עסקים אתנו-ארוטיים: מיניות, כסף ומסורת בקניה

איך עובדי מין מקומיים והלקוחות האירופאיות שלהם שינו את המסורת השבטית

מהרגע הראשון היה ברור שקבוצת הגיל הזאת תהיה בעייתית. כנהוג, זקני השבט בחרו בנער הטהור והמוצלח ביותר, שיהיה הראשון מבין חבריו לעבור את טקס ברית המילה המסורתי בגיל 14. רק ברגע האחרון הם גילו שהנבחר הרג פעם אדם. במקומו נבחר נער אחר; אמו הנוצרייה-אנגליקנית אסרה עליו להשתתף. זקני השבט נאלצו להסתפק בצעיר השלישי בטיבו. רק אחרי הטקס התגלה שהוא פוזל. התגלה גם שהשור שהוקרב בטקס נסחר פעם בשוק עבור חמור. אין דבר משפיל יותר עבור שור מאשר להיחשב שווה ערך לחמור.

אלה אפילו לא היו הטעויות הגדולות ביותר. לפי המסורת, מותר רק לנשים מקומיות נכבדות להשתתף בטקס, ולא יותר מארבע מהן. ואולם זקני השבט אישרו ב-2005 את השתתפותן של שבע נשים לבנות שהפיקו סרט תעודה ושילמו יפה. כמה שנים אחרי הטקס, כבר היה ברור לכולם שההשתתפות שלהן השפיעה לרעה על הצעירים – הם התמכרו לנשים לבנות ולכסף שלהן. 

הסמבורו המקומיים היו גזע לוחמים גאה. פעם הם התגאו בגופות אויביהם; עכשיו הם מתגאים בכסף שהם מרוויחים בזכות גופם. פעם המיסיונרים הלבנים ניסו לשכנע אותם להפסיק לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים; עכשיו הנשים הלבנות משלמות להם כדי לקיים יחסי מין.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

אולי זה לא קרה רק בגלל הטקס האומלל ההוא. בעשורים האחרונים סבלו בני הסמבורו ממשברים כלכליים, בצורות, גידול אוכלוסייה מהיר והשתלטות ממשלתית על אדמותיהם. הגברים כבר לא יכלו לרכוש בית ובקר, וגם לא לשלם נדוניה בתמורה לכלה. החיים הקשים אילצו אותם להגיע לחופים בשאיפה להשיג את הכסף הלבן של נשים לבנות. במהלך היום הם מוכרים על החוף חניתות, צמידים ושרשראות חרוזים, ובערבים הם עורכים מופעי ריקודים במלונות. המטרה של כל העיסוקים האלה היא לפגוש אישה אירופאית.

ה"מוראן", כפי שנקראים בני קבוצת הגיל הזאת, צריכים ללמוד איך לשווק את עצמם, לשחד את פקחי החופים, ללמוד אנגלית וסוואהילית ולנהל שיחות בסיסיות בגרמנית ובאיטלקית. "החוף הוא האוניברסיטה שלנו," הם אומרים. נושא הלימוד העיקרי: איך להרביץ הופעה שתרשים את התיירות, שחולמות על סקס פראי עם גברים מקומיים אותנטיים. כדי להציג אותנטיות, המוראן מחליפים את הג'ינס והטי-שירט הרגילים שלהם בבגדים "מסורתיים", חזה חשוף ושיער ארוך קלוע לצמות, ונושאים עליהם רומח ואלה. כך הנשים הלבנות מוצאות בהם את הפראים האציליים שהן מחפשות.

בתחילת שנות השמונים שהו בחופים רק כמאה מוראן בעונת התיירות. ב-2010 כבר היו יותר מאלף. העיתון Daily Nation הכתיר את התופעה בכותרת הראשית שלו בשם Moran Mania.

מגזין האינטרנט הניו-יורקי vocative פרסם סרטון וידאו שהצהיר: "לוחמי המוראן עדיין חיים במידה מסוימת כמו אבות אבותיהם. רק שבמקום לצוד בעלי חיים, עכשיו הם צדים נשים לבנות מכל רחבי העולם, שמגיעות לכאן בחיפוש אחר יכולות עשיית האהבה האגדיות שלהם". המגזין "רומנטיקה בדרכים" ציין את היתרונות של קניה כיעד לתיירות מין: "בניגוד לקריביים, שבהם הגברים המקומיים מפנקים את התיירות בנאומים רומנטיים, בקניה הלוחמים פשוט עומדים בשקט ונראים טוב בזמן שהנשים נופלות לרגליהם".

המוראן גילו להפתעתם שנשים לבנות עושות דברים שבנות הסמבורו לא עושות, כמו נשיקות ומין אוראלי. הם מוכנים לסבול את המנהגים המיניים המוזרים האלה בשביל הכסף. באמצעות המתנות והכספים שהמוראן מקבלים מהנשים האירופאיות, הם יכולים לקנות אופנועים, מכוניות, בתים, תפקידים ממשלתיים – וגם נדוניה על אישה מקומית או שתיים.

לא כל המוראן מצליחים להרוויח מספיק כסף בחופים. אלה שלא עושים כסף לא מעזים לחזור הביתה, מפני שהם סובלים גם מהעוני וגם מהסטיגמה של מי ששוכבים עם נשים מבוגרות תמורת כסף. לעומתם, מי שכן חוזרים עם כסף נעשים לפטרונים של כפריהם ומממנים טקסי פולחן, בניית בתים, שכר לימוד לילדים ועוד, בתקווה להשכיח את הסטיגמה. 

זקני השבט אינם מרוצים מאיבוד מעמדם לטובת הפטרונים החדשים. הם טוענים שהמוראן הטילו כישוף על הנשים הלבנות, וכולם הרי יודעים שכסף המתקבל באמצעות כישוף וסקס לא מחזיק מעמד זמן רב. מצד שני, זקני השבט גם קבעו שאם כספם של המוראן מופנה לטובת הקהילה ולא לצרכים אישיים, הוא אינו טמא ומותר לקבל אותו. 

עוד גורם שמעוניין בכסף של המוראן הוא מעמד הביניים הקנייתי. הבורגנים נוהגים להציג את המוראן כגברים חסרי אחריות שמפיצים איידס, ומשתמשים בסטיגמה הזאת על-מנת לתרץ את דחיקת המוראן לשולי החברה ואת ההשתלטות על אדמותיהם. מעמד הביניים הקנייתי מפיץ כרזות ומפרסם מאמרים נגד המוראן: "המוראן אולי לא נלחמים יותר בקרבות, אבל הם עדיין אמורים להיות הרואיים ולהילחם בקשיי החיים. הם לא אמורים לקחת קיצורי דרך, לברוח מאחריות ולהשקיע את הגבריוּת שלהם בעסקי החטאים. איך הלוחמים הצעירים הידרדרו לקיום יחסי מין עם נשים מבוגרות? האם המוראן האמיתי כבר אינו קיים יותר?"

  

גם נשות הסמבורו לא תמיד מרוצות מהמצב. אחרי הכול, הן ננטשו על-ידי הגברים לטובת תיירות לבנות. בעבר הנשים המקומיות היו מקבלות מהגברים חרוזים ומתחתנות איתם; כיום הגברים מקבלים חרוזים מהנשים הלבנות ועוזבים את המקומיות, ששרות בעצב: "אנחנו אלמנות עוד לפני שהתחתנו". איפה הם, הבחורים ההם, עם הקוקו והסרפן? 

מבחינת הנשים האירופאיות, המוראן הם סמל לתרבות קדומה וטבעית שהכסף לא השחית; מבחינת הנשים המקומיות, המוראן הם סמל לאובדן התרבות המסורתית בגלל הכסף המשחית. למרבה המזל, אם הגברים חוזרים לכפר אפשר לסלוח להם על התנהגותם - לפחות הם מביאים איתם ניחוח קוסמופוליטי ומספיק כסף לנדוניה.

____________________________________________________________________

רשומות נוספות על עובדי מין גברים בתיירות המין:

אטרקציות תיירותיות: גזע וגבריות בכלכלת המין הברזילאית
תעשיית התענוגות ברפובליקה הדומיניקנית

"פלירטוטים אסורים": מארחות פיליפיניות במועדונים יפניים

בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות במועדונים ביפן לא מקיימות יחסי מין בתשלום. הן כן רוקדות, שרות, מפלרטטות ונוגעות בלקוחות היפניים, בתקווה למכור להם כמה שיותר אלכוהול ולהרוויח כמה שיותר כסף. שוב בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות אינן קורבנות חסרות ישע. הן כן קורבנות של המערכת: כדי להגיע ליפן ולהרוויח כסף, הן נאלצות להיכנס לחובות ולהשתעבד כלכלית.

האנתרופולוגית רסל פרנייאס עבדה במועדון אירוח במשך תשעה חודשים, וכתבה את הספר "פלירטוטים אסורים" על-מנת לתאר את חייהן של המארחות ואת ההשפעה של חוקים "נגד סחר בנשים".

"לא באמת התרגלתי למקום הזה. אני עדיין בטראומה רגשית בגלל הריחוק מהבית. לפעמים אני מרגישה כל כך בודדה, מתגעגעת הביתה. כשהרגשתי רע בפיליפינים, הייתי מתקשרת לחברות והן היו מגיעות מיד. עכשיו אין לי למי להתקשר. אף אחד כאן לא דואג לי חוץ ממני. אבל אני מכריחה את עצמי לעבוד כאן. אני צריכה להתפרנס. זה קשה, ממש קשה. אין יום שאני לא בוכה. כולן כאן ככה." 

אלה החיים הקשים של המארחות הפיליפיניות ביפן, והגעגועים הביתה הם רק חלק מהבעיה.

כדי להגיע בכלל ליפן, המארחות צריכות לעבור אודישנים בהשתתפות מאות נשים, שרק היפות ביותר מביניהן יזכו להיבחר. בשביל להצליח באודישנים הן שוכרות מאמנות שידריכו אותן איך להתלבש ולהתאפר, ובתמורה מבטיחות להן 50% ממשכורתן העתידית כמארחות.

אם עברו את האודישן, המארחות נאלצות לפנות למתווכים מטעם המועדונים, שתמורת הוויזה וכרטיס הטיסה מקבלים 40% ממשכורתן העתידית. המתווכים מחזיקים את הדרכונים ואת המשכורות שלהן עד שנגמרים ששת חודשי הוויזה, כדי לוודא שהמארחות יחזירו את החוב ולא יברחו. למעשה, מארחות רבות בכלל אינן מקבלות משכורת בששת חודשי האירוח הראשונים שלהן, מפני שהמשכורת מופנית להחזרת החובות. הן חיות על טיפים מהלקוחות, בונוסים על מכירות האלכוהול וחמישה דולרים ליום עבור מזון. אחרי שישה חודשים הן מחויבות לחזור לפיליפינים ומקוות שהמועדון שלהן יבקש שיחזרו לעבוד בו, אחרת יצטרכו לעבור את כל שלב האודישנים מההתחלה.

תנאי העבודה והחיים במועדונים קשים גם הם. הנהלת המועדון שוקלת בכל חודש את המארחות וקונסת את מי שעלתה ביותר מקילו. הן נאלצות לעמוד במכסות נוקשות של מכירת אלכוהול, ומאוימות בגירוש או בפיטורים אם לא יעמדו בהן. כשהלקוחות נוגעים בהן או מציעים להן הצעות מיניות, אסור להן לסרב ישירות. "כאן ביפן, אסור לך להגיד שאת לא מוכנה לסבול התנהגות כזאת. אפילו אם הלקוח מטריד אותך מינית, את לא יכולה לעשות כלום. את עדיין חייבת לבדר אותו כי הוא משלם על זה".

למה הן בכל זאת בוחרות להגיע למועדונים? בגלל חיי העוני המחפירים שלהן בפיליפינים. הן אמנם שמעו מהתקשורת סיפורים סנסציוניים על זנות בכפייה, אבל הן יודעות מחברותיהן ביפן שזה לא המצב האמיתי. בפיליפינים הן עבדו בתור קופאיות או פקידות, במשכורת של לא יותר משלושה דולרים ליום. במועדונים ביפן הן מרוויחות בין עשרה לעשרים וחמישה דולרים לשעה. עם קצת מזל הן אף ימצאו בן זוג יפני עשיר, שמבטיח להן חיי רווחה יחסיים.

המארחות הגיעו למועדונים גם מפני שלא רצו או לא יכלו לעבוד בעבודות משק בית בחו"ל. ראשית, כי בעבודות משק בית הן צריכות לשלם על הוויזה והנסיעה מראש, ואין להן כסף. ליפן הן יכולות להגיע דרך מתווך, שמשלם את הוצאות נסיעתן ומקבל בתמורה אחוזים מהמשכורת שלהן. שנית, כי הן מכירות את הסיפורים על התעללות בעובדות משק בית, ולא רוצות שזה יקרה גם להן. ובכלל, הן לא רוצות לעבוד בעבודות משק בית, עבודות משפילות וקשות בבתים פרטיים עם מעסיקים שעלולים לאנוס אותן.

במועדונים יש למארחות אפשרות להופיע, לזכות בהכרה על כישרונן ולהרוויח כסף. בשביל זה הן נאלצות לוותר על החופש. הן לא יכולות לעזוב את המועדון מפני שהן חייבות כסף למתווך ששידך בינן לבין המועדון. זאת ניידוּת משועבדת. הרווחים הכלכליים באים על חשבון החופש שלהן, אבל הן לא רואות בעצמן קורבנות סחר. במקום "הצלה" (כלומר, גירוש בחזרה לפיליפינים), הן דורשות להעניק להן יותר שליטה על תנאי העבודה וההגירה שלהן, להכיר באייג'נסי שלהן, לקבל את הבחירות שהן עושות ולהעניק להן את הכוח להתמודד עם הבעיות שהן נתקלות בהן.

ממשלת ארה"ב, לעומת זאת, הכריזה ב-2005 שהמארחות הן קורבנות סחר למטרות ניצול מיני, ודרשה מהיפנים לתקן את המצב. ממשלת יפן הכריזה שמעתה והלאה, מארחות יצטרכו לעבור הכשרה של שנתיים כדי לעבוד במועדונים. לכאורה, ההחלטה היתה אמורה להבטיח שליפן יגיעו רק מארחות מקצועיות ולא קורבנות סחר. למעשה, ההחלטה הבטיחה שהמארחות ייאלצו לחיות בתנאים קשים בהרבה.

ראשית, כדי לעמוד בתקופת הכשרה של שנתיים ללא משכורת, המארחות נאלצות ללוות כספים ולהיכנס לחובות גדולים יותר. שנית, ההחלטה קבעה שגם מי שכבר עבדו כמארחות ביפן ייאלצו לעבור את אותה הכשרה, והן נאלצו להיכנס לחובות מחודשים אחרי שכבר שילמו את החובות הקודמים שלהן. והכי חשוב: הנשים הפיליפיניות העניות עדיין רוצות להגר ליפן, כי המצב שלהן בפיליפינים חסר תקווה. הן לא ויתרו על המסע ליפן בגלל התקנות החדשות, הן פשוט התחילו להגר באופן בלתי חוקי, מה שהופך אותן לפגיעות יותר וחשופות לאיומי גירוש מטעם כל מי שרוצה לנצל אותן.

כך החוקים "נגד סחר בנשים" גרמו לסחר בנשים, כשהכניסו את המהגרות החוקיות לחובות גדולים יותר והפכו מהגרות חוקיות למהגרות לא חוקיות שתלויות בעבריינים. זה לא הפריע לארה"ב להחמיא ליפן על החוקים החדשים, ולהעלות את הדירוג היפני בדו"ח השנתי של המלחמה בסחר. בינתיים, המארחות עובדות בתנאים קשים יותר או מגורשות בחזרה לפיליפינים, שם הן חוזרות לשרת את הגברים הפיליפינים, בלי כסף ובלי חופש תנועה. זה, מבחינת האדם הלבן, לא נחשב לסחר בנשים.