שרלוט שיין. בתנאים שלה

שרלוט שיין היא אחת האקטיביסטיות הבולטות בארה"ב למען זכויות עובדות מין. רשימת התפוצה שבה כתבה על חייה צברה חמשת-אלפים מנויים, וכשהחליטה לפתוח קמפיין מימון המונים כדי לפרסם את רשימותיה בספר, הקמפיין הגיע ליעדו כבר בתוך 12 שעות.

שיין, טבעונית כבר 16 שנה, יכולה לכתוב באותה רצינות מאמרי נאצה נגד גבריוּת (בצדק!) ונגד שיבולת שועל (לא בצדק!). היא יכולה לשנוא עבודת מין ועדיין לתמוך באי-הפללה. והיא יכולה לכתוב באופן מורכב על גברים: "כל הגברים הם לקוחות. כלומר, אין מאפיין מזהה שבאמצעותו אפשר להבדיל בין גברים שרוכשים מין לבין אלה שמתחמנים אותו בחינם. תחושת הזכאוּת, היכולת להתעלל, האכזריות, החסד, הכֵּנוּת; כולם תמיד שם".

שיין מתארת איך מרגיש מבחינתה מין בתשלום. "הרוב המכריע של הסקס מרגיש שגרתי. כל כך מוּכָּר. קל לעשות סקס וזה לא עניין גדול. או יותר נכון, זה סוג של עניין גדול אבל לא כמו שאנשים עושים מזה. צריך נסיבות מיוחדות כדי שלא ארגיש 'אה, עוד פעם זה'." אבל היא מתארת גם את התחושות הקשות של סקס עם לקוח שהיא שונאת לשכב איתו:

"זה היה כמעט בלתי נסבל. כשהוא גמר חשבתי, 'תודה לאל שזה נגמר, זה נגמר, זה נגמר, זה נגמר, תודה לאל'. ההקלה שלי היתה עוצמתית יותר מהאורגזמה שלו. אני כמעט חסינה לסקס רע בעבודה, אבל להיות איתו הזכיר לי כמה זה מאַכֵּל לתת גישה אינטימית לגופך למישהו שלא היית בוחרת להיות אינטימית איתו.

התחושות אינן כואבות בדרך הרגילה, הפיסית. הן מכאיבות בכך שהן מוחקות כל רצון חוץ מהרצון שזה יפסיק. אין לי חיים חוץ מהרצון שזה ייגמר. אין לי תחומי עניין, אין לי אישיות, אין לי עתיד. אני רק מתפללת לסיום. זה לא כמו להכריח את עצמך ללכת למשרד בבוקר כשמתחשק לך בעצם לישון. זה לא לרחוץ את התחת למטופל שלא שולט בצרכיו. זה מרגיש כמו מבחן פסיכולוגי שתוכנן על-ידי סוציופתים צבאיים. אני כמעט חושבת שכבר עדיף שזה היה בכפייה, מפני שבמקרה כזה הייתי יכולה להיאבק בו. החלק הגרוע ביותר הוא להיות שותפה למעשה. אני נאלצת להשפיל את עצמי ולזייף אורגזמה בזמן שאני סולדת מנטלית מהמגע בינינו.

הוא לא בן אדם רע – זה מה שאני אומרת לעצמי כשאני נאבקת לעשות את הסקס שבעבודה. לפעמים אני אפילו מרגישה אשמה שאני שונאת את זה כל כך. השנאה אינה הגיונית, היא כל כך אינטנסיבית. המעשה הזה פוגע בנשמתי באופן שאין דרך להביע".

יש לה את הדרכים שלה לנסות להתמודד. "הנוגדן לסקס בעבודה אינו הימנעות מסקס. הנוגדן הוא לעשות לפחות אותה כמות של סקס כמו בעבודה, אבל בתנאים שלי, עם האנשים שאני בוחרת".

עובדת המין נמאסה עליה בשלב מסוים. "אני מרגישה יותר ויותר תחושה של חוסר הגינות. השקעתי כל כך הרבה זמן בלעשות סקס שלא רציתי לעשות. ביליתי את כל שנות העשרים שלי ביחסי מין עם גברים מבוגרים שלא היה לי שום קשר אליהם או עניין מיני בהם". נמאס לה: "ישבתי עם דפי החשבון שלי והבנתי שיש לי חסכונות מטורפים. כל כך הרבה שזאת היתה נקודת פרישה אפשרית. אבל מי פורש ממשהו שהוא מרוויח בו כל כך הרבה? ההשקעה הרגשית שלי בלהרוויח עוד ועוד עדיין הניעה אותי. [...] התחלתי להרגיש שהשווי שלי כבן אדם הוא פשוט הסכום שהרווחתי בשנה. אחרי נקודה מסוימת, כבר שכחתי מה משמעות הכסף ומה אני אמורה לעשות איתו".

היא המשיכה לעבוד גם אחרי שמצאה בן זוג מונוגמי. "רציתי לרצות להפסיק לעבוד בזנות יותר ממה שבאמת רציתי. רציתי במידה מסוימת להפסיק, אבל לא מספיק. המוטיבציה העיקרית להישאר בעבודה – כסף – היתה מצד אחד מוצדקת. היכולת להיות המפרנסת העיקרית שלנו בזכות עבודת המין מילאה אותי בגאווה. מצד שני, הכסף היה רק חלק מהעניין. הפסקתי לקבל לקוחות חדשים, ונפטרתי מהלקוחות הקבועים הפחות טובים. אבל רוב הלקוחות הקבועים שלי היו גברים שאכפת לי מהם, שנהניתי בחברתם כי היתה מוּכֶּרת ורגועה. לא הייתי צריכה לזייף כלום בשבילם. הייתי צריכה לפתור את העניין בתוך תוכי, ברמה הרגשית, לפני שאוכל להפסיק לעבוד לחלוטין בעבודת מין".

בהדרגה, הקשר עם מקס, בן זוגה החדש, הפך את עבודת המין לבלתי נסבלת. "העבודה היתה הכי קשה אחרי שהייתי איתו. כשהסקס בעבודה הוצב מול המגע שחשקתי בו עם מקס, הוא עורר בי פאניקה ונרגנות. הסקס בעבודה היה בלתי נסבל מרוב שלא היה רצוי. הכול הרגיש גרוע יותר. לא רציתי לעשות סקס בעבודה יותר, אפילו לא את הסקס הרגיל והלא מאתגר. רציתי לעשות רק סקס מופלא, עם מקס".

"לפני כמה חודשים, בזמן שלקוח נגע בי, מחשבה בסיסית עשתה את דרכה לראשי: יכולים להיות לי חיים שבהם לעולם לא אצטרך לשאת את המגע של מישהו אם אני לא רוצה אותו. היופי הטהור של הרעיון הזה היה כל כך גדול שלא יכולתי לקחת אותו ברצינות. זה היה כמו להסתכל בשמש, ואני הסטתי את מבטי".

"חופש הרגיש פעם כמו האפשרות להרוויח כסף עבור עבודה מינית שאחרת לא היתה מוערכת. עכשיו דווקא לעשות סקס בחינם מרגיש כמו חופש. עכשיו החופש הוא לא לחוות סקס בתור עבודה."

והיא אכן נהנית מהחופש. "זה סוף כל כך בנאלי לממואר על זנות. את פוגשת גבר, מתאהבת, פורשת מהעבודה, יודעת שהזנות שייכת לגמרי לעבר, נקודה, ביי ביי. מקס היה הסוף הטוב שלי. התחלתי אפילו להאמין במונוגמיה. אני כזאת קלישאה של עובדת מין".

בלגיה

הזנות בבלגיה חוקית. כל מה שמסביב לה אסור: שידול לזנות, ניהול מכון ליווי, השכרת דירה וכו'. עם זאת, לכל מועצה מקומית יש תקנות אחרות, כך שבחלק מהערים מותר לעבוד בזנות רחוב ובחלק לא, בחלקן קיימים חלונות אדומים ובחלקן לא, בחלקן יש מועדוני "אירוח" ובחלקן לא. בקיצור, המצב החוקי מסובך מכדי לסכם אותו, ותוכלו לקרוא עליו יותר כאן. הרשומה הזאת תעסוק במצבן של עובדות המין עצמן, על-סמך מחקר מ-2011 בהשתתפות 543 עובדות מין בבריסל, אנטוורפן, שרלרואה, גנט וליאז'.

המחקר כלל נשים בלבד. הן הגיעו מכל זירות הזנות, אבל 71% מתוכן היו אזרחיות בלגיה, ולכן המחקר אינו מייצג בהכרח את מצבן של עובדות המין המהגרות במדינה. הוא כן מייצג את ההבדלים המשמעותיים בין זירות הזנות השונות.

הגיל הממוצע של המשתתפות במחקר היה 36. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 26, גיל הכניסה החציוני 24. 6% התחילו לפני גיל 18, רובן בזנות רחוב. 

מצב כלכלי: 31% נהנו ממצב כלכלי טוב, ובדיוק אותו אחוז סבלו ממצב כלכלי רע. 38% היו במצב כלכלי בינוני.

בזנות רחוב 47% סבלו ממצב כלכלי רע ו-42% ממצב כלכלי בינוני, לעומת העובדות במועדונים ובליווי, שכמעט 60% מהן נהנו ממצב כלכלי טוב.

שעות עבודה: המשתתפות במחקר עבדו בממוצע 31 שעות בשבוע. 

כמעט מחצית מהמשתתפות עבדו 6-5 ימים בשבוע, ושליש עבדו 4-3 ימים בשבוע.
כמעט מחצית מהמשתתפות עבדו בין ארבע לשבע שעות ביום, ו-41% עבדו שמונה שעות ביום ומעלה. 

שעות העבודה תלויות במקום העבודה. 79% מהעובדות במועדונים עבדו יותר משמונה שעות ביום, ולעומתן 66% מהעובדות בליווי עבדו פחות משלוש שעות ביום.

שעות העבודה כוללות גם שעות ארוכות של שעמום בהמתנה בין לקוח ללקוח, ומרואיינות רבות אמרו שזהו החלק הקשה ביותר בעבודה. למרות שעות העבודה הארוכות, החציון הוא רק 2.5 לקוחות ביום.

תנאי עבודה:88%  מהנשים אמרו שהן קובעות בעצמן את שעות העבודה שלהן. כל העובדות בליווי ובחלונות יכולות לקבוע את שעות העבודה בעצמן, ואילו בברים ובמועדונים רק 66% קובעות עצמאית את זמני העבודה (האחרות נאלצות להסכים לתנאי המועדונים אם הן רוצות לעבוד בהם).

94% נהנות מחופש מוחלט לקבוע איזה אקטים מיניים יבצעו ואיזה לא. רק שתיים מהמשתתפות אינן יכולות לקבוע זאת בעצמן, שתיהן בזנות רחוב.

86% יכולות לקבוע בחופשיות מוחלטת איזה לקוחות יקבלו ואיזה לא. רק ל-3% אין כמעט חופש לסנן לקוחות (לא בגלל כפייה פיסית, אלא בגלל לחץ כלכלי או תחרות עם עובדות מין אחרות).

במילים אחרות, רוב עובדות המין יכולות לקבוע בעצמן מתי יעבדו, עם מי יעבדו ואיך יעבדו, פריווילגיה שאין ברוב העבודות שאינן עבודת מין, שבהן הנשים נאלצות לציית לקביעות הבוסים שלהן ביחס לשעות העבודה, המשימות והלקוחות. זה כמובן לא אומר שעבודת מין היא נפלאה, ולא רק בגלל השעמום בין לקוח ללקוח והעבודה הקשה.

המשתתפות במחקר אומרות שהבעיה העיקרית בעבודה היא הסטיגמה נגדן. בנוסף הן מתלוננות על המדיניות החוקית הנקבעת ללא התייעצות איתן - בעיקר הסגירה של רובעי אורות אדומים, האיסור על זנות רחוב והתשלומים הגבוהים שהן נאלצות לשלם כדי לעבוד במקומות חוקיים. 

הבעיה השלישית שעובדות המין מציינות היא השלכות השימוש בסמים.

30% מעובדות המין במחקר סובלות מתלות באלכוהול או בסמים. ככל שהנשים היו מבוגרות יותר ועבדו בזנות יותר שנים, כך הן השתמשו יותר בסמים. העובדות בחלונות השתמשו בהם פחות מכולן, ואילו העובדות בזנות רחוב ובמועדונים יותר מכולן. הן אומרות שהסמים והאלכוהול הופכים את העבודה לקלה יותר, אם כי רובן מעדיפות להשתמש בהם דווקא אחרי העבודה כדי להירגע. רוב השימוש באלכוהול במקום העבודה נעשה ביחד עם הלקוחות, שרוצים לשתות או לקחת סמים ביחד עם הנשים, ו-45% מתוכן מסכימות לפעמים כדי לא לאבד את הלקוחות.

15% מהמשתתפות משתמשות בקביעות בסמים קשים, רובן בזנות רחוב. בזמן שחמישית מהעובדות בזנות רחוב הזריקו סמים בחודש שלפני המחקר, אף לא אחת מהעובדות בזירות הזנות האחרות עשתה זאת.

16% מעובדות המין פיתחו תלות באלכוהול: 6% מהעובדות בחלונות, 29% במועדונים ו-22% ברחוב.
14% בתרופות הרגעה: 11% מהעובדות בחלונות, 8% במועדונים ו-21% ברחוב.
10% בקוקאין: 4% מהעובדות בחלונות, 14% במועדונים ו-25% ברחוב.
7.5% בקנאביס: 2.5% מהעובדות בחלונות, 6% במועדונים ו-12% ברחוב.

כמו שאפשר להבין, השימוש בסמים בקרב עובדות מין נרחב בהרבה ביחס לשאר האוכלוסייה, אבל רובן אינן משתמשות בקביעות בסמים. כמו כן, יש הבדלים ניכרים בין זירות הזנות השונות, מה שמראה כמה קל לעוות נתונים לטובת אג'נדה כלשהי אם בוחרים להתמקד רק בזירה מסוימת.