יום שישי, 23 ביוני 2017

"אני בת אנוש. אני עובדת מין. אני ראויה לכבוד." זכויות נשים באוגנדה

ארגון AMwA (Akina Mama wa Afrika) הוא ארגון זכויות נשים אפריקני. ב-2008 הוא ניסה לקיים סדנה עבור עובדות מין באוגנדה, שבה הזנות אינה חוקית. שר האתיקה והיושרה בממשלת אוגנדה אסר על קיום הסדנה, עיתונאים פשטו על משרדי הארגון כדי להטריד אקטיביסטיות, ו-AMwA נאלץ להעביר את הסדנה לקניה. למרות כל הקשיים, הסדנה זכתה להצלחה והביאה גם להוצאת ספר, שבו עובדות מין אוגנדיות וקנייתיות מספרות בגוף ראשון על חייהן. ההקדמה מסבירה למה כל כך חשוב להשמיע את קולן:

"אלא אם עובדת מין עברה 'שיקום', אתם מתקשים לדמיין אותה בתור חברה אקטיבית בקהילה. הנשים האלה, אתם אומרים, הן בודדות, עניות, מפיצות מחלות, מתות מאיידס, חסרות אישיוּת, נופלות מהעוני לעבודה העלובה ביותר כדי להאכיל את ילדיהן, אין להן אייג'נסי ואין להן כוח. התקווה היחידה שלהן היא לקבל מכונת תפירה ממישהו לבן עם לב גדול, והופה – הן משוקמות! הן שוב נשים, מחייכות, נקיות. עדיין תלותיות, עדיין פגיעות, ובכל זאת נשים רעות שהפכו לטובות.

אבל אז מגיעה האישה האחרת – האישה הרעה. זאת שמסרבת לקבל עזרה, זאת שפשוט אי-אפשר לעזור לה. 'היא לא רוצה לעזוב את הזנות?' אתן שואלות בהלם, אפילו בזעזוע. 'אבל הרי נתנו לה מכונת תפירה. למה היא לא נעשתה תופרת?'

האם האישה הזאת היא קורבן, מנוצלת על-ידי הפטריארכיה, או שהיא מעוז של מיניות פמיניסטית, התגלמות של הגוף הפוליטי? בתוך הדיון הגרנדיוזי הזה, הקולות והדעות של עובדות המין עצמן, הקולות והדעות שאמורים להיות היחידים שחשובים, אובדים".

עטיפת הספר

מטרתן של עובדות המין בכתיבת הספר היתה ברורה: "אני רוצה לעודד עובדות מין אחרות לקום ולצאת נגד תנאי העבודה הגרועים", "אני רוצה לחזק את אחיותיי, שיידעו שסבל הוא לא סוף העולם", "הסיפור שלי יראה לנשים אחרות שהן לא לבד, שאנחנו יכולות לעבוד ביחד ולהשיג משהו, לשנות את המצב".

אחת מהן היא מקלין קיומיה, בת לאב אלים שהיו לו שבע נשים ותשעה-עשר ילדים. היא היתה תלמידה טובה ומדריכה בתנועות נוער, אבל בגיל 16 הוריה הפסיקו לשלם על שכר הלימוד שלה. היא פנתה לעבודת מין כדי לממן את הלימודים שלה ושל אחיה, ולעזור למחייתה של אמה. "למרות כל הקשיים בדרך, המשכתי לעשות את זה כדי לשפר את החיים של המשפחה שלי. זה מה שהשאיר אותי חזקה בכל פעם שנעצרתי, בכל פעם שלקוחות אכזריים התעללו בי, בכל פעם שסבלתי מהקור העז ברחובות."

ה"לקוח" הראשון של מקלין דרש ממנה לוותר על קונדום. כשהיא סירבה, הוא אנס וכמעט רצח אותה. "אני יכול להרוג אותך, כלבה! את סתם שרמוטה שמוכרת את הגוף שלה כדי להתפרנס. גם אם אני אהרוג אותך, אף אחד לא יאשים אותי ברצח כי את בסך הכול זונה." היא ניצלה בנס ואומרת: "למדתי לקח חשוב מאוד באותו יום – אף פעם לא לסמוך על הלקוחות שלי. יש לי עדיין צלקת על פניי בגללו."

לקוח אחר שלה הכיר את אביה וסיפר לו שהיא עובדת בזנות. אביה גירש אותה מהבית ואמר לה לא לחזור לעולם. מקלין עברה לעיר הבירה קמפלה, המשיכה לעבוד שם בזנות וסיימה את לימודיה בתיכון. 

מקלין

בסיום הלימודים התחילה מקלין לעבוד במועצת העיר קמפלה. הבוס שלה שם הטריד אותה וניסה לשכנע אותה לשכב איתו, העובדים גילו שהיא עובדת מין והתחילו לקרוא לה בשמות. הכסף שהרוויחה במועצה לא הספיק כדי לתמוך במשפחתה והיא נאלצה להמשיך לעבוד במקביל בזנות. באותן שנים היא למדה לשמור על בריאותה, להתמודד עם הלקוחות ולנהל את חסכונותיה, והחליטה לעזור לעובדות מין אחרות שמתמודדות עם אותם קשיים. אבל אפילו בעבודתה החדשה בארגון למען עובדות מין, הבוס ניצל אותה ואת עמיתותיה לעבודה וקידם בעיקר את עצמו.

מקלין קיומיה וחברותיה החליטו להקים ארגון עובדות מין עצמאי משלהן. הן ייסדו את Wonetha ב-2008, במטרה "לקיים תעשיית מין חוקית באוגנדה, לשפר את חייהן ותנאי עבודתן של עובדות מין ולהילחם למען זכויות האזרח שלהן".

מקלין מסכמת: "היום אני יכולה לעמוד גאה כעובדת מין מקצועית, אקטיביסטית ופעילה למען זכויות אדם, כי אני מאמינה בעצמי ולא נותנת לאף אחד לדכא אותי. אנשים מסתכלים עליי וחושבים שבגלל שאני קטנה אני אהיה צנועה – הם לא מצפים ממני להיות חזקה. כשאני מדברת בציבור, יש אנשים שאומרים שאני לא אוגנדית, או שמשלמים לי כדי להגיד את הדברים שאני אומרת. אני מדברת בלי פחד ומבקשת מאחרים לכבד עובדות מין כמו שהם מכבדים עובדים מקצועיים אחרים. אני מאמינה בעצמי ואני גאה במה שהצלחתי להשיג בחיי כעובדת מין. אני תמיד אומרת: 'אם אתה מרגיש לא בנוח לידי, זאת בעיה שלך'.
[...]
כשאנשים אומרים שצריך להציל אותי, אני אומרת להם שכבר ניצלתי ושאני רוצה להציל אחרים. אם הייתי 'אישה טובה', לא הייתי יכולה ליצור קשר עם 'נשים רעות'. את עוזרת לאחרים רק אם את יכולה לשים את עצמך בנעליים שלהם."

זאם נמאגמבה היא עובדת מין נוספת שהשתתפה בסדנה. בגיל 15 אביה עזב את הבית לטובת אישה אחרת, והיא נאלצה לעזוב את הלימודים מפני שלא היה לה כסף לשכר לימוד. היא ניסתה לעבוד במשק בית אצל זוג מבוסס, אבל לא קיבלה את המשכורת שהובטחה לה, הגבר הטריד אותה מינית והאישה היכתה אותה. היא התחתנה עם מישהו בתקווה לחיים טובים יותר, אבל הוא התעלל בה והיא עזבה אותו כשהיא בהיריון. לא היה לה כסף לשכר דירה ולא היה לה כסף לממן את הילד שעמד להיוולד לה. היא התחילה לעבוד בעבודת מין.

"זה היה קשה בהתחלה, אבל התרגלתי והצלחתי לשרוד שנתיים כעובדת מין." הלקוחות הראשונים שילמו לה דולר למפגש, מכיוון שהיא לא העזה לדרוש יותר. גם הסכומים הגבוהים יותר בהמשך לא שיפרו את המצב: "החיים האלה היו מאוד מסוכנים ולא יציבים. חלק מהלקוחות שילמו יפה, אבל חלקם לא רצו להשתמש בקונדומים. חלקם היו כל כך מלוכלכים, שזה היה בלתי נסבל".

זאם נשואה כיום באושר ועובדת באיגוד עובדות המין של אוגנדה. "אני מרגישה הרבה יותר חזקה ובטוחה בעצמי לעומת עובדות מין אחרות. הרבה מהן סובלות כי הן לא מבינות שגם הן בנות אדם. הן סובלות כל כך הרבה אפליה בחברה, שהן לא מבינות שגם הן בעלות ערך."

WONETHA, איגוד עובדות המין של אוגנדה

"עבודת מין הכניסה לי מספיק כסף כדי לטפל בעניינים שלי, אבל היו זמנים שפשוט לא רציתי לעשות את זה. נמאס לי מגברים, אבל למרות שלא רציתי לקיים יחסי מין, הרגשתי שאין שום דבר אחר שאני יכולה לעשות, שאני לא כשירה לשום דבר אחר. ואגינה זה משהו שיש לכל הנשים ומשהו שכול הגברים רוצים, אז אפילו בלי תעודת בגרות אנחנו יכולות להרוויח כסף. יש הרבה בעיות שמאלצות אותנו לעשות את העבודה הזאת, וזאת עבודה מסוכנת כי הרבה אנשים שונאים אותנו. הנשים שונאות אותנו כי הן חושבות שאנחנו לוקחות להן את הבעלים, והגברים שונאים אותנו למרות שהם משלמים על השירותים שלנו. לפעמים חלק מהם יפגעו בנו, ירביצו לנו וישתמשו בנו בלי לשלם, רק כדי לגרום לנו להרגיש כמו זבל".

דייזי נאקאטו היא עובדת מין נוספת שמספרת בספר על חייה: "אני עובדת מין, אקטיביסטית, מגנה על זכויות אדם, אחות, אמא, חברה. החלום שלי הוא לראות את עבודת המין הופכת לחוקית. אני רוצה גם לראות את סוף האלימות נגד עובדות מין. עבודת מין צריכה להיחשב לעבודה, ועובדות מין צריכות לקבל כבוד ואהבה כמו כל אחת אחרת".

דייזי מספרת על תפקידה בארגון עובדות המין: "אני אחראית על סיוע חוץ לעובדות מין אחרות. אנחנו נפגשות, חולקות חוויות, מדברות על מניעת איידס וטיפול בו, מדברות על התמודדות עם לקוחות, חיסכון, ניהול מו"מ ואיך לפתוח עסק קטן. לרוב עובדות המין אין משפחה או אנשים שיתמכו בהן, אז אם הן נשאיות HIV, הן עדיין יוצאות לרחוב ועובדות בעבודת מין כי אין להן אפשרות אחרת להרוויח כסף. לעומת זאת, אם יש להן עסק קטן משלהן, הן יכולות לתמוך בעצמן, להשתמש בכסף כדי להשלים את ההכנסה מעבודת המין, או לכסות מקרי חירום כמו תשלום ערבות כשהן נעצרות על-ידי המשטרה".

דייזי נאקאטו

דייזי היתה יתומה ענייה בלי גבר עשיר שיציל אותה כמו בספרים, ובגיל 17 היא גם עברה אונס ונכנסה בעקבותיו להיריון. כדי להתפרנס היא עבדה בבר והרוויחה חצי דולר ליום, ובעבודה אחרת לא שילמו לה בכלל את שכרה. היא הסכימה להצעה של גבר לממן לה דירה אם תקיים איתו יחסי מין ללא קונדום. הוא הדביק אותה באיידס ואז גירש אותה מהבית (35% מעובדות המין באוגנדה הן נשאיות HIV).

לא נותרה לדייזי הרבה ברירה: "החלטתי שעדיף לעשות סקס תמורת כסף מאשר לנהל יחסים רומנטיים שהשאירו אותי בלי כלום". ומאז היא ממשיכה להיאבק, לא רק בשבילה אלא בשביל כל עובדות המין: "אני נלחמת למען זכויות עובדות מין, כי עבודת מין היא העבודה היחידה שהכרתי והעבודה היחידה שהצילה אותי מהעוני. בזכות העבודה שלי הצלחתי לחסוך כסף, לבנות בית ולטפל בעצמי".

עובדות המין באוגנדה ממשיכות להיאבק על זכויותיהן. בסיום הספר הן חתמו על הצהרה: "אני בת אנוש. אני עובדת מין. אני ראויה לכבוד. אניי ראויה להגנת המשטרה. אני ראויה להצביע. אני ראויה להגנת הממשלה. יש לי את הזכות ללכת לכנסייה. יש לי את הזכות ללכת ברחוב. יש לי את הזכות לטיפול רפואי חינם. יש לי את הזכות להגיד לא לאונס. והיום אני עומדת כאן ואומרת שאני חופשייה!" עובדות המין באוגנדה, שהממשלה אוסרת עליהן אפילו לצאת להפגין בעד זכויותיהן, נוהגות לבקר בבתי יתומים ולהעניק מתנות לילדים בהם, כדי להדגיש את העובדה שעובדות מין הן חלק מהקהילה. הקהילה והממשלה לא ממש משתכנעות - והרשומה הבאה תעסוק ביחסן לעובדות המין במדינה.

יום שישי, 16 ביוני 2017

עיזים, נשים ונדל"ן בקניה הקולוניאלית

הכול התחיל בגלל העיזים. גם בגלל הקולוניאליזם, אבל קודם כל בגלל העיזים.


עד תחילת המאה העשרים, הכלכלה והחברה בקניה התבססו על נשים ועיזים, לא בהכרח בסדר הזה. החיים היו פשוטים: האבות שלטו במשפחה ומכרו את בנותיהם לנישואים תמורת נדוניה מכובדת של כמה עשרות עיזים. החתנים היו מאושרים, הם קיבלו אישה. האבות היו גאים, הבת שלהם שווה עשרות עיזים. האחים של הכלה היו מרוצים, בזכות העיזים החדשות הם יוכלו לקנות לעצמם אישה בבוא הזמן.

הכול השתנה בתוך עשר שנים של בצורת ומגפות, שחיסלו כמעט את כל העיזים בקניה וגם לא מעט בני אדם. אלה ששרדו גילו שהעולם נראה אחרת בלי עיזים.

אם עד אז נשים נמכרו לנישואים תמורת עיזים, "אבא שלי מכר אותי כאילו אני עז", עכשיו לא היו יותר עיזים. בלעדיהן האבות לא יכלו לסחור בנשים ולשלוט במשפחותיהם. הנשים התחילו לנהל בעצמן את המו"מ על נישואיהן, ובתור תחליף לנדוניה הן הבטיחו לעזור בפרנסת משפחת החתן. עכשיו הנשים היו אלה שהחליטו עם מי להתחתן, והן החלו לעבוד ולפרנס את משפחתן החדשה אחרי הנישואים.

נשים אחרות ויתרו על חתונה בגלל המחסור בנדוניה. שיר קנייתי עממי אומר: "בזמן בצורת אנחנו מפסידים את הנשים שלנו, שהולכות לחפש כסף על גבן", ונשים רבות אכן נאלצו לעבור לערים כדי לעסוק בזנות. לא היו חסרים להן לקוחות: השלטון הבריטי הציע לגברים להגיע לניירובי ולעבוד בבניית גשרים, רכבות ועוד דברים שקולוניאליסטים אוהבים לבנות, הצעה שהביאה גברים רבים לעיר ויצרה בה יחס של אישה אחת על כל שישה גברים.

הנשים נהגו לחכות בדיסקרטיות בדירותיהן השכורות, והגברים היו עוברים מדלת לדלת ושואלים: "את נשואה?" אם התשובה היתה שלילית, הם ידעו שמדובר בזונה שמחכה ללקוחות. הנשים נהגו להגיש ללקוחותיהן תה וארוחה, בחיקוי של נישואים. אי אפשר היה להבדיל ביניהן לבין שאר הנשים, ורבות מהן התאסלמו כדי לזכות בתמיכת הקהילה המוסלמית הגדולה בעיר. מאחר שהן עבדו בסתר בדירתן, לא היתה להן עזרה במקרה של לקוחות אלימים או כאלה שלא הסכימו לשלם. הן לא רצו לעשות סקנדל כדי שהשכנים לא יידעו על המתרחש. 

בניירובי התפתחה גם זנות רחוב, שהנשים בה עברו על החוק האוסר על שחורים להסתובב ברחובות אחרי החשיכה. לא היתה להן יותר מדי ברירה: "הוא היה רעב למין ואני הייתי רעבה לכסף". סוג נוסף של זנות היה Wazi-Wazi, "גישה חופשית". עסקו בו בעיקר נשים משבט ה-Haya, שבניגוד לנשים המוסלמיות לא היו דיסקרטיות ושקטות. הן ישבו בכניסה לבתיהן ושידלו לקוחות, עשו את הלא ייעשה ושכבו עם גברים משבטים אחרים ואפילו עם גברים לא נימולים, מה שנחשב לבושה גדולה. הן לקחו את התשלום מראש והרביצו לגברים שלא שילמו להן.

הזנות עשתה מהפך בחברה הקנייתית: בפעם הראשונה נשים יכלו לנהל משק בית עצמאי, לא להימכר תמורת נדוניה ולא לתת לגברים לשלוט בהן. הן השתמשו ברווחים כדי לקנות בתים ולהשכיר אותם, והתחילו לשלוט בשוק הנדל"ן באזורים מסוימים של ניירובי. אחת מהן, קייאייה טאבאבו, אמרה: "בבית, מה יכולתי לעשות? לגדל יבולים בשביל בעלי או בשביל אבא שלי. בניירובי אני יכולה להרוויח כסף בעצמי עבור עצמי". רבות מהנשים העדיפו להוריש את בתיהן ורכושן לבנותיהן, או אפילו לנשים צעירות שעבדו איתן בזנות, ולא לגברים במשפחתן. בזכות הזנות נוצר מעמד חדש של נשים בעלות בתים.

משבר הדיור

השלטון הקולוניאליסטי לא ראה בעין יפה מקומיים בעלי בתים. הוא היה זקוק לכוח עבודה זול, ובעלי בתים לא היו צריכים לעבוד מפני שהם חיו על רווחי השכירות, ויותר גרוע, גם הילדים שלהם לא היו צריכים לעבוד. זה לא היה מקובל על השלטון הלבן, שהגדיר את בעלי הבתים כפרזיטים. פקידי הממשל התלוננו: "אם נוכל לשלוח אותם בחזרה לשמורות שלהם, אולי הילדים שלהם יגדלו להיות אנשים הגונים. אם הם ימשיכו לחיות בעיירה שלהם, אין הרבה תקווה". 

סכנה נוספת בבעלי הבתים היתה הכוח החברתי שלהם. הבריטים היו צריכים את כוח העבודה שלהם חלש ולא מאורגן, והחליטו למחוץ את בעלי הבתים על-ידי מחיצת הבתים שלהם. בכל פעם שהתפתח אזור של בעלי בתים אפריקנים, הבריטים דאגו לשטח אותו ולהעביר את הדיירים לאזורים אחרים כדי שלא יוכלו להתארגן. כשזה לא הספיק, הבריטים פשוט חוקקו חוקים שאסרו על בעלות אפריקנית על בתים. הזונות המשיכו לחיות בבתיהן, אך לא חזרו שוב לשלוט בשוק הנדל"ן בניירובי.

הימים היפים של מלחמת העולם השנייה

"כשהאיטלקים היו כאן... אלה היו הימים הטובים בשביל נשים. במשך היום עבדתי באיסוף תבלינים, ואז הייתי חוזרת הביתה, מתרחצת ויוצאת בלילה לחפש גברים. את יודעת, העבודה מגיעה כשיש בעיות, והמלחמה היתה בעיה, אז היתה עבודה. וזה מצחיק, האמת, כי כשהיתה מלחמה והאיטלקים היו כאן, לא היו לי בעיות."

המלחמה דרשה כוח אדם. מספר התושבים בניירובי, קנייתים וזרים, כמעט הוכפל במהלך המלחמה. אליהם הצטרפו עשרות אלפי חיילים ועובדי צבא זרים, ביחד עם 20,000 חיילים איטלקים שנשבו באתיופיה ושמחו להגיע למחנות עבודה בקניה ולא לסבול מנקמת האתיופים. רק שני איטלקים ניסו לברוח מהמחנה: הם טיפסו על הר קניה, הניפו את דגל איטליה, ירדו בחזרה ונכנעו מחדש.

עם עשרות אלפי לקוחות פוטנציאלים, אלה היו ימים טובים עבור העובדות בזנות בניירובי. "אישה יכולה להיות עשירה אם היא מאמינה בעבודה קשה וחוסכת את הכסף. בסוף היא תוכל לקנות בית." זאת מן הסתם לא היתה עבודה קלה, אבל זאת היתה העבודה היחידה שבה נשים היו עצמאיות וקיבלו שכר ראוי: "היה קשה למצוא עבודה שתשלם טוב כמו עשרים וחמישה בני זוג..."

מרד המאו-מאו

בשנת 1952 פרץ מרד המאו-מאו של שבט הקיקויו נגד הבריטים. בשנים שלפניו, ארגוני צדקה של שבטי הקיקויו החליטו שצריך להציל את הזונות מפני עצמן. חברי הארגונים נהגו לאתר זונות ולשלוח אותן בחזרה לכפרים ולמשפחות שמהם ברחו. חלקם נהגו להלביש את הזונות בשק עם חור באזור איבר המין, ללא בגדים תחתונים, ולהוליך אותן כך בציבור כדי להשפיל אותן.

למרות היחס העוין של השבט, ארבע-מאות עובדות זנות נשבעו אמונים למאו-מאו, ותפקידן היה לאסוף מידע ולתרום כסף. יש שמועות על ארגון מיוחד של זונות ששיתף פעולה עם המאו-מאו, Sauti ya Malaya, "קולן של הזונות", אך אין לכך הוכחות. היו מי שטענו שהתנגדות הזונות לכיבוש הבריטי היתה אלימה ופנאטית יותר מזו של הגברים.

שאר הנשים שעבדו בזנות, בעיקר אלה שלא היו משבט הקיקויו, נאלצו לתמרן בין המאו-מאו לבין השלטון הבריטי. רבות התאסלמו והתחתנו כדי שהמאו-מאו לא יגרשו אותן מבתיהן. הבריטים הטילו תקנות משלהם: כל שכונה אפריקנית הוקפה בגדרות תיל והוטל עליה עוצר לילי, מה שהקשה על עובדות הזנות לקבל לקוחות. הן גם התקשו לאגור כסף בגלל החיפושים הצבאיים התכופים ובגלל הצורך לשחד את שני הצדדים. בניגוד למלחמת העולם, אלה לא היו ימים טובות לזונות ולא לאף אחד אחר בקניה.

ב-1959 השלטון הקולוניאליסטי עזב את קניה. חיי הנשים שעבדו בזנות בתקופתו היו קשים והן סבלו מדיכוי שלטוני, ריחוק מהמשפחה ואלימות של חלק מהלקוחות, אבל אי-אפשר להתעלם מהמהפך החברתי והכלכלי שהן עשו: הן חילקו מחדש את הכסף הגברי, והבתים שקנו בעזרתו הגבילו את השליטה הקולוניאלית ברכוש האפריקני. 

יום שבת, 10 ביוני 2017

אקטיביזם באפריקה: "הגיע הזמן שהקהילה תראה את הדממה"

האפרטהייד נגד השחורים באפריקה הסתיים, לפחות רשמית. ההפללה והדיכוי של עובדות המין ביבשת אפריקה נמשכים. הספר To Live Freely in this World מתאר את מאבקן של עובדות המין על זכויותיהן במזרח ובדרום אפריקה. 

דוּדוּ דלאמיני, חברת איגוד עובדות המין הדרום-אפריקני, הגיעה לנאום בכנס של איגוד העובדים הלאומי. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא דיברה מול קהל גדול, והיא היתה לחוצה. אז היא התחילה לשיר שיר פופולרי מתקופת האפרטהייד: "לא משנה כמה המצב גרוע, לא משנה שהם מרביצים לנו, לא משנה שהם אונסים אותנו, לא משנה שהם עוצרים אותנו, לא משנה שהם הורגים אותנו, אנחנו הולכים קדימה". הקהל כולו נעמד ושר ביחד איתה. היא סיימה את השיר בקריאת "אמנדלה", קריאת ההתנגדות המפורסמת של השחורים בדרום אפריקה, וכל הקהל ענה "אמנדלה". באותו רגע היא ידעה שהנאום שלה יעבור בשלום: "השיר הזה נתן לי את הכוח להשתחרר במרחב. הראיתי להם שאני אולי עובדת מין, אבל אני גם שותפה למאבק".

דוּדוּ ניצלה את ההתלהבות מהשיר כדי להסביר על מה היא נאבקת:

"אני עומדת לפניכם היום, כמו האחים שלי שנאבקו למען החופש. אני נלחמת למען החופש של עובדות מין. בדיוק כמוכם, אנחנו מנצלות את הכסף שאנחנו מרוויחות מעבודת מין כדי לקחת את הילדים שלנו לבתי-ספר טובים יותר, לקבל חינוך טוב יותר. אני רוצה שתבינו שאין הבדל. אם את אחות, אז את אחות. אם אני עובדת מין, אני עובדת מין. אבל בסוף היום אנחנו עושות אותו דבר – אנחנו מרוויחות כסף. דרום אפריקה שייכת לכל מי שחי בה. לא משנה אם אתם אוהבים עובדות מין, אתם פשוט צריכים לכבד את הבחירות שנשים עושות". בסוף הנאום, איגוד העובדים החליט לתמוך תמיכה באי-הפללה של זנות. דודו חלמה להיות זמרת כשהיתה ילדה. עכשיו היא מרגישה שהיא מגשימה את החלום, כשהיא שרה עבור זכויות האדם של עובדות מין בכל רחבי דרום אפריקה.


דודו דלאמיני

ב-2003 נוסד בקייפטאון איגוד עובדות המין של דרום אפריקה, Sissonke, על-ידי שבעים עובדות מין משבעה מחוזות שונים. "נמאס לנו שתוקפים אותנו, נמאס לנו להתחבא. רצינו להשמיע את קולנו," אומרת חולי באת'לזי (Buthelezi), ראשת האיגוד ועובדת מין בת 41. חברות האיגוד יוצאות לרחובות בכל יום ולילה כדי לעזור לעובדות מין אחרות. הן מחלקות קונדומים, מציעות בדיקת מחלות מין חינם במרפאות ניידות,עוזרות להתמודד עם אלימות של משטרה ולקוחות, ומפעילות קבוצת תמיכה וקו סיוע חירום עשרים וארבע שעות ביממה.

סיסונקה הוא איגוד עובדות המין הגדול ביותר בסביבה, אבל גם במדינות אחרות קיימים איגודי עובדות מין מרשימים. האיגוד הוותיק ביותר במזרח אפריקה הוא BHESP, שהוקם בקניה ב-1998 על-ידי עובדות מחמישה ברים שונים בניירובי. "כולנו היינו נשים שעברו את אותם קשיים, אז התאספנו ושאלנו את עצמנו מה אנחנו יכולות לעשות. אפילו לא ראינו את זה בתור התארגנות. פשוט חיפשנו דרך להתמודד עם המשטרה והאלימות, ולא יכולנו לעשות את זה לבד," מסבירה פנינה מוואנגי בת ה-43, אחת ממייסדות הארגון.

פנינה מוואנגי

האיגוד הקנייתי יצא למבצעי חלוקת קונדומים והסברה על איידס, אבל גילה שהנשים חוששות מהמשטרה יותר מאשר ממחלות מין. "היינו מגיעות לבר לדבר על איידס, והנשים שם היו אומרות לנו ששלוש מתוכן נמצאות בכלא, אחת מהן נרצחה אתמול ואחרת הוכתה עד חוסר הכרה על-ידי לקוח או שוטר. אחת מהן אמרה לנו: 'עם איידס אני יכולה לחיות עוד עשר שנים. מהאלימות אני אמות מחר'". חברות האיגוד התייצבו במטה המשטרה והצהירו שהן לא יסבלו יותר בשקט את אלימות השוטרים.

כיום חברים שבעים איגודים בברית עובדות המין של קניה, KESWA, שסייעה כבר לעשרות אלפי עובדות ועובדי מין. חברי הברית עוברים בשיטתיות מעיירה לעיירה, מעיר לעיר, פוגשים עובדי ועובדות מין, מקשיבים לסיפוריהם, מספקים להם הכשרה בנושאי זכויות אדם ועוזרים להם ליצור איגודים משלהם. הם גם מסייעים לעובדות מין לזכות במשמורת על ילדיהן מול המדינה, שטוענת שהן אינן כשירות לטפל בילדים.

ביום האיידס הבינלאומי ב-2012, יותר מ-300 עובדות מין קנייתיות יצאו לנקות את אחד מבתי החולים כדי להראות שהן חלק מהקהילה. באותה שנה השתתף ג'ון מאת'נגה, ראש איגוד עובדי המין Hoymas, בסדרת טלוויזיה על חייו. לראשונה בהיסטוריה של הערוץ הממלכתי של קניה, גבר הציג את עצמו כהומו, עובד מין ונשא HIV: "עובדי מין מתו בדממה, כאילו אנחנו כלום. קברנו אנשים בכל חודש. בשבוע אחד קברנו ארבעה עובדי מין. קברנו כמה גברים צעירים יותר ממני, בסוף שנות העשרה שלהם. התחלתי לתהות, האם גם אני אמות? הדממה הרגה אותנו. אז החלטתי לצאת מהצללים. היינו חייבים לצאת לתקשורת. לא פחדתי יותר – אלה החיים שלי. אמרתי לעצמי, הגיע הזמן שהקהילה תראה את הדממה". משרד הבריאות הקנייתי מציג כיום את התוכנית בהכשרות של פקידי ממשל.

ג'ון מאת'נגה

פליסטר עבדאללה בת ה-33, עובדת מין קנייתית, מסכמת את האווירה העכשווית במדינה: "עובדות מין חששו בתחילה להתאגד. הן פחדו מהממשלה, מהקהילה, מהחשיפה. אבל הן הבינו שאם נהיה ביחד ונחלוק את החוויות שלנו, נוכל להתגבר על האתגרים העומדים בפנינו. אמרנו להן, 'עובדות מין צריכות זו את זו'. 

"היום, אם מישהו תוקף עובדות מין, כל עובדות המין בקניה יבואו ויגידו, 'לא, זה לא בסדר. אנחנו לא מקבלות את זה'. כשבעיר ת'יקה נרצחו עובדות מין, מאות עובדות מין הגיעו מכל רחבי קניה כדי למחות. רצינו להגיד לתושבים המקומיים, 'אתם הורגים אותנו, אבל אנחנו בנות אדם בדיוק כמוכם. אין לכם זכות להרוג אותנו'. עשינו צעדה בכל רחבי העיר. האחיות שלנו נהרגו, והחלטנו שמספיק זה מספיק. לא עוד רציחות. אנחנו צועקות בקול גדול כדי שכולם ישמעו".

איגוד עובדות המין בבוטסואנה, Sissonke Botswana, הוקם בסיוע ארגונים נגד איידס, שהבינו שהמלחמה נגד איידס היא מלחמה בעד זכויות אדם. טוש לגורנג (Tosh Legoreng), עובדת מין וראשת האיגוד, מסבירה: "תמיד דיברו איתנו על הימנעות מ-HIV, ואני אמרתי שזה לא קשור רק ל-HIV. אנחנו מתמודדות עם ההתעללות של הלקוחות שלנו. אנחנו מתמודדות עם ההתעללות של המשטרה. על הדברים האלה אף פעם לא דיברנו". אי אפשר להילחם נגד איידס כשהמשטרה מחרימה לך קונדומים, כשמהשטרה והלקוחות אונסים אותך כי הם יודעים שהם לא יעמדו למשפט, כשהרופאים והאחיות מסרבים לשרת אותך, כשהחוקים דוחקים אותך למחתרת ומרחיקים אותך משירותי הבריאות. כששיעור נשאיות ה-HIV בקרב עובדות מין הוא 45% בקניה, 24% בניגריה, 59% בדרום אפריקה ו-35% באוגנדה, אי אפשר לדבר על איידס בלי לדבר על זכויות אדם.

אם כבר מדברות על זכויות אדם, אי אפשר להתעלם מהקשר בין דיכוי הלהטב"ק באפריקה לבין דיכוי עובדות המין. אקטיביסטית לסבית בנמיביה מסבירה: "הרבה להט"בים נזרקים מהבתים שלהם על-ידי משפחתם, ומוצאים את עצמם בתעשיית המין. בראש תנועת עובדות המין בנמיביה עומדים להט"בים שהם גם עובדי מין. אנחנו לא יכולים להשאיר מישהו מאחור". ארגוני עובדות המין והלהט"ב בנמיביה חולקים משרדים; להט"בים ועובדות מין בקניה יוצאים ביחד להפגנות; ובאוגנדה יצאו איגודי עובדות מין ולהט"ב קואליציה נגד חוקים הומופוביים.


איגוד עובדות המין הגדול באוגנדה נקרא WONETHA. הממשלה אינה מרשה לנשות האיגוד להפגין ברחובות, אז הן נוהגות לבקר בבתי יתומים ולהעניק מתנות לילדים בהם, כדי להדגיש את העובדה שעובדות מין הן חלק מהקהילה. כשחברות האיגוד נזרקו ממשרדן, ארגון עורכות הדין של אוגנדה גילה סולידריות ואירח אותן בחינם במשרדים שלו במשך יותר משנה (אחת הרשומות הבאות בבלוג תרחיב יותר על המצב במדינה).

האקטיביזם הנמרץ של עובדות המין מביא גם לתגובת נגד. בניגריה המשטרה פושטת על עובדות מין ומכניסה אותן בכפייה למוסדות חינוך מחדש; ארגונים שמרניים בקניה מתקינים במועדונים מצלמות נסתרות, מצלמים את עובדות המין, מזעיקים את המשטרה לעצור אותן, מזמינים את התקשורת לסקר את המעצרים, מאלצים את הנשים לעבוד בסלוני יופי בתור "שיקום" ומציגים את כל זה בתקשורת בתור "הצלת הנשים מזנות"; בזיממבואה המשטרה יצאה למבצעים נגד עובדות מין עם שמות כמו "לזרוק את הזבל", "שמרי על כבודך" ו"אישה, תתחתני"; ושר האתיקה והיושר של אוגנדה, סימון לוקודו, שהצהיר בפומבי שאונס ילדים עדיף על הומוסקסואליות, החליט להטיף מוסר גם על זנות: "מיסוד הזנות הוא סימן לניוון מוסרי. הבחירה של אדם למכור את גופו תמורת כסף היא פשע פלילי ולא יכולה להיחשב זכות אזרחית".

בעיירה גולו שבאוגנדה, פקידי ממשל ושוטרים פשטו במאי 2012 על מרכז סיוע לעובדות מין. ללא צווי מעצר או חיפוש, הפקידים האשימו את מנהלות המרכז בניהול בית בושת ובשידול נשים לזנות. ההסברים של המנהלות על תפקיד המרכז – חלוקת קונדומים וייעוץ בריאותי וחוקי לעובדות מין – נפלו על אוזניים ערלות. השוטרים החרימו מחשבים, עצרו את כל צוות המרכז והזמינו עיתונאים וחברי הקהילה: "בואו תראו איך זונות נראות". העיתונאים צילמו את עובדות המין ופרסמו את תמונותיהן בשערי העיתונים. קהל גדול התאסף מחוץ לתחנת המשטרה וקרא: "תנו להן מאסר עולם" ו"חבל שאידי אמין [שליט אוגנדה לשעבר] לא כאן, הוא היה ממנה כיתת יורים". 

גם טוֺש לגורנג, עובדת המין האקטיביסטית שהתבטאה בפומבי נגד פשיטות המשטרה על עובדות המין בבוטסואנה, הוכתה ונעצרה על-ידי סוכנים סמויים בזמן שעסקה בפעילות סיוע לעובדות מין. הם הבהירו לה שהיא על הכוונת מפני היא מקדמת זכויות אדם לעובדות מין.

יום שישי, 2 ביוני 2017

לבייש ולהאשים: הפללת הומוסקסואליות וזנות בפפואה גינאה החדשה

כשהקולוניאליסטים הגיעו לפפואה גינאה החדשה, היתה להם מטרה ברורה: "הגענו לפפואה אך ורק כדי לשרת את המטרות שלנו עצמנו, ואסור לשכוח את העובדה הזאת כשאנחנו מתעסקים עם הילידים" (סר וויליאם מקגרגור, המושל הראשון של פפואה, 1912). גם האמצעים היו ברורים: "חייבים למגר את האוטונומיה הפוליטית, המנהגים הכלכליים, האמונות הדתיות וההרגלים המיניים של הילידים, אם הם מאיימים על השליטה האירופאית או פוגעים במוסר האירופאי" (סטפן וינזור ריד, אנתרופולוג שנשלח על-ידי ארה"ב למחקר בגינאה החדשה, 1943).

אז זה מה שהקולוניאליסטים עשו. הם התחילו בחקיקה מגבילה על כל היבט בחיי הילידים: "חלק מהילידים יודעים לשמור על בגדיהם נקיים ולא ללבוש אותם כשהם רטובים, אבל רבים אחרים טיפשים, לובשים אותם כשהם מלוכלכים ונשארים איתם אפילו כשהם הולכים לישון רטובים. כדי להגן על הגברים והנשים הטיפשים האלה, חייבים לחוקק חוק בנוגע ללבישת בגדים."

כדי להגן על עצמם מפני הגברים והנשים הטיפשים האלה, הלבנים חוקקו חוקי הפרדה גזעית ומיד התפנו לטפל במיניות של הילידים. מין מחוץ לנישואים, בגידות, זנות ו"קשרים לא מוסריים" בין גברים הוצאו מחוץ לחוק.

פפואה גינאה החדשה זכתה בעצמאות ב-1975, אבל יחסה של המדינה העצמאית למין לא היה שונה מזה של הקולוניאליסטים. החוקה החדשה לא אסרה על הזנות עצמה, אבל אסרה לחיות על רווחי זנות. זה הספיק לפסק-דין תקדימי נגד אישה שקיבלה תשלום על מין: "אין ספק שהזונה קיבלה כסף עבור שירותים שהיא סיפקה בתור זונה, והרוויחה כסף שלא היתה יכולה להרוויח אם לא היתה זונה. זה אומר שהיא חיה על רווחי זנות". מאז ועד היום, נשים שמקיימות מין בתשלום נעצרות שוב ושוב. נטען נגדן שהן גורמות להפרעה בציבור, לפגיעה בערכים נוצריים ולהפצת מחלות.

החוקה החדשה היתה אפילו נוקשה יותר בנוגע להומואים: עונש המקסימום על יחסי מין בין גברים הוא 14 שנים בכלא. באופן אירוני, החוק הוא נגד זונות והומואים, אבל לא נגד זונות ממין זכר. גברים שמקבלים תשלום על מין מואשמים במין עם גברים, לא במין בתשלום.


הספר שעליו מבוססת הרשומה. ניתן להורדה בחינם

ב-1975 הורשע נער בן 15 שמכר מין ונכנס לכלא לתשעה חודשים של עבודת פרך. שני הגברים ששילמו לו על המין קיבלו קנס של 50$. כתב התביעה ציין שהם היו "קורבנות של זונה ממין זכר". ב-1996 שופט הרשיע גבר שקיים יחסי מין עם תייר: "נכנסת לחדר המלון עם גבר אירופאי והתחלתם לקיים יחסי מין זה עם זה. [...] תאוות בשרים מנוגדת לצו הטבע והיא פשע חמור ומתועב, התנהגות של חיות שחייבת להיפסק [...] כתוצאה ממעשיך הצבת את עצמך, את הוריך ואת משפחתך בסיכון ללעג, בושה והצעות מיניות. אני גוזר עליך שנתיים מאסר ועבודות פרך".

בתי המשפט בימינו פחות נוטים להרשיע הומואים וזונות, אבל החוקים מאפשרים למשטרה לסחוט אותם, להתעלל בהם ולאנוס אותם. המשטרה פושטת על זירות זנות, מפשיטה את העובדות בהן, מכריחה אותן לבצע פעולות מיניות מחרידות, מצעידה אותן ב"מצעד בושה" ברחובות העיר ואז עוצרת אותן (אחסוך לכן תיאורים גראפיים של הפשיטות כאלה – תאמינו לי שהן מחרידות). שוטרים אונסים הומואים: "הם בכל מקרה כאלה, אז מותר לנו", ויודעים שאי-אפשר להתלונן נגדם מפני שהומוסקסואליות אינה חוקית.

אי אפשר שלא לתהות מדוע החוק מרשיע נשים שמקבלות תשלום על מין, ולא מרשיע גברים שעושים אותו דבר. לפי האנתרופולוגית כריסטין סטיוארט, אחת הסיבות היא שנשות המעמד הבינוני מציגות בכוונה את נשות הכפרים כיצורים חסרי ישע, כדי להסיר את פחד הגברים מפני התקדמותן של נשים חזקות. מבחינת הנשים הבורגניות, נשים בזנות הן סכנה – הן לא כנועות מספיק, הן מפרות את הסדר של הנשים הטובות ומציגות התנהגות נשית פרועה לציבור הגברי, ולכן  צריך להחזיר אותן למקומן הטבעי בכפר.

"כן, מכוני ליווי זה דבר רע. אם החוקים ירשו להקים אותם, איפה נשים טובות כמונו ימצאו גברים?" Post-Courier, 21 December 1981

סטיוארט מספרת שכל עובדי המין הגברים במחקרה אהבו את עבודתם ולא היו עוזבים אותה בשביל עבודה טובה במשרד. הם מגשימים את התשוקות המיניות שלהם ומרוויחים מזה כסף. לעומתם, כל עובדות המין הנשים שנאו את עבודתן והיו שמחות לעזוב אותה. הנשים עובדות בזנות בשביל לשרוד, מפני שהשכר בעבודה הרגילה שלהן אינו מספיק (ל-75% מהן יש עבודה נוספת, ויש להן רק שישה לקוחות בשבוע ממוצע). 

עובדות המין לא פוגעות באף אחד – אבל החוק קובע שהן פושעות. את התוצאות העגומות של הפללת הזנות אפשר לראות במחקר Askim na Save (Ask and Understand): People who sell and exchange sex in Port Moresbyהמחקר נערך ב-2010 בפורט מורסבי, בירת פפואה גינאה החדשה, בהשתתפות 441 נשים, 96 גברים ו-56 נשים טרנסיות. 

הגיל החציוני של המשתתפים היה 26. הגיל החציוני לכניסה לזנות היה 19. 63% מהנשים התחילו למכור מין בין הגילאים 16 ל-20. 10% התחילו לעבוד לפני גיל 15.

25% מהנשים ו-13% מהגברים סבלו מאלימות פיסית של המשטרה בחצי השנה האחרונה. 6% סבלו גם מאלימות מינית של המשטרה. 38% מהנשים סבלו מאלימות של בן משפחה ו-10% מאלימות של חבר קהילה. בפפואה גינאה החדשה, עם הדיכוי החוקי והחברתי הישן, עובדות המין סובלות מהמשטרה ומהמשפחה יותר מאשר מהלקוחות. 

למרבה הצער, זה לא אומר שאין לקוחות אלימים. 16% מעובדי ועובדות המין סבלו מאלימות מינית של לקוחות ו-6% מאלימות פיסית שלהם. מכיוון שהזנות אינה חוקית, אין אפשרות להתלונן במשטרה על הלקוחות. 

כ-19% מהנשים הן נשאיות איידס, וכמוהן 9% מהגברים ו-24% מהנשים הטרנסיות. כ-24% מהנשים ו-6.5% מהגברים סובלים מסיפיליס. רק 37% מהמשתתפות השתמשו תמיד בקונדום למין וגינאלי; 41% מתוכן לא השתמשו בקונדום פשוט בגלל שלא היה להן קונדום.

עורכות המחקר קראו לאי-הפללה של זנות. מאז תחילת שנות האלפיים עלו הצעות פוליטיות שונות להפסיק את הפללת עובדות המין. אף אחת מהן לא התקבלה.