שבדיה באה להציל אותך. אל תנסי לסרב

שישים אחוזים מהנשים בשבדיה דורשות להפליל את עובדות המין, שאכן נרדפות על-ידי המשטרה ומופללות, כמו שהראיתי ברשומה הקודמת. שמונים אחוזים מעובדות המין במדינה הן מהגרות, והן מגורשות מהמדינה ולא מקבלות סיוע (אלא אם מחשיבים כרטיסי טיסה בחינם למדינות שהן מגורשות אליהן). למרות זאת, שבדיה טוענת שההפללה נועדה לעזור לנשים בזנות, ומנסה לשכנע מדינות אחרות ללכת בדרכה. ברשומה זו אנסה להציג את הסיבות השונות ליחס השבדי לעובדות המין, כמו גם לניסיונה לשווק את החוק למדינות אחרות, על-סמך מספר ספרים ומחקרים (ראו פירוט בסוף הרשומה).

הגירה

בשנות התשעים הקומוניזם נפל והגבולות בין המזרח למערב נפרצו. בעקבות השינויים החלו להגיע לשבדיה עובדות מין רבות ממזרח אירופה, ששינו את תעשיית המין ואת השיח הציבורי עליה. הזנות נהפכה מבעיה שולית, שמטופלת על-ידי רשויות הרווחה, לבעיה הדורשת מענה של המשפט הפלילי ודיני ההגירה: בעיית הזרים. כפי שכותבת נעמי לבנקרון, "הנשים הזרות הפכו למטרד במקרה הטוב, ולאיום פוליטי, פלילי, חברתי וכלכלי במקרה הרע. המהגרות היו 'אחרות' בשני מובנים - הן בשל זרותן והן בשל עיסוקן, וככאלה - עשתה החברה השבדית כל שביכולתה על מנת להגן על עצמה מפניהן".

עובדות המין המהגרות הדאיגו את הציבור והפוליטיקאים, שחששו מפני פלישה כוללת של תושבי המדינות הקומוניסטיות לשעבר. מבחינת שבדיה, עובדות המין היו בעייתיות מפני שלא ענו על הסטריאוטיפ של מכורות לסמים וקורבנות התעללות מינית. אי-אפשר היה לעזור להן פסיכולוגית ולהציל אותן מהזנות. הן היו נשים עניות שהגיעו ממדינות במצב כלכלי קשה במטרה להתפרנס. כששבדיה הבינה שאי-אפשר לגרום להן להפסיק לעבוד בזנות, היא החליטה שאין ברירה אלא לגרש אותן כדי שלא יסכנו את ערכיה.

האיחוד האירופי

השבדים חששו בשנות התשעים מההצטרפות המתקרבת לאיחוד האירופי, שעלולה להחדיר את הערכים האירופאים הירודים לתוך גן העדן הנורדי. העיתונים דיווחו בדאגה על עתיד שיכלול עשרות אלפי זונות זרות שיסתערו על הגברים השבדים, ועל סכנת ההתפשטות של "הערכים הליברליים בקשר לזנות" באירופה. אחד מיוזמי החוק להפללת הלקוח, ד"ר סוון אקסל מנסון, הזהיר: "בהולנד יש איגודים של נשים בזנות. אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם אצלנו, נכון?"

החוק האוסר על קניית שירותים מיניים נחקק זמן קצר לאחר ההצטרפות לאיחוד האירופי, בתור מסר לאירופה: אנחנו לא רוצים כאן את הזונות שלכם ואת הערכים הזנותיים שלכם. שבדיה רצתה להוכיח שהיא עדיין שונה ומוסרית יותר מהמדינות שבחברתן היא נאלצת לבלות במסגרת האיחוד.

פטרנליזם ופמיניזם ממסדי

כולן יודעות ששבדיה היא המדינה הכי פמיניסטית בעולם. כמו שלבנקרון כותבת, "שבדיה היא אחת המדינות הראשונות שהעניקו זכויות לנשים, יש בה ייצוג גבוה לנשים בפוליטיקה, חופשת הלידה השוויונית נפרשת על פני למעלה משנה וניתנת לחלוקה שווה בשווה בין ההורים, מצבן הכלכלי של נשים בודדות וחד הוריות טוב לאין ערוך בהשוואה לנשים במדינות אחרות, ושכר משולם אף לעקרות בית תמורת עבודתן".

בשבדיה המדינה דואגת לנשים. לצד ההשפעות החיוביות, יש לכך גם השלכות שליליות: המדינה היא השולטת בפמיניזם השבדי. ארגוני הנשים הם חלק מהמדינה והממסד. התוצאה היא שבמקום אקטיביזם רדיקלי, ארגוני הנשים עסוקים בפעילות לוביסטית, וכמו כל פעילוּת לוביסטית ופוליטית, הפמיניזם הממסדי עוזר בעיקר לנשים שמקבלות לגיטימציה מהשלטון. בשבדיה אמנם מדובר ברוב הנשים, אבל אלה שממשיכות למרוד בממסד מודרות ונפגעות. שבדיה תמיד היתה מדינה פטרנליסטית, וההצלחות הפוליטיות של הפמיניזם לא העלימו את הפטרנליזם, הן רק נתנו לו עוד יותר לגיטימציה. 

הנפגעות אינן רק עובדות מין, אלא כל מי שאינו מוצא חן בעיני הממסד. בשבדיה יש תמיכה פוליטית גורפת בהפללת משתמשי הסמים, אשפוז כפוי של מכורים ומכורות ואיסור על חלוקת מזרקים נקיים; הפורנו חוקי בשבדיה, אך אסור לו להיות אלים, וההגדרה של "אלים" רחבה במיוחד וכוללת בין השאר BDSM, ספנקינג או פיסטינג, כלומר כל דבר שאינו נורמטיבי מספיק; ונשאי HIV עלולים להיכלא ללא משפט, אם הרופאים שלהם חשים שהם לא ידווחו על מחלתם לפרטנרים המיניים שלהם. כמו כן, נשאי איידס אינם יכולים להישאר אנונימיים. הרופא מחויב לדווח עליהם לרשויות הבריאות, והנשא חייב להתייצב באופן קבוע אצל רופא ולדווח על המפגשים המיניים שלו.

במילים אחרות, שבדיה תומכת בכל מי שנורמטיבית מספיק בעיני המדינה, ויש לה הגדרה רחבה למדי של נורמטיביות. ברגע שמישהי יוצאת מגבולות הנורמטיביות, מתנהגת בצורה קווירית מדי, המדינה רודפת אחריה כדי להכניס אותה לתלם. שבדיה תומכת במין – אבל רק במין ה"טוב" וה"נכון". השרה לשעבר לשוויון מגדרי הצהירה: "מיניות חייבת לכלול קרבה אמיתית בין שני אנשים". מי שנוהגות לשכב עם זרים או עם יותר מאדם אחד, אינן חלק מהמיניות הנכונה המוכתבת על-ידי הממסד השבדי. פיה יאקובסון, ראשת איגוד עובדות המין השבדי, מסכמת את מדיניות הממסד: "אנחנו רוצים להציל אותך, ואם לא תעריכי את זה, נעניש אותך".

אלימות נגד נשים

בניגוד למרחב הציבורי בשבדיה, מצבן של הנשים במרחב הפרטי רחוק מלהיות מושלם. סקר לאומי מ-2001 מצא ש-46% מהנשים השבדיות חוו אלימות פיזית או מינית מידי גבר מאז מלאו להן 15; 17 נשים נרצחו בכל שנה על-ידי בן זוגן הנוכחי או בן זוגן לשעבר. מחקר חדש מ-2014 מצא ש-28% מן הנשים חוו אלימות פיסית או מינית מבן זוג כלשהו, ו-5% סבלו מאלימות פיסית מבן זוגן בשנה האחרונה. לבנקרון מצטטת את החוקרת Maud Eduards: "אלימותם של גברים כלפי נשים לא תמיד עלתה בקנה אחד עם מדיניות השוויון המגדרי אותה הכתיבה הפוליטיקה השבדית".

אז מה שבדיה עושה? היא לא יכולה להאשים את אי השוויון המגדרי או את השוביניזם, כי מבחינת המדינה הם כבר היו אמורים להיכחד. כתחליף, היא מאשימה קבוצות אוכלוסייה ספציפיות. במקרי האונס היא מאשימה מהגרים, שמעשי האונס שלהם מוגדרים כ"תרבות שוביניסטית", לעומת מעשי אונס של שבדים טהורים, שהסיבות להם הן תמיד "פסיכולוגיות וחברתיות". בזנות היא מאשימה את הלקוחות, שמוגדרים כטיפוסים פתולוגיים עם אישיות דפוקה. כך אפשר לשמור את אשליית השוויון המגדרי בשבדיה, תוך כדי האשמת מיעוטים – מהגרים ולקוחות זנות – בהפרת השוויון הזה, ולהתעלם מהעובדה שהמדינה אינה מצליחה לספק הגנה כלכלית ופיזית לחלק מהנשים בתחומה.

קפיטליזם

שבדיה הפכה בעשורים האחרונים ממדינת רווחה למדינה קפיטליסטית. אם עד שנות האלפיים שבדיה התגאתה במדיניות הרווחה שלה, הרי שבימינו נוצר צורך למצוא משהו חדש להתגאות בו מול העולם. כך השוויון המגדרי החליף את מדיניות הרווחה בתור הגאווה הלאומית. בהקשר הזה, שבדיה מפיצה את הפללת הלקוח ברחבי העולם כדי לקדם את התדמית של עצמה. "המודל השבדי" שינה את משמעותו – פעם הוא היה מודל של מדינת רווחה, היום הוא המטרה הצנועה בהרבה של הפללת הלקוחות כדי להילחם בזנות.

אם פעם המלחמה השבדית בזנות היתה באמצעות עזרה כלכלית ונפשית לנשים כדי שלא ייאלצו לעבוד בזנות, היום שבדיה נלחמת בזנות על-ידי פגיעה בנשים שנאלצות לעבוד בזנות. שבדיה רוצה להעלים את הזנות כדי להסתיר את כישלון מערכת הרווחה שלה ואת היחס למהגרות.

הרצון להסתיר את הכישלונות הוא גם הסיבה לניסיון השבדי להשתיק כל ביקורת נגד החוק להפללת הלקוח. המדינה מונעת קיום מחקרים על מצבן של עובדות המין מאז החוק; מי שמדבר נגד החוק מותקף מיד בחשד שהוא ממומן על-ידי סרסורים או צרכן זנות בעצמו; עובדות רווחה שהתבטאו נגד החוק פוטרו; הקונסוליה השבדית סירבה להעניק לנעמי לבנקרון מלגה לקיום המחקר שלה; והאקדמאים השבדים סירבו להשיב לשאלותיה של לבנקרון ברגע שהיה בהן קורטוב של ביקורתיות. באותו זמן, אנשי הממסד השבדי מפיצים מידע מסולף על הצלחתו של החוק, ומתעלמים מההיבטים הבעייתיים שלו. כך לדוגמא סגנית השגריר השבדי בישראל טענה בכנסת שהחוק "עזר למיגור התופעה", בזמן שהדו"ח הרשמי של ממשלתה בכלל טוען שאין ראיות לשינוי כלשהו בהיקף הזנות. 

לסיכום, אין ספק שנושא הזנות חשוב מאוד לשבדיה. אבל לא מתוך דאגה לשלומן של הנשים העובדות בזנות, אלא מתוך התנגדות להגירה ודאגה לתדמיתה. מה ההשלכות על עובדות המין עצמן? מומלץ לקרוא את דבריה של פיה יאקובסון, או את הרשומות הקודמות על הנושא.  

המקורות עליהם התבססה הרשימה:

נעמי לבנקרון, האם יוכלו כלי האדון להרוס את ביתו?: על כוחה של חקיקה ככלי לעיצוב תעשיית המין: הפללת לקוחות בשבדיה כמקרה מבחן, הוצאת פרדס. עבודת המאסטר של לבנקרון, כותבת הצעת החוק הראשונה להפללת הלקוח בישראל, היא המחקר המרשים ביותר שנעשה על הפללת הלקוחות בשבדיה, וגם המקור הטוב ביותר ללמידה על נושא הזנות בכלל. למרבה הצער, אפשר לקרוא אותה רק בתשלום (וגם זה לא בטוח, אחרי שהעבודה נעלמה מאתר ההוצאה), או בספריות אוניברסיטאיות. אם העבודה היתה זמינה לציבור, ואם לבנקרון היתה מעניקה לה שם קצת פחות מסורבל, ייתכן שכל הדיון על זנות בישראל היה נראה אחרת.

Daniella Danna, Client-Only Criminalization in the City of Stockholm:

A Local Research on the Application of the “Swedish Model” of Prostitution Policy

מחקר קצר, יעיל ומקיף של חוקרת איטלקייה, שיצאה לבדוק את השלכות הפללת הלקוח בשטוקהולם. מושלם עבור מי שרוצה לדעת במהירות כל מה שצריך לדעת. (מחקרים אפשר להוריד בחינם בעזרת האתר sci-hub.)

Jay Levy, Criminalising the Purchase of Sex: Lessons from Sweden

ספרו של החוקר הבריטי ג'יי לוי הוא המחקר המעודכן ביותר על הפללת הלקוח בשבדיה. הוא דיבר רק עם 23 עובדות מין שבדיות, ורק כאלה שיודעות אנגלית, כך שאין יותר מדי מה ללמוד ממנו על מצבן של עובדות המין עצמן. עם זאת, לוי דיבר גם עם רשויות הרווחה, הפוליטיקאים והמשטרה, והמידע שקיבל מהן הוא המקיף ביותר על יחסו של הממסד השבדי לזנות.

Don Kulick, 400,000 Swedish Perverts

מאמר מרתק של האנתרופולוג דון קוליק, שסיכמתי בעבר את ספרו על טרווסטי ברזילאיות. הוא חושף את הלכי הרוח בחברה השבדית ביחס למין בכלל ולעבודת מין בפרט. 

רשומות קודמות על הפללת הלקוח בשבדיה:

מה אומר המודל השבדי

תוצאות הפללת הלקוח בשבדיה

המודל הנורדי: המחיר האנושי של המלחמה בזנות

המודל השבדי להפללת לקוחות זנות

לא מעט דעות נכתבות על המודל השבדי להפללת לקוחות זנות, אבל כמעט שלא נכתב מה בעצם הוא אומר. אז מה בעצם הוא אומר?

הפללת הלקוחות: מי שנתפס משלם על שירות מיני, נענש בקנס בשווי חמישים ימי משכורת או במאסר מקסימלי של שנה (עונש מאסר נגזר עד היום רק בשני מקרים).

הפללת מהגרות: מהגרות לא חוקיות מגורשות מהמדינה. במקרה שהן קורבנות סחר ומוכנות להעיד נגד הסוחרים, הן מקבלות אשרת שהייה זמנית לתקופת המשפט ומגורשות אחריו. רק מספר קטן של קורבנות סחר קיבלו אשרת שהייה קבועה.

החוק השבדי קובע שזרים ש"לא מרוויחים כסף בצורה הגונה" מגורשים למדינות המוצא שלהם ואינם מורשים לחזור לשבדיה במשך שנתיים. זה כולל גם את מי שיש להן אשרת שהייה ועבדו בזנות, אלא אם חיו בשבדיה לפחות שלוש שנים. שבדיה מחתימה לפעמים את הדרכון של המגורשות עם החותמת: "לא פרנסה את עצמה באופן הגון" [1].

80% מהנשים העובדות בזנות בשבדיה הן מהגרות. שאר ההיבטים במודל השבדי נוגעים רק לעשרים האחוזים שיש להן אזרחות מקומית.

הפללת עבודה בזנות: החוק אינו מפליל זנות ישירות, אך מפליל את כל האפשרויות לעבוד בזנות. קיים איסור פלילי על השכרת דירות לעובדות מין; נשים אינן יכולות להגיע לבית הלקוח מפני שנאסר על נהגים להסיע אותן, ואינן יכולות לעבוד במלונות מפני שנאסר על מלונות לארח אותן. האפשרות החוקית היחידה לעבוד בזנות בשבדיה היא ברחוב, אבל המשטרה מפטרלת ברחובות ומונעת מהלקוחות לגשת אל הנשים.

אם עובדת מין שוכרת דירה עם בן זוגה ומשתתפת בהוצאות משק הבית, הוא נחשב לסרסור בתור מי שחי על חשבון רווחי זנות. כך גם לגבי נשים שעובדות ביחד באותה דירה.

ילדיהן של נשים שעובדות בזנות נלקחים מהן ברוב המקרים על-ידי שירותי הרווחה, מכיוון שהן לא נחשבות כשירות לטיפול בילדים. במקרה שהן טוענות שהן עובדות בזנות מרצונן בשביל לפרנס את ילדיהן, ילדיהן עדייןנלקחים מהן  בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת.

איסור על נשים מסוימות לעבוד בזנות: נוסף על המהגרות, ישנן עוד שלוש קבוצות אוכלוסייה שהחוק השבדי מונע מהן לעבוד בזנות:

 - מכורות לסמים או לאלכוהול. החוק השבדי דורש שיקום בכפייה למכורים שמסכנים את בריאותם, ומשום שעבודת מין נחשבת לסיכון בריאותי, עובדות מין מכורות מוכנסות לשיקום.

- נשים מתחת לגיל עשרים שעובדות בזנות מוצבות תחת אפוטרופוס.

- נשאיות HIV. החוק הפלילי בשבדיה קובע עונש מאסר לנשאי HIV שמקיימים יחסי מין עם אנשים בלי לדווח להם על מצבם הרפואי. התוצאה היא שעובדות מין נשאיות HIV אינן יכולות לקבל לקוחות, אלא אם יספרו להם על מצבן.

אחת התוצאות של חוק האיידס היא הימנעות של עובדות המין מבדיקות לגילוי איידס, מפני שאם ייבדקו ויגלו שהן נשאיות, הן לא יוכלו להמשיך לעבוד בזנות.

האכיפה המשטרתית: שימוש בשוטרות כסוכנות מדיחות אסור בשבדיה, לכן המשטרה אינה יכולה להפליל בעצמה את הלקוחות וצריכה לתפוס אותם "על חם". האיסור על הדחה לפשע מביא את המשטרה לאכוף את החוק באמצעות מעקב אחר עובדות המין עצמן. השוטרים מתצפתים על דירותיהן של הנשים, וכשלקוח נכנס פנימה הם מאזינים מחוץ לדלת ומקליטים את הסאונד של יחסי המין בתור ראיה. כדי להבטיח את ההרשעה הם אינם מתערבים לפני האקט, ורק במהלכו פורצים פנימה כדי לתפוס את הפושעים על חם. 

אחרי שהפתיעו את האישה והלקוח באמצע האקט, השוטרים נוהגים להחרים לעובדות המין את הקונדומים בתור הוכחה לניהול בית בושת, לאלץ אותן להתלוות אליהם לתחנת המשטרה כדי לתת עדות, ולאיים עליהן שידווחו לשכנים על מעשיהן אם יסרבו. לאחר שחרור הנשים, המשטרה שולחת מכתבי איום לבעלי הדירה, שברוב המקרים אינם מודעים לפעילות המתרחשת בדירתם, ומאיימת עליהם שיואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים מהדירה.

לא מדובר באנקדוטות אלא בפעילות אכיפה קבועה, שמפקד יחידת הזנות של משטרת שטוקהולם סיפר עליה בהרצאות, ראיונות ובעיקר בספר שכתב, שאפשר לקרוא ציטוטים ממנו כאן והוא המקור הטוב ביותר לנושא.

מס הכנסה: עובדות מין מחויבות לשלם מיסים, אך אינן יכולות להצהיר שהן עובדות בזנות כי זנות אינה נחשבת עבודה [2]. קבוצת נשים העוסקות בזנות הגישה ב-2008 בקשה לתשלום מס, אבל הבקשה נדחתה ביחד עם בקשות דומות אחרות. במקרה נוסף, עובדת מין בשם רוזינייה סמבו שילמה מס הכנסה ומיד לאחר מכן פנתה למשטרה והגישה תלונה נגד המדינה בטענה שזו חיה על רווחיה. התלונה נדחתה.

מס הכנסה תובע במקרים מסוימים נשים שעבדו בזנות על העלמת הכנסה. הוא קובע את דרישת התשלום באופן שרירותי, מאחר שלנשים העוסקות בזנות אין אפשרות להוציא חשבוניות ללקוחות. לנשים אין אפשרות לערער על הדרישה גם אם הסכום גבוה מדי, מפני שאינן יכולות להוכיח שלא הרוויחו כל כך הרבה.

סיוע לנשים בזנות: שירותי הרווחה לא קיבלו תוספת תקציב בעקבות החוק [3]. לעומת זאת, המשטרה קיבלה שבעה מיליון קרונות (כמיליון וחצי דולר נכון ל-1999) כדי לאכוף את החוק, וב-2003 ניתנו לה עוד שלושים מיליון קרונות. המשטרה השתמשה בכסף כדי לקנות מצלמות וידאו, טלפונים סלולריים ומחשבים.

עם זאת, שירותי הרווחה בשבדיה טובים מספיק כדי לסייע לנשים המקומיות גם בלי תוספות תקציביות. בשבדיה יש יחידה מיוחדת של משרד הרווחה עבור נשים בזנות בכל אחת משלוש הערים הגדולות - שטוקהולם, גטבורג ומאלמו. בשאר הערים והמחוזות בשבדיה אין סיוע ייעודי של שירותי הרווחה לנשים העובדות בזנות. היחידות בשלוש הערים הגדולות מציעות עזרה בתשלום חשבונות, ייעוץ משפטי, טיפול פסיכולוגי ונושאים נוספים. כל אחת מהיחידות עובדת באופן שונה: בגטבורג נשארה רק עובדת קבועה אחת בגלל קיצוצים; בשטוקהולם מציעים עזרה רק לנשים שמביעות רצון לצאת מהזנות, ואינם מסייעים למי שאינן רוצות או יכולות להפסיק לעבוד בזנות. 

יחידת הזנות של מאלמו צעירה יותר, מציעה עזרה ללא שיפוטיות ואפילו יזמה חלוקת קונדומים בחינם, מה שגרם לסערה לאומית ולהפסקת היוזמה בטענה שהיא מעודדת זנות. במאלמו מנסים להגיע לעובדות המין לפני שהעבודה שלהן נעשית בעייתית, בניגוד לשטוקהולם, שם הדגישו: "אנחנו לא כאן בשביל נשים שמרגישות טוב. אנחנו כאן בשביל נשים שחוות בעיות עם הזנות". כיום אף אחד משירותי הרווחה אינו מחלק קונדומים לנשים העובדות בזנות.

ענישה: בית המשפט העליון קבע שתשלום על מין אינו עבירה חמורה שמצדיקה מאסר, ובתי המשפט מסתפקים בקנס ללקוחות [4]. בין 2003 ל-2004 נתפסו שלושה שופטים, אחד מהם שופט בית המשפט העליון, משלמים על מין. שלושתם קיבלו קנסות והמשיכו לעבוד בשירות המדינה, אם כי שניים מהם עברו לתפקידים שלא מצריכים מגע עם הציבור. היחידות שמפוטרות בעקבות החוק הן הזונות עצמן: מתלמדת במשטרה פוטרה אחרי שהתגלה שהיא עובדת במקביל כנערת ליווי; אישה אחרת פוטרה מעבודתה בשירותי הרווחה, מאחר שכתבה בעיתון נגד החוק והצהירה שעבדה בחשפנות בעבר. בית המשפט קבע מאוחר יותר שהפיטורים לא היו הוגנים.

[1] ראו גם בספר Criminalising the Purchase of Sex: Lessons from Sweden, מאת Jay Levy, עמודים 203-201.

[2] ראו במחקרה של נעמי לבנקרון, "האם יוכלו כלי האדון להרוס את ביתו? על כוחה של חקיקה ככלי לעיצוב תעשיית המין: הפללת לקוחות בשבדיה כמקרה מבחן", עמודים 124-122.
[3] להרחבה על פעילות הרווחה, ראו אצל Jay Levy, עמודים 174-128.
[4] לבנקרון, עמודים 107, 119-117. 

אם תסתכלו מעבר לסטריאוטיפים

"לעובדות מין יש בעיה: או שטוענים שהן מדוכאות מדי ולא יכולות לדבר, או שטוענים שהן פריווילגיות מדי ואסור להקשיב להן", אומרת עובדת המין שיבון נוקס. מי שנוהגים לדבר בשמן של נשים בזנות אולי יופתעו, אבל עובדות מין מסוגלות לדבר בשם עצמן, והן אפילו מסוגלות לספק אמירות חשובות. הרשומה הזאת מוקדשת לכמה מהאמירות האלה, שלא מצאו את מקומן בתוך רשומות אחרות.

מרגרט קורביד, על הטענה שאין זונות מאושרות ולכן צריך לאסור על זנות: "יש לנו זכות לשנוא את העבודה שלנו לפעמים, בדיוק כמו כולם". 

אדית אאוטלייר, על הטענה שזנות אינה בחירה כי לנשים שעובדות בה אין כמעט אפשרויות אחרות: "הבחירה של אישה עם מעט אפשרויות לגיטימית בדיוק כמו הבחירה של אישה עם הרבה אפשרויות. כל גישה אחרת היא אליטיזם".

Empower, איגוד עובדות המין בתאילנד: "אנחנו לא עושות עבודת מין כי אנחנו עניות. אנחנו עושות עבודת מין כדי לצאת מהעוני".

ג'והנה, סטודנטית ועובדת מין אמריקאית: "יכולתי לבחור אם להיות שפחה של הבנקים כל חיי, או להעביר כמה שנים בעבודת הזאת ואז להיות חופשייה".

Mistress Tissa: "אנחנו לא צריכות לנמק מדוע יש לנו את הזכות לקבל החלטות על גופנו. הפטריארכיה רוצה שנאמין שאנחנו חייבות לה הסבר. אין שום צורך בהסבר. הגוף שלנו שייך לנו, לא להם. אנחנו לא צריכות לבקש רשות לשלוט בגוף שלנו".

אריקה, חשפנית אמריקאית: "כן, הם צריכים לשלם לי. הם צריכים לשלם לי בשביל תשומת הלב שלי. הם עובדים קשה כל השבוע כדי לעשות כסף, ואז מעבירים לי בלילה אחד את כל הכסף שהרוויחו. זה לא משפיל בשבילי; זה משפיל בשבילם. הם נותנים לי כסף כי זה כל מה שיש להם לתת לי".

רוברטה, עובדת מין בשיקאגו :"ברור שאנחנו מזייפות הנאה. את עובדת עליו והוא משלם על משהו שהוא לא באמת מקבל. זאת הדרך היחידה לשמור על הכבוד העצמי שלך. [...] אני עושה כלום, מרגישה כלום, ובתוך עשרים דקות אני יוצאת עם חמישים דולר בכיס. כמה אנשים יכולים לעשות חמישים דולר בעשרים דקות של עבודה? ובלי מיסים, כלום! [...]  העבודה הזאת היא מיקרוקוסמוס של שאר החברה, יחסי הכוחות זהים והתפקידים זהים. ההבדל היחיד הוא שכאן אני זאת שבשליטה. בחברה הכללית אני לא".

קייט איזלין, על הקמפיין "Someone I Love is a Sex Worker", שנועד להזכיר לאנשים שבין מכריהם יש בוודאי גם עובדות מין: "זאת לא רק תזכורת שמישהי שאתם אוהבים היא עובדת מין, אלא גם שעובדת מין שאתם אוהבים היא מישהי".

אייבי אורה, ארה"ב: "אם הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם רואים תמונת עירום שלי הוא 'מה אבא שלך חושב על זה?', אולי כדאי לחשוב מחדש למי מאיתנו יש בעיות פסיכולוגיות".

לורליי לי נוזפת: "אמנים יקרים שחושבים שהם 'מאנישים' עובדות מין כשהם מצלמים אותנו עם בגדים עלינו: אני אנושית באותה מידה גם כשאני ערומה".

קצת על הפללת הזנות:

עובדת מין סקוטית: "הדיון אינו על השאלה אם אנשים שמוכרים מין סובלים מבעיות, כן או לא. הדיון הוא בשאלה אם ההפללה מקלה על הבעיות האלה או מחריפה אותן".

סאלי-אן: "תמיכה באי-הפללה של עבודת מין לא אומרת שאת תומכת במין בתשלום בפני עצמו. זה רק אומר שאת מאמינה שלעובדות מין יש זכויות אדם."

Sadie Lune: "אל תענישו אותי רק כי אתן לא מסוגלות לדמיין את עצמכן במקומי".

אנונימית על הפללת הלקוח באירלנד: "אירלנד מפלילה קניית מין כדי למגר את הביקוש למין ולכסף. מבריק. אני בטוחה שזה לגמרי יעבוד".

ועוד ציטוט שלה: "אי אפשר לאסור על הפלות, רק על הפלות בטוחות. באותה מידה, אי אפשר לאסור על עבודת מין, רק על עבודת מין בטוחה".

מורגן פייג', אקטיביסטית טרנסית, סופרת ואמנית, על תוכניות שיקום לנשים בזנות: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור כישלון מוסרי, שהתיקון שלו הוא חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון וכדומה)."

לסיום, עובדת מין וולשית תוקפת את כל הסטריאוטיפים ביחד:

"אז אתם חושבים שאתם מכירים אותי?

קוראים לי אלי. אני בת 36 ואני עובדת מין.

אתם יכולים לקרוא לי בכינויים אחרים, יש הרבה כינויים לבחירה. זונה, נערת ליווי, נערה עובדת, יצאנית, פרוצה, אולי אפילו כמה כינויים שעוד לא שמעתי.

אתן בטח מכירות את סוג המקומות שאני עובדת בהם. מכון עיסוי, מכון בריאות, מכון ליווי, סאונה, 'מועדון ג'נטלמנים'.

אתם אולי תראו במה שאני עושה את "המקצוע הכי עתיק בעולם", כינוי שאני חושבת שיש בו תחושה נחמדה של מסורת.

אני בטוחה שיש לכן דעות משלכן עליי, על החיים שלי, על האופי שלי.

אני מנוצלת; אני מנצלת גברים; אני קורבן של החברה, אני מבית הרוס, אני נימפומנית. אני בת אלמוות, מופקרת, אני מחפירה, אין לי אלוהים.

אני כלבה קרת לב ששונאת גברים, אני כלבה קרת לב ששונאת נשים, אני כלבה שבורת לב ששונאת את עצמה; אני פוגעת בשוויון ובתנועת הנשים. אני מפרשת מחדש את הפמיניזם, אני אנטי-פמיניסטית, אני מועצמת בתור אישה.

אין לי כוח ואין לי קול; אני צריכה עזרה, צריך לעזור לי; כבר מאוחר מדי לעזור לי. אני משתמשת במיניות שלי, אני מנצלת לרעה את המיניות שלי, זה הגוף שלי, אני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה; צריך להיות לי יותר כבוד לגוף שלי ולעצמי.

אני משהו שצריך לרחם עליו, לבוז לו, להימנע ממנו, להפליל אותו, לדחוק לשוליים, להתעלם ממנו.

זה לא משהו שמישהי נחמדה תעשה.

אני חייבת להיות פגועה...

אלה המון דעות על מישהי שאף פעם לא פגשתם, במיוחד שאני בסך הכול בחורה נחמדה ורגילה. כל כך רגילה, שאני בטוחה שלא תזהו אותי אפילו אם נשב זו לצד זו באוטובוס.

אם נרשה לעצמנו להסתכל מעבר לסטריאוטיפים, המציאות היא, כמו תמיד, הרבה יותר מעניינת."

אם תרצו לקרוא יותר מכמה ציטוטים על המציאות המעניינת הזאת, הנה שני מאמרים מומלצים באנגלית:

Johnny, Johnny I love you: האנטר לייט היא אקטיביסטית למען זכויות עובדות מין ובעלי חיים, והמאמר הוא הספד נוגע ללב על בן זוגה לשעבר, שנהרג בשריפה במועדון באוקלנד (המאמר אינו עוסק כמעט בעבודת מין, אבל הוא יפהפה ועצוב ומזכיר שלעובדות מין יש חיים גם מחוץ לזנות).

The Perils of Working as a Trans Prostitute in Rome: עובדת מין טרנסית ברומא מספרת על חייה ועבודתה.

נורמה ג'ין אלמודובר: זנות, משטרה ופוליטיקה

Cop To Call Girl הוא ספרה של נורמה ג'ין אלמודובר מ-1993, והיא מספרת בו על שתי הקריירות שלה: הראשונה במשטרת לוס אנג'לס בין 1972 ל-1982, והשנייה בזנות צמרת אחרי שפרשה מהמשטרה. נורמה ג'ין מייצגת את הגל הראשון של עובדות המין האקטיביסטיות בשנות השמונים, הזן הנדיר של "זונות מאושרות" שיצאו נגד הסטיגמה של קורבנות חסרות ישע. בזכות נשים פורצות דרך כמו כמו אלמודובר, כיום אפשר לשמוע גם את קולותיהן של עובדות מין פחות מאושרות, שמזכירות שלא צריך להיות מאושרת בשביל להיות ראויה לזכויות אדם. 

נורמה ג'ין אלמודובר עבדה עשר שנים כשוטרת תנועה, למרות שתי תכונות אופי שלא התאימו לתפקיד: (1) היא היתה ישרה. (2) היא אהבה לעבוד קשה. במשטרה לא אהבו שוטרים שעובדים קשה – הם גרמו לשוטרים אחרים להיראות רע. "יצא לי מוניטין של מישהי שעובדת קשה מדי. עמיתיי כינו אותי 'היד הביונית'. הם התכוונו לזה כעלבון, אבל אני אהבתי את הכינוי. היד הביונית שלי היתה שימושית כששיניתי קריירה". עמיתיה של אלמודובר למשמרת הלילה, שהעדיפו לבלות במשחקי פוקר מחתרתיים, התלוננו שהיא מתאמצת יותר מדי. המפקד נזף בה ודרש ממנה לחלק פחות דו"חות. ואז הציע לה לשכב איתו בתמורה לטובות הנאה.

אחרי עוד כמה הטרדות מיניות ונזיפות בשנים הבאות, נורמה ג'ין ננזפה אפילו על כך שהיא לא יוצאת להפסקות. "רעדתי מרוב עצבים. בזמן שכמה וכמה שוטרים נחקרו בחשד להשתתפות ברשת סמים וחיסולים, אני ננזפתי כי לא יצאתי להפסקת צהריים". אם זה לא מספיק, היא הושעתה לעשרה ימים ללא תשלום אחרי שענתה בגסות לאישה שקיללה אותה. באותו חודש, שני שוטרים הושעו ליומיים בלבד אחרי שהציתו עובדת מין וגרמו לכוויות חמורות ברגליה.

ההשעיות היו הקש ששבר את גב הגמל, אבל נורמה ג'ין שברה את הגב עוד קודם. שלוש פעמים, למעשה, בשלוש תאונות דרכים שונים במסגרת תפקידה. אחרי התאונה האחרונה היא הושבתה לשנה וחצי ולא הסכימה לחזור יותר למשטרה. היא לא היתה מסוגלת לסבול עוד את המפקדים ששוכבים עם שוטרות ועם קטינות, ואת השוטרים ששוכבים עם זונות בתמורה לכך שלא יעצרו אותן, אוכלים חינם במסעדות, גונבים כסף מגופות אחרי תאונות דרכים, או סתם תוקפים להנאתם אזרחים תמימים, רצוי שחורים, ואז עוצרים אותם על תקיפת שוטרים.

במסגרת תפקידה כשוטרת, אלמודובר פגשה אישה שעבדה בזנות. "בזמן שדיברנו התחלתי להבין שבחירת הקריירה שלה היתה טובה יותר משלי. המקצוע שלי אולי נחשב מוסרי ושלה לא, אבל המוסר והאתיקה היו לצידה. האמנתי שזה מוסרי לתת ערך תמורת ערך, אבל לא מוסרי להפר את זכויותיו של אדם או להונות אותו בכוונה. הדבר המוסרי לעשות הוא להפוך את חייהם של אחרים לטובים יותר, להיות כנים ולא לפגוע באף אחד. לפי הסטנדרטים האלה, איך יכולתי להצדיק את המשך עבודתי עבור ארגון שגילה סובלנות לאלימות, גזענות ושחיתות, ולפעמים אפילו עודד אותן?"

חוץ מזה, השוטרים שנורמה ג'ין שכבה איתם מרצונה, והיו לא מעט כאלה, התגלו כמאהבים גרועים במיוחד. היא החליטה שאם כבר לשכב עם מאהבים גרועים, עדיף לקבל על זה כסף. "כשהפכתי לזונה, הרבה אנשים שאלו אותי אם אני לא מרגישה מושפלת כשאני 'מוכרת את גופי'. הרגשתי מושפלת כששוטרים השתמשו בגוף שלי בלי אפילו לנסות לספק אותי מינית, ולא היתה להם את ההגינות לשלם לי על זה שהייתי כמו זונה בשבילם."

הגיע הזמן להסבה מקצועית. "ידעתי שאני מעדיפה לעבוד מאשר לרעוב למוות או לבקש צדקה. העדפתי עבודה שאני נהנית ממנה, שאני טובה בה ושמרוויחים בה טוב. זנות הציעה את כל הדברים שרציתי מהקריירה שלי: יכולתי להחליט מה יהיו שעות העבודה שלי, לראות רק גברים שחיבבתי ולצאת למסעדות המובחרות ביותר עם הלקוחות שלי. ואהבתי מין. מה עוד אפשר לבקש?"

אז אלמודובר התחילה לעבוד בזנות, הרוויחה בין 250 ל-500$ לשעה, מתוכם 40% הלכו ל"מנהלת" שלה, וקיבלה בין לקוח לחמישה לקוחות בשבוע. היא היתה מאושרת. משטרת לוס אנג'לס היתה פחות מאושרת כשגילתה שנורמה כותבת ספר על תקופתה במשטרה. 

מעצר ראשון

נורמה נעצרה על-ידי המשטרה במבצע עוקץ נגד עובדות מין, שמטרתו האמיתית היתה הספר שלה. המשטרה חששה שהיא תחשוף בו את השחיתות המשטרתית. לצערם של השוטרים לא נמצאו ראיות נגדה, ולא היה תירוץ להחרים את הספר. הם הסתפקו במעצר משפיל של כמה ימים ובחקירה:

"'האם מישהו מהגברים שיצאת איתם שילם לך על מין?'

'רק כשהייתי נשואה, אדוני.'

'למה את מתכוונת? היית מעורבת בזנות כשהיית נשואה?'

'רק במובן שהייתי אישה נשואה, ובעלי עבד כדי לפרנס אותי, ואני שכבתי איתו'." 

מעצר שני

המעצר הראשון הסתיים בחקירה מביכה אחת. המשטרה הבינה שהיא תצטרך להפליל אותה את נורמה ג'ין בשביל להשיג את הספר. כדי לעשות זאת, שוטרת התחברה איתה על רקע העבר המשותף שלהן במשטרה, סיפרה לה שהיא חולמת לעבוד בזנות וביקשה עזרה במציאת לקוחות. נורמה ג'ין מצאה לה לקוח. למשטרה זה הספיק כדי לעצור אותה בעוון סרסרות.

שבעה שוטרים חמושים פרצו לביתם של אלמודובר ובן-זוגה. רק דבר אחד עניין אותם: הספר. האחראי על הפשיטה צעק עליה: "את יודעת מה אני מחפש, כלבה. את חושבת שהוגן להביך שבעת-אלפים שוטרים רק כי היו לך כמה זיונים גרועים?" השוטרים מצאו את טיוטת הספר והחרימו אותו. הטיוטה מעולם לא הוחזרה לה.

הנקמה המשטרתית רק התחילה. אלמודובר עמדה למשפט בעוון סרסרות, עבירה שעונשה המינימלי הוא בין שלוש לשש שנות מאסר. השופט ריחם עליה וטען שהעונש אכזרי מדי בשביל עבירה ראשונה. הוא הסתפק בחמישים ימי מאסר לצורך הסתכלות. חמישים הימים האלה הפכו לסיוט כשהסוהרות, שידעו מי היא נורמה ג'ין, התעללו בה אפילו יותר מאשר באסירות אחרות.

נורמה ג'ין יצאה מהמאסר כשהיא שבר כלי, אבל לא התכוונה להיכנע. היא תבעה את המשטרה והפרקליטות על המעצר ועל גניבת ספרה. זאת היתה טעות: הפרקליטות, שהודיעה שלא תערער על עונש המאסר שלה, החליטה פתאום לערער עליו. "כשהממשלה מחליטה להרוס אדם, יש לה משאבים בלתי מוגבלים. קשה מאוד להילחם נגדה. אפילו אם תנצח אותה בבית המשפט, המאבק המשפטי יכול להרוס אותך כלכלית. קל להבין למה כל כך מעט אנשים בוחרים להיאבק בממשלה". אלמודובר נאלצה לוותר על התביעה נגד המשטרה בגלל בעיות כלכליות. הפרקליטות לא ויתרה על הערעור (ורמזה לאלמודובר שאם תוותר על כתיבת הספר, הערעור יבוטל). הפעם בית הדין כבר לא היה סלחן. אלמודובר נשלחה לשלוש שנים בכלא. באותה תקופה, שוטר שהורשע במעורבות ביותר ממאה פריצות אפילו לא נכנס לכלא.

למעשה, לנורמה ג'ין היה כנראה מזל. רק בזכות הפרסום התקשורתי של משפטה היא נשארה בחיים. עובדת מין אחרת נרצחה ב-1985, מספר שבועות אחרי שהעידה נגד שני שוטרים. הרוצחים לא נתפסו מעולם. 

בסופו של דבר נורמה ג'ין השתחררה מהכלא אחרי שנה וחצי בזכות התנהגות טובה. איכשהו היא הצליחה לשרוד, ולא רק שהיא הצליחה לשרוד, היא החליטה לרוץ לתפקיד סגנית המושל כמועמדת המפלגה הליברטריאנית.  

כרזת הבחירות של אלמודובר

"המערכת האמריקנית מאמינה שלאזרחים אין מספיק שכל ושליטה עצמית כדי למשול על עצמם. [...] אני המועמדת היחידה שטוענת שלאנשים יש את הבעלות על גופם, והם רשאים להשתמש בו וליהנות ממנו בלי לדאוג שפקידי השלטון יציצו לחדרי השינה שלהם, או יסחטו מהם סכומי כסף גדולים כדי לשלם על הרעיונות האוטופיים של אנשים אחרים.
אם איבחר, אני לא מבטיחה לעשות משהו בשביל מי שהצביעו בשבילי. אני מבטיחה לאפשר להם לעשות את זה בעצמם, כי אני מאמינה שהם מסוגלים".

אלמודובר קיבלה יותר ממאה אלף קולות, כמות מרשימה גם אם רחוקה מלהספיק כדי לנצח. בשלושים השנים שעברו מאז, נורמה ג'ין הפכה לאחת הדוברות הבולטות של התנועה לזכויות עובדות מין בארה"ב, ועובדת עבור ארגוני סיוע לעובדות מין. אה, היא גם הוציאה את הספר שהמשטרה כל כך פחדה ממנו. האם הוא שינה משהו? אולי את דעת הקהל, אבל לא את השחיתות המשטרתית. בשנה שעברה נחשף "סקנדל מין" באוקלנד, שבמסגרתו עשרות שוטרים קיימו יחסים בתשלום עם קטינה בת 17. אחרי שהפרשה התפוצצה, המשטרה שלחה את הנערה למרכז גמילה מסמים במדינה אחרת, פלורידה, ושוטרים מקומיים עצרו אותה שם בעוון תקיפה. כל עוד היא עצורה שם, היא לא יכולה להעיד נגד השוטרים שאנסו אותה. שלושים שנים עברו מאז המאסר של נורמה ג'ין, ושום דבר לא השתנה.

* לקריאה נוספת: ביוגרפיה מעודכנת של נורמה ג'ין באתר הרשמי שלה.