יום שבת, 30 באפריל 2016

צדק חברתי בנוסח מכסיקו המהפכנית

רשומה זו, הראשונה בטרילוגיית מאמרים על מכסיקו, תעסוק במצב עובדות המין במכסיקו-סיטי לאחר המהפכה של תחילת המאה העשרים.

הרודן פּוֺרפיריוֺ דיאס שלט במכסיקו מ-1876 עד 1911. תקופת שלטונו נקראה בשם הנהדר "הפּוֺרפיריאטוֺ" והביאה צמיחה קפיטליסטית אדירה, אך רוב הרווחים הלכו לחברות זרות, ו-95% מהאוכלוסייה הכפרית נותרה מחוסרת אדמה. 

כצפוי בשלטון שדיכא את העם הפשוט, נשים רבות נאלצו לעבוד בזנות כדי לפרנס את עצמן. המשטר הפורפיריאטי מיסד את הזנות, וחוקרים גברים באותה תקופה נהנו לחקור את הנושא. לפי המחקרים, בין 11,000 ל-30,000 נשים, כ-15% מהנשים במכסיקו סיטי, עסקו בזנות.

החוקרים  לא הסתפקו בלספור זונות, הם גם דירגו את יופיין - רק 71 הוערכו כ"יפות", לעומת 446 שהוגדרו מכוערות - והביעו את דעתם על אופיין: "הזונה היא הפרזיטית הבסיסית והמנוונת ביותר של החברה". רופא ידוע קבע: "למרות שזונות הן מעמד נאלח, שנחשב לבזוי ומתועב בעיני החברה כולה, זאת תועבה שהחברה תלויה בה כדי להתקיים". החוקרים זלזלו בזונות וחשפו את דעתם על המעמד הנמוך כולו, כשכתבו במחקרם: "אפשר לאשר שרוב הנשים האלה איבדו את בתוליהן מרצונן, בתוך ההפקרות הנוראה שהמעמדות הנמוכים שלנו חיים בה. אחרות איבדו אותם ללא אבחנה, כאילו זה משהו טריוויאלי".

עובדות המין במכסיקו סיטי לא סבלו רק מהחוקרים הדגולים. הן סבלו גם ממגיפת הסיפיליס שהשתוללה בעיר ומהמיסוד שהנהיג משטר הפורפיריאטו, בעקבותיו הן חויבו להירשם, לעבור בדיקות רפואיות, ולהשתמש בפוטסיום לפני ואחרי כל לקוח כדי להרוג את החיידקים. הרגולציה והמיסים הקשו על עובדות המין, שגם ככה סבלו מעוני ומלקוחות אלימים.

נשמע רע? זה עוד היה טוב. במהלך עשר שנות המהפכה ומלחמת האזרחים, בין 1911 ל-1921, המצב עוד הידרדר. לקוחות לא הגיעו בגלל המלחמה והמצב הכלכלי, והמיסים והרגולציות הקשו על העובדות. הלקוחות שכן הגיעו היו חיילים ולוחמים עצבניים, שהתייחסו לנשים באלימות ולא תמיד שילמו להן. נשים רבות נותרו חסרות כל לאחר שליוו את בני-זוגן למחנות הצבא, ואלה מתו או גירשו אותן. פליטות רבות הגיעו למכסיקו-סיטי, נאלצו לעבוד בזנות והגדילו את התחרות הקשה ממילא בתחום.

בסוף מלחמת האזרחים, אחרי שכולם הרגו את כולם, עלתה לשלטון מפלגה חברתית במטרה לשפר את מצבו של העם. בתקופה הזאת עוסק ספרה של קתרין בליס, Compromised Positions: Prostitution, Public Health, and Gender Politics in Revolutionary Mexico City.

האידיאולוגיה של המהפכה כללה התערבות בחיים הפרטיים של האזרחים, כולל חינוך ובריאות ציבוריים. הרשויות הניחו שיש בעיה ביחסה של החברה המכסיקנית למין, יחס שנע בין שמרנות מסוגרת ל"מופקרות כללית". ביחד עם בהלת הסיפיליס, הבעיות הפרטיות של האזרחים הפכו לעסק של המדינה. גייסות שלמים של בירוקרטים הסתערו על יישום "מדע הגאולה", בניסיון להבריא את המוסר, הבריאות והיחסים החברתיים במכסיקו. הם החליטו לחנך מחדש את העם, הפעם לערכים הנכונים: יחסי מין הם טובים ומהנים, כל עוד הם מתקיימים בין בעל לאישה. המטרה צריכה להיות הקמת משפחה יציבה.

יחס הממסד כלפי עובדות המין השתנה. מאחר שהגרעין המשפחתי נקבע כמודל האולטימטיבי, הבירוקרטים, הפמיניסטיות והמומחים שאפו לבטל את הזנות בגלל השפעתה הרעה על האימהוּת של הזונות. הם קבעו שעובדות המין אינן נשים מופקרות, אלא קורבנות של החברה או של עצמן. לא היתה ברירה אלא לתקן אותן, והרשויות החלו לשלוח אותן למוסד מיוחד לחינוך מחדש. מטרת המוסד היתה "לעודד בזונות רגישות מוסרית ולהעניק להן אפשרויות פרנסה מכובדות יותר, כדי לעזור להן להשתלב מחדש בחברה".

גורלן של קטינות שעסקו בזנות היה דומה. מטרת השלטון הייתה לחקור מה גרם להן לעבוד בזנות, ואז לשקם אותן. הן עברו בדיקות "מדעיות" על-ידי עובדות רווחה, רופאים ופסיכולוגים, ואחרי האבחון נשלחו למתקן שיקום מרוחק. התנאים במתקן היו טובים, הנערות האינטליגנטיות יותר זכו לחינוך איכותי, והאינטליגנטיות פחות למדו עבודות נשיות מסורתיות כמו תפירה, בישול וניקיון. אולם הנערות לא חשקו בעבודות כאלה, וניסו לברוח שוב ושוב מהמתקן, שבו הן נכלאו עד גיל 18.

הרופאים והפסיכולוגים האמינו שלא רק העוני והמשפחות ההרוסות גרמו לקטינות לעבוד בזנות. הם פיתחו תיאוריות על עודף הורמונים שגורם לנשים להיות סוטות, ועל בעיות בבלוטת התריס שגורמות להן לעצלנות.

בניגוד לעובדות המין, הלקוחות לא נשלחו למחנות חינוך מחדש ולא נענשו. החשק המיני שלהם, בניגוד לזה של הנשים, נחשב לטבעי. הלקוחות המסכנים "התפתו לנשים" ובזבזו את כספם עליהן במקום לפרנס כראוי את נשותיהם וילדיהם. כשהממשל ניסה לחנך את הציבור הגברי, הוא גילה שרוב צרכני הזנות הם חיילים, שוטרים ופקידי הממשל עצמם.  

לאור חוסר היכולת והרצון להתעסק עם הלקוחות, והקושי לחנך מחדש את הזונות, בשנות השלושים הרשויות בחרו פשוט להעלים את הזנות מהמרחב הציבורי. ראשית, הן אסרו על זנות רחוב, וכך גרמו לעובדות המין לעבור למלונות. הזנות במלונות גרמה לזעקה ציבורית, והרשויות החליטו לאסור גם עליה. בעלי המלונות, שלא היו מרוצים מהאיסור, הפנו את תשומת הלב למכוני הליווי והקברטים. הרשויות הבינו את הרמז והחליטו לסגור גם אותם.

ההשלכות היו טראגיות: 450 מוסיקאים, 1500 מלצריות ו-800 עובדים נוספים איבדו את עבודתם בגלל הרגולציה החדשה, ביחד עם אלפי עובדות המין שאיבדו את מקומות העבודה המוסדרים שלהן. כרגיל, אף אחד לא שאל לדעתן.

עובדות המין התנגדו לחוקים נגד זנות, והזכירו שדווקא מפני שהן אמהות טובות, הן רוצות לפרנס את הילדים שלהן. הן טענו שלא הוגן לקחת מהן את ילדיהן רק כי הן עובדות בזנות. הן התארגנו, יצאו להפגנות כדי לדרוש את ביטול החוקים נגד הזנות, והתנגדו באלימות לפינוי של קברטים ומתחמי אורות אדומים.

בתגובה, משרד הבריאות יצא בקמפיין תקשורתי נגד עובדות המין. הוא טען שהן "אנטי-מהפכניות", משרתות את השחיתות המוסרית של משטר הפורפיריאטו, ולא מסוגלות להבין שהמהפכה משרתת אותן על-ידי ביטול העבודה שלהן. "הגענו אליהן, מושיטים להן יד לעזרה בשם ערכי המהפכה, וקיבלנו בתגובה הפגנה עוינת של תסביך הנחיתות שלהן, שהוא בדיוק מה שמשאיר אותן בעבודה האבסורדית שלהן בתור זונות".

הרשויות המשיכו בפינוי מתחמי האורות האדומים למרות התנגדות העובדות. אחת מהן פנתה אל המפקח ואמרה לו: "אדוני, זה נורא, זה נראה כמו יום הדין. מה נעשה? מה עם הילדים שלנו? הרבה מאיתנו מפרנסות את הילדים שהגברים כפויי הטובה נטשו". אחרות התמקמו מול משרדי הממשלה עם שלט: "לאן אנחנו אמורות ללכת?"

 המהפכה החברתית המובטחת לא נתנה להן תשובה.

יום שלישי, 26 באפריל 2016

הכסף הגדול של המלחמה בסחר בנשים

אמה גולדמן כתבה ב-1910: "הצעקה הצדקנית נגד הזנות תעזור לתפור כמה תפקידים פוליטיים שמנים לפרזיטים המסתובבים בעולם כפקחים, חוקרים, בלשים וכדומה". 

תחזיתה של גולדמן התממשה במלואה, ומאז קמים בכל שנה ארגונים נוספים שרוצים נתח מהתפקידים הפוליטיים האלה. כפי שכתבה יעל סימונדז-יועז בעבודת גמר מרתקת לתואר שני, "סחר בנשים הפך להיות נושא רווחי ביותר עבור קשת רחבה של ארגונים. הממשל האמריקאי העניק 300 מיליון דולר בשנים 2006-2002 לארגונים לא ממשלתיים אמריקאיים ובינלאומיים. סכום של כמליון דולר הוקצה לכל קבוצה המצילה קורבנות. כנסים בנושא סחר בנשים זוכים למימון נאה בכל העולם. המלחמה בסחר בנשים קיבלה אופי של פעילות עסקית המגלגלת כספים רבים: היא הפכה, לדברי רוברט וייצר, ל-Big Business".

תוך שימוש ברטוריקה נגד סחר בנשים ו"עבדוּת מינית", תעשיית ההצלה מקבלת עוד ועוד כספים ציבוריים. ארה"ב התחייבה להשקיע 25 מיליון דולר בכל שנה מארבע השנים הקרובות במלגות "מחקר", עבור ארגונים שנלחמים בסחר בבני אדם. התנאי העיקרי שהממשל האמריקאי דורש בתמורה לכסף: הצהרה פומבית על התנגדות לזנות ולכל סוג של אי-הפללה. משתלם להתנגד לזנות: חמישים הארגונים האמריקאים הגדולים נגד סחר בנשים מגלגלים בכל שנה לפחות 686 מיליון דולר של כספי ציבור ותרומות. 45% מהתקציבים הללו מגיעים מהממשל הפדרלי.

ב-58% מהארגונים הללו, המנכ"לים והמנהלים הם גברים ולא נשים, רובם ככולם לבנים. בהנהלות של 90% מתוכם אין בכלל קורבנות סחר. 

לא רק בארה"ב תעשיית ההצלה נהנית מרווחים גבוהים. באירלנד, לדוגמא, הארגון הנוצרי Ruhama הוא פעיל מרכזי נגד זנות, למרות התנגדותן של עובדות המין לפועלו. בין 2006 ל-2011 הוא קיבל מהמדינה 14.4 מיליון פאונד. ב-2013 הוא קיבל מענק של 284,302 יורו מהאיחוד האירופי. הארגון נוסד ומנוהל על-ידי שניים ממסדרי הנזירות שהיוו חלק מתעשיית "האחיות מגדלנה" הידועה לשמצה. כאז כן היום, הנזירות פוגעות בנשים "מופקרות" כדי להרוויח כסף על חשבונן.

רוב הארגונים נגד זנות אינם מציעים אפשרויות חלופיות לנשים ש"הצילו", מלבד עבודה בשכר מינימום. הם עסוקים ב"קידום מוּדעוּת" לסחר בנשים ובעידוד פשיטות משטרתיות על זירות זנות, שמסתיימות בדרך כלל במעצר המוני של עובדות המין עצמן. 

ב-2007, משטרת בריטניה יצאה למלחמה גדולה בסחר בנשים, בשיתוף כל 55 מחלקות המשטרה בכל רחבי הממלכה הבריטית. מיליוני פאונד הושקעו במבצע, שבמסגרתו המשטרה פשטה על 1300 מיקומי זנות. התוצאה: 5 גברים בלבד הואשמו בסחר בנשים לאחר המבצע, וגם הם נתפסו בפעולות שלא היו קשורות למבצע עצמו. המשטרה טענה שהיא "הצילה" 255 נשים: מתוכן 52 גורשו בחזרה למולדתן, 37 הסכימו לקבל עזרה, ושאר 166 הנשים נעלמו, כנראה כי רצו לחזור לעבוד בזנות [מתוך ספרה של ד"ר ברוק מגנאטי, The Sex Myth, עמודים 257-256].

באלסקה נחקקו לאחרונה חוקים מחמירים נגד סחר בנשים. מאז החקיקה, רוב העצורים באשמת סחר בנשים היו עובדות מין, שנאשמו בכך שסחרו בגוף של עצמן. במזרח הרחוק, שיתוף הפעולה של תעשיית ההצלה עם הממשלות והמשטרות גרם לנזקים גדולים אף יותר. הארגון העולמי הגדול ביותר "נגד סחר בנשים", CATW, היה אחד הגורמים לשליחת עובדות מין בקמבודיה  למחנות ריכוז.ארגונים דומים הביאו לשליחת עובדות המין בתאילנד  למחנות חינוך מחדש,והפעילה הפמיניסטית  גלוריה סטיינםהתנגדה לחלוקת קונדומים לעובדות מין בהודו בטענה שזה מעודד סחר בנשים.

אף אחד מהארגונים המערביים לא חשב להקשיב לעובדות המין עצמן לפני ששלח את המשטרה לפשוט עליהן. לא פלא שסיסמת איגוד עובדות המין ההודי היא ,Save Us From Our Saviours ואיגוד עובדות המין התאילנדי קבע: "הגענו לנקודה בהיסטוריה, שבה יש בתעשיית המין התאילנדית יותר נשים שנפגעות מהמלחמה נגד סחר בנשים, מאשר נשים שמנוצלות על-ידי סוחרי נשים". האיגוד התאילנדי אף ביים סרט עצוב ומשעשע באותו נושא:



גם בישראל ישנם ארגונים המתנגדים לזנות. מכון תודעה הוא אחד מהם. בין השנים 2010 ל-2014, המכון קיבל תרומות בסך 561,715 ₪ מקרנות שונות. 384,596 ₪ מתוכם הלכו כתשלום למנהלת העמותה דאז, שקיבלה למעשה 68% מתקציב המכון. חלוקת התקציב לפני 2014 היתה בוטה עוד יותר: בין 2010 ל-2013, 97.7% מתקציב המכון הופנו למשכורתה של המנהלת ולהוצאות משרדיות.

חברות ארגון אחר, "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות", כתבו את הצעת החוק החדשה להפללת הלקוח בישראל. שאלתי אותן במייל, כיצד ייקבע מי הארגונים שיקבלו תקציבים כדי להעביר סדנאות ללקוחות ו"לשקם" נשים שעבדו בזנות. הן ענו בנימוס אך העדיפו לא להתייחס לשאלה.

אין ספק שיש נשים שהן קורבנות סחר, ואין ספק שיש נשים רבות שנאלצות לעבוד בזנות מפני שאין להן ברירה אחרת. כדי לעזור להן צריך להקשיב להן, ולא לארגונים שעושים כסף על חשבונן. כמו שכתבה סלמה ג'יימס, דוברת איגוד עובדות המין הבריטי לשעבר: "אנחנו עומדות עכשיו בפני ברית לא קדושה בין פוליטיקאים, משטרה, תושבים ימנים קיצוניים וקרייריסטיות שמזדהות כפמיניסטיות. 'פמיניסטיות' שעושות מזנות קריירה הפכו לענף חדש של תעשיית המין, וזאת לא פחות סרסרות ממה שגברים עשו אי פעם".

יום חמישי, 21 באפריל 2016

תעשיית ההצלה: איך להציל בכפייה נשים מהגרות


ברשומה הקודמת הבאתי את דבריו של ג'ט יאנג, שניתח את התנגדותן של נשים אמידות לעבודת מין. מאמר נוסף באותוכתב עת  מציג את יחסן של אותן נשים לעובדות המין עצמן.

המאמר של לורה קונלי הבריטית מנתח את "תעשיית ההצלה", שבמסגרתה נשים מערביות מקימות ארגונים ש"מצילים" מהגרות שעובדות בזנות. אבל האם המהגרות בכלל זקוקות להצלה? לפי מחקר של ד"ר ניקי מאי על עבודת מין בלונדון, 87% מהמהגרות עובדות בזנות מרצונן. 6% הרגישו כפייה לעבוד בזנות, ועוד 7% הרגישו מנוצלות בגלל תנאי העבודה. ברוב המקרים זנות לא היתה האפשרות היחידה של עובדות המין, היא פשוט היתה עדיפה על עבודות אחרות, שבהן הרוויחו פחות ונוצלו יותר. ממצאים דומים מצא גם המחקר של ניקי מאי בצרפת

במחקר הלונדוני השתתפו מאה עובדות ועובדי מין מהגרים, בעיקר ממזרח אירופה ומאמריקה הלטינית, והוא המחקר המקיף ביותר שנערך במדינה. המהגרות הגיעו לבריטניה בשביל עבודה, לימודים, שיפור תנאי חייהן וחופש מדיכוי, ורובן היו מרוצות מהחלטתן להגר. היתרונות שציינו היו רווח כספי מהיר, שעות גמישות וחיים טובים יותר להן ולמשפחותיהן. הן ציינו גם את החסרונות בעבודת מין: יחסי מין עם לקוחות לא אטרקטיביים, לא נקיים או אגרסיביים; סטיגמה; הקושי לשלב עבודת מין עם חיים רומנטיים או חיים פרטיים בכלל; והפחד ממחלות מין, שוד ואונס.

בקיצור, כמו שאמרה במחקר מהגרת ברזילאית בת 38: "אני לא גאה בזה, אני לא מתביישת בזה, זאת העבודה שלי".

ארגונים נגד זנות לא רוצים שזאת תהיה העבודה שלה, ולורה קונלי מדברת במאמרה על ארגונים אלה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ארגונים לוקחים על עצמם את משימת המלחמה בסחר בנשים. מטרתם המוצהרת היא להציל נשים מ"עבדוּת מינית". אולם כשהם עושים את זה, הם מכניסים את המהגרות לתפקיד של קורבן פאסיבי. דרך ההבניה של קורבנות פאסיביים, הם מצדיקים את ההתערבות בחייהן של נשים מהגרות, וגופן של נשים מהגרות הופך לנשלט. הגבול בין דאגה לשליטה נעשה מטושטש.

למעשה, קונלי גילתה ש"תעשיית ההצלה" מתעניינת יותר באינטרסים של עצמה מאשר באלה של המהגרות. התעשייה כופה על הנשים הלא-מערביות ערכים מערביים, על חשבון הערכים שנחשבים "לא תרבותיים". המטרה האמיתית היא לשמור על כוח חברתי-פוליטי של המערב לעומת שאר העולם. לא פלא שברוב המקומות שבהם נחקק החוק להפללת הלקוח, עובדות מין מהגרות נשארות מחוץ לחוק, ואם הן נתפסות הן מגורשות מיידית מהמדינה.

נקודת ההנחה של המצילים היא שזנות אינה מוסרית, ושהנשים המעורבות בתעשיית המין הן קורבנות של "עבדוּת מינית". ההנחה הזאת מתבססת על נתונים מוטעים וסיפורי זוועה, אבל מספיקה למצילים כדי לקבוע שהמהגרות צריכות ורוצות "הצלה". אין אפילו צורך לשאול אותן. ואיך מצילים אותן? מצטרפים למשטרה בפשיטות על דירות הזנות, ובכך משתפים פעולה עם המשטרה, שהפשיטות שלה הן אחד הגורמים המפחידים ביותר מבחינת עובדות המין עצמן. התוצאה של הפשיטות האלה היא במקרים רבים גירוש המהגרות בחזרה לארצן. תעשיית ההצלה לא שוקלת את האפשרות שהמהגרות לא רוצות בזה ולא זקוקות להצלה.

"קורבנוּת" אינו מונח אובייקטיבי. הוא מונח שנקבע על-ידי גורמים מערביים כלפי נשים מהגרות שאף אחד לא התייעץ איתן. התחושה שנוצרת היא שבשביל לבחור לעבוד בזנות, צריך שיהיה לך כסף. אם את עושה זאת בגלל עוני, זאת לא בחירה אמיתית. כך הכוח ניתן שוב למי שיש להן כסף, על חשבון נשים עניות שהסוכנוּת שלהן נלקחת מהן. הנשים המערביות הן "משוחררות"; הנשים הלא-מערביות "מדוכאות".

באופן הזה, תעשיית ההצלה משעתקת ערכים פטרנליסטיים. ה"אחר" הלא-מערבי זקוק למשחרר המערבי שיגן עליו. מדובר בתופעה שמזכירה את המיסיונרים הנוצרים הקולוניאליסטים. 

הנשים הלא-מערביות, שגופן מהווה איום מיני וכלכלי על המערב, מגורשות בחזרה למדינותיהן. הסכנה חלפה, השלטון הלבן יכול להמשיך לשלוט – לכאורה לטובתן של הנשים הלא-לבנות. קונלי מסכמת: "אפשר לתהות אם הפעולות של ארגוני ההצלה מזיקות פחות, ביסודו של דבר, מהפעולות של אלה שמהם הם מבקשים 'להציל' נשים".

יום שבת, 16 באפריל 2016

"זונה היא אישה ששונאת עוני יותר משהיא שונאת עבודת מין"

כתב העת למדעי החברה, Graduate Journal of Social Science, הוציא לא מזמן מהדורה מיוחדת בנושא עבודת מין: "הטבע השנוי במחלוקת של עבודת מין בנוף חברתי משתנה". בניגוד לרוב כתבי העת האקדמיים העוסקים בנושא, המהדורה של ה-GJSS מעניקה חלק מהבמה לעובדי ועובדות המין עצמם, ולא רק לאקדמאים שמדברים עליהם מגבוה. התוצאה היא מאמרים מרתקים מנקודות מבט מפתיעות. 

במאמר הראשון, "להציל אותנו מהחדירה – הרהורים של נער ליווי טרנסי", ג'ט יאנג  (Jet Young) מנתח את התנגדותן של פמיניסטיות לבנות לעבודת מין.

יאנג מזכיר שעשורים של פמיניזם שינו את ההנחות והחוקים לגבי מה שנשים יכולות לעשות עם הגוף שלהן. עכשיו את יכולה לעשות סקס לפני הנישואים, להיות לסבית, לעשות סקס מזדמן, לגדל ילדים לבד. מותר לך אפילו ליהנות ממין. מותר לנשים לעשות סקס מתוך תשוקה, או בשביל לחגוג את החופש והבחירה שלהן. אבל רק בתנאי שהבחירה הזאת לא קשורה לכסף.

כשזה נוגע לתשוקה ומין, האייג'נסי של נשים זוכה לאישור ועידוד במגוון תחומים של מגדר, גזע ומעמד. אבל אותה אייג'נסי נתפסת כבלתי אפשרית כשהיא סובבת סביב סקס וכסף. הגבולות של אישה "טובה" ו"ראויה" התרחבו, אבל המתחם של אישה "רעה" נשאר מחוץ לגבול.

הבתולה והזונה מותגו מחדש בזמנים המודרניים. הבתולה לא חייבת להיות בתולה, אבל הזונה היא עדיין זונה.

הפמיניזם הלבן, המערבי והמשכיל, נוטה להתמקד בעניינים כמו מחאות נגד פרסומות סקסיסטיות באמצעות הרשתות החברתיות. לעומת זאת, הפמיניזם של נשים מהגרות, ממוצא ורקע מעורבים, מתמקד בנישואי ילדים, אלימות ודיור חירום. שתי הקבוצות צודקות, שתי הקבוצות מסכימות עם ערכי המאבק של כל אחת. העניין הוא שסוגי ותחומי המאבק שלהן משפיעים גם על השקפותיהם.

זו הבעיה, לפי יאנג, עם מי שמתנגדות לעבודת מין. הן מודאגות יותר מהתפיסה של נשים כזונות ושרמוטות, מאשר מהנסיבות שהנשים שעובדות בזנות צריכות להתמודד איתן. הן מודאגות מהמוניטין של נשים ונשיוּת. הן מודאגות פחות מהעוני, האלימות, הגזענות והכליאה שמפעילה המדינה נגד עובדות המין. 

ההתנגדות לעבודת מין מגיעה מתוך אג'נדה אליטיסטית, שנובעת מחשש לגבי המוניטין הנשי. אבל צריך להיות לך מוניטין כדי שתהיי מודאגת לגביו, ולמיעוטים בכל מקרה אין מוניטין. המוניטין של הנשים הלבנות נשמר היטב על-ידי הממסד הלבן, שמפריד בינן לבין המיעוטים.

אותן פמיניסטיות לבנות "מצילות" את עובדות המין בלי להקשיב להן. עובדות המין הרי מסוממות וסובלות מתודעה כוזבת, אז הלבנות יודעות יותר טוב בשבילן מה הן צריכות. ואם עובדת מין מנסה לעמוד על שלה? הפעולות השגויות שלה הרי משפיעות על כולנו לרעה, כי נשים רעות כמוה גורמות לנשים טובות להיראות רע.

המצילות דואגות למוניטין של עצמן, לא לעובדות המין. האלטרנטיבות שהן מציעות לעובדות המין הן פטרנליסטיות, וכוללות עבודה בשכר מינימום שלא תכסה את הצרכים הכלכליים שלהן. המצילות אף פעם לא מציעות לעובדות המין את השכר הגבוה שהן בעצמן מרוויחות.

יאנג מסביר את הגישה הבעייתית של פמיניסטיות לבנות לחדירה. מבחינתן, חדירה של גבר לאישה היא תמיד דבר משפיל, לכן הן לא מוכנות להכיר בעבודת מין כעבודה. הן חושבות שרק האהבה יכולה לאזן את ההשפלה.

יאנג מתלונן שהגישה לפיה חדירה היא השפלה היא גישה הומופובית וסקסיסטית. התוצאה היא שרבות מהמצילות עושות קריירה בעזרת כיוון הזרקורים לעבר עובדות המין. הן לא מציעות להן אלטרנטיבות אחרות, הן רק מגבירות את הדיכוי. זוהי בריונות.

המאמר של יאנג מתכתב עם כמה מהפמיניסטיות הלבנות הבולטות בישראל. במאמר בעיתון "הארץ", לדוגמא, פרופסור שולמית אלמוג מודה שעובדות המין מתנגדות להפללת הלקוח, שפוגעת בזכויות האדם שלהן, אך טוענת שצריך למנוע מנשים לעבוד בזנות מאחר שהזנות פוגעת בנשים בכלל. בדף הפייסבוק "אחת מתוך אחת" נטען נגד הזנות: "כל זמן שהזנות קיימת ואפשר לקנות אישה, אפשר לקנות גם אותי". הדוקטורנטית והבלוגרית נגה כהן כתבה: "גם אם כל הזונות היו רוצות לעסוק בזה באמת (מה שכאמור רחוק מאוד מהמציאות) אז יש למקצוע הזה השלכות על החברה, ולא רק על הזונות. [...] זה מקבע חברה שוביניסטית וזה משפיע על כולם."

בניגוד לפמיניסטיות הלבנות, עובדות המין לא נהנות מתקציבים נאים של משרד החינוך והאקדמיה. אותן נשים מבוססות מדקלמות קלישאות על הרצון להילחם בעוני, בזמן שהן מקבלות כספי ציבור ומתלוננות על הנשים העניות שפוגעות במוניטין שלהן.

המאמרים הבאים בכתב העת, שאעסוק בהם ברשומות הבאות, מראים איך הפמיניסטיות הלבנות משתמשות בכספים האלה כדי לפגוע בעובדות המין ולמשטר אותן. 

יום רביעי, 13 באפריל 2016

זנות ואיידס: קשר לא מחויב המציאות

כתב העת הרפואי The Lancet הציג ב-2014 סדרה של שבעה מחקרים, על הדרכים שבהן מתמודדות עובדות המין ברחבי העולם עם סכנת האיידס. כידוע, יחסי מין כשלעצמם אינם גורמים לאיידס, אלא רק יחסי מין לא מוגנים. בגלל הסטיגמה, הדיכוי וההפללה, עובדות המין נתקלות במכשולים בניסיונן להגן על עצמן ולקיים יחסים מוגנים. המחקרים מציגים את המכשולים הללו ואת הפיתרונות האפשריים.

רוב המחקרים שמציג כתב העת הם מטא-אנליזות, כלומר השוואת תוצאות שהושגו במספר גדול של מחקרים. מדובר במחקרים משעממים עד מוות, אבל זה באמת עניין של חיים ומוות, אז הקרבתי את עצמי וסיכמתי אותם למען עתיד האנושות (גם אם ארגונים מסוימים חושבים שעובדות מין לא צריכות להיות חלק מהאנושות).

המחקר הראשון בדק את השפעתה של סביבת העבודה על התפשטות האיידס בקרב עובדות מין. החוקרות מצאו שאי-הפללה (דה-קרימינליזציה) של זנות יכולה להוריד את כמות ההדבקות ב-46%-33%. למעשה, המחקר מראה שהגורם המבני המשמעותי ביותר במניעת הידבקות באיידס הוא אי-הפללה, מאחר שהיא מפחיתה את האלימות ואת ההטרדות המשטרתיות, ומאפשרת לעובדות המין לעבוד במקומות בטוחים יותר.

הממצאים מראים שהפללה של אלמנטים שונים בעבודת מין (שכירת דירה, עבודה במשותף, הרס מתחמי אורות אדומים, וכו') גורמת לשימוש מופחת בקונדומים. עובדות מין נעשות נואשות יותר כלכלית, ונאלצות לקבל לקוחות שדורשים לוותר על קונדום; המשטרה מחרימה להן קונדומים; לארגוני הסיוע קשה יותר, או אפילו אסור, לחלק להן קונדומים; הלקוחות אלימים יותר ומאלצים אותן לוותר על קונדומים; והן נאלצות לשחד שוטרים ולהסתמך על אנשי העולם התחתון.

יש חשיבות רבה גם לארגונים של עובדות המין עצמן, שמספקים להן מרפאות לא שיפוטיות, שירותי סיוע מצד עמיתותיהן לעבודה, מקלטים ותמיכה מול הלקוחות והמשטרה.

המחקר השני בדק את הפיתרונות השונים למניעת איידס בקרב עובדות מין. הנתונים העגומים מראים שהסיכוי של עובדות מין להידבק באיידס גדול פי 13.5 מנשים אחרות, ו-15% מהנשים שנדבקו באיידס ב-2011 היו עובדות מין, בעיקר במערב אפריקה.

החוקרות מצאו שחלוקת קונדומים לעובדות המין הפחיתה ב-70% את ההדבקות באיידס שלהן ושל לקוחותיהן בדרום אפריקה. טיפול מונע וגישה לתרופות יכולים להפחית את ההדבקות ב-40% נוספים. הפללה מציבה מחסום בפני תוכניות כאלה.

[הרעיון לחלק קונדומים לעובדות המין נשמע מובן מאליו, עד שנזכרים ששבדיה מתנגדת לחלוקת קונדומים בטענה שזה "מעודד זנות", וארה"ב מתנה את תמיכתה בעמותות בכך שלא יחלקו קונדומים לעובדות המין.]

המחקר השלישי בדק את הקשר בין חיזוק והעצמה של ארגוני עובדות מין לבין מניעת התפשטות האיידס.

החוקרות מציינות את המחסומים העומדים בפני ארגוני עובדות המין: מגבלות תקציביות (למשל, כשמעדיפים לתת כסף למשטרה ולעמותות עשירות); הפללה של עבודת מין; ודיכוי, אלימות וסטיגמות חברתיות, שכולם קשורים זה בזה.

אף-על-פי שהמחקרים אינם מספיק מקיפים, נמצא קשר מובהק בין העצמת עובדות המין וארגוניהן לבין שימוש נרחב בקונדומים והפחתת התפשטות האיידס.

המחקר הרביעי בדק את השפעתן של הפרות זכויות אדם על המלחמה באיידס. לא במפתיע, כאשר מפרים את זכויות האדם של עובדות המין, הן מתקשות להשתמש בקונדומים.

המחקר החמישי בדק את מצב האיידס בקרב עובדי מין גברים. הוא מצא שהם סובלים מאותן בעיות של עובדות מין נשים, אבל מקבלים אפילו פחות תמיכה מהן, ומחקרים וארגוני סיוע נוטים להתעלם מהם. לדוגמא, אין כמעט תוכניות חלוקת קונדומים בשבילם. כתוצאה מכך, מצבם קשה יותר מהממוצע.

ואם מצבם של עובדי מין גרוע, הרי שהמחקר השישי מראה שמצבן של עובדות מין טרנסיות הוא הגרוע ביותר.

עוד לפני שהן נאלצות לעבוד בזנות, טרנסיות סובלות מסיכונים מיוחדים: ביולוגיים (למשל הזרקות לא חוקיות של סיליקון והורמונים), אישיים (למשל, צורך באישור מגדרי), בינאישיים (למשל, בני זוג גברים שנמצאים בסיכון גבוה), ומבניים (דיכוי ואלימות על רקע מגדרי ומיני).

ניתוחים להתאמה מגדרית עולים הרבה כסף ברוב המדינות, נוסף על הקושי להשיג עבודה וזכויות אדם. עבודת מין היא אחת האפשרויות היחידות שעומדות בפני טרנסיות שצריכות להרוויח כסף. באסיה, בין 54% ל-80% מהטרנסיות עסקו או עוסקות בזנות.

עובדות מין טרנסיות סובלות מאלימות יותר מנשים אחרות, גם של הלקוחות וגם של המשטרה. הן גם מרוויחות פחות ומבצעות אקטים מסוכנים יותר. הסטיגמה והאלימות עלולות לגרום לבעיות נפשיות, ואחד המחקרים גילה שיותר מ-60% מהנשים הטרנסיות שעבדו בזנות ניסו להתאבד. בעיות נפשיות מביאות להתנהגות מינית מסוכנת יותר, שעלולה להביא להידבקות באיידס.

המחקר השביעי קורא לתוכנית פעולה למען עובדות מין ונגד איידס. המסקנה הכללית של כתב-העת היא שאם רוצים למנוע את התפשטות האיידס בקרב עובדות המין, הפיתרון חייב לכלול אי-הפללה. 

יום ראשון, 10 באפריל 2016

זונה חסרת חרטות: "סקרלוט הרלוט" (קרול לי)

"סקרלוט הרלוט" היא קרול לי, אחת הנשים החשובות ביותר במאבק על זכויות עובדות מין. בתור עובדת מין בעצמה, לי היא פורצת דרך. היא נחשפה באופן פומבי כעובדת מין כבר בשנות השבעים, המציאה את המונח "עבודת מין", היתה ועודנה פעילה למען זכויות עובדות מין, והוציאה ספר על חייה ועבודתה. הספר, Unrepentant Whore: The Collected works of Scarlot Harlot, שופע תובנות על עבודת מין, וכולל שירים, חיבורים ומאמרים שכתבה. וגם המון תמונות עירום שלה, כי לי אינה "אישה טובה" ומופנמת כמו שהחברה מצפה ממנה להיות. לי לא מתביישת בעבודתה, לא מתביישת בגופה המלא, ולא מתביישת במי שהיא. לי היא מודל לחיקוי.

אנני ספרינקל כותבת את זה בחינניות גדולה ממני בשיר הפתיחה:

Scarlot Harlot is the Goddess of Compassion
And she always wear the latest fashion.
She made the world a more wonderful place
All this and more, plus she'll sit on your face.

קרול לי היא יהודייה. סבה וסבתה היו ניצולי שואה. הוריה היו קומוניסטים עד שהבינו שהקומוניזם לא עובד. "תחשבי בשביל עצמך, ותתחתני עם רופא," הייתה הסיסמה של אמה.

קרול הייתה ילדה טובה שחלמה על אהבה ועל גבר שיאהב אותה, עד שבגיל 15 היא מצאה אחד כזה. הוא לא היה יהודי. ההורים שלה הטילו וטו. היא ברחה מהבית. היא ניסתה ללמוד. "פמיניזם היה כמעט מושלם בשבילי... חוץ מהעובדה שהייתי ביסקסואלית ולא הייתי מסוגלת להפסיק לשכב עם גברים." בתקופה ההיא, יחסי מין עם גברים לא היו מקובלים בתנועה הפמיניסטית.

לאחר מספר ניסיונות ללמוד ולעבוד, לי הגיעה לסן פרנסיסקו חסרת כל. זנות היתה האפשרות ההגיונית. "כל חיי סחרתי במין תמורת אישור חברתי ומערכות יחסים. נשים רבות סוחרות במין בשביל להשיג תועלת כלשהי, או בשביל הישרדות בסיסית. זה חלק מהחיים ויש לי את הזכות להביט בו ישירות."

אבל רגע...

"אני יודעת מה חלק מכן חושבות...
למה היא לא הולכת פשוט לפסיכולוג ומתוכנתת מחדש?
רעיון מצוין. איך לא חשבתי על זה! כולן צריכות לעשות את זה! כל זונה על-פני כדור הארץ צריכה תראפיה ועבודה טובה יותר ומענקים ממשלתיים. ככה נוכל למגר את הזנות! הו אלוהים. אני לא מאמינה שהסתבכתי בכל הצרות האלה, כשיש פיתרון כל כך פשוט."

כן, לקרול יש בעיה מסוימת עם הטיעונים הפמיניסטיים נגד זנות, שלדעתה מזכירים "טיעונים על דטרמיניזם ורצון חופשי שהיו גורמים לקלוויניסטים להסמיק". פמיניסטיות עשירות רואות את עובדות המין בתור קורבנות או בתור בוגדות במין הנשי. קתרין מקינון ואנדראה דבורקין, לדוגמא, סירבו להשתתף בדיונים עם עובדות מין, ואף ניסו למנוע כנסים ותצוגות של עובדות מין, כולל של ליי עצמה.

קרול לי ממציאה את המונח "עבודת מין"

ב-1978 אורגן כנס על-ידי ארגון "נשים נגד אלימות בפורנו ובתקשורת", בראשות אנדראה דבורקין. לפני תחילת הכנס, המשתתפות צעדו ברובע האורות האדומים של סן פרנסיסקו, כשהן מביכות ומטרידות את החשפניות ואת שאר עובדות תעשיית המין בשכונה.

באווירה העוינת הזאת, קרול החליטה באומץ לבוא ולדבר בעד עובדות המין. "תכננתי להזדהות כזונה, דבר שלא נשמע עליו באותה תקופה בהקשר הציבורי והפוליטי."

קרול לי הגיעה ונכנסה לסדנה שעסקה בזנות, שהכותרת שלה כללה את הביטוי Sex Use Industry. "המילים האלה בלטו והביכו אותי. איך אני יכולה לשבת בתור שווה פוליטית בקרב נשים אחרות, כשאני מוחפצת בצורה כזאת, כשאני מוגדרת רק כמשהו שמשתמשים בו, כשמסתירות את התפקיד שלי בתור משתתפת וגורם בעסקה?

"בתחילת הסדנה הצעתי לשנות את הכותרת ל-Sex Work Industry, מפני שזה התיאור של מה שהנשים בה עושות. אף אחת לא התנגדה. המשכתי והסברתי כמה חשוב ליצור דיון על תעשיית המין, שיכלול גם נשים שעובדות בתעשייה. הסברתי שלעיתים תכופות זונות לא יכולות לחשוף את עצמן במרחבים פמיניסטיים, מפני שהן מרגישות שפמיניסטיות אחרות שופטות אותן."

המונח "עבודת מין" נפוץ כיום בכל רחבי העולם בזכותה של קרול לי. עם זאת, הממסד עדיין מסרב לקבל עבודת מין כעבודה, וממשיך לחוקק חוקים נגד עובדות המין. "קשה להגן על עצמך מפני אנסים, כשאת עסוקה בלהגן על עצמך מפני המשטרה." ב-1978 קרול נאנסה על-ידי שני גברים באיומי סכין במכון הליווי שבו עבדה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהשניים האלה אנסו אישה במכון ליווי. אף אחת מהקורבנות לא התלוננה במשטרה, מכיוון שהמשטרה היתה סוגרת את המקום וזורקת את הנשים לרחוב.

"בארה"ב, לעמוד ברחוב זה לא פשע. לעמוד ברחוב זה פשע רק אם המטרה היא לעסוק בזנות. לדוגמא, אם את חושבת לעצמך, 'אין אוכל בבית והילדים רעבים. אני צריכה למצוא לקוח הלילה,' אז לעמוד ברחוב זה פשע."

"חוקים נגד זנות הם אלימות נגד נשים. מעצרים של זונות הם סוג של אונס."

ההתנגדות של קרול לא מכוונת רק כלפי הממסד והפמיניזם הרדיקלי, אלא גם נגד מי שטוען שזונות הן "זולות". והיא אפילו חיברה שיר כדי להמחיש מה באמת זול:

Cheap

Cheap is when you fuck them just to shut them up.
Cheap is when you do it because they are worth so much.
Cheap is when you suck them till your jaws hurt
So they won't say you are uptight.
Cheap is when you do it to keep them home at night.
Cheap is when you want less than pleasure,
A baby, or a hundred dollars.

Cheap is when you do it for security.
Cheap is what you are before you learn to say no.
Cheap is when you do it to gain approval, friendship, love.

בעתיד, כשהעולם יהיה פחות שוביניסטי והפמיניזם יהיה פחות ממסדי, קרול לי תיחשב לפורצת דרך כעובדת מין וכפמיניסטית. עד שזה יקרה, נוכל רק להודות לה על כל מה שהיא עשתה ועושה למען נשים.

יום שלישי, 5 באפריל 2016

אינדקס רשומות

הבלוג צובר יותר ויותר רשומות. למען הנוחיות ערכתי כאן אינדקס רשומות עם מעבר מהיר לבלוג.


מאמרים מתורגמים

הפללה, אי-הפללה ומיסוד


נשים יוצאות דופן


עובדות מין טבעוניות

מריה ראיוט, חופש לנשים, חופש לבעלי חיים
נטליה פרארי
אנקה נקרו עושה את המוות
אמרנה מילר לא נכנעת לצביעות החברתית
מירה סוליי-רוס: הן לא חתיכות בשר
ואלרי מיי: איברים קדושים ואיברים אחרים

אמריקה הלטינית: פוליטיקאיות, טרנסיות ועובדות מין לשעבר

דיאנה רודריגז עושה מהפכה באקוואדור
הצ'יצ'ולינה של ולפראיסו
ז'קלין מונטרו מנפצת את הסטריאוטיפים ברפובליקה הדומיניקנית
התקווה של טרוחיו

אקטיביזם באמריקה הלטינית

גבריאלה לייטה, ברזיל
רות מרי קלי, ארגנטינה
קיטו, אקוואדור: המאבק על הרחוב
החמניות של ניקרגואה


עובדות מין אקטיביסטיות
לא רק הישרדות, מקומם של סיפורים עצובים במאבק למען זכויות / שרה מאן
כריסטינה פאריירה, עובדת מין ליברטריאנית
ג'ורג'ינה באייר האוסטרלית, חברת הפרלמנט הטרנסג'נדרית הראשונה בעולם


סיכומי מחקרים




מאמרים, ספרים וסיכומים


Melinda Chtaeauvert / Sex Workers Unite [על ההיסטוריה של התנועה לזכויות עובדות מין בארה"ב]

אליטות, פמיניזם ועובדות מין: השיח הציבורי על זנות בהודו
מניפסט עובדות המין של הודו
משטרה, הצלה ובריאות
נאליני ג'מילה / אוטוביוגרפיה של עובדת מין
קולוניאליזם
נפאל / Badi
הקורטיזנות של לאקנאו

הפרויקט האולימפי: סדרת מאמרים לכבוד אולימפיאדת ריו 2016

אגדות על סחר בנשים

הסוציאליזם הקובני והקפיטליזם הדומיניקני

"נערות שהן בושה למדינה": סוציאליזם וזנות בקובה
מחיר הכבוד של קובה: תרבות הצריכה וזנות בקובה 
"נוצרה על-ידי תשוקה עבור תשוקה": גזענות וזנות בקובה
"אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה": מגדר וזנות בקובה
כלכלת התשוקה: תיירות מין בקובה וברפובליקה הדומיניקנית
אלה החיים שלנו: עובדי מין ברפובליקה הדומיניקנית

זנות וקומוניזם

הגישה המרקסיסטית לזנות
ברית המועצות
צ'כוסלובקיה
גרמניה המזרחית
קובה
הגישה הקומוניסטית לזנות
אנרכו-קומוניזם וזנות


זנות ונאציזם

היחס של המשטר הנאצי לזנות
הכיבוש הנאצי בבלגיה
"בורדלים" במחנות ריכוז

אפריקה

אקטיביזם באפריקה: To live Freely in this World
עובדות המין בדרום אפריקה עדיין מחכות לסיום האפרטהייד

אוגנדה

זכויות נשים ועובדות מין באוגנדה
חוק חצאיות המיני וחוקים אחרים
פמיניזם באוגנדה
הנשים הכי גרועות באוגנדה

קניה

עיזים, נשים ונדל"ן בקניה הקולוניאלית
לילות ניירובי
No Sex For Fish

היסטוריה

זנות בגרמניה בין שתי מלחמות העולם
זנות בצרפת מאז המהפכה ועד ימינו
Kirsten Pullen / Actresses and Whores
המועדון הכי יוקרתי באמריקה
מחוץ לחוק בארה"ב
איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את היחסים עם ארה"ב

פורנו

פורנו חיובי: Coming out like a Porn Star
A taste for Brown Sugar, Black Women in Pornography / Mireille Miller-Young
ברי אולסון, גברת חסה

מזרח אסיה

הגיהנום של קמבודיה
עוד קצת קמבודיה: בנות זוג מקצועיות
"אנחנו לא לגמרי רעות": זנות בבנגלדש
וייטנאם: "ככה הווייטקונג משחקים"
סין: דיכוי בכל מקום
ההשלכות של חוקים נגד סחר בנשים בתאילנד
עבודה בברים לזרים בתאילנד

הגירה וסחר בנשים

המודל השבדי להפללת מהגרות
סחר בנשים בנורבגיה ובדנמרק
הודו: איך עובדות מין נלחמות בסחר בנשים
הודו: איך המדינה גורמת לסחר בנשים

רומניה
הכסף הגדול של המלחמה בסחר בנשים
מצעד הנשים
האיטי
כרמן של ניו-זילנד
רוסיה


יום שני, 4 באפריל 2016

עוד קצת קמבודיה: "בנות זוג מקצועיות"

ברשומה הקודמת כתבתי על מצבן הקשה של נשים בקמבודיה בכלל, ושל נשים שעובדות בזנות בקמבודיה בפרט. נראה כאילו לנשים הקמריות יש שלוש אפשרויות:

- להתחתן ולשרת את בעליהן.
- לעבוד במפעל בשכר מינימום ובתנאים קשים, ולנסות איכשהו לשרוד.
- לעבוד בזנות בתנאים מחרידים, ולהרוויח מספיק כסף כדי להיות עצמאיות.

היידי הפינגר (Heidi Hoefinger) מראה בספרה, Sex, Love and Money in Cambodia, שיש אפשרות נוספת: Professional Girlfriends, "בנות זוג מקצועיות", נשים שעובדות במועדונים לזרים בקמבודיה. הן מגישות משקאות, רוקדות ומשוחחות עם התיירים, ומפתחות איתם יחסים רומנטיים בתשלום, כולל יחסי מין. חלקן אפילו מתחתנות איתם. נשמע טוב? נשמע רע? תחליטו לבד, רק תזכרו שרוב הקמבודיות נאלצות להתחתן עם גברים מקומיים, שמתייחסים אליהן גרוע יותר ולוקחים את כספן.

הפינגר ראיינה במשך שבע שנים 281 אנשים: 115 נשים שעבדו במועדונים האלה, 124 גברים ו-42 עובדי סיוע, אקדמאים ופקידי ממשל.

בנות הזוג המקצועיות הן כמובן מיעוט בין עובדות המין בקמבודיה. הן צריכות לדעת אנגלית כדי לתקשר עם הלקוחות, וחייבות להיראות טוב מספיק כדי להתקבל למועדונים. הנשים במחקר אמרו שהן נהנות לעבוד במועדונים. לדבריהן, הן הרוויחו כסף, פגשו תיירים נחמדים, ויכלו לשתות ולרקוד כל הלילה.

במערב נוהגים לגנות את תרבות הצריכה הקפיטליסטית, אבל בעיני הנשים הקמבודיות זאת תרבות נחשקת. בזכות התרבות המערבית הן הצליחו להיות עצמאיות, לעשות שופינג ולהרגיש כמו צעירות גלובליות בכל מקום בעולם. מסתבר שיש כאלה שלא חושבות שזה רע.

אבל יש כאלה שכן חושבות שזה רע: נשים מערביות. הן פיתחו את "תעשיית ההצלה", שבמסגרתה הן מתפרנסות דרך עמותות שמנסות לחנך מחדש את הקמבודיות הסוררות. אותן עמותות משתתפות בפשיטות משטרתיות על המועדונים, ומקבלות לידיהן את הנשים העצורות. לפי הפינגר, תעשיית ההצלה היא במובנים רבים שחזור של המסגרות הקולוניאליות, כשהאליטה המערבית הרגישה שזאת אחריותה "להציל" את העניים, חסרי הישע, ה"אחרים". מבחינת הנשים המערביות, נשים במין המסחרי הן תמיד קורבנות חסרות ישע שצריך להציל או לחלץ. הפמיניסטיות הלבנות מתעלמות מקולן של עובדות המין עצמן. את התוצאות הטראגיות תיארתי ברשומה הקודמת.

בניגוד לתעשיית ההצלה, הפינגר רואה את עובדות המין כסוכנות עצמאיות. לטענתה, "נערות הבר" הקמבודיות מתנגדות להגמוניה החברתית, ולא רק דרך הפתיחות המינית שלהן. השופינג שלהן, שמתבטא בקניית סמלי מעמד כמו בגדים ותכשיטים, הוא גם דרך להתריס בפני החברה. בעזרת הסטייל הפרובוקטיבי והזוהר הן מבדילות את עצמן מעובדות המפעלים ומ"הילדות הטובות" - עובדות עמותות, עובדות משרד וסטודנטיות. למעשה, הן דומות בסגנונן לבנות המעמד הבינוני, שרוצות כמוהן להידמות לכוכבות פופ מפורסמות.

השופינג הוא לא רק קניות. הוא דרך ליצור זהות חברתית ותרבותית, וגם אפשרות להתחבר עם עמיתות לעבודה, לחלוק וליהנות. הצריכה היא דרך ליצור קשרים חגיגיים עם נשים רגילות אחרות, וליצור ביחד את התענוגות והריטואלים האוטונומיים של נשיות מהנה (הפינגר היא סוציולוגית, מה שמסביר את השימוש במשפטים מפוצצים כאלה).

ההערצה לתרבות הצריכה עלולה להיראות בעיני פמיניסטיות מערביות ככניעה לקפיטליזם, אך למעשה הנשים האלה חולקות את כספן ורכושן בנדיבות. הן שולחות חלק גדול ממשכורתן למשפחותיהן, ובנות המזל שהתחתנו עם תייר זר או הרוויחו מספיק כסף, פותחות עסקים משלהן ומעסיקות בהם את בני משפחתן.

בנות הזוג המקצועיות גם יצרו אחווה משלהן. כנגד הסטיגמה החברתית הן נהנות מתחושת שייכות ומתמיכה. לדוגמא, הן שומרות זו על ילדיה של זו, מדריכות זו את זו בהתמודדות עם בעלי הבר או עם לקוחות, וחולקות טלפונים, דירות וכסף. כשאחת מהן ראתה את הבגדים התחתונים העלובים של הפינגר, היא העניקה לה בגדים תחתונים מפוארים משלה.

כמובן שלא הכול ורוד בעולמן של בנות הזוג המקצועיות. לא רק שמדובר בעבודה קשה, הן גם צריכות להתמודד עם בעלי המועדונים, עם המשטרה המושחתת, עם הרבה אלכוהול שמסתובב סביבן, וגם עם הלקוחות. כידוע לכולנו, גברים לבנים הם לא מציאה גדולה. כמו כן, דווקא בגלל החיים הטובים יחסית שבנות הזוג המקצועיות נהנות מהן, יש להן גם הרבה יותר מה להפסיד, והלחץ לשמור על היחסים גדול יותר.

למרות החסרונות, אם נסתכל על המצב מנקודת המבט של הנשים המקומיות ולא של תושבי המערב, נגלה שהנישואים המסורתיים בקמבודיה תמיד היו נישואי שידוך ולא כללו אהבה רומנטית. רק לאחרונה הגיעו לקמבודיה ההשפעות המערביות של אהבה ורומנטיקה. כך, בקרב הנשים הקמבודיות יש שילוב של אהבה עם שמרנות – אהבה מבחינתן לא קשורה בהכרח למשיכה, אלא לאדם שדואג להן, מכבד אותן, מעריך ומפרנס אותן. גברים אירופאים נחשבים אצלן למי שממלאים את התכונות האלה טוב יותר ממקומיים (לא כי הלבנים כאלה מוצלחים, אלא כי האפשרויות האחרות גרועות אפילו יותר).

למעשה, נערות הברים הקמבודיות מנסות להידמות לנשים מערביות – להתלבש כמוהן, להרוויח משכורות גבוהות כמוהן, להיות עצמאיות כמוהן, לשתות אלכוהול כמוהן, לצאת כמוהן עם גברים מערביים שקונים להן מתנות, וליהנות כמוהן ממין בטבעיות וגם בלי יחסים רומנטיים – ודווקא אותן נשים מערביות מנסות למנוע זאת מהן, ולהכריח אותן לחזור לאורח החיים המסורתי של מין עם בן הזוג בלבד, כניעה לשליטת הגבר ביחסים, עבודות בשכר מינימום או בחקלאות, ולבוש מסורתי.

בעיניים מערביות כמו שלי, בנות הזוג המקצועיות הן קורבנות, אבל אולי כדאי לשאול מה הן עצמן חושבות? היידי הפינגר עשתה זאת, והתוצאה היא ספר מרתק. כמו שאמרה אחת הנשים במחקר, אחרי שבן-זוגה הקמבודי היכה אותה: "הוא מרביץ לי כי הוא פוחד ממני... אני חזקה כמו נשים מערביות, אני הולכת להילחם בחזרה!"