רטוריקת השנאה של הלובי להפללת לקוחות זנות

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה."

אם בעבר הלובי להפללת לקוחות זנות התרכז בדאגה לכאורה לנשים בזנות, הרי שבימינו הוא עבר לדאוג למוניטין של שאר הנשים. הלובי אינו מדבר על השפעת העוני המוביל נשים לעסוק בזנות, אלא על השפעת העיסוק של נשים בזנות על נשים אחרות. הוא אינו מתנגד לאלימות המשטרתית והממסדית נגד הנשים העוסקות בזנות, אלא דורש לחזק את כוחם של המשטרה והממסד כדי "למגר את הזנות". לובי ההפללה מתלונן שבגלל הזנות גברים מתייחסים לכל הנשים כמו זונות, אבל בעצמו מתייחס לזונות כמו נשים פגומות שצריך לתקן.

כמובן, רטוריקת השנאה אינה מופנית ישירות כלפי עובדות המין, אלא כלפי הלקוחות. אבל כמו שאנסה להראות במאמר זה, המותקפות האמיתיות הן הנשים העוסקות בזנות.

"העובדה שהאנושות מכנה את העסקה האפלה הזו בשם 'מקצוע,' מעידה על מנגנון הרוע שמשרת את הזנאות," טוענת אחת ממנהיגות "הלובי נגד הזנאים". אולם מי שהמציאה את המונח המקצועי "עבודת מין" היתה עובדת המין האקטיביסטית קרול ליי. לפי לובי ההפללה, קרול ליי היא כנראה חלק ממנגנון הרוע שמשרת את הזנאות, בדיוק כמו ז'קלין מונטרו, מנהיגת איגוד עובדות המין ברפובליקה הדומיניקנית, שנבחרה לאחרונה לפרלמנט כדי לפעול למען זכויות עובדות מין ומיעוטים מיניים אחרים. זה מה שחברות הלובי חושבות כנראה גם על 60,000 עובדות המין החברות באיגוד עובדות המין של קולקטה, על 25,000 החברות ב-Empower, איגוד עובדות המין בתאילנד, ועל מאות-אלפי עובדות מין אחרות ברחבי העולם. כל אלה ורבות אחרות מתייחסות לזנות בתור "מקצוע" ו"עבודה". מי שתוקף את השימוש במושגים האלה תוקף אותן, לא את הלקוחות, שספק אם בכלל מכירים את המונחים האלה.

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה". נשים שאינן עובדות בזנות אינן באמת למכירה. יש להן את הפריווילגיה לסרב. לעומתן, הנשים העובדות בזנות צריכות לשרוד. בזמן שחברות הלובי טוענות שעובדות המין הן חלק ממנגנון הרוע שמשרת את הזנאות, עובדות המין טוענות שהמנגנון המשרת את הזנות הוא העוני, שגורם לנשים לעבוד בזנות בגלל מחסור באפשרויות טובות יותר. 

השתקת נשים

הרטוריקה של לובי ההפללה מתאפיינת במחיקה של עובדות המין. לקראת מחאת "באות ובאים לזנאים", שבמסגרתה הגיעו חברות הלובי להפגין מול מועדון חשפנות, פורסמו מאמרים רבים פרי עטן. באף אחד מהמאמרים לא הייתה התייחסות לרצונן של החשפניות עצמן. ברטוריקה של הלובי הן לא באמת קיימות. אחת מחברות הלובי כותבת: "הימכרות כחפץ חסר חיים, משל את גופה ללא בעלים, בעודך בחיים - אינה מקצוע. [...] הנקרופיליות נתפסת כמעשה מגונה, דוחה, מכוער ומעוות. אבל מדוע החברה מסבה את פניה כשהופכים אישה לגופה בעודה בחיים, כופים עליה את תפקיד הגופה בפשע הנקרופיליות, ומאלצים אותה לחוות את הפשע הזה ואת תוצאותיו ההרסניות על הגופנפש שלה?" לכאורה היא תוקפת את הלקוחות, שמתייחסים לאישה כגופה. למעשה היא עצמה מתייחסת לעובדות המין כגופות, בדיוק כמו הלקוחות. רצונן של עובדות המין עצמן אינו מעניין אותה. מבחינתה הן גופות שאין להן רצון עצמאי ואין צורך לשאול לדעתן. 

כשעובדות המין מעזות להביע רצון עצמאי, הלובי עושה להן סלאט-שיימינג כדי שלא יקשיבו להן. מדי פעם מדובר בתקיפה ישירה לפיה "רואים עליהן את נזקי הזנות", או בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת. במקרים אחרים מדובר בהפיכתן לנשים פגומות באמצעות נתונים מזויפים כמו "גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14" ו"90% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן". כך הופכים את הצורך של נשים בפרנסה ל"תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות". הנתונים המפוברקים הללו מופיעים כמעט בכל מאמר נגד זנות, כולל של חברות הכנסת שיזמו את הצעת החוק להפללת הלקוח, שולי מועלם וזהבה גלאון, ושל כותבת הצעת החוק, עו"ד מיכל לייבל. 

כשח"כ לשעבר אנסטסיה מיכאלי טענה ש"רוב ההומואים זה חבר'ה שעוברים חוויה מאוד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאוד וזה הולך ומידרדר הלאה", היא ספגה בצדק קיתונות של בוז. כשחברות כנסת משתמשות באותן טענות כדי להשמיץ עובדות מין, הן מקבלות מחיאות כפיים.

האשמת נשים

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה." האם זה אומר שאם אישה אחת מקיימת יחסי מין בחינם, כל הנשים זמינות ליחסי מין בחינם? אם אישה אחת מולידה ילדים, כל הנשים זמינות להולדה? "אם אישה אחת להפרייה, כולנו להפרייה"? העובדה שאישה מסוימת הסכימה לשכב עם גבר מסוים בזמן מסוים תמורת תשלום מסוים, אינה אומרת דבר על שאר הנשים. אם כבר, ההאשמה צריכה להיות מופנית כלפי כל מי שעובד בשכר, מכיוון שאם אנשים מוכנים לעשות דברים בשביל כסף, תמיד יהיו כאלה שמוכנים גם לקיים יחסי מין תמורת כסף. אבל ההיגיון אינו מפריע לחברות הלובי להאשים את עובדות המין במכירת המין הנשי כולו, וביחד איתן גם את כל מי שמעזה לתמוך בהן. נוסף על ההאשמות הרגילות לפיהן כל מי שתומך בזכויות אדם לעובדות מין הוא זנאי שתומך באונס, חברת הלובי טוענת שמי שמקשיבה לעובדות מין מעודדת אונס, ודף הפייסבוק When He Pays שולח לגיהינום את כל מי שתומכת בשחקניות פורנו פמיניסטיות. 

נראה שחברות הלובי ישמחו אם גם עובדות המין עצמן יגיעו לגיהנום, או סתם ימותו. אחרת קשה להסביר את השמחה על כך שבשבדיה היתה ירידה של 50% בזנות הרחוב, כשאף אחת לא חושבת לבדוק לאן נעלמו אותן ארבע-מאות נשים שעבדו ברחוב. האם הן גורשו מהמדינה? עברו לעבוד בדירות או במדינות אחרות? מתו? אף אחת לא יודעת, ולא נראה שלמישהי אכפת. ח"כ שולי מועלםקבעה  שהממצאים של הדו"ח השבדי מ-2010 על הפללת הלקוח "חיוביים באופן גורף", מאחר שהם הצביעו על ירידה בזנות הרחוב. מבחינתה, העובדה שבדו"ח עצמו נכתב שעובדות המין נרדפות על-ידי המשטרה היא כנראה ממצא חיובי. זה לא מקרי: המודל הנורדי של החוק להפללת לקוחות זנות, שאותו מקדם הלובי, נועד באופן מוצהר לרדוף את עובדות המין עצמן.

רדיפת נשים

בדיוק כמו הרטוריקה של הלובי, גם החוק עצמו פועל לכאורה נגד הזנאים, אך למעשה פועל נגד עובדות המין. החוק מונע מעובדות מין לשכור דירה באופן חוקי, מפליל בסרסרות נשים שעובדות ביחד ומאפשר לשוטרים לעקוב אחרי נשים, לפרוץ לבתיהן של נשים שנחשדות בזנות בזמן שהן מקיימות יחסי מין, לערוך חיפוש עליהן ובדירתן, ואפילו להחרים להן קונדומים בתור ראיות (עמוד 50). 

חברת "הלובי נגד הזנאים" מתלוננת: "החברה הזנאית השכילה ליצור בתוכה תת קבוצה שעליה לא חלים חוקי אנוש; קבוצת נשים (בזנות) שלא עומדת בקריטריון ההומאני, קבוצת נשים שמותר לשלוט בהן ולהתעלל בהן, להפקירן ולפרוץ אליהן ולהתעלל בהן בתשלום". אבל מי שחושבות שעובדות מין הן תת קבוצה שאינה ראויה לזכויות אדם הן דווקא חברות הלובי עצמן. מבחינתן נשים ראויות לזכויות אדם רק כל עוד אינן עובדות בזנות. חברות הלובי מבטיחות: "כל אישה שתרצה לצאת מהזנות תוכל לעשות זאת ברווחה ובצורה מכובדת", אבל נשים שאינן רוצות או יכולות לצאת מהזנות ייענשו בחומרה ויאבדו את זכויות האדם שלהן: זכותן לדיור (אסור להן לשכור דירה), לבריאות (קונדומים עלולים לשמש כראיות), לפרטיות (למשטרה מותר לפרוץ לביתן), לשוויון בפני החוק (הן לא יכולות להתלונן במשטרה כדי לא לחשוף את כתובתן) ולביטחון (אסור להן לעבוד ביחד או לשכור מאבטח). השוטרים הם אלה שיידרשו לשלוט בהן ולהתעלל בהן, להפקירן ולפרוץ אליהן ולהתעלל בהן בתשלום. זכויות האדם של הלקוחות דווקא יישמרו, הם רק יצטרכו לשלם קנס ולהשתתף בסדנת חינוך, כאילו עברו עבירת תנועה. 

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה..." האם עובדות מין באמת מוכרות את גופן? עובדת המין מגי מקניל כבר ענתה: "לא רק שהטענה הזאת אבסורדית מבחינה לוגית (הייתי זונה במשך שנים, אבל הגוף שלי עדיין ממש כאן איתי), היא גם לגמרי סקסיסטית. היא מתבססת על ההנחה שהמיניות של אישה היא כל הערך שלה. האמונה מאחורי הביטוי הזה היא שלאישה אין דבר בעל ערך להציע מלבד המיניות שלה, ולכן אם היא 'מכרה' את המיניות שלה אז היא מכרה את עצמה, וכלום לא נשאר. זה אומר הרבה על מי שמשתמשים בטענה הזאת".

ויזה בשביל חלום: תיירות מין ברפובליקה הדומיניקנית

סוסואה היתה פעם עיירה נידחת ברפובליקה הדומיניקנית, שבתקופת השואה הגיעו אליה פליטים יהודים כדי להקים קהילה חקלאית. היום סוסואה היא עיר תיירות נוצצת, שתיירים מגיעים אליה כדי לנפוש ונשים מגיעות אליה כדי לעבוד בזנות. ספרה של דניס ברנאן עוסק ביחסים ביניהם.

יש כל כך הרבה זרים בסוסואה, שרבים ברפובליקה הדומיניקנית מתייחסים אליה כאילו היא "מחוץ לרפובליקה". יש בה כל כך הרבה תיירים ותושבים גרמנים, שאפשר להשיג בה גלויה שאומרת: Welcome to the DDR: The Deutschen Dominikanischen Republic"". מאמר בעיתון גרמני קבע: "אחרי קולומבוס והקולוניאליסטים הספרדים, עכשיו הגרמנים הם השליטים החדשים של האי".

בזמן שנשים מערביות לבנות חולמות להציל נשים שחורות מהגברים השחורים, הנשים בסוסואה חולמות דווקא על גבר לבן, שיציל אותן מחיי העוני. הגבר הלבן מסמל מבחינתן יציבות כלכלית והזדמנויות חדשות, ולפעמים אפילו רומנטיקה, יחס טוב יותר ושוויון מגדרי.

החלומות של הגברים הלבנים שהגיעו לסוסואה נשמעים אחרת: הם חולמים על ההזדמנות לבלות עם נשים מקומיות על רקע החופים היפים. בניגוד לנשים המקומיות העניות, לאותם גברים לבנים מהמעמד הנמוך והבינוני יש הזדמנות אמיתית להגשים את חלומם בסוסואה, שבה הם פתאום עשירים ונחשקים.

יחסי הכוחות בין הזרים הלבנים לנשים כהות העור ברורים. הגברים הם אלה שמחזיקים בכוח, באפשרויות ובדרכונים הנכונים. הנשים מחזיקות רק בגופן. ועדיין, גם בתוך יחסי הכוחות האלה, לעובדות המין יש אייג'נסי משלהן, והן מנצלות באופן טקטי את האהבה והמין כדי לשפר את חייהן.

אומרים שברפובליקה הדומיניקנית יש שלושה סוגי אנשים: עשירים, עניים, ואלה שהיגרו לניו-יורק. זה החלום של הנשים העניות: להשיג ויזה ולהגר למערב. האפשרות היחידה שלהן לעשות זאת היא על-ידי קשר עם גברים זרים. הרצון להגר למקום טוב יותר כל כך חזק, שברפובליקה אפילו נכתב שיר מפורסם בנושא, "ויזה בשביל חלום": 



"לחפש  ויזה זאת סיבת הקיום. לחפש ויזה בשביל לא לחזור," ועד מציאת הוויזה המיוחלת, הנשים בסוסואה מנסות להתפרנס בתעשיית תיירות המין. זה לא שיש להן הרבה אפשרויות אחרות: נכון לשנת כתיבת הספר, 2004, נשים במפעלים, בסלוני יופי ובמסעדות הרוויחו 83$ לחודש. תיירים זרים עשויים לשלם על מין עד 42$, וגברים מקומיים משלמים בין 17$ ל-25$. בלי בוסים שיגידו להן מה לעשות, הנשים בתיירות המין אפילו גמישות ועצמאיות יותר מהעובדות במפעלים. עובדת מין בשם ננסי אומרת:"זנות הרבה יותר קלה מעבודה במפעלים. שם יותר גרוע, הן עובדות שמונה שעות ביום ומרוויחות פחות כסף. כאן את עובדת שלוש-ארבע שעות בשבוע, הולכת למסעדות ויוצאת לרקוד במועדונים. אפילו אם את עם גבר שאת לא מחבבת, זה נגמר בתוך זמן קצר".

עובדת מין אחרת מסבירה: "אני באה ממשפחה ענייה, בלי השכלה, מה עוד יכולתי לעשות? בעלי עזב ולא נותן לי כסף בשביל הילדים. אני צריכה להרוויח כסף בשביל הילדים שלי."

הנשים שפונות לעבודת מין לא עושות זאת למען עצמן. הן עושות זאת כדי לממן לילדיהן חינוך איכותי, על-מנת שהם לא יצטרכו לעבוד בעבודות כאלה. ריטה, למשל, הגיעה לסוסואה במטרה אחת: להרוויח מספיק כדי לממן ניתוח לבתה החולה, למרות שנאתה לעבודה בזנות: "העבודה הזאת היא חרא. זאת העבודה הכי גרועה שיש. היא כוללת מחלות, אונס ואת המשטרה". היא הצליחה לממן את הניתוח: חלק מהלקוחות עזרו לה כלכלית כששמעו על מצבה של בתה, ובתוך כמה חודשים היא חזרה לסנטו-דומינגו עם הכסף הדרוש.

נשים אחרות עובדות עד שיש להן מספיק כסף כדי לבנות בית. לעומת זאת, מי שעובדות בזנות בשביל לקנות לעצמן מותרות, או הנשים המעטות שנהנות מהעבודה, נחשבות בעיני עמיתותיהן ל"מופקרות", וזוכות לביקורת על כך שאינן מקריבות את עצמן למען ילדיהן כמו שאר הנשים.

בכל מקרה, עובדות מין בסוסואה בקושי מצליחות לשרוד. יוקר המחייה גבוה בגלל שריבוי הזרים העלה את מחירי האדמות, הבתים והמזון. עובדת מין ממוצעת נעצרת בערך פעם בחודש, ונאלצת לשלם קנס או שוחד בשווי 42$. התחרות על לקוחות גבוהה, בעיקר מחוץ לעונת התיירות, ולפעמים עוברים כמה ימים ללא לקוחות בכלל. בסופו של דבר, רוב הנשים חוזרות לעיירות מולדתן אחרי לא יותר משנה, עניות בדיוק כמו שהיו כשעזבו.

כרגיל, מי שמרוויח על גב הנשים הוא בעיקר הממסד. ברפובליקה הדומיניקנית אין חוק ישיר נגד זנות, אלא רק נגד סרסורים. זה לא מפריע לרשויות לעצור נשים, בעיקר כהות עור, במעצרים המוניים באשמת זנות. הן מוחזקות במעצר עד שהן משלמות שוחד או קנס כבד, במטרה לייצר הכנסה למדינה. "נעצרתי על כלום, על זה שאני דומיניקנית, על זה שהעזתי להסתובב ברחוב." כך המדינה והגברים מתפרנסים על חשבון הנשים.

בתנאים האלה, לא פלא שקשר רומנטי עם תייר הוא החלום של הנשים המקומיות, אבל החלום הזה נוטה להתנפץ. הגברים הזרים מתגלים בדרך כלל כשיכורים שרוצים רק סקס, ומואסים בשלב מסוים בבת הזוג המקומית שלהם. במקרים שבהם החלום כן מתגשם והנשים זוכות לוויזה מערבית, הן נוטות לגלות שהחלום עצמו לא היה מוצלח. אם הן מהגרות לגרמניה וצפון אירופה, הן סובלות מהקור, מהתרבות השונה, מחוסר ידיעת השפה ומהגזענות המקומית, שגורמת לחברה המערבית להניח שהן התחתנו רק בשביל הכסף. רובן חוזרות תוך זמן קצר לרפובליקה הדומיניקנית. ובזמן שיש גברים ששולחים כסף לנשים גם אחרי שנפרדו מהן, יש גם גברים אלימים או שתלטניים שלא נותנים לנשותיהם לצאת מהבית אחרי שהגיעו לאירופה.

למרות הכול, מעט הנשים שהצליחו להתחתן עם תייר מוצלח, ואלה שהצליחו להרוויח מספיק כסף כדי לא לעבוד כל חייהן תמורת שכר מינימום, מספיקות כדי להוות מודל לחיקוי לנשים הרבות שמגיעות לסוסואה בתקווה לשנות את חייהן. אחרי הכול, שאר האפשרויות אפילו לא מאפשרות להן לחלום.

אלה החיים שלנו: עובדי מין ברפובליקה הדומיניקנית

כשהרודן האכזר רפאל טרוחייו חוסל ב-1961, הרפובליקה הדומיניקנית ערכה בחירות דמוקרטיות. הנשיא הנבחר היה חואן בוש, מחנך והוגה דעות דמוקרטי, ישר ואהוב, שהביא איתו תקווה לעתיד טוב יותר. הפיכה צבאית מהירה בחסות אמריקאית ניפצה את התקווה והפכה את הדומיניקנים לשבויים של התאגידים הזרים.

בשנות השבעים הממשלה הדומיניקנית החלה להפקיע חופים ולמסור אותם לתאגידים בינלאומיים, כדי שיפתחו בהם את התיירות. הממשלה גם הכריזה על אזורי סחר חופשי פטורים ממס עבור חברות זרות. התוצאה היתה ירידה בכמות המיסים שהממשלה קיבלה. התושבים המקומיים ננטשו למעשה על-ידי המדינה, שלא קיבלה מספיק מיסים כדי לסייע להם, ונעשו תלויים בעבודה עבור התאגידים. המשכורות המקומיות ירדו, ואילו עלות המחייה והדיור עלתה בעקבות הגעת התיירים והתושבים הזרים.

השינוי הכלכלי הביא לשינוי מגדרי. הגברים, שהועסקו קודם בחקלאות ובתעשיית הסוכר ופרנסו את משפחתם, איבדו את מקומות עבודתם. לעומתם, הנשים התחילו לקבל יותר עבודות (בשכר מינימום) במפעלים ובתיירות. הגברים המקומיים נותרו מובטלים וללא תמיכה של המדינה המרוששת, ושירו של הזמר המפורסם חואן לוריס גֶרָה, "עלות המחייה", מאפיין את המצב מאז ועד היום:

                   

[עלות המחייה שוב עלתה]  El costo (d)e la vida sube otra vez

הפסו יורד, כבר לא רואים אותו]]  el peso que baja, ya ni se ve
[וכבר אי אפשר לאכול שעועית] y las habichuelas no se pue(de)n comer  
[גם לא קילו אורז, או כוס קפה] ni una libra de arroz, ni una cuarta e café  
[לאף אחד לא אכפת מה אתה חושב]  a nadie le importa qué piensa usted
[האם זה בגלל שלא מדברים כאן אנגלית]  será porque aquí no hablamos inglés

Ah, ah es verdad  [כן, כן, זה נכון]

do you understand? Do you, do you?

"השחיתות עולה, והפסו יורד. המיתון עולה, והפסו יורד. האבטלה עולה, והפסו יורד." ברפובליקה הדומיניקנית אי אפשר לחיות על שירים, והגברים נאלצים לעשות הכול כדי לשרוד, כולל לעבוד בזנות עם תיירים זרים. ספרו של מארק פאדייה מספר על הגברים האלה.

המרוויחים העיקריים מתיירות המין אינם השחורים העניים שעוסקים בה. המרוויחים העיקריים הם הלבנים, המקומיים והזרים, ששולטים בתעשיית התיירות – המלונות, המסעדות, החופים – ומרוויחים מהתיירים שמגיעים בזכות תיירות המין. אותם לבנים שהרוויחו בתקופת העבדות מהרבייה המינית של שחורים, שסיפקה להם כוח עבודה חדש בחינם, מרוויחים כיום מהעבודה המינית הזולה של שחורים, שמספקת להם תיירים.

בעבר השחורים סיפקו למערב סוכר כדי להמתיק את חיי הלבנים. עכשיו הם מספקים למערב מין. העבודה המינית מספקת להם עצמאות כלכלית מסוימת, עצמאות שמפחידה את הלבנים העשירים ברפובליקה הגזענית וההומופובית. הרודן טרוחייו שלח הומואים למחנות ריכוז, והמשטרה ממשיכה להציק להם גם היום. מפכ"ל המשטרה הודיע ב-2001 שהוא יסלק את כל ההומואים משורות המשטרה וישפיל אותם פומבית. בעלי עסקים משחדים את השוטרים כדי שיסלקו את ההומואים משכונותיהם. המשטרה עוצרת בקביעות עובדי מין כדי לסחוט מהם "קנס", אפילו אם הם סתם נכחו בבר. את התיירים הזרים באותם מקומות היא אינה עוצרת.

התוצאה היא שעובדי המין הגברים סובלים מסטיגמה כפולה, בתור עובדי מין ובתור מי ששוכבים עם גברים. זאת הסיבה שהם עושים הכול כדי להוכיח שאינם הומואים, אפילו שהם שוכבים עם גברים תמורת כסף. מתוך 199 עובדי המין שהשתתפו במחקרו של פאדייה, רק 3% הגדירו את עצמם כ"הומואים". 18% הגדירו עצמם כהטרוסקסואלים, 21% ביסקסואלים, 35% בוגארונס (Bugarron, Bugarrones) ו-17% סאנקי-פאנקי (Sanky Panky).

Sanky Pankys, "נערי חוף", הוא הכינוי של הגברים העובדים בסקטור הלא רשמי של התיירות (משחק מילים על Hanky Panky). הם משרתים בתור ג'יגולוס גם גברים וגם נשים. המונח "בוגארון" היה קיים עוד לפני תיירות המין ההמונית, והתייחס לגברים שהם הצד האקטיבי במין אנאלי עם גברים אחרים, אבל נשארים "גברים נורמלים" בשאר המובנים בחייהם. הבוגארונס מדגישים שוב ושוב שהם "גברים נורמלים", כלומר חודרים ולא נחדרים, לא הומואים. מי שמתפתה להיחדר הוא bugaloca (Loca = קוויר, fag) וזוכה ללעג. בתרבות של אמריקה הלטינית, מי שחודר ולא נחדר הוא עדיין הטרוסקסואל, ולא משנה מהו מגדרו של הנחדר. 

עם בוא התיירים ההומואים הזרים, המונח "בוגארון" נעשה מקצועי יותר, ומתאר את עובדי המין שמקיימים מין אקטיבי עם התיירים, בדרך כלל תמורת מתנות, בילויים או כסף. ההומואים המקומיים מתלוננים שהבוגארונס מעדיפים את התיירים בזכות הכסף שלהם, ועכשיו למקומיים לא נשארו בוגארונס משלהם. כבר אי-אפשר ליהנות מ-bugarroneria כמו פעם! נשותיהם של עובדי המין מתלוננות פחות: 23% מעובדי המין נשואים, ורוב בנות הזוג שלהם לא יודעות, או לא רוצות לדעת, איך הם מרוויחים כסף.

הדיכוי החברתי של עובדי המין הגברים הוא המשך של ילדותם הקשה. רבים מהם סבלו מהורים אלימים, שיכורים או מסוממים, הפכו לילדי רחוב והתחילו לעבוד בזנות. "אם היה לי מטה קסמים, הייתי חוזר אחורה ומשנה את הכול, את הסבל ואת ההתמכרות." אחרי שההורים זנחו אותם, החברה מדכאת אותם והממסד לוקח את כספם ואת חירותם, התיירים הזרים הם תקוותם היחידה, מבחינה כלכלית ורגשית. כלכלית, הקשר עם התיירים הזרים נמשך זמן רב יותר, הרווחים גבוהים יותר, ובמקרים מסוימים התיירים ממשיכים לשלוח כסף לבוגארון שלהם גם אחרי שעזבו את האי. רגשית, כל עובדי המין במחקר אמרו שהלקוח האחרון שלהם התנהג אליהם יפה, 60% הרגישו אליו רגשות חיבה, ו-22% הרגישו אליו אהבה. הלוואי שגם החברה הכללית היתה מתייחסת אליהם כך.

העבודה של עובדי המין הדומיניקנים בזנות היא עבודה קשה וגוררת תוצאות חברתיות אכזריות. אבל כמו שאחד מהם אומר: "לפעמים, כשאתה רוצה לקחת את החיים בקלות, אתה פשוט מקבל אותם כמו שהם. זה לא שאני לא אוהב לעבוד – תמיד עבדתי – אבל העניין הוא שהעבודות הרגילות הן כל כך קשות, ומשלמים עליהן כל כך מעט. אני מתכוון לעבודות של אנשים 'נורמלים'. זה תמיד ככה. אז הנה אנחנו כאן. ואלה החיים שלנו." 

"אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה": זנות ומגדר בקובה

"ההתמכרות שלי היא כסף, וזה גם המקצוע שלי." 

הדובר הוא עובד מין קובני, והמקצוע שלו הוא הדולרים שהמין יכול להביא לו, והדברים שהוא יכול לקנות באמצעותם. זאת כלכלת התיירות החדשה בקובה. אין מה לעשות: מאז נפילת הגוש הקומוניסטי, קובה נאלצת לקבל את הקפיטליזם, אם תרצה ואם לא תרצה. הרשומה האחרונה בסדרה על קובה עוסקת בעובדי המין הגברים במדינה, ומתבססת על שני מאמרים בנושא.

עובדי המין לא מתעסקים בהתפתחויות הכלכליות בקובה. מה שחשוב מבחינתם זה שבמלונות היוקרתיים יש זרים שמוכנים לשלם הרבה כסף בשביל ליהנות מהפאלוס הקובני. אם ב-1992 בקושי היו בהוואנה גברים ששכבו עם תיירים זרים, ב-1999 כבר היו לפחות 500 כאלה. הם יצרו מעמד חדש של עובדי מין קובנים, פינגרוס (Pingueros). כשהם מתקשים לשרוד ברחובות של הוואנה, הם חשים על בשרם את הקפיטליזם שהגיע בהזמנת המשטר הקובני. הקפיטליזם שמח לנצל כל משאב קובני, כולל הגוף הגברי והנשי, ממסחר אותו ומעצב אותו לפי הגיון השוק. הכלכלה משנה את המשמעות של הגבריות הקובנית והמגדריות הלאומית.

"כאן אין אהבה בלי כסף. [...] כששני אנשים נכנסים למיטה, תמיד יש משהו כלכלי שמשלים או מעודד את המין."

בתקופת הרודן בטיסטה, בתי הזונות של הוואנה נודעו ברחבי העולם כגן-עדן לגברים הקולוניאליסטים. קובה כאילו התקיימה רק עבור האמריקאים, מקום להתנסות בו בסקס עם נשים אקזוטיות. המהפכה ראתה בבתי הזונות ובהומוסקסואליות סכנה קפיטליסטית. בזמן שהזונות חונכו מחדש לעבוד כתופרות במפעלי טקסטיל, ההומואים לא היו רצויים, כפי שנכתב בעיתון הקובני "אל מונדו" ב-1965: "אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה. המהפכה היא עניין של גברים, של אגרופים ולא של נוצות, של אומץ ולא של רעידות, של ודאות ולא של תככים, של גבורה יצירתית ולא של הפתעות מתוקות". המהפכה ראתה צורך להציל את קובה מהנשיוּת שנכפתה עליה על-ידי הכובשים הזרים. הזונות "שוקמו", ההומואים נכלאו במחנות לחינוך מחדש. הומואים פאסיביים כמובן. האקטיביים, Bucarones, הם חודרים ולא נחדרים, כובשים ולא נכבשים, ואיתם לא הייתה לממשל הקובני בעיה. הם הרי גברים אמיתיים.

היחסים ההומו-אירוטיים בקובה המהפכנית לא הושתתו על כסף, אלא על יחסים ארוכי טווח שרק "במקרה" התלוו להם מתנות. זה עדיין היה המצב כשהתיירים התחילו להגיע בשנות התשעים. הגברים שבילו איתם סירבו לבקש כסף, והתמריצים הכלכליים שקיבלו מהתיירים הוגדרו כמתנות. "אני אף פעם לא אבקש ממך כלום, לעולם לא אבקש כסף. אם הלב שלך אומר לך לתת לי משהו – כסף, למשל – זה יבוא מהלב, אתה מבין? אני אף פעם לא אבקש כלום." אבל בחלוף השנים, יותר ויותר פינגרוס צעירים מעוניינים רק בכסף ולא יותר.

"הפינגרו הרג את הבוקרון." הוא פשוט התאים יותר לכלכלה הקפיטליסטית החדשה. ראשית, מפני שהקפיטליזם הביא כסף ממשי לקובה, ועכשיו כבר לא צריך להסתפק במתנות ובארוחות. שנית, כדי להיות יעילים בסחר החליפין. לפני הקפיטליזם, המאצ'ו הקובני היה יכול לחדור לגברים בלי להיות מוגדר כ"הומו". עכשיו, כדי לקסום לתיירים, היה צריך להגדיר אותו מחדש: לשמור על המסורת הקובנית של מאצ'ואיזם, ולהוסיף לה את ה"גיי".

הגברים החדשים רצו להרחיק את עצמם מה-Jineteras, הזונות, שמסמלות את הנשיות הנחדרת. הם אמנם עובדי מין, כן, אבל הם עדיין מאצ'ואים. הם עדיין החודרים. אז הם לקחו את מילת הסלנג Pinga, "זין", והפכו את עצמם ל-Pingueros. גברים שהפעילות שלהם, או המקצוע שלהם, קשורים לזין. מה יותר גברי מזה? עכשיו כבר לא יכול להיות בלבול בקשר לתפקידם במפגש המיני. הם החודרים, הם הגברים.

מכאן גם הניסיון של הממשלה למגר את הזנות הנשית, תוך התעלמות מהזנות הגברית. הנשים נחדרות על-ידי הזרים בדיוק כמו שהכלכלה הקובנית נחדרת על-ידי הזרים. הממשל הקובני, "פידל", פשוט לא יכול לראות את הנשים האלה שמסמלות בדיוק את מה שעובר עליו. הפינגרוס מסמלים במידה מסוימת את ההיפך: כוחו של הפאלוס הקובני שכובש את גופם של הזרים, כמו כל גבר מהפכני טוב. אף אוטונומיה לא אבדה, אף קובני לא חוּלל.  

הגוף של הפינגרו הוא ההון היחיד שלו, והוא הכלי שהוא משתמש בו כדי להשיג מטרות. הוא לא רואה בעצמו "זונה" או אפילו "פינגרו", אלא שורד, אדם שמתמודד עם זמנים קשים. "האפשרויות היחידות שיש לי הן לעבוד בחקלאות ובבניין או להיות שוטר, ואני כבר מעדיף למות מאשר להיות שוטר. אני מעדיף להמשיך לעשות את מה שאני עושה."

החברה הכללית מתקשה לקבל אותם. היא מעדיפה גברים בתור שוטרים שמתעללים בזונות, לא בתור עובדי מין שלא רוצים להתפרנס על חשבון מישהו אחר. אבל הפינגרוס ממשיכים בשלהם: "אני יודע שהרבה אנשים מגנים את מה שאני עושה. הם רואים בי אדם אנטי-סוציאלי, פושע. אבל הייתי רוצה שהם יראו אותי כמו שאני באמת: בן אדם עם שאיפות, שנלחם כדי להיות מישהו. אני לא מתחרט או מתבייש. הדבר היחיד שתמיד גרם לי להתבייש זה להיות בלי אפילו פסו אחד בכיס".

"נוצרה על-ידי תשוקה עבור תשוקה": זנות וגזענות בקובה

הרשומה הרביעית בסדרה על קובה עוסקת ביחס הגזעני לנשים מולאטיות ושחורות.

האידיאל הנשי בקובה של המאה ה-19 היה נשים חסודות וצנועות, שבכלל לא יוצאות מהבית. כאלה היו הנשים הלבנות, שכמעט ולא נראו ברחובות הוואנה. לעומתן, הנשים השחורות העניות, גם החופשיות וגם השפחות, נאלצו לעבוד בחוץ, ולכן נחשבו לזמינות למין עבור הגברים הלבנים. הן נהפכו לאובייקטים של התשוקה הגברית.

בעקבות הניצול של הנשים השחורות על-ידי הגברים הלבנים, נוצרה המולאטה, התוצר של מין לא חוקי בין לבנים לשחורות (ב-1864 נאסר בקובה על נישואים בין-גזעיים). המולאטה היתה הכלאה בין לבנים ושחורים, משעבדים ועבדים, גברים ונשים. בתור שכזאת היא נחשבה ליצור מסתורי, וכמובן מיני. היא "נוצרה על-ידי תשוקה עבור תשוקה". בקובה מתבדחים בהומור גרוע שהמולאטה היא ההמצאה הגדולה ביותר של המדינה.

בתור פילגשים, המולאטיות נהנו מחיים טובים יותר מאלה של בני גזען הגברים. מבחינה כלכלית הן היו עצמאיות יותר מהגברים השחורים, וילדיהן כבר נחשבו לבנים יותר ועלו במעמד החברתי. נשים מולאטיות רבות העבירו לבנותיהן את המסר שעדיף להיות המאהבת של גבר לבן מאשר האישה של גבר שחור. ואכן, המולאטיות נחשבו למאהבות מופלאות, אך לא מכובדות מספיק כדי שגבר לבן יתחתן איתן. "אין פרי תמרהינדי מתוק, ואין מולאטה בתולה," אהבו הקולוניאליסטים להגיד. נחשקת ומסוכנת, גורלה של המולאטה באמנות ובשירה היה לפתות את הגברים ואז לרצוח אותם או למות בעצמה.

התדמית של המולאטה כנחשקת, חשקנית וזמינה נשארה עד היום. ובדיוק כמו פעם, היא נאלצת לנצל את המיניות שלה כדי להרוויח כסף ולשרוד. אי אפשר לשרוד תחת חוקי המדינה הקובנית במצב הכלכלי הנוכחי. למי שרוצה לשרוד בקובה יש רק שתי אפשרויות: לקבל כסף מקרובי משפחה בארה"ב, שיכולים להרוויח מחוץ לחוקי המדינה ;או להישאר במדינה ולהרוויח כסף מחוץ לחוק, למשל בזנות.

מאחר שכמעט רק בעלי קשרים והון מצליחים להגר לארה"ב, ובעלי הקשרים וההון הם הלבנים, הלבנים הם גם אלה שנהנים מהכספים שנשלחים אליהם מחו"ל. השחורים נשארים עניים. לנשים שחורות אין כמעט סיכוי אפילו להתחתן עם גבר לבן מקומי. ביטוי מפורסם בקובה, כמו בברזיל, אומר: "אישה לבנה בשביל חתונה, מולאטית בשביל סקס, שחורה בשביל עבודה".

אפילו הגבול בין "זונות" לבין נשים רגילות נוצר על רקע גזעי: מולאטית שעובדת בהוואנה ונמצאת בקשר עם זרים תיחשב לזונה, ואילו סטודנטית לבנה שיוצאת עם זרים לא תיחשב כזאת. למעשה, ממשלת קובה הוציאה צו שאוסר על הגירה פנימית להוואנה בגלל הנשים הרבות, כהות העור, שהגיעו אליה מהעיר הענייה סנטיאגו. לא סתם תושבי סנטיאגו מכונים בפי תושבי הוואנה "פלסטינים". בכל מקרה, ברגע ששחורה מקומית יוצאת עם גבר לבן, כולם בטוחים שהיא זונה. כשהיא יוצאת עם גבר שחור, שניהם סובלים מהעוני.

כשזה המצב, כבר עדיף לצאת עם תייר לבן: "מה אני אעשה עם חבר קובני בשבת בערב? נחכה שעתיים לאוטובוס, ואז נחזור הביתה לדירה שאין בה פרטיות. התיירים הזרים אולי זקנים ומגעילים, אבל איתם לפחות אני יושבת במקום נחמד עם מיזוג אוויר, מקשיבה למוסיקה טובה ושותה משקה אמיתי. זה עוזר לי לשכוח את הריח שלהם ואת הכרס שלהם." אישה אחרת, היידי, מסבירה בפשטות: "יש הרבה בעיות כלכליות בקובה, ולהיכנס למיטה עם תייר היא דרך לפתור בעיות. זה פשוט עוד חלק מהמאבק היומיומי לשרוד".

הממשלה הקובנית, שדוחפת את הנשים לעבודת מין כשהיא לא מספקת להן אפשרויות אחרות, מענישה את אותן נשים שהיא דחפה לעבוד בזנות. הממשל, שהתגאה כל כך בשחרור האזרחים, מתערב באובססיביות בחיי המין שלהם. המהפכה, שהתגאתה בחוקים נגד אפליה וגזענות, עוצרת כמעט תמיד נשים שחורות או מולאטיות צעירות, אפילו אם לא עבדו בזנות אלא רק הסתובבו ברחוב בצורה שנראתה "חשודה". האמנית קוקו פוסקו (Coco Fusco) מנסה להסביר למה: "אני חושבת שמה שבאמת מטריד חלק מהאנשים זה שלאספסוף יש פתאום כסף, שהזרים הלבנים האלה מעדיפים מולאטיות ושחורות על-פני נשים לבנות".