר והמשטרה אינה זורקת נשים לרחוב, הביעו התנגדות למודל השבדי. כך גם רוב המשתתפות בנורבגיה ובשבדיה.

 - בפינלנד ובנורבגיה יש לקורבנות סחר אפשרות לקבל אשרת שהייה קבועה בתנאים מסוימים, ואילו בשבדיה קורבנות סחר מגורשות ללא אפשרות לקבל אשרת שהייה קבועה. 

_______________________________________________________________________

רשומות קשורות:

היחס של המשטרה בשבדיה ובנורבגיה לעובדות המין
מה אומרות עובדות המין המקומיות בשבדיה
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:

יום שבת, 14 ביולי 2018

כריסטינה פאריירה, עובדת מין ליברטריאנית

בשבועות האחרונים כתבתי הרבה על קומוניזם. כריסטינה פאריירה לא כל כך אוהבת קומוניסטים.


כאילו, ממש לא אוהבת קומוניסטים:


היא לא מוכנה לשלם עליהם ולא מוכנה לעבוד בשבילם:



זה עניין של קפיטליזם בסיסי:


וכמה עצוב שיש נשים שחושבות שגברים זכאים לגופן בחינם:


נשים אומללות! האם לא ראוי להציל אותן?


 ואם משום מה הן לא יסכימו שיצילו אותן, צריך להתייחס אליהן כמו שהמדינה מתייחסת לעובדות מין:



אל דאגה, היא לא מתכוונת ברצינות. בניגוד למי שדורשים לשסות שוטרים בעובדות מין כדי "להציל" אותן, פאריירה לא כל כך אוהבת שוטרים.



אולי זה מפני שהיא עצמה נעצרה בעבר שש פעמים בגלל עבודתה בזנות, והיא יודעת שלנשים עניות יותר אין מספיק כסף כדי להשתחרר ממעצר.


כיום פאריירה עובדת במכון חוקי במכון בנבדה וכותבת בו את הדוקטורט שלה, אחרי שהשלימה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. בזמנה החופשי היא מגדלת איגואנה, כותבת בלוג ומקדמת זכויות אדם לכולם, לא רק למי שהממסד אוהב. כי תאוריות פילוסופיות על זנות הן מעניינות, אבל זכויות אדם ותשלום חשבונות חשובים יותר:


_____________________________________________________________________

עובדות מין ליברטריאניות נוספות:

מגי מקניל, מינארכיסטית (ראיון מתורגם בבלוג המשובח "קר לי ואני עושה סקי")
נורמה ג'ין אלמודובאר, שוטרת לשעבר שנמאס לה מהשחיתות המשטרתית ועברה לעבוד בזנות
בל נוקס, סטודנטית ושחקנית פורנו

המפלגה הליברטריאנית בארה"ב הכריזה לאחרונה על תמיכה באי-הפללה של זנות, והיא המפלגה היחידה במדינה שאינה תומכת בהפללה.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שבת, 7 ביולי 2018

חוות אמריקה החופשית

כמו כל שלטון קומוניסטי שמכבד את עצמו, גם השלטון הסוציאליסטי המהפכני בקובה שאף למגר את הזנות. הרשומה מתארת את ניסיונותיו לעשות זאת.

לפני המהפכה הסוציאליסטית, קובה התפרסמה בתור "בית הזונות של אמריקה", והיו בה בין שלושים לארבעים אלף נשים שעבדו בזנות. פידל קסטרו וחבריו ראו בהן קורבנות של האימפריאליזם האמריקאי - נשים שנכבשו על-ידי התיירים הזרים כמו שקובה נכבשה על-ידי מדינות זרות. 

 הממשלה הסוציאליסטית המהפכנית ניסתה למגר את הזנות כבר בחודשים הראשונים לשלטונה, והורתה על סגירת כל מכוני הליווי ובתי הקזינו. הממשלה לא לקחה בחשבון את תגובת העובדות והעובדים שאיבדו את מקום עבודתם. מלצרים, דילרים, בדרנים ועובדות מין יצאו להפגין והתלוננו שבלי עבודה הם לא יוכלו לפרנס את משפחותיהם. עובדות המין קראו: "זה מפלצתי לרצות למגר את המקצוע העתיק בעולם. עם המדיניות הממשלתית הזאת של לשנות הכול, האמריקאים יתעצבנו ואנחנו נמות מרעב".

פידל קיבל את המפגינים בארמון והקשיב להם. הוא אמר שהוא מבין את הבעיות שלהם ושהוא יוודא שאף אחד לא יאבד את עבודתו. הוא קיים את הבטחתו ואישר את הפתיחה המחודשת של בתי הקזינו ומכוני הליווי. פידל האמין שאפשר לחכות עם מיגור הזנות וההימורים עד שלעובדים ולעובדות יהיו אפשרויות אחרות.

בינתיים, המהפכה עשתה רק טוב לנשים שעבדו בזנות. הסרסורים והסרסוריות ברחו אחרי המהפכה והשאירו את המכונים לרשות הזונות עצמן. אחת מהן, פילאר לופז גונזאלס, סיפרה: "אנחנו הבנות התחלנו לעבוד בשביל עצמנו. כמובן שהיינו צריכות לאסוף כסף כדי לממן את אחזקת הבית ולשלם למשרתים ולעובדים, אבל זה היה הרבה פחות מהחמישים אחוז שהיינו צריכות לתת לסרסורים". הנשים לא היו צריכות עוד לשלם שוחד לשוטרים, והלקוחות הגיעו בהמוניהם במסגרת האופוריה הכללית של המהפכה. אחת העובדות, ויולטה, נזכרת בזמנים הטובים: "בימים ההם הרווחתי יותר כסף מאי-פעם. לא רציתי להפסיק לעבוד דווקא בתקופת שפע כזאת".

לא כל הנשים שעבדו בזנות נשארו בקובה. זונות הצמרת חששו ממה שהמשטר מתכנן לעשות לנשים עשירות כמוהן, והעדיפו לברוח לפורטו-ריקו, ונצואלה וארה"ב. היו להן מספיק קשרים עם גברים חשובים כדי להגר. פקידי הממשל לחצו על זונות הצמרת המעטות שנשארו בקובה לעזוב גם הן, וטענו שלקפיטליסטיות כמוהן אין מה להציע למהפכה, ושהן לא יתאימו לתוכניות השיקום בגלל שהן רגילות לחיי מותרות.

אחרי שהשלטון המהפכני התייצב, הוא החליט שהגיע הזמן לשקם את הזונות. היתה רק בעיה אחת: להחליט מי זונה. "מין תמורת כסף" לא היה הגדרה טובה מספיק מבחינת השלטונות, שרצו לשלוט במיניות הנשית כולה (ולכן גם אסרו על הפלות ועודדו נישואים). נשים שעבדו ברובעי האורות האדומים נחשבו כמובן לזונות; אבל כך גם נשים ששכבו עם גברים זרים, ונשים שהלכו ללא ליווי ברחובות העיר, וכל אישה שנתפסה כ"זמינה מינית". בעיר גוונטנאמו, פקידי השלטון פשטו על רכבות שהסיעו נשים קובניות לנשפי ריקודים עם חיילים אמריקאים, עצרו את הנשים, לקחו אותן לתחנת המשטרה, רשמו אותן וזימנו את ההורים שלהן. ההורים זעמו על היחס לבנותיהם; הם דווקא עודדו אותן להכיר חיילים אמריקאים.

ב-1961 החליטו בשלטון הקובני שהם הצליחו להגדיר זונות מספיק טוב, ועכשיו הגיע הזמן למגר את הזנות. בעיר הבירה הוואנה, הצעד הראשון בתוכנית המיגור נקרא censo, acercamiento y persuación, "מִפְקָד, היכרות ושכנוע". ראשית, המשטרה פקדה את העובדות כדי לדעת מי הן ואיפה הן עובדות. שנית, חברות המפלגה יצאו לשטח ודיברו עם העובדות בזנות רחוב, במכונים, בבתים ובברים. הן ניסו לשכנע אותן להפסיק לעבוד בעבודת מין, הסבירו להן שהן קורבנות של הקפיטליזם, של האימפריאליזם ושל הגברים שמרוויחים על חשבונן, והציעו להן אפשרויות עבודה אחרות, נוסף על השכלה וטיפול חינם בילדים.

בערים גוונטנאמו וקאימנרה, המבצע נקרא rescate y rehabilitación, "הצלה ושיקום". המטרה היתה לשכנע נשים לנטוש את הזנות ולהקים משפחה. חברות המפלגה זימנו את הוריהן של הזונות מרחבי המדינה, כדי שיאספו את בנותיהם בחזרה לביתם. אחרי שהצילו את הזונות, חברות המפלגה פיקחו על חיי היומיום שלהן כדי לוודא שהן לא חוזרות לסורן. בעיר סנטיאגו העדיפו לעזור לעובדות המין עם מורים מתנדבים לקריאה וכתיבה, שנכנסו למכוני הליווי והציעו לנשים להצטרף לשיעורים.

השלב השני של התוכנית למיגור הזנות היה חינוך מחדש. החל מ-1962 נפתחו בערים הגדולות מוסדות לחינוך מחדש, שבהם עובדות המין חיו, עבדו ולמדו. המוסד בהוואנה נקרא למרבה האירוניה "חוות אמריקה החופשית" ((Granja América Libre. יותר מחמש-מאות נשים עברו בין שעריו בשנים הבאות. חלקן הגיעו לשם מרצונן, חלקן בהוראת המפלגה וחלקן בהמלצת עובדות הרווחה. הן חולקו לבריגדות של שלושים נשים כל אחת, וגילו מהר מאוד שגם אם הגיעו לשם מרצונן, אין להן דרך לצאת משם. רבות ניסו לברוח, אחרות התאבדו.

סדר היום במוסדות נקבע במטרה לייצר אזרחיות ממושמעות, יעילות ונשיות. הנשים קיבלו חינוך בסיסי ושיעורים באידיאולוגיה פוליטית, כולל שמיעת נאומים של פידל. המדריכות הסבירו להן על היגיינה אישית, הופעה חיצונית והתנהגות ראויה. מנהלות המוסדות סירבו לשחרר את האסירות עד שהן "ילמדו להתנהג כמו נשים נורמאליות", וב"נשים נורמאליות" הן התכוונו לנשים לבנות מהמעמד הבינוני. המדריכות האמינו שהאסירות מסתפרות "פרוע" מדי, והעבירו להן שיעורים בעיצוב שיער ובאיפור צנוע ולא נועז מדי. המדריכות הוסיפו שיעורי אופנה, שבהם האסירות למדו להתלבש "באופן הולם".

הנשים במוסדות נשלחו לעבוד במפעלים, אבל היחס העוין שקיבלו בהם בתור זונות לשעבר, בעיקר מצד נשים אחרות, הביא את המוסדות לפתוח מפעלים מיוחדים משלהם. צ'ה גווארה העניק אישור מיוחד ל"חוות אמריקה החופשית" לפתוח מפעל טקסטיל. אחרי הכול, הנשים האלה היו חייבות ללמוד לעבוד, ועבודת מין לא נחשבה לעבודה מפני שלא היתה עבודה יצרנית. מנהלת החווה הדגישה: "חשוב שלנשים לא יהיה זמן חופשי, שבו הן עלולות לחשוב על דברים שהן לא אמורות לחשוב עליהם". הנשים נשארו בחווה לפחות שנה, בטענה שפחות משנה לא תספיק כדי לשקם אותן.

לקראת השחרור נערכו טקסי סיום לכבוד הנשים. החמיאו להן שהן "כבר לא חייבות חוב למדינה, הן הרוויחו את מקומן בחברה והן כמו כולן עכשיו". דאגו להן למקומות עבודה, ורבות מהן הפכו לנהגות מוניות בהוואנה או לסוהרות. הממשלה דאגה לדיור עבור הנשים, במקרים רבים דירות גדולות מספיק גם בשביל ילדיהן, ונציגי הממשלה אפילו דיברו עם השכנים החדשים כדי שלא יציקו להן. בקיצור, עובדות המין שהסכימו לעבור שיקום ולהתנהג כמו כולן אכן זכו להיות כמו כולן.

למרות מאמצי הממשלה, עובדות מין רבות סירבו משום מה להפסיק לעבוד בעבודת מין ולהיות כמו כולן. חלקן המשיכו לעבוד בחשאי בברים ובמלונות, אחרות הגיעו לבתי הלקוחות, ומעמד חדש של עובדות מין החל לקיים יחסים עבור מוצרי יוקרה או משרות בכירות, בעיקר בתעשיית הבידור, שהציעה את האפשרות לטייל בעולם ולברוח מהמדינה.

הממשלה לא הצליחה להבין מדוע נשים מסרבות להתחנך מחדש. פידל הכריז שהזנות היא עוול חברתי. אחת מחברות המפלגה חיזקה את דבריו: "זנות היא תוצאה של אומללות, צביעות ובורות. היא לא מתאימה לניקיון ולמהות של המהפכה הסוציאליסטית". לנשים בקובה הסוציאליסטית היו עבודה ורווחה; למה הן ממשיכות לעבוד בזנות? רשויות הבריאות באותן שנים ערכו מספר מחקרים בנושא. הן הגיעו למסקנה ההגיונית, לפיה אלפי נשים קובניות סובלות מ'תאוות מין חריגה' ומספקות אותה באמצעות הזנות. התופעה המדאיגה זכתה לכינוי 'אש הרחם' ונחשבה לנפוצה במיוחד אצל נשים מולאטיות, שיש להן פשוט תשוקה יוצאת דופן לסקס. "הן דוחות את מאמצי החינוך מחדש כי הן מעדיפות לספק את היצר שלהן."

לממשלה לא נותרה ברירה מול התופעה החריגה, והיא התחילה להטריד ולעצור את עובדות המין ואת הליבידו הבלתי-נשלט שלהן. מכוני הליווי והפנסיונים נסגרו; הרגולציה על השכרת חדרים הוחמרה; ונשים שסירבו להיכנס למוסדות לחינוך מחדש נשפטו על-ידי המועצה העליונה לביטחון חברתי. "המחלקה לטיפול בתחלואי החברה" איבדה את האחריות על הטיפול בזנות לטובת המשטרה החשאית, שלא האמינה בחינוך מחדש אלא בסחיטה ובאיומים. הנשים שעוד הצליחו לשרוד בזנות עמדו בפני כליאה ועבודת פרך. השלטון הפסיק לראות בהן קורבנות והתחיל לראות בהן אנטי-מהפכניות. "חוות אמריקה החופשית" הפכה לבית-כלא עבור מתנגדות השלטון.

בחג הפועלים, הראשון במאי 1966, פידל קסטרו הכריז בגאווה שהמהפכה מיגרה כמעט לחלוטין את הזנות.

_______________________________________________________________________
הרשומה מבוססת על עבודת הדוקטורט המרתקת של רייצ'ל הינסון, שמדברת גם על יחס המשטר להפלות ולנישואים:
SEX AND STATE MAKING IN REVOLUTIONARY CUBA,1959-1968

מה קרה אחר כך? רשומות על קובה של ימינו:

 סוציאליזם נגד זנות: "נערות שהן בושה למדינה"
תרבות הצריכה: "מחיר הכבוד של קובה"
הגזענות שמאחורי המאבק בזנות
מגדר: "אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה"
תיירות מין: "כלכלת התשוקה"

רשומות נוספות על קומוניזם וזנות:

ברית-המועצות
צ'כוסלובקיה
גרמניה המזרחית
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
הירשם ל- רשומות (Atom)