עוד נתונים ומיתוסים על זנות

כלי התקשורת והפוליטיקאים ממשיכים להפיץ סטיגמות מוטעות על זנות, ובלוג זה ימשיך להפריך אותן. הנתונים ברשומה מתייחסים בעיקר למדינות מערביות שבהן הזנות חוקית או חוקית בתנאים מסוימים. במדינות עניות ובמדינות שבהן הזנות אינה חוקית, מצבן של עובדות המין גרוע בהרבה, ותוכלו למצוא עליהן רשומות רבות באינדקס הרשומות.

[אתעלם כאן מהמחקר שנערך בישראל למרות שהוא תומך בחלקו בנתונים, משתי סיבות: ראשית, הוא אינו אמין מפני שרוב הראיונות נערכו פנים מול פנים בין חוקרים גברים לעובדות מין, שיטת מחקר שעוד לא נתקלתי בה. ספק אם עובדות מין יספרו במצב כזה מה הן באמת חושבות; ושנית, מכיוון שבישראל אין אפשרות חוקית לעבוד בזנות תחת קורת גג, לכן מצבן של עובדות המין כאן פחות טוב מאשר במדינות שבהן הזנות חוקית.] 

"עובדות המין תומכות בחוק להפללת הלקוח"

בבריטניה, רק 2% מעובדות המין תומכות בהפללת הלקוח. בדנמרק6% . בצרפת, 98% מתנגדות להפללת הלקוח. בסן-פרנסיסקו, רק 6% מעובדות המין חושבות שמכוני ליווי צריכים להיות לא חוקיים. בוונקובר, קנדה, אף לא עובדת מין אחת תמכה בהפללת הלקוח. ואין חכמות כבעלות ניסיון: רק 11% מעובדות המין בשבדיה אומרות שהפללת הלקוח הייתה טובה בשבילן.

כמו המשתתפות במחקרים, גם כל איגודי עובדות המין הגדולים ברחבי העולם מתנגדים להפללת הלקוח. לדוגמא, 65,000 החברות באיגוד עובדות המין של קולקטה, 25,000 החברות באיגוד עובדות המין של תאילנד, אלפי החברות באיגוד עובדות המין של הרפובליקה הדומיניקנית בראשות ז'קלין מונטרו, איגוד עובדות המין של ניו-זילנד ואיגודים רבים אחרים.

"רוב עובדות המין נאלצות לעבוד בכפייה"

בבריטניה, פחות מ-1% מעובדות המין התחילו לעבוד בזנות בכפייה. 5% עבדו אי פעם בשביל מישהו ששלט בהן.  

בניו-זילנד לא התגלו מקרים של סחר בנשים מאז האי-הפללה. 
גם לא במחקר בניו סאות' וויילס, אוסטרליה.

בדנמרק, 4% מעובדות המין נאלצו לעבוד בכפייה.

בשווייץ, 1.6% עובדות בזנות בגלל כפייה.

"עובדות מין הן חסרות השכלה"

בבריטניה, 30% מעובדות המין סיימו לימודים אקדמיים ו-23% סיימו לימודי מקצוע. 
בדנמרק, ל-39% יש השכלה אקדמית, ו-14% סיימו לימודי מקצוע כלשהו מעבר לתיכון.
בניו-זילנד, ל-38% מעובדות המין יש השכלה על-תיכונית, ול-41% מעובדות המין המהגרות יש השכלה גבוהה.
באוסטרליה, ל-38% יש השכלה על-תיכונית.
בקנדה לפני הפללת הלקוחות, 67% סיימו תיכון ול-15% היתה השכלה גבוהה.
בשבדיה, למחצית מעובדות המין המקומיות יש השכלה על-תיכונית, ול-22% תואר אקדמי.
בבלגיה, ל-23% יש השכלה גבוהה.

"לעובדות מין יש עשרות לקוחות ביום"

בבריטניה, לעובדת מין ממוצעת יש 15 לקוחות בשבוע.
בהולנד, לעובדת מין ממוצעת יש 20 לקוחות בשבוע.
בשוייץ, 13.5 לקוחות בשבוע.
בזנות החוקית באוסטרליה, 15 לקוחות בשבוע.
בדנמרק, לעובדת מין ממוצעת יש 3.75 לקוחות ביום עבודה.

"אף אישה לא רוצה לקיים יחסי מין בתשלום"

בניו-זילנד, 39% אמרו שהן נהנות מהמין עם רוב לקוחותיהן.
בזנות תחת קורת גג בוונקובר, 48% אמרו שהן נהנות מהעבודה. 
בשווייץ, 37% אוהבות את העבודה.
בדנמרק, 47% מעובדות המין החלו לעבוד בזנות בעקבות סקרנות מינית.
בשבדיה, 42% מהנשים המקומיות עבדו בזנות בעקבות סקרנות מינית, ו-33% גם בשביל ריגוש מיני.
בבריטניה, 18% מעובדות המין נהנות מהמין עם הלקוחות.

"עובדות מין שונאות את הלקוחות שלהן"

בבריטניה, 34% מעובדות המין נהנות להיפגש עם אנשים חדשים בעבודתן, ו-29% נהנות לשמח לקוחות.
בחלונות האדומים באמסטרדם, 84% מהנשים מרוצות מהלקוחות שלהן. 
בקנדה, רוב מוחץ של עובדות המין באוטווה אמרו שהיחסים עם הלקוחות חיוביים, וכך גם בוונקובר.
בשבדיה, רוב עובדות המין המקומיות מרוצות מהקשר עם הלקוחות, ורק 10% אומרות שהלקוחות גורמים להן להרגיש רע.
בין עובדות המין באוסטרליה, 60% מהמקומיות ו-48% מהמהגרות היו מעדיפות שיהיו להן יותר לקוחות, ורק 15% היו רוצות פחות לקוחות.


האם הנתונים ברשומה זו מייצגים את כל עובדות המין בכל סוגי הזנות? כמובן שלא. לעובדות מין יש חוויות שונות ורצונות שונים, בכל מקום ובכל זמן. מה שחשוב הוא להכיר בשוני הקיים במצבן של עובדות המין. ואולי כדאי גם להפסיק להתבסס רק על מחקרים שנוגעים לזנות רחוב לא חוקית, כמו שעושים גורמים מסוימים בישראל.

זנות ועבודת מין בדנמרק: תמונת מצב

אנחנו ממשיכים במסעותינו סביב העולם, והפעם אתייחס למצב עובדות המין בדנמרק. הנתונים מגיעים מתוך מחקר מקיף של ממשלת דנמרק. לאור החוק להפללת הלקוח בשבדיה, נורבגיה ואיסלנד, הדנים רצו לבדוק האם ראוי לחוקק חוק דומה גם אצלם, ובכלל לבדוק מה מצבן של עובדות המין במדינה. המחקר מעניין ואמין, ואביא כאן את הנתונים המעניינים ביותר מתוכו.

הפללת הלקוח

89% מעובדות המין מתנגדות להפללת הלקוח, ורק 6% תומכות בה.

52% חושבות שהחוק יקשה עליהן לדווח על אלימות, 78% חושבות שהזנות תרד למחתרת, ורק 7% חושבות שהסחר בנשים ייפסק.

במקרה שהחוק יקודם בכל זאת, 11% בלבד אמרו שיפסיקו לעבוד בעבודת מין. 47% ימשיכו כרגיל, ו-46% יקפידו להתחבא טוב יותר מהמשטרה.

גילאים

7% בין גיל 17 ל-20

15% בין 21 ל-25

15% 30-26

12% 35-30

18% 40-36

33% מעל גיל 40

החציון הוא 36.

השכלה

21% סיימו עד עשר שנות לימוד (40% מעובדות הרחוב).

19% סיימו 13 שנות לימוד (בדנמרק זה אומר שהן סיימו תיכון והכשרה לקראת לימודים גבוהים).

14% סיימו לימודי מקצוע כלשהו.

39% הן בעלות השכלה אקדמית (שלוש או יותר שנות לימוד באוניברסיטה).

7% לא ענו.

גיל הכניסה לזנות

גיל הכניסה החציוני לזנות הוא 27.

פחות מ-1% התחילו לפני גיל 14.

פחות מ-2% התחילו לפני גיל 16.

בסה"כ, 7.5% התחילו לפני גיל 18.

78% התחילו אחרי גיל 20.

סיבות לכניסה לזנות

כסף: 85%

הכירו מישהי שעבדה בזה ורצו לנסות גם: 30%

סקרנות מינית: 47%

צורך בהכנסה נוספת: 38%

תנאי מחייה בסיסיים: 22%

מימון התמכרות: 8% (54% מזונות הרחוב. אצל השאר זה פחות מ-2%)

הזדמנות טובה להרוויח כסף: 44%

אהבה לקהילת עובדות המין: 21%

כפייה: 4%

לחץ כלכלי או מחסור בכסף : 8%-6%

חוסר יכולת למצוא עבודה אחרת: 4%

מספר לקוחות ביום

נערות ליווי: 2 לקוחות ביום

זנות רחוב: 4

מכון ליווי: 5

ממוצע כללי: 3.75

החציון במכוני ליווי: 30 לקוחות בחודש. הממוצע: 40 (עמוד 208).

שימוש בקונדומים

80% משתמשות תמיד בקונדום. 15% רוב הזמן.

זנות רחוב (רק 57% משתמשות תמיד) וזנות גברים (רק 62%) מורידות את הממוצע.

אלימות

21% חוו אלימות פיסית בשנה האחרונה (72% מזונות הרחוב).

12% חוו אלימות פסיכולוגית.

הכנסה

עבודת מין היא העבודה הראשית של מחצית מעובדות המין. עבודת מין היא מקור ההכנסה העיקרי של  66% מהעובדות ברחוב ובמכונים. לעומת זאת, יותר מ-50% מנערות הליווי מתפרנסות מעבודה אחרת, ועבודת המין היא מקור הכנסה משני בשבילן.

הכנסה ממוצעת: 3658 דולר.

חציון: 3048 דולר.

נתונים נוספים

רוב עובדות המין אמרו שהיחסים עם המשטרה חיוביים.

חלקן אמרו שהלקוחות הטובים שלהן מתוקים, ושהן היו שוכבות איתם בחינם. לקוח טוב הוא אחד שלא מבטיח "להציל" אותן.

ב-2003 עבדו בדנמרק לפחות 3886 נשים בזנות. ב-2014 רק 2900. השיא היה ב-2008, עם 5679 עובדות מין, ומאז יש ירידה הדרגתית וקבועה (עמוד 9).

לאור העדויות הברורות במחקר, החוקרות הגיעו למסקנה שהחוק להפללת הלקוח רק יפגע בעובדות המין בדנמרק, והמליצו שלא להחיל אותו במדינה.

ביקורת ספר: נשים מופקרות / שולמית אלמוג

שולמית אלמוג היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה. בספרה היא עוסקת בעיקר ב"מס הקלון החברתי", הסטיגמה שפוגעת בעובדות המין. טענתה הבסיסית של אלמוג היא שבמין בתשלום כלשעצמו אין משהו רע, ואין סיבה שתהיה סטיגמה נגד זונות. אולם בחברה שלנו, שבה זונות סובלות מסטיגמה שלילית, צריך לאסור על קניית מין בתשלום, משום שהקלון החברתי שמוטל על זונות הינו כבד מדי. לכן היא תומכת בהפללת לקוחות זנות.

לטעמי, אלמוג עושה שלוש טעויות בסיסיות: ראשית, בטענתה הבסיסית שצריך לאסור על פעילות כלשהי בגלל יחסה של החברה ההגמונית כלפיה; שנית, בכך שהיא מפיצה בספר נתונים מסולפים, שרק מחזקים את הסטיגמה נגד זונות; ושלישית, בעובדה שהיא כמעט ולא מתייחסת לעובדות המין עצמן, ומסתפקת ביחס החברה אליהן. בכך היא מחזקת את הסטיגמה לפיה עובדות המין אינן מסוגלות לדבר בעד עצמן ולקבל החלטות רציונליות.

אתחיל בטענה הבסיסית והחשובה ביותר מבחינת אלמוג, לפיה צריך לאסור על זנות בגלל יחס החברה לזונות.

בתקופה שבה חייתי בפרגוואי, זכיתי להכיר עובדות מין טרנסיות. לא קל להיות עובדת מין טרנסית בפרגוואי, מדינה שוביניסטית וטרנספובית. לא משנה כמה גרוע היחס לנשים בזנות בישראל (והוא גרוע), הסטיגמה כלפי טרנסיות ועובדות מין בפרגוואי גרועה בהרבה. בניגוד לסטיגמה, הנשים האלה היו חכמות יותר ממני, אמיצות יותר ממני, התרחקו מסמים והכירו את החיים האמיתיים טוב בהרבה ממני ומפרופסור אלמוג. הן היוו מודל פמיניסטי אמיתי בשבילי: נשים אמיצות, שהיו יכולות להיכנע לתכתיבי החברה, לעבור כגברים ולעבוד בשכר מינימום כמו כל תושבי פרגוואי, אבל העדיפו ללכת עם הנשיות שלהן עד הסוף, למרות העוני ויחס החברה.

אלמוג, מתברר, לא חושבת כמוני. מבחינתה, החברה ההגמונית היא זו שצריכה לקבוע את גורלן, ואם החברה טרנסופבית וזנותופובית, הרי שהן צריכות להיכנע, לעבור כגברים ולשרת את הממסד בשכר מינימום. במקום להתנגד לחברה ההגמונית, אלמוג מעדיפה להיכנע לה. 

שיא טענתה של אלמוג מגיע בעמודים 82-81, אחרי דיון בהטרדות מיניות:

"כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו נגיעה לא רצויה באישה או אפילו אמירה שעשויה להתפרש כבעלת אופי מיני נחשבות למעשים של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש נשים שמסכימות, ואפילו בוחרות, שייעשו בהן מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר תמורת גמול שהוא לעתים נמוך מאוד?"

כלומר, אלמוג טוענת שלא יכול להיות שנשים יבחרו לעשות מעשים שהחברה רואה בהם כפוגעים בכבודן. כדי להבהיר את התנגדותי לטענתה של אלמוג, תרגמתי את דבריה להומופובית: "כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו חדירה אנאלית נחשבת למעשה של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש גברים שמסכימים, ואפילו בוחרים, שייעשו בהם מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר ועוד בחינם?"

אלמוג מרחיבה בעמוד 65: "גם רובן של אותן נשים המדווחות על רצון אמיתי לעסוק בזנות אינן יכולות למלט את עצמן מהקלון החברתי המכתים כל אישה העוסקת בזנות בין שהיא מצהירה על עצמה כבוחרת ומועצמת, ובין שהיא טוענת שלא היתה לה ברירה ושהיא חווה השפלה." כלומר, מבחינת אלמוג, גם אם יש נשים אמיצות שלא מוכנות להיכנע לקלון החברתי, צריך לאסור עליהן לעסוק בזנות בגלל... הקלון החברתי.

אבל רגע, מי הם אלה שמטילים על הזונות את הקלון החברתי? ובכן, כאן באה לידי ביטוי הערצתה של פרופסור אלמוג לממסד ההגמוני. את היחס ההיסטורי של החברה לזנות מביאה אלמוג דרך מחזה של ג'ורג' ברנרד שו וספרים של אנטון צ'כוב, רולן בארת, לאה גולדברג ויעקב שבתאי. במילים אחרות, ה"חברה" של אלמוג היא חברה של אליטות לבנות, וגבריות ברובן. היא מתעלמת מהיחס האוהד יחסית של המעמדות הנמוכים לעובדות המין במאה ה-19, ולוקחת בחשבון רק את האליטה החברתית שהיא עצמה שייכת אליה.

לדוגמא, אלמוג מתעלמת מהמחזות של מאי ווסט, למרות הצלחתם הגדולה בתחילת המאה העשרים בארה"ב. לפי ד"ר קריסטן פולן בספרה ,Actresses and Whores הגיבורות ששיחקה ווסט עבדו בזנות, קבעו את החוקים שלהן, היו אלה שהכתיבו ללקוחות מה הן רוצות לעשות, ונשארו עצמאיות מינית וכלכלית. בזמן שהעם העריץ את ווסט, הממסד הבורגני התנגד להצגותיה של ווסט ואף דאג לכליאתה בעוון הצגת תועבה.

האנתרופולוגית ד"ר לאורה אגוסטין כתבה בספרה Sex at the Margins על היחס של הבורגנות כלפי עובדות המין באותה תקופה: "נשות מעמד הפועלים, שמתוכו הגיעו הזונות, תמכו באחיותיהן הזונות והבינו את מניעיהן. רבות מהזונות קיימו בינן לבין עצמן יחסים לסביים, אחרי שלמדו להכיר את הצביעות הגברית הבורגנית. כמובן שאותם בורגנים שנאו את הזונות, שיצרו מעמד של נשים עצמאיות חברתית וכלכלית." אותה בורגנות היא המיליה החברתי שממנו הגיעו שולמית אלמוג והסופרים שהיא מצטטת. מבחינתה, זהו המיליה שמייצג את החברה כולה.

הדוגמאות הבאות שאלמוג משתמשת בהן כדי להוכיח את הקלון: מערכת המשפט (כלומר, שוב הממסד), וסרטים. ובאיזה שני סרטים היא בחרה? "לחיות את חייה" של ז'אן לוק גודאר, ו"אישה יפה" מאת גארי מרשאל. שוב, מדובר בשני גברים לבנים ועשירים. עובדת המין מליסה גרנט כתבה על השימוש של מתנגדי הזנות בסרט "אישה יפה": "הדגש שלהם על מיתוג הזנות בתרבות הפופ מאפשר למתנגדי הזנות להשאיר את הקרב שלהם במסגרת של הייצוג." ואכן, זה בדיוק מה שעושה אלמוג במהלך הספר. היא מתמקדת בייצוג של הזנות בתרבות, ועוד בתרבות הגברית ההגמונית, ושוכחת לבדוק מהי מציאות החיים האמיתית של עובדות המין. 

אלמוג לא רק מתעלמת מהמציאות, היא גם יוצרת מציאות משל עצמה בעזרת נתונים מסולפים על עובדות המין. סילוף הנתונים מגיע לשיא בפרק על החוק להפללת הלקוח בשבדיה. בעמוד 110 אלמוג טוענת: "על פי הנתונים הקיימים, מספר הנשים העוסקות בזנות בשבדיה ירד בשני שלישים." ומה מראי המקום שלה? הראשון הוא דבריו של השגריר השבדי בישראל ב-2003, שאותם היא מצטטת:

"Experience from the first years of this law has in the evaluation of the police and social agencies been positive. There is a general assessment that the number of prostitutes in Sweden as a result of this legislation has diminished. It is difficult to say of course and give a precise figure but it is clear that it has reduced the number of prostitutes."

גם אם נתעלם מכך ששגריר שבדיה אינו בהכרח מקור אמין, הרי שהוא עצמו אומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות. המקור השני של אלמוג מוכיח שהיא פשוט מטעה בכוונה. המקור הוא מאמרה של גונילה אקברג, The Swedish Law that Prohibits the Purchase of Sexual Service, עמודים 1194-1193. במאמר זה, בדיוק באותם עמודים שמציינת אלמוג, נכתב: "מעריכים שמספר הנשים בזנות ירד מ-2500 ב-1999, לפני כניסת החוק לתוקף, ללא יותר מ-1500 נשים בשבדיה ב-2002."

כלומר, לפי אקברג, מספר עובדות המין ירד ב-40%, לא ב-66% כפי שטוענת אלמוג.

יש לציין שאקברג העדיפה לכתוב נתונים על-סמך "שיחות אישיות" עם כמה פקידים, והתעלמה ממחקרים שהראו דווקא שמספרן של עובדות המין בשבדיה לא ירד.

ובכן, הטענה של אלמוג, לפיה מספר הנשים בזנות ירד ב-66%, מתבססת על אדם אחד שאומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות, ושלושה אנשים שאומרים שמספר הנשים ירד ב-40%.

סילופי הנתונים של אלמוג מופיעים גם בהקשרים אחרים. בעמוד 63 היא טוענת: "מחקרים על נשים העוסקות בזנות מעלים, כי את החוויה המינית הראשונה שלהן הן חוו בגיל צעיר מאוד, וברוב המקרים היא היתה חוויה של אונס. רבות מהן היו מכורות לסמים לפני שהתחילו לעסוק בזנות, ורבות אחרות התמכרו להם בעקבות העיסוק." מראה המקום שלה:

Vendita Carter and Evelina Giobbe,"Prostitution, Racismand Feminist Discourse", Prostitution and Pornography (Jessica Spector[ed.], Stanford University Press, 2006). 17, 24

אולם המאמר  של קרטר וג'יובה הוא בכלל תמלול של הרצאה שנכתב כבר ב-1999, ואפילו בו הנתונים הם בכלל ממחקר אחר, שנערך על זנות קטינים ("Kerry Weisberg, "Children of the Night, a study of Adolescent Prostitution) ב-1985.

לא רק שאלמוג לא ציינה נכון את מראה המקום שלה, היא גם "שכחה" להזכיר שהנתונים בו מתייחסים לזנות קטינים בלבד. כך אלמוג שוב מחזקת את הסטיגמה על נשים בזנות.

במקרים הנ"ל אלמוג לפחות סיפקה מראי מקום. ברוב המקרים היא לא טרחה לעשות זאת. כך היא קובעת בעמוד 62: "שורה של בעיות גופניות המאפיינות את העיסוק הזה, וביניהן, בין השאר, מחלות מין, בעיות גינקולוגיות ובעיות בבריאות הפה; ושאצל נשים רבות העוסקות בזנות אובחנה גם אבחנת לחץ פוסט-טראומתי, ורבות מהן מדווחות על כאב נפשי."

לא במקרה אין מראי מקום לטענות האלה. כל אותן בעיות נמצאו בעיקר במחקרים על זנות רחוב וזנות לא חוקית. לעומת זאת, בזנות חוקית עובדות מין לא בהכרח סובלות מהפרעות נפשיות יותר מנשים אחרות, וסובלות ממחלות מין פחות מנשים אחרות. במילים אחרות, שולמית אלמוג קובעת סטיגמה מוטעית על נשים בזנות, ואז משתמשת באותה סטיגמה כדי לטעון שצריך לאסור על זנות.

לאחר שסילפה נתונים על עובדות מין ועל הפיתרון הרצוי (החוק להפללת הלקוח), אלמוג יכולה להשתיק את עובדות המין עצמן. בעמוד 14 למשל, היא כותבת: "מאז שנות השמונים של המאה העשרים חדרו גם לשפה העברית, בעקבות חידושים בשפה האנגלית, ביטויים כמו 'תעשיית מין' (sex industry) או 'עובדת מין' (sex worker), שבאמצעותם מבקשים להקנות לעיסוק בזנות מעמד לגיטימי." אלמוג כל כך מזלזלת בעובדות המין, שהיא לא מוכנה אפילו לתת להן את הקרדיט על המונח "עובדת מין", אף-על-פי שמדובר במונח שטבעה עובדת מין, קרול ליי, כבר ב-1978. ליי היא פעילה ידועה לזכויות עובדות מין, ואף כתבה ספר חשוב על הנושא ועל חייה. ספק אם אלמוג לא מכירה אותה. סביר יותר שאלמוג פשוט לא מכירה בה.

אלמוג לא מכירה בעובדות המין, ולכן גם לא מקשיבה לרצונותיהן ולצרכיהן. היא עושה זאת כבר בהקדמה, שבה היא מצטטת את סימון דה בובואר: "הזנות השכיחה היא מקצוע עגום, שבו האישה, המנוצלת מינית וכלכלית, חשופה לעריצות המשטרה, לפיקוח רפואי משפיל ולגחמותיהם של הלקוחות, מוּעדת לזיהום, למחלות ולעוני, ואכן מושפלת לדרגת חפץ", וטוענת: "מאז לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור."

אכן, לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור, אך לא בגלל הזנות כשלעצמה, אלא בגלל החוקים נגד זנות שאלמוג תומכת בהם: היא מודה שהן חשופות לעריצות המשטרה, אך מתעלמת מהעובדה שהחוקים נגד זנות הם אלה שחושפים אותן לעריצות המשטרה; היא מודה שהן חשופות לגחמותיהם של הלקוחות, אך מתעלמת מהעובדה שדווקא החוק להפללת הלקוח גורם להן להיות נואשות מספיק כדי לקבל לקוחות מסוכנים; היא טוענת שעובדת המין השכיחה מוּעדת לזיהום ולמחלות, ומתעלמת מהעובדה שהחוק להפללת הלקוח מונע מהן להשתמש בקונדומים (מפני שהמשטרה מחרימה אותם בתור ראיות לקיום יחסי מין); וכמובן, אלמוג טוענת שעובדת המין הממוצעת מוּעדת לעוני, ושוכחת שהעוני הוא הסיבה לזנות, לא להיפך, ושמטרת החוק להפללת הלקוח היא להפחית את מספר לקוחותיהן כדי להפוך אותן לעוד יותר עניות.

לסיכום, פרופסור שולמית אלמוג, בספר שיצא בהוצאת משרד הביטחון, משקפת את עמדת הממסד הבורגני, הלבן וההגמוני. אלמוג לא חושבת שצריך לשנות את הממסד, אלא את קבוצת המיעוט שהוא מקפח; היא לא מעריכה את מי שנלחמים בממסד, ודורשת להפוך אותם למשרתיו; היא מדברת נגד הסטיגמה על עובדות מין, אך למעשה עסוקה בחיזוקה. 

זונות בבית האלוהים

ב-17 בנובמבר, 1982, קולקטיב עובדות המין באנגליה התנחל בכנסיית הולי קרוס, בשכונת קינג'ס קרוס שבלונדון. ההתנחלות נמשכה 12 ימים. בפעולה זו הן דרשו שהרשויות המקומיות והחברה בכללה יעמדו לצד הזונות בסכסוך שלהן עם המשטרה. זהו סיפורן, כפי שסיפרה אותו הפעילה הפמיניסטית סלמה ג'יימס, הדוברת דאז של הקולקטיב ואחת המשתתפות בפעולה.

אפשר ומומלץ לקרוא את המאמר המלא, Hookers in the House of the Lord, בתוך הספר Sex, Race and Class.

האידיאולוגיה

באותם זמנים, הנטייה האנטי-פורנוגרפית דרשה שליטה גדולה יותר של הממסד (המשטרה) בחומרים מיניים. במקרים רבים היא תקפה לא רק את תעשיית המין אלא גם את מי שמועסקות על-ידה. ג'יימס מסבירה:

"אין עובדים אחרים, במיוחד אם מדובר בנשים, שמבוטלים בצורה כזאת על ידי תנועת הנשים. אם זונות ועבודתן כה שונות מנשים אחרות ועבודתן, אז ההשתלטות על הכנסייה היא רק אנקדוטה אקזוטית, ולא פעולה פמיניסטית שיש לה חשיבות כללית. הרשו לי אם כך לציין את המובן מאליו: נשים שעובדות בתעשיית המין הן עובדות. יש להן את העבודה הזאת מאותה סיבה שלעובדות אחרות יש את העבודה שלהן: פרנסה.

זה נכון שעובדות מין מוכרות שירות שכולנו מקוות שיהיה קשור לאינטימיות ולתחושה אישית עמוקה. אבל פמיניסטיות מתקשות להודות, שהמיניות מתוארת באור רומנטי כדי להסוות את העובדה שמיניות היא לפעמים טרגדיה או אכזבה או סכנה – או כל אלה – עבור נשים. ולפעמים היא גם עבודה.

קולקטיב עובדות המין האנגלי טען תמיד, שיש הרבה יותר שיקולים כלכליים ביחסים המיניים שלנו ממה שרובנו מוכנות להודות. הסירוב הזה להודות בקשר בין מין לכסף בחיינו האישיים יכול להתבטא בדעה קדומה נגד זונות, שהעבודה שלהן היא לחבר בין השניים. הדעה הקדומה הזאת, נגד נשים שמפשיטות מהמין חלק מהמיסטיקה הרומנטית שלו, מקבלת חיזוק דרך המעמד הלא חוקי של אותן נשים."

מרד פמיניסטי

מבחינת ג'יימס וחברותיה, עובדות המין ממשיכות מסורת ארוכה של מורדות לא חוקיות. לפני שאיגודי עובדים היו חוקיים, כל חבר איגוד היה לא חוקי, פושע וככל הנראה שנוא. כל מהגרת שחצתה גבול בינלאומי בגלל סיבות שממשלות לא מאשרות – להפגין למען שלום, או לדרוש חלק בעושר כמו שעשו נשים וגברים מהעולם השלישי – אינה חוקית. בתור עובדות לא חוקיות, נשים בזנות הן חלק מהמסורת הלא חוקית הזאת. הן מקבלות משכורות גבוהות יותר ממה שנשים אמורות לקבל, עבור עבודה שנשים אמורות לעשות בחינם.

בכניסה לכנסיית הולי קרוס, הקולקטיב האמין שהוא פותח את הדלתות לא רק בשם הנשים בזנות אלא בשם מיליוני הנשים שמופללות יותר ויותר בעקבות המשבר הכלכלי: נשים שנאלצות לגנוב ולרמות את רשויות הרווחה, נשים שנאלצות לגלות דרכים חדשות לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן (בגלל האבטלה הקשה בצפון אנגליה בזמן שלטונה של מרגרט תאצ'ר, הנשים שהגיעו משם כדי לעבוד בזנות נקראו "הבנות של תאצ'ר"). בקביעת עמדה בעד כל אישה שמופללת בגלל סירובה לעוני, ובהגנה על הזכויות שלה, ההתנחלות היתה רגע של כוח בשביל כל הנשים.

החוקים

החוקים בבריטניה, אז והיום, דומים לחוקים בישראל: לכאורה הזנות חוקית, למעשה כל מה שקשור אליה נמצא מחוץ לחוק. השידול אסור; שכירת דירה משותפת אסורה (כלומר, אם שתי עובדות מין שוכרות ביחד דירה, הן נחשבות לסרסוריות); אם אדם תלוי בך כלכלית, ולא משנה אם הוא בן הזוג שלך, אישה או קרוב משפחה, הוא נחשב לסרסור (מצד שני, אם בעל לוקח את כל ההכנסות של אשתו כדי להמר על סוסים, זה חוקי לגמרי – אלא אם היא זונה). כתוצאה מהחוקים האלה, אישה בזנות לא יכולה לחיות עם אדם אחר בלי לעבור על החוק.

"עצם קיומם של החוקים האלה, ולא משנה אם הם מיסוד או הפללה, קובע שנשים שאינן זונות יעשו מאמצים גדולים כדי לשמור מרחק ממי שהיא כן כזאת, ויעבדו קשה על תדמיתן כדי לא 'להיחשב לאחת'. ככל שהחוקים נגד זנות מפצלים בין זונות ללא-זונות, כך הזונות פגיעות יותר. מי שאוכפים את החוקים מנצלים את העובדה שהזונה מנודה קודם כל בקרב נשים אחרות. כי אם את אישה בזנות, ונשים אחרות לא מתעניינות במיוחד במה שקורה לך, החוקים והאנשים שאוכפים אותם הם חסרי מגבלות מטעם הקהילה ויכולים לשלוט בחייך."

קולקטיב עובדות המין יצא נגד החוקים הקשורים לזנות: "הבידוד שהחוקים יוצרים גורם לנשים להיות תלויות בגברים יותר מאשר אם לא היינו מפוצלות; הפיצול הכפוי הזה מקשה על נשים בזנות להקטין את כוחם של הגברים, אפילו אם הכוח הכלכלי שלהן מקל על כך. ברגע שנשים לא יפוצלו על-ידי החוקים, לזונות תהיה עמדה מוגנת בהרבה כדי לצאת נגד כל סוגי הסרסרות. [...] חוקי הזנות לא נועדו להגן על נשים אלא לתבוע ולשלוט ולפצל בינינו. לנשים יש זכות לעשות מה שהן רוצות עם גופן, ומה שאנו כנשים בוגרות עושות בפרטיות אינו עניינן של ממשלות."

הפעילוּת 

באפריל 1982 הוקם בהתנדבות ארגון LAW, Legal Action for Women, בשכונת קינג'ס קרוס בלונדון. זה היה השירות המשפטי הראשון בבריטניה לנשים בלבד, ביוזמת קולקטיב עובדות המין. בכל יום חמישי בערב הגיעה יועצת או עורכת דין כדי לספק ייעוץ חינם לכל אישה שתחפוץ בו. נשים רבות הגיעו למרכז, וביניהן גם נשים בזנות.

בחודש יוני היתה הפעם הראשונה שאישה טענה לחפותה במשפט באשמת שידול. עד אז נשים בזנות תמיד הודו באשמה, מפני שלא היה להן כסף לשלם לעורכי דין, אפילו אם ניצחו במשפט. עורכת הדין של המרכז העניקה לה סיוע משפטי, תכננה את ההגנה כפי שהאישה הורתה לה (עוד מקרה נדיר), והאישה זוּכתה. 

בתוך מספר חודשים, המרכז היה עמוס בזונות מקומיות, שנעצרו ללא סיבה ורצו לטעון לחפותן. כל הנשים השתתפו בתכנון ההגנה, באומדן הגישות המשטרתיות ובזכויותיהן של נשים עובדות. כלומר, בהערכת האקלים הפוליטי של מאבקן. 

עוד ועוד פסקי דין מזכים התקבלו. מהפכה קטנה התחילה. המשטרה כמובן לא היתה מרוצה. שוטרים רמזו לנשים שבמרכז יש מודיעים משטרתיים, שנשים מכניסות את עצמן לצרות כשהן עומדות על שלהן מול המשטרה, ושהן בחיים לא ישוחררו בערבות אם לא יודו באשמה.

המרכז ערך כנס גדול על זנות, חוקי זנות, הגירה וגזענות. יום למחרת נאנסה אישה לבנה, ונציגות המרכז ליוו אותה כשהגיעה להתלונן בתחנת המשטרה. המשטרה טענה שהיא זונה ולכן לא יכולה להיאנס, וסירבה לטפל בעניינה. היה ברור שהמשטרה תשמח אם אנס יסתובב חופשי ליד המרכז. למחרת נעצר בן זוגה של אותה אישה בעוון סרסרות (מאוחר יותר הוא נמצא זכאי). יום מאוחר יותר אישה נעצרה בעוון שידול לזנות כשיצאה מהמרכז. בנה נלקח על-ידי שירותי הרווחה, והשוטרים הלכו אל אמה כדי להודיע לה שבתה זונה.

"כולנו יכולנו להתמודד כאשר נשים מהארגון שלנו נעצרו. אבל פירוק משפחות, הפחדת ילדים, מעצר בני זוג שלא היו סרסורים והיו עלולים להיכלא למספר שנים, כל אלה כבר היו סיפור אחר לגמרי. המשטרה ניסתה עכשיו בבירור לנצל את הכוח והקשרים שלה כדי לשבור את ארגון הנשים. ידענו שלא נוכל לעמוד בפני ההתקפות עוד הרבה זמן. הבנו שאנחנו חייבות לעשות משהו במהירות. בהשראת עובדות המין בצרפת, שהשתלטו על כנסיות ב-1975, החלטנו להשתלט על כנסייה."

ההתנחלות

עובדות המין הכינו שלט גדול:

Mothers Need Money. End Police Illegality and Racism in King's Cross. English Collective of Prostitutes

הן כתבו הצהרה עם רשימת דרישות:

1. סיום המעצרים הלא חוקיים של זונות

2. סיום האיומים, הסחיטות, ההטרדות והגזענות של המשטרה

3. הורידו את הידיים מהילדים שלנו – איננו רוצות שילדינו יישלחו למוסד

4. סיום המעצרים של בני זוג, בעלים ובנים

5. עצרו אנסים וסרסורים במקומם

6. הגנה מיידית, דיור ורווחה עבור נשים שרוצות לצאת מהזנות

  

לאחר ההתנחלות בכנסייה, כלי התקשורת החלו להגיע, כמו גם תומכות ותומכים, בין השאר מהארגון הלסבי Sappho, שתמיד תמך בעובדות המין, ונשים שחורות שהן ומשפחותיהן סבלו מנחת זרועה של המשטרה הגזענית. חברים הומואים התחילו לארגן ארוחות ערב חמות בשביל המתנחלות, והן קיבלו מהם בכל ערב שתי קדירות גדולות, אחת לאוכלות הבשר ואחת לצמחוניות.

"אני מתפתה להגיד שאף אחד מעולם לא למד כה הרבה בכנסייה, עד שאני נזכרת שהכנסייה היתה באופן מסורתי המקום שבו נשים הורשו, ואפילו קיבלו עידוד, לבקר; שם הן יכלו למצוא את הפרטיות שנמנעה מהן בביתן, שבו הן תמיד היו בתפקיד; שם הן יכלו לעשות סדר במחשבות ובבעיות האינטימיות ביותר שלהן. אנחנו בנינו על המסורת הזאת והוספנו לה את הניסיון השיתופי שלנו."

פעילות שלום רבות הגיעו לבקר. הן הרגישו אחריות כלפי נשים אחרות, שכמותן מאתגרות בגלוי את זכותה של המדינה להפעיל כוח. עובדות המין שלחו דרכן הודעה בדרישה שהתקציב הצבאי יגיע לנשים, כדי שאף אישה לא תצטרך לעולם להיות זונה.

זונות בוונציה ערכו משמרת תמיכה. מחאות הזדהות נערכו במספר ערים בארה"ב. התקבלו אגרות תמיכה מהמפלגה הירוקה, מהמבורג, ומהברית למען ביטחונן של זונות בוונקובר, קנדה. 

בתקופת ההתנחלות, מספר המעצרים של נשים בזנות ירד פלאים. עובדות המין חששו שלאחר סיום ההתנחלות, המשטרה תבצע מעצרי נקם. הן דרשו מפקחת, שתפקח על פעילות המשטרה. התקווה היתה שהמפקחת תערוך השוואה בין מספר המעצרים לפני ההתנחלות ואחריה, כדי להוכיח שהמשטרה נהגה לבצע מעצרי שווא.

ניצחון!

הרשויות הסכימו לדרישותיהן של עובדות המין. הן יצאו מהכנסייה מנצחות ומאוחדות. בחוץ, לעומת זאת, "הכוח הקולקטיבי שלנו היה חבוי בדיוק כמו המציאות שהוא חדר אליה. לחזור לעבודה – עבודת בית, זנות או עבודה משרדית – זה אף פעם לא ניצחון. היה קשה לזכור שניצחנו."

חודש אחרי עזיבת הכנסייה, ראש מועצת הנשים של האזור זימנה פגישה של שירותי רווחה וקבוצות פמיניסטיות שידונו בהקמת שירות משפטי לזונות, ללא כל התייחסות לארגון שעובדות המין בנו והגנו עליו מול המשטרה. זה היה שוֺק מבחינת עובדות המין, אבל אפילו אז הן לא ציפו לברוטאליות הפוליטית שעמדה להגיע.

ניצחון?

"דו"ח המפקחת פורסם ב-20 בינואר, 1983. הוא לא הזכיר את ההתנחלות, וכל מי שקורא אותו עכשיו לא יחשוד לעולם שתפקידה של המפקחת היה תוצר של המאבק שלנו. הפיכתנו לבלתי נראות לא היתה מקרית. זאת היתה הזמנה לקרייריסטיות לבטל את האופי הפוליטי של השירות המשפטי ושל שאר השירותים שלנו, שהשתמשנו בהם בתור כלים תעמולתיים. בדרך הזאת, הכלים שאנחנו יצרנו בעצמנו יעוצבו מחדש בתור נשקים נגדנו."

דו"ח המפקחת לא הכיל נתונים השוואתיים על מספר המעצרים, ואפילו לא הזכיר את העובדה שהמשטרה סירבה לפרסם את מספר המעצרים לפני ואחרי החוק. 

"בדו"ח היו גם נתונים מועילים, אבל הזונות לא זכו להכרה בתור מי שגרמו לזה לקרות. הדו"ח הוא אמנה של קרייריסטית: הוא אומר שנשים אחרות לא צריכות לדבר עם הזונות עצמן על הצעותיהן לגבי זנות וזונות." חברי פרלמנט נפגשו עם תושבים מקומיים, ימנים קיצוניים, ודאגו לשסות אותם ואת המשטרה בעובדות המין. שיתוף הפעולה ביניהם הוביל לאלף מעצרים של נשים בזנות בתוך שלושה חודשים.

"חודש אחרי פרסום הדו"ח, ראש יחידת התמיכה של ועדת הנשים, עם גיבוי של עורכות דין פמיניסטיות ושל נשים מהלובי נגד פורנו, אמרה לנו לוותר על השירות המשפטי שלנו. אנחנו עומדות עכשיו בפני ברית לא קדושה בין פוליטיקאים (גברים ונשים), משטרה, תושבים ימנים קיצוניים וקרייריסטיות שמזדהות כפמיניסטיות. 'פמיניסטיות' שעושות מזנות קריירה הפכו לענף חדש של תעשיית המין, וזאת לא פחות סרסרות ממה שגברים עשו אי פעם."

בסיכום המאמר, כל מה שנשאר לסלמה ג'יימס ולעובדות המין הוא לבקש מהפמיניסטיות לבחור: "תבחרו בין הזונות לבין המשטרה, בין נשים 'רעות' לבין חוקים רעים, בין זונות לבין קרייריסטיות, בין המדינה ובין הנשים שמתעמתות איתה בשם הצדק." תבחרו.

ביקורת ספר: מופקרות / ענת גור

בפרקים הראשונים של ספרה, ענת גור מסבירה את בחירתה לדבר רק עם נשים שכבר אינן עובדות בזנות: "הבחירה לראיין דווקא אותן נבעה מההבנה, שנשים הלכודות עדיין בזנות אינן חופשיות לדבר בגילוי לב. הן נמצאות תחת שלטון הסרסורים, תחת השפעת סמים קשים, ותחת השפעת הניתוקים (הדיסוציאציות) המאפשרים להן לעסוק בזנות" (עמוד 22).

ענת גור כתבה ספר על זנות, אבל בחרה לא לראיין נשים בזנות. לטענתה, אי אפשר להאמין להן מפני שהן מסוממות וסובלות מבעיות נפשיות. כך היא מחקה את עובדות המין פעמיים: פעם אחת כשלא ראיינה אותן למחקרה, ופעם שנייה כשהתעלמה מרובן המכריע בכל הנתונים שהיא מציגה בספרה. הנתונים שהיא מביאה מגיעים ממחקרים על עובדות בזנות רחוב לא חוקית ומתעלמים מכל שאר עובדות המין.

אפילו נעמי לבנקרון, כותבת הצעת החוק הראשונה להפללת הלקוח, כותבת במחקרה על זנות: "ספרה של ענת גור חושף אמנם עולם מצמרר, אך הוא מבוסס במידה רבה על ניסיונה הטיפולי של הכותבת בין כתלי הכלא עם נשים בזנות, ועל זנות רחוב, שתי קבוצות בעלות מאפיינים מובחנים ללא ספק, אשר ביניהן קיימות נקודות ממשק וחפיפה, אך הן אינן מייצגות את כל תעשיית המין" (עמוד 55).

למעשה, ענת גור מסלפת בשיטתיות את הנתונים בספרה, ויוצרת מצג שווא על זנות. אביא כאן מספר דוגמאות, שמייצגות את רוח הספר.

עמוד 30: "מחקרים שבדקו את שיעורי ההתעללות המינית בילדוּת בקרב נשים שעוסקות בזנות מצאו שיעורים גבוהים, שנעים בין 60% ל-85%." גור מפנה רק למחקר אחד, של Silbert& Pines. היא אינה מציינת שמדובר במחקר שנערך בסן-פרנסיסקו, במקום בו הזנות אינה חוקית, על נשים וגברים בזנות רחוב, וש-60% מהמשתתפים בו היו מתחת לגיל 16. כלומר, מדובר על עובדות מין במצב גרוע במיוחד, שלא מייצגות את כלל הנשים העוסקות בזנות, בניגוד לטענתה המכלילה של גור. למעשה, כל המחקרים המקיפים מראים שהנתון שהביאה גור אינו נכון.

עמוד 28: "ניסיון קליני מראה שכל הנשים העוסקות בזנות עברו פגיעות מיניות." מראה המקום הוא מחקר של גור עצמה, שנערך על זנות רחוב בלבד.

עמודים 33-32, "גיל הכניסה לזנות". גור פותחת את תת-הפרק בטענה: "רוב הנשים נכנסות לזנות בגיל צעיר מאוד, שהוא מתחת לגיל ההסכמה לקיום יחסי מין על פי החוק." כלומר, לטענתה, רוב עובדות המין נכנסו לזנות לפני גיל 14. כדי להוכיח טענה זו, היא מציינת שבעה מחקרים. ארבעה מתוכם מראים דווקא שגיל הכניסה לזנות הוא בין 18 ל-21. שניים אחרים נערכו בכלל על זנות קטינים. באחרון, של Silbert & Pines, היו כאמור 60% מהמשתתפים מתחת לגיל 16, ולמרות זאת גיל הכניסה בו היה 16, לא 14 כפי שטוענת גור.

במילים אחרות, המחקרים שמציינת גור סותרים את טענתה, ומוכיחים שגיל הכניסה הממוצע לזנות גבוה יותר מ-18, ובוודאי אינו 14. רק קטינים התחילו מן הסתם לעבוד כשעוד היו קטינים. זה לא מפריע לגור לטעון בסוף תת-הפרק: "ניתן אפוא לראות, כי למרות השוני במחקרים, הגיל הממוצע של כניסת נשים לזנות הוא בגבולות גיל ההתבגרות".   

אגב, גור מתעלמת בתת-הפרק מהמחקר של מליסה פארלי, שבו נקבע בבירור שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 19. מוזר, כי גור קובעת לפני כן ש"מליסה פארלי היא אחת מחוקרות הזנות המרכזיות כיום בעולם", והמחקר של פארלי אף מופיע בביליוגרפיה ובהפניות ברחבי העבודה. גור בחרה להתעלם מהנתונים במחקרים של פארלי ושל חוקרים אחרים, ולהסתפק בנתונים הקיצוניים ביותר (שאפילו הם סותרים את טענתה).

עמוד 154: "שכיחות גבוהה של הפרעות דיסוציאציה נמצאה בשנים האחרונות בקרב נשים שעוסקות בזנות." מראה המקום כולל שני מאמרים. אחד של ענת גור עצמה, שנערך על זנות רחוב בלבד (ואפילו נקרא "חוויתן של נשים שעסקו בזנות רחוב בישראל"). המאמר השני הוא של מליסה פארלי, אבל פארלי בכלל לא חקרה את הנושא בעצמה, אלא מצטטת שלושה מחקרים אחרים. המחקר הראשון, של Belton, אינו מחקר אלא נייר עמדה שהוצג בכנס של פסיכולוגים. המחקר השני נערך על 20 נשים בזנות בלבד, שלא מהוות מדגם מייצג כלשהו. המחקר השלישי הוא של החוקרת  ההולנדית ואנווסנביק, שמציינת במפורש בעמוד 270: "יש לציין שהתגלו הבדלים משמעותיים בין עובדי מין שונים בהיבט הזה. [...] ניתוק אינו קשור לעבודת מין כשלעצמה, אלא לעבודת מין בתנאים מסוימים. קבוצות מסוימות של עובדי מין עשויות לא לגלות רמות גבוהות של לחץ נפשי. עדות לכך, בקרב עובדות מין שאינן פגיעות כמו עובדות רחוב, מתאפשרת לאחרונה." 

במילים אחרות, גור טוענת טענה כללית על נשים בזנות, ומקווה שאף אחת לא תבדוק את מראי המקום שלה. אחרת עוד יגלו שהטענה נכונה לזנות רחוב בלבד, שמראי המקום אינם מחקרים ראשוניים, ושהמחקרים המקוריים טוענים טענות שונות לחלוטין.

זאת השיטה של ענת גור לאורך כל הספר: לסלף את הנתונים שהיא בעצמה מביאה, ולקוות שאף אחת לא תבדוק את מראי המקום. סילופים נוספים בספרה של גור אפשר למצוא במאמר אחר כאן בבלוג. עצוב לראות שמי שנחשבת לאחת מחוקרות הזנות הבכירות בישראל מכריזה שאי אפשר להאמין לעובדות מין, ואז מסלפת בעצמה נתונים כדי שגם הקוראים לא יאמינו להן.

הפללת הלקוח בנורבגיה: השלכות ותוצאות

בשבדיה חוקקו את החוק להפללת לקוחות זנות ב-1999. עשר שנים מאוחר יותר החליטו גם בנורבגיה לאמץ את החוק, בעקבות המספר הגדול של נשים ניגריות שהגיעו למדינה כדי לעבוד בזנות.

ב-2012 פרסם מרכז Prosentret, שמפעיל מרכזי עזרה לעובדות מין, את תוצאותיו של מחקר שערך במשך שלוש שנים. המטרה הייתה לבדוק את היקף האלימות כלפי עובדות מין מאז החוק החדש. לפני כניסת החוק לתוקף, עובדות המין נשאלו אם הן חושבות שהחוק ישנה את מידת האלימות כלפיהן. 64% מתוכן חשבו שהוא יגביר אותה. למרבה הצער, הן צדקו.

מתברר ש-59% מעובדות המין סבלו מאלימות בשלוש השנים שמאז החוק להפללת הלקוח – לעומת 52% שסבלו אי-פעם מאלימות לפני החוק.

76% מהעובדות בזנות רחוב סבלו מאלימות (לעומת 58% לפני החוק), ו-43% מהעובדות בבתים (לעומת 33%).

למרות העלייה באלימות, עובדות המין התלוננו פחות במשטרה. רק 16% העזו להתלונן במשטרה על אלימות נגדן, לעומת 27% לפני החוק.

יש סיבה לחוסר הרצון של עובדות המין להתלונן במשטרה, ולסיבה הזאת קוראים Aksjon Husløs, או בעברית: "מבצע הומלס". זהו שם המבצע של משטרת נורבגיה, שנועד לזרוק את עובדות המין מבתיהן לרחוב. המשטרה עוקבת אחרי עובדות מין, מאתרת את הדירות שלהן, ואז מודיעה לבעלי הדירה שאם לא יזרקו את הנשים מהבית, הם יואשמו בסרסרות.

לא רק שהמבצע זרק נשים לרחוב וגרם להן להפסיד את שכר הדירה שכבר שילמו, הוא גם הפך לכמעט בלתי-אפשרית את יכולתן לשכור דירה כדי לגור בה. כל מי שנראית לבעל הבית כמו עובדת מין, לא תוכל לשכור דירה. 

מכאן ברורה גם הסיבה לעלייה באלימות נגד עובדות מין. נשים בזנות רחוב פגיעות יותר כי אין להן זמן לאמוד את לקוחותיהן ולעמוד על המקח, והן צריכות להיכנס מהר למכונית לפני שהמשטרה תתפוס את לקוחותיהן. בנוסף, נשים לא יכולות לשכור דירה ביחד ונאלצות לעבוד לבד, עובדה שמשאירה אותן חסרות הגנה מול לקוחות אלימים.

כמו שאפשר להבין, מטרת החוק הייתה לפגוע בעובדות המין, בתקווה לגרום להן להפסיק לעבוד בזנות. אין ספק שהפגיעה בעובדות המין הושגה בהצלחה, אולם האם היא אכן גרמה להן להפסיק לעבוד בזנות? לא ברור. לפי מחקרה של ממשלת נורבגיה ב-2014, מספר העובדות בזנות רחוב ירד ביותר מ-50%, מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה בשיעור דומה, ושאר סוגי הזנות לא נבדקו.

גם לגבי מספר הלקוחות אין נתונים מספריים. עם זאת, החוקרות של Prosentret שוחחו עם  עובדות מין ומרכזי סיוע, ומעריכות שמספר הלקוחות ירד במידה מסוימת, וכתוצאה מכך עובדות המין נאלצות להסכים לדרישות שקודם סירבו להן. לפיהן, מספר הלקוחות ה"טובים" ירד, ואילו מספר הלקוחות ה"רעים" נשאר אותו דבר – אלה שמסרבים לשים קונדום, שמתמקחים על המחיר, שמתייחסים בצורה משפילה, אלימים, שיכורים או לא יציבים. כלומר, מספרם של אלה ש"מחפשים יותר משירותי מין ורוצים לפגוע בנשים", כמו שמגדירים אותם במחקר, לא ירד. כך התלות של הנשים דווקא בלקוחות האלה נעשתה גדולה יותר.

רשומות קשורות:
נורבגיה ממשיכה להפליל את עובדות המין
מצבן של עובדות מין מהגרות בעקבות החוק הנורבגי
היחס של נורבגיה לקורבנות סחר

עובדות מין בבריטניה: תמונת מצב

חוקי הזנות בבריטניה דומים לחוקים בישראל: הזנות עצמה חוקית, אך כל מה שמסביב לה אינו חוקי. השידול אסור; שכירת דירה משותפת אסורה (כלומר, אם שתי עובדות מין שוכרות ביחד דירה, הן נחשבות לסרסוריות); הפרסום אסור; אם אדם תלוי בך כלכלית, ולא משנה אם הוא בן הזוג שלך, אישה או קרוב משפחה, הוא נחשב לסרסור. כתוצאה מהחוקים האלה, אישה בזנות אינה יכולה לחיות עם אדם אחר בלי לעבור על החוק.

כמו בישראל, גם באנגליה פועלים ארגונים זנותופוביים שמטרתם לחוקק חוקים נגד עובדות המין, ומפעילים לובי למען החוק להפללת הלקוח. בניגוד לישראל, באנגליה פועל ארגון משמעותי של עובדות המין עצמן, שמנסה להגן על זכויותיהן, אם כי אין לו את הכוח הפוליטי והכלכלי שיש לארגונים הזנותופוביים. 

בשנים האחרונות התפרסמו שני מחקרים חשובים הנוגעים למצבן של עובדות המין בבריטניה. הנתונים עשויים להפתיע את מי שהכירו עד כה רק את הנתונים המוצגים בשיח על זנות בישראל.

המחקר עם המדגם המייצג יותר מבין השניים התפרסם ב-2014. הוא נערך על-ידי אוניברסיטת קווינ'ס, בלפאסט, עבור משרד המשפטים, והקיף עובדות מין בבריטניה כולה. המחקר הקיף נשים, גברים וטרנסיות. אתייחס כאן בעיקר לנתונים הנוגעים לנשים, מאחר שהן מהוות 78% מעובדי המין בבריטניה. 

אחד הנתונים המרכזיים במחקר מראה שרק 2% מעובדות המין תמכו בחוק להפללת הלקוח. נתון זה מראה עד כמה הארגונים שפועלים נגד זנות מנותקים מהשטח, ועד כמה הם אדישים לרצונן של עובדות המין עצמן. הנתונים הבאים במחקר מראים שעובדות המין בהחלט ראויות שיקשיבו להן.

- 96% התחילו לעבוד אחרי גיל 18. החציון הוא 24.

- 53% סיימו תואר BA או קיבלו תעודה מקצועית כלשהי.

-  35-15% עבדו אי פעם בשביל צד שלישי. 5% עבדו אי פעם בשביל מישהו ששלט בהן. כלומר, רוב מוחלט של עובדות המין הן עצמאיות, וגם בין אלה שעובדות עבור צד שלישי, רובן עושות זאת מרצונן החופשי.

- הסיבות להתחלת העבודה במין: 22% כדי להרוויח כסף למחייתן, 18% כדי לפרנס משפחה, 14% כדי לממן את הלימודים, 10% כדי לשלם חוב, 7% כי לא הייתה להן דרך אחרת להתפרנס. 20% עשו זאת גם מתוך סקרנות, 10% גם מתוך רצון לחקור את מיניותן. רק 1% אמרו שנכפה עליהם/ן לעבוד בזנות.

- רוב המשתתפים אמרו שהדאגה הגדולה שלהם היא הסטיגמה והפחד להיחשף, הרבה יותר מהפחד מאלימות או דאגות כלכליות ובריאותיות. 6% הרגישו שהזנות פוגעת בבריאות הנפשית שלהן, 3% אמרו שהן נפגעות לרעה מהזנות.

- 72% מעובדות המין מקבלות פחות מ-20 לקוחות בשבוע. הממוצע הוא 15 לקוחות בשבוע.

- 25% מעובדות המין לא רוצות לעזוב את המקצוע. 19% היו עוזבות אם היו מוצאות מקצוע אחר שמכסה את ההוצאות שלהן. 15% היו עוזבות אם היו מקבלות הכשרה מקצועית שתאפשר להן לעזוב. 

- 56% היו בעלי/ות אזרחות אירית או בריטית. 44% זרות.

- 75% אמרו שהן מרוויחות יותר בזנות מאשר בעבודות אחרות שעבדו בהן.

- 58% לא שותות אלכוהול. 16% שותות לעיתים נדירות. 26% לפעמים או לעיתים קרובות.

87% לא משתמשות במריחואנה. 11% לעיתים נדירות. 2% לפעמים או לעיתים קרובות.

87% לא משתמשות בקוקאין. 8% לעיתים נדירות. 5% לפעמים או לעיתים קרובות.

95% לא משתמשות באסקטזי.

- 34% נהנות לפגוש אנשים חדשים בזנות. 29% נהנות לשמח לקוחות, 18% נהנות מהמין עם הלקוחות.

המחקר הקיף גם לקוחות זנות. אלה היו הממצאים לגביהם:

- כ-3% מהאוכלוסייה בצפון אירלנד משלמת עבור מין.

- הסיבות העיקריות לתשלום עבור שירותי מין: חוסר רצון או מוכנות להתחייב למערכת יחסים; חוסר הנאה או נוחות עם דרכים קונבנציונליות לפגוש שותפים למין; חיי מין לא מספקים; רצון לבטא ולחקור את מיניותך בלי להישפט; רצון למלא צרכים רגשיים וחברתיים; הנאה מריגוש הפגישה.

- אם ייחקק החוק להפללת הלקוח: 8% מהלקוחות בצפון אירלנד יפסיקו לשלם על מין; 18% ייסעו למדינות אחרות כדי לשלם על מין; 43% יילכו רק לעובדות מין שהם בוטחים בהן, ו-33% פשוט יהיו זהירים יותר.

ועוד נתון מעניין, עבור מי שמודאגים מסחר בבני אדם: בין 2009 ל-2014, נמצאו רק 26 מקרים של סחר לצרכי מין.

המחקר השני נערך על-ידי סוזן ג'נקינס לעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת Keele, בהשתתפות 483 עובדי ועובדות מין. ג'נקינס מגדירה את עצמה כחוקרת פמיניסטית, ששיטת הניתוח שלה היא פמיניסטית. היא מציגה את נושא הזנות כולו באופן מרתק, ומומלץ לקרוא את העבודה כולה. עבודתה התרכזה ב"נערות ליווי" (Escorts, לא מצאתי תרגום מוצלח יותר) ו"נערי ליווי", ולכן אינה מדגם מייצג של כלל עובדות המין, אלא של "המעמד הגבוה" של עובדות המין. ואכן, הנתונים במחקר מראים שמצבם של המשתתפים טוב במיוחד. בהצגת הנתונים אתרכז במצבן של הנשים עובדות המין.

- 80% מעובדות המין הן נשים.

- הגיל החציוני של הנשים היה מעל 33.

- קצת יותר מ-50% מהנשים היו בריטיות מקומיות.

- 33% מהנשים היו בעלות תואר ראשון. 18%היו בעלות תארים מתקדמים יותר.

- רק על 2% מהנשים נכפה לעבוד בזנות.

-  3% היו מכורות במידה מסוימת לסמים או לאלכוהול.

- 1.5% סבלו מהתעללות מינית בילדותם.

- בסה"כ, פחות מ-5% סבלו מהתעללות מינית בילדותן, כפייה או התמכרות לאלכוהול וסמים.

- הסיבות הכלכליות לעבודה בזנות:

47% מהנשים עבדו בזנות כדי לקיים אורח חיים נוח יותר.

26% בשביל אורח חיים מפואר יותר.

21% בשביל עוד צרכים בסיסיים.

16% בשביל לא לחיות בעוני.

33% מהנשים ציינו יתרונות כלכליים באפשרות לצאת לחופשות, לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים, ועוד.

38% עבדו בזנות בשביל לממן את הלימודים שלהן, וציינו שהזנות סיפקה להן שעות עבודה גמישות.

- מה עובדות המין אוהבות בעבודתן (אפשרות לתשובות מרובות):  

93% את הכסף, 75% את הגמישות בשעות העבודה, 72% את העצמאות, 67% את האפשרות לפגוש אנשים, 49.8% את המין, 46% את אורח החיים, 27% את האפשרות להיות חלק מקהילת עובדות המין.

- 66% אמרו שלא יפסיקו לעבוד בעבודת מין גם אם ירוויחו סכום כסף גדול.

- יחסי הכוחות בעבודת מין, מתוך תשובות הנשים בלבד:

54% אמרו שיחסי מין בתשלום הם יחסים שוויוניים.

26% אמרו שיחסי מין בתשלום מציבים את הלקוח בעמדה פגיעה מול עובדת המין.

7% אמרו שיחסי מין בתשלום מציבים את עובדת המין בעמדה פגיעה מול הלקוח.

- מי נמצא בשליטה בזמן המפגש:

54% אמרו שהן תמיד אלה שבשליטה.

24% אמרו שהן בדרך כלל אלה שבשליטה.

0.7% אמרו שהלקוח הוא זה שבשליטה.

22% אמרו שזה משתנה.

שתי הנשים (0.7%) שאמרו שהלקוח הוא זה שבשליטה, היו שתיהן סאביות.

-  25% מהנשים אמרו שהן הרגישו אי-פעם איום פיסי בעבודתן (לאו דווקא מהלקוחות, לפעמים מהמשטרה).

לעומת זאת, 30% הרגישו מאוימות – שהעבודה שלהן תיחשף לציבור.

- 60% מהמשתתפים אמרו שהם מעולם לא הסכימו לעשות פעולה מינית כלשהי שלא הרגישו בנוח איתה.

- רוב עובדות המין הביעו תסכול לגבי הטענה הפמיניסטית רדיקלית על דומיננטיות או כוח גבריים. הן טענו שהן אלה שלוקחות את ההובלה במפגש, לא הגברים. עובדות מין רבות טענו שהשאלה אינה "למה לעבוד בעבודת מין?", אלא "למה לא לעבוד בעבודת מין?" כמו שאמרה עובדת מין טרנסקסואלית:

"לי יש משהו שאתה רוצה, ואתה צריך לשלם בשבילו. אתה רוצה אותו כל כך שאתה מוכן לשלם סכום כסף גבוה בשביל לקבל אותו. איך זה יכול להפוך אותך לדומיננטי, אם אתה כה חלש שאתה מוכן לפתוח את הארנק שלך ולתת לי כסף עבור משהו שאני יכולה לקבל בחינם?" 

רוב הנשים הרגישו שהן בשליטה, כי להן יש את הכוח לסרב לקבל את הלקוח.

- 77% מהנשים אמרו שהן מרגישות שהלקוחות מכבדים אותן. אותו אחוז אמרו שהן מכבדות את לקוחותיהן.

- 72% מהנשים אמרו שלעבודת המין היתה השפעה חיובית על ההערכה העצמית שלהן. 16% אמרו שלא היתה לה כלל השפעה. רק 10% אמרו שהיתה לה השפעה שלילית.

ג'ייד, עובדת מין: "אני חווה אלימות פסיכולוגית כל פעם שאני קוראת על איך שאני לכאורה מנוצלת בעבודה שלי. אני מתוסכלת מכך שפמיניסטיות מטעם עצמן פועלות ללא הרף כדי להשתיק את אלה מאיתנו שמדברות על הנאה כללית, או אפילו על עצמאות כלכלית בלבד, שאנו חוות בעבודתנו."

- מרגישות מנוצלות על-ידי לקוחות:

56% אף פעם לא.

30% לעיתים נדירות.

11% לפעמים.

2% לעיתים קרובות.

0.7% תמיד.

- 85% מהמשתתפים תמכו בהפיכת הסרסרות לחוקית.

כזכור, לא מדובר במדגם מייצג של עובדות מין. לא כל עובדות המין עובדות באותם תנאים. חשיבות המחקר בכך שהוא מראה שבהינתן התנאים המתאימים, אין סיבה שעבודת מין תהיה גרועה יותר מעבודות אחרות.

סיכום ספר: ד"ר לאורה אגוסטין / Sex at the Margins

ד"ר אגוסטין היא אנתרופולוגית, שעשתה את עבודות השטח שלה בחברתן של עובדות מין. היא כותבת מתוך היכרות והזדהות איתן, מה שהפך אותה לחוקרת מוערכת בקרב עובדות המין ולשנואת נפשן של מתנגדות הזנות. בספר זה היא חוקרת את הארגונים שמתיימרים "להציל" נשים בזנות, לצד ארגונים שמנסים לעזור להן.

התיאוריה: במאה ה-19 נוצר מעמד חדש, המעמד הבינוני, כלומר הבורגנות. היחידה המשפחתית היתה האידיליה החדשה של הבורגנות, והבית היה מקומה של האישה. בקרב המעמד הזה, נשים היו אמורות להישאר בבית, לטפל בילדים ולעשות את עבודות הבית. נשות המעמד הבינוני לא היו אמורות לעבוד מחוץ לבית, ואלה שכן עשו זאת נחשבות לנשים מפוקפקות, או שנאלצו לא להתחתן. רק נשים מהמעמד הנמוך יצאו לעבוד.

נשות המעמד הבינוני רצו לצאת מהבית, בלי לקבל עליהן את הסטיגמה המפוקפקת. למזלן, היו שם בחוץ המוני נשים מהמעמד הנמוך שממש שוועו לעזרה. אמנם הנשים מהמעמד הנמוך לא ידעו שהן משוועות לעזרה, אבל ידוע שעניים לא מבינים מה טוב בשבילם. רק הבורגנים מבינים מה טוב בשביל העניים.

ובכן, הבורגניות הכריזו שעוני הוא בעיה, ולכן אנשים עניים הם בעיה. כל מה שנשאר לבורגניות היה לייסד ארגונים שיעזרו לעניים. יותר נכון, לייסד ארגונים שיעזרו לבורגניות לעזור לעניים. כך הבורגניות יכלו לקבל משרות נחשבות בארגונים האלה, בתשלום או בהתנדבות, ולקבל הזדמנות לצאת מהבית כדי לעזור לאותן עניות אומללות.

עד 1850, בלונדון היו 279 ארגוני צדקה. בתוך עשור אחד קמו 144 ארגוני צדקה נוספים. מסדר האחיות האנגליקני הראשון נוסד ב-1845, והיו בו מקומות ל-400 נשים. ב-1893 כבר היו בו 7000.

אותן בורגניות שמו את עיניהן על הזונות. הן הרי מסתובבות מחוץ לבית, מרוויחות כסף באופן עצמאי, לא נשואות – כל הדברים שלאישה מהוגנת אסור לעשות.

באנגליה ובצרפת במאה ה-19, אותן נשים בורגניות טובות הקימו מוסדות כליאה לזונות. אותן זונות נאלצו לציית למנהלות המוסדות האלה, ונאסר עליהן לעבוד, לפגוש את חברותיהן, לקלל או לעשות פרצופים כועסים. המטרה הייתה להפוך אותן למשרתות טובות או למצוא להן חתן.

מחקרים חברתיים הראו שנשים בזנות לא רצו עזרה ולא חשבו שהחיים שלהן בעייתיים, אבל ה"מצילות" התעלמו. אחרי הכול, אם לא יהיו להן נשים להציל, הן עלולות להפסיד את עבודתן. 

במאה העשרים השיח השתנה, ותדמית הזונות השתנתה. במקום נשים פרועות ומגעילות שצריך לחנך, הן הפכו לקורבנות שצריך להציל. עכשיו לא נעלו אותן במוסדות, אבל השיטות נשארו דומות, והניסיון של הבורגניות לשלוט בעובדות המין נשאר. הפרויקטים של המצילות גרמו לבידודן של נשים בזנות, יצרו להן תדמית שלילית לחלוטין, ועדיין נכשלו בהשגת המטרה שבשבילה לכאורה הם נוצרו - הפחתת מספר הנשים בזנות. 

סטיגמת הקורבן נשארה עד היום, כמו גם המנגנון של שליטה חברתית בזונות. העזרה הכלכלית אף פעם לא הולכת אליהן ישירות, אלא הולכת תמיד לנשים מבוססות במוסדות ש"ישקמו" את הזונות. כפי שכתבה גם מורגן פייג', אקטיביסטית טרנסית, סופרת ואמנית: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור כישלון מוסרי, שהתיקון שלו כולל חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון וכדומה)."

איך זה עובד בשטח: דיווח של ד"ר אגוסטין מכנס ספרדי בנושא "זנות וסחר בנשים למטרות ניצול מיני"

מארגנת האירוע היא חברה בארגון בינלאומי נגד סחר בבני אדם. פעילות השטח בספרד לא קיבלו הזמנה לכנס, ונאמר להן שלא נשאר מקום בשבילן. חלקן הגיעו אליו בכל זאת, רק בזכות הזמנה של פוליטיקאית מדרג גבוה. כל הפאנליסטיות המקוריות היו פעילות נגד זנות.

הכנס מתקיים באולם גדול בתוך בניין מפואר, סמל לתרבות הגבוהה בעיר. הדוברות הן נשים ידועות במעגל מתנגדות הזנות, ורבות מהן כבר הופיעו יחד במדינות אחרות. אנחנו שומעות שזנות היא עבדות, שהיא אלימות נגד נשים, שהגברים מכריחים נשים לקיים איתם יחסי מין, שסחר וזנות הם אותו דבר, ושהפיתרון היחיד הוא איסור על זנות והענשת המנצלים. במשך שלושה ימים, הרעיונות האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט ללא תגובה מהקהל. "אני מרגישה שאני בפגישה של כת."

פסיכיאטר שמכריז על הנזקים האוניברסאליים של זנות אצל נשים, זוכה לתמיכה מאישה שמנהלת דירה שבה נשים בצרה יכולות לבלות את הלילה; היא מציינת פיגור שכלי בתור תכונה טיפוסית לזונות. במשך שלושה ימים, הולנד מוזכרת פעם אחר פעם בתור שטן, ללא הסבר, ובלי להזמין נציגה הולנדית לדבר.

באחד מרגעי השיא של הכנס, אקדמאית אמריקאית מציגה מיצג של פורנו באינטרנט. כשאתר שנקרא "מחנה אונס" מוצג על המסך הגדול, נשים רבות מהקהל עוזבות את מקומותיהן ומתקדמות במהירות כדי לתפוס מקום טוב לצפייה. ברגע לא נעים אחר, חברה בארגון גדול "נגד סחר" מתארת את הכוח ההרסני של נשים שפועלות למען זכויותיהן של זונות. אחרי הפוגה דרמטית, היא מטעימה: "יכול להיות שהן אפילן נמצאות ממש כאן באולם."

"אני חוששת – יכול להיות שהיא יודעת שאני כאן?"

בהפסקות, יין ומתאבנים מוגשים בחדר אוכל אלגנטי, שמכיל פרחים, ציורים ופרקט מלוטש. בהתחשב בהצגה הבלתי-פוסקת במהלך הכנס של חיי עוני, אומללות ואלימות, התפאורה העשירה היא פוגענית. אני מדברת עם אישה בוליביאנית זועמת, שלא יכולה להאמין למה שהיא רואה.

לחץ פוליטי של הרגע האחרון על המארגנות הוביל להכללה של פרויקטים עירוניים בתוכנית הכנס. ארגון אנטי-איידס, אחרי ששמעו את הטון של שני הימים הקודמים, נסוגים ומוותרים על זכות הדיבור. זה משאיר את נציגת הפרוגרסיביות בתור הנציגה היחידה של זכויות עובדות המין. היא הדוברת האחרונה, ואחת המארגנות לועגת לה ומצטטת אותה בצורה מוטעית. במהלך ההמולה, אישה נואשת מהקהל שואלת האם לא יוכלו לאפשר לזונה כלשהי לדבר. אחת הנציגות של ארגון נשים בינלאומי חוטפת את המיקרופון וצועקת: "אנחנו לא צריכות לדבר עם זונות כדי לדעת מהי זנות".

קונצנזוס נקבע בסוף הכנס, כשהמארגנות מודיעות שהן מכינות מסמך לוועדה האירופאית שיציג את העמדה הספרדית בנושא זנות. אקטיביסטית ידועה למען עובדות מין יוצאת מהחדר בזעם."

ד"ר אגוסטין מספרת שנשות הארגונים האלה נעות מכנס לכנס, מהרצאה להרצאה. הן נהנות מתקציבים ציבוריים שמממנים את הטיסות ואת מלונות חמשת הכוכבים שלהן, בדרכן לכנסים באולמות מרהיבים עם יין משובח. כל אלה יוצרים כוח סימבולי, אבל גם כוח מעשי ופוליטי: הנשים האלה הן מי שמקבלות משרות שאמורות לשפר את מצבן של נשים. הן מי שאחראיות על ההזמנות לכנסים, על מימון פרויקטים ועל מחקרים. אם מישהי אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניהן, הן יכולות פשוט לצנזר אותה על ידי חניקת התקציב. [בארה"ב, למשל, הממשל מעניק תקציבים רק לחוקרים שמצהירים מראש על התנגדות לזנות.]

עמותה אחת לזכויות מהגרים קיבלה תקציב מהלובי הלאומי נגד סחר, לעריכת מחקר על סחר. אולם כשהמחקר לא מצא מספיק מקרים של קורבנות, והשווה עדויות של נשים שמוכרות מין לעדויות של עובדות בענפים אחרים, המממנים החרימו את הפרזנטציה הרשמית של המחקר.

לסיכום, מתוך עבודת גמר לתואר שני של יעל סימונדז-יועז, עבודה מקיפה שמראה איך הארגונים המתנגדים לזנות השתלטו על השיח הציבורי: "התמיכה שמקבלת האידיאולוגיה של תנועת האנטי-סחר ממוסדות המדינה, תורמת לייצור מקורות מימון לארגונים החברים בתנועה זו. סחר בנשים הפך להיות נושא רווחי ביותר עבור קשת רחבה של ארגונים. הממשל האמריקאי העניק 300 מיליון דולר בשנים 2006-2002 לארגונים לא ממשלתיים אמריקאיים ובינלאומיים. סכום של כמליון דולר הוקצה לכל קבוצה המצילה קורבנות. כנסים בנושא סחר בנשים זוכים למימון נאה בכל העולם. המלחמה בסחר בנשים קיבלה אופי של פעילות עסקית המגלגלת כספים רבים: היא הפכה, לדברי רוברט וייצר, ל-Big Business."