סחר בנשים: סטטיסטיקות מזויפות ונשים אמיתיות

ב-2013 פורסם מחקר מאת שלושה חוקרים, תחת השם "האם מיסוד הזנות מגדיל את הסחר בנשים?" החוקרים קבעו בזהירות שהתשובה חיובית, ומאז תומכי הפללת הזנות משתמשים במחקר כהוכחה לצדקת דרכם, ואפילו מועצת האיחוד האירופי הסתמכה עליו. אולם בדיקה פשוטה מגלה שהנתונים במחקר מסולפים; וגם אם היו נכונים, הם חסרי משמעות.

החוקרים לוקחים את שבדיה ואת גרמניה בתור מקרי מבחן, וטוענים שהסחר בנשים בגרמניה עלה בשנה שאחרי המיסוד ב-2002. הם לא מזכירים שהעלייה נוצרה רק מפני ששיטת החישוב השתנתה – זאת היתה השנה הראשונה שבה גם קורבנות סחר מקומיות נכללו בסטטיסטיקה.

הנתונים על שבדיה מגיעים מתוך דו"ח של האיחוד האירופי, שקובע בעצמו שהנתונים אינם אמינים. הנתונים על שאר המדינות במחקר נלקחו מדו"ח של האו"ם, שמזהיר שהנתונים אינם משקפים הערכה של כמות קורבנות הסחר, אלא רק של כמות הדיווחים ושל מידת המאמץ של המדינה למצוא קורבנות סחר. למעשה, המחקר בכלל לא בדק "האם מיסוד הזנות מגדיל סחר בני אדם". שאלת המחקר הנכונה היתה צריכה להיות: "האם מיסוד הזנות גורם לרשויות לאתר יותר קורבנות סחר?"

גם אם החוקרים היו שואלים את השאלה הנכונה, ההשוואה שלהם בין מדינות היתה חסרת משמעות, מפני שההגדרה של קורבנות סחר שונה בכל מדינה. בהולנד, כל מהגר לא חוקי עשוי להיחשב קורבן סחר אם נעזר באנשים אחרים כדי להגיע להולנד, אפילו אם הגיע ועבד במדינה מרצונו החופשי; בשבדיה, כמעט רק מי שנחטף ונמכר על-ידי סוחרים נחשב לקורבן סחר [עמוד 74]; ואילו בארה"ב מספיק שאדם הסיע עובדת מין לביתו של לקוח, כדי שהמסיע יואשם בסחר בבני אדם.

לא רק ההגדרה שונה, גם שיטת הספירה של קורבנות סחר שונה בכל מדינה. לדוגמא, בהולנד סופרים כל "קורבן פוטנציאלי", כלומר כל מי שנמצא במצב פגיע לסחר; בשבדיה סופרים אך ורק את מי שהסוחר שלו מואשם בבית-המשפט [עמוד 75]; ואילו בנורבגיה סופרים את כל מי שמקבל סיוע כקורבן סחר [עמוד 76].

ולפעמים, גרף אחד שווה אלף מילים. הגרף הבא מייצג את מספר מקרי הסחר הידועים למשטרת גרמניה מאז שנת 2000:

אי-אפשר שלא לתהות: מה גרם לעורכי המחקר מ-2013 לבחור דווקא בשנת 2003 בתור מקרה מבחן?

נתונים ומחקרים לא מפריעים לתומכי המודל השבדי לטעון שהסחר בנשים נעלם מהמדינה, למרות שמשטרת שבדיה הפסיקה ב-2005 לפרסם נתונים על סחר בבני אדם [עמוד 66], מפני שהגיעה למסקנה שהנתונים שלה אינם אמינים. המשטרה השבדית אומרת היום שמספר קורבנות הסחר שהיא מוצאת תלוי במידת המשאבים שהיא משקיעה בחיפוש. השוטרים השבדים עצמם קצת מבולבלים: מפקד יחידת הזנות של משטרת שטוקהולם, סיימון האגשטרום, טוען בכנסים בינלאומיים שהסחר בנשים צומצם, על-סמך האזנות סתר לסוחרי נשים מ-2003; אבל בשבדית הוא דווקא אומר ש-80% מעובדות המין במדינה הן קורבנות סחר, ושהמשטרה מצליחה להגיע רק לאחוז אחד מהן.

בינתיים, בנורבגיה נקבעו בשנים האחרונות שיאים חדשים של סחר בנשים. אם הייתי אקדמאי בכיר, כנראה הייתי קובע שהפללת הלקוח בנורבגיה הובילה לעלייה בסחר בנשים במדינה. אבל אני סתם הדיוט מצוי, ולכן אני מבין שמדובר בעניין של הגדרות ושל מאמץ משטרתי, ולא בהכרח בעלייה אמיתית.

בקיצור, לאף אחד אין מושג מה המספרים האמיתיים של סחר בנשים. לכן, אם תסלחו לי, אפסיק להתעסק במספרים ואעבור לדבר על הטיפול בקורבנות סחר אמיתיות. החוקרות אנט ברונובסקיס ומאי-לן סקילבריי כתבו על מצבן של קורבנות הסחר בנורבגיה במאמרן: Two Birds with One Stone? Implications of conditional assistance in victim protection and prosecution of traffickers.

כמו שאפשר להבין מהכותרת, נורבגיה מתנה את עזרתה לקורבנות סחר בכך שיעזרו להפליל את הסוחרים שלהן. אם הן רוצות לקבל אשרת שהייה קבועה במדינה, הן חייבות לספק למשטרה מידע מועיל שיוביל להרשעתו של הסוחר. אם לא יעשו זאת, ולא משנה אם בגלל הפחד מהסוחר או פשוט משום אין להן מידע כזה, הן יגורשו מהמדינה כמו שאר המהגרות העובדות בזנות.

קורבן סחר בנורבגיה מקבלת אשרת שהייה זמנית לחצי שנה, שבמסגרתה מותר לה לחיות ולעבוד במדינה. אם לא תשתף פעולה עם המשטרה במהלך חצי השנה הזאת, היא תגורש בסופה. אם תשתף פעולה והמידע שלה יוביל להרשעה בבית-המשפט, היא תוכל לקבל אשרת שהייה קבועה. לתנאים הללו יש מספר השלכות:

- העדוּת של הקורבן בבית המשפט נחשבת לא אמינה, מפני שהיא מקבלת תמורתה אפשרות להשיג אשרת שהייה קבועה בנורבגיה. הסנגור יכול להשתמש בכך כדי לטעון שיש לה אינטרס לשקר. התוצאה היא שדווקא החובה של הקורבן להעיד כדי לקבל אשרת שהייה קבועה, מקטינה את הסיכוי שלה להרשיע את הסוחר ולהשיג אשרת שהייה קבועה.

-  האפשרות של הקורבן להישאר בנורבגיה תלויה ביעילות המידע שלה, מה שיוצר קורבנות ששוות יותר מקורבנות אחרות. דווקא הקורבנות הקשות ביותר, שהיו מבודדות מהעולם, אינן יכולות לספק מידע מועיל.

- הקורבנות תלויות במשטרה כדי להביא להרשעת הסוחר ולקבל אשרת שהייה קבועה, והמשטרה משתמשת בהן כמודיעות במקום לעזור להן.

- הקורבנות מנסות לנצל את אשרת השהייה הזמנית שלהן זמן רב ככל האפשר, כדי לא לאבד את התקווה להישאר בנורבגיה. הן מעידות רק קרוב לסיום ששת חודשי האשרה, אבל אז כבר קשה לאתר את הסוחרים או למצוא ראיות מרשיעות. כך דווקא הניסיון של הקורבנות למשוך את תקופת אשרת השהייה הזמנית שלהן, פוגע בסיכויים להגיע להרשעה ולאשרת שהייה קבועה.

התוצאה: מאז 2007, בין 200 ל-350 בני אדם סוּוגו בכל שנה כקורבנות סחר פוטנציאליים בנורבגיה, אבל רק שלושים מקרים הגיעו לבית-המשפט ב-13 השנים האחרונות.


רשומות קודמות על עובדות מין מהגרות בנורבגיה:
איך לצמצם עובדות מין
בוטות מדי, בולטות מדי, שחורות מדי

מונטסה ניירה, אישה רעה

היא לא באמת אישה רעה, אבל ככה היא קראה לספר שלה:

רוב האנשים לא זוכרים אירועים שקרו להם בגיל שנתיים. מוֺנְטְסֶה נֵיירָה (Montse Neira) כן זוכרת. היא זוכרת את אביה צועק "אני הולך לצלוב אותך", תופס לה את הידיים ומצמיד אותן לקיר. הוא המשיך לעשות את זה גם בשנים הבאות, לצד סוגים אחרים של אלימות פיסית ומילולית. הוא ואמה של מונטסה לא הרשו לה לקרוא ספרים – הם חשבו שזה בזבוז זמן. היא מספרת על עצמה ועל שתי אחיותיה: "בבית הזה לא היתה אהבה. הסתפקנו בלשרוד, כל אחת כמו שיכלה, כל אחת כמו שידעה."

מונטסה קראה ספרים בסתר ואהבה בעיקר את ספרי החמישייה הסודית וז'ול ורן. היא מצאה מורות שהאמינו בה ונהנתה מחופשות הקיץ אצל סבה וסבתה, אבל לא היה קל לשרוד בתוך העוני המרוד של משפחתה בברצלונה, ועוד אחרי שמספר נערים תקפו אותה מינית בגיל 12. האדיקות הדתית של הוריה גרמה לה לחשוב שהתקיפה היתה עונש על חטאיה. 

כדי לברוח מבית משפחתה, מונטסה התחתנה בגיל צעיר עם גבר שהכירה שישה חודשים. היא לא לקחה בחשבון שהיא תגור איתו בביתה של אמו, שהתעללה בה כמעט כמו שאביה התעלל בה. מונטסה נפרדה מבעלה כשהיא בהיריון, ילדה בן ונדדה בין עבודות שונות כדי לפרנס אותו. באחת מהן היא נאלצה לשכב עם הבוס כדי שלא יפטר אותה. "במובן מסוים הרגשתי כמו זונה, כי שכבתי עם מישהו שלא מצא חן בעיניי רק בשביל לא להפסיד את העבודה." והיא ממש לא רצתה להיות זונה: "בזמנים ההם חשבתי שהלקוחות מגעילים והזונות מרושעות, דגנרטיות ומכורות לסמים. מי היה מאמין שיום אחד אני אהיה אחת מהן!"

בסופו של דבר מונטסה בכל זאת פוטרה, ונמאס לה לחפש עוד עבודה בשכר מינימום. "מה שרציתי לעשות היה לצאת פעם אחת ולתמיד מהאומללות, מהמצב שבו אין לי ביטחון כלכלי מינימאלי. לא שכחתי איך אימא שלי ניקתה בתים מהבוקר עד הלילה, שוטפת רצפות על הברכיים כל החיים. היא אולי 'שמרה על כבודה' אבל אף פעם לא הפסיקה לסבול, ואני לא רציתי לגמור כמוה. לא! לא רציתי להתפשר! אז הסתכלתי על מודעות ה'מסאג'ים' והתקשרתי לכמה מהן כדי לקבל מידע, מתה מפחד."

זה היה בגיל שלושים. כשהתחילה לעבוד במכון ליווי, היא הרוויחה ברבע השעה הראשונה סכום ששווה לשלושים ושש שעות עבודה במשרד. "במכון הליווי התוודעתי לכל סוגי האומללוּת האנושית, אבל, וזה הדבר החשוב ביותר, האווירה באופן כללי היתה טובה. בטח יותר טובה מאשר בחלק מהמקומות שעבדתי בהם קודם, וגם הרווחתי הרבה יותר כסף. הדבר הראשון שעשיתי היה לחסוך כסף כדי לקנות לעצמי דירה קטנה."

מה שהיה עלול להיות סיפור טראגי על ילדה אומללה שנפלה לזנות, הפך לסיפור הרואי על אישה חזקה שניצלה את הזנות כדי לשנות את חייה. "אני חייבת לזנוּת הרבה דברים. יותר נכון, אני חייבת לה הכול: החל מהרווחה הכלכלית שלי והאפשרות לצאת מהעוני ולפרנס את משפחתי, ועד האופי החזק שלי. [...] הדרך היתה קשה ומלאת מכשולים, אבל שווה את המאמץ. הגשמתי את החלומות שלי מבחינה כלכלית וחברתית. הזנות אפשרה לי לחיות את חיי ולהיות מאושרת".

מונטסה עבדה ב-62 זירות זנות שונות. "יחסי מין בתשלום הם יחסים אנושיים, מלאים ברגשות ובתחושות. לפני שהתחלתי לעבוד בזנות הייתי בטוחה שהגברים המשלמים על מין הם הגרועים ביותר: פושעים, מגעילים, מתעללים. ככל שהכרתי אותם יותר, שמתי לב שגם אם אפשר לבקר אותם על הרבה דברים, הם קודם כל בני אדם, עם הפגמים והמעלות שיש לכל בן אדם. הכרתי גברים נפלאים שחוויתי איתם סקס נהדר וראיתי אותם כמו שהם, עם התסכולים שלהם, הפגיעוּת, הפחדים, האשליות, החלומות, החרטות וההנאות, ומעל הכול, הבדידות.

[...]

כמובן שלא כולם היו כאלה. היו גם לקוחות שלא השאירו אחריהם שום רושם, אדישות מוחלטת. אבל עם אף אחד מהם לא היו לי יחסים גרועים כמו אלה שהיו לי עם גברים מסוימים מחוץ לזנות".

לעומת זאת, פורומים כמו "סקס אדיר", שבהם הלקוחות מביעים חוות דעת על עובדות המין, היא לא אוהבת: "באופן אישי אני נגד קיום הפורומים האלה, כי הם מלאים באנשים רעים. כל כך רעים, שאם הייתי מכירה את המציאות רק דרך הפורומים האלה, הייתי בעצמי מתנגדת לזנות".

מונטסה התחילה בשלב מסוים לעבוד בזנות באופן עצמאי, והתמחתה בעיקר בגברים עם מוגבלויות. יש לה זווית ראייה מעניינת על המין בתשלום איתם: "כמה נשים יסכימו לשכב עם גבר מלא כוויות? או גבר שאין לו רגליים, או עם שיתוק מוחין, או משותק בארבע גפיים, או בשלב מתקדם של ALS? החלטתי להקדיש תשומת לב דווקא להם, רציתי שירגישו נחשקים". היא מספרת על הפעם הראשונה שבה שכבה בתשלום עם גבר כזה, עוד כשעבדה במכון ליווי:

"הנכה הראשון שקיבלתי היה גבר עם תסמונת דאון. הוא היה בן 26, ואמו הביאה אותו אלינו. כשראיתי אותו ריחמתי עליו. האישה שהוא בחר לא הסכימה לקבל אותו, אז אני התנדבתי.

היו לי רגשות מעורבים. לא רציתי ליפול למלכודת של לעשות את זה מתוך רחמים, אבל לא יכולתי שלא לרחם עליו. רציתי להתייחס אליו כמו לכל אחד אחר, אבל גם ידעתי שהוא מיוחד ושאי-אפשר להתייחס אליו כמו לכל אחד אחר. הוא רק רצה סקס 'נורמאלי' עם מישהי שתוכל להבין אותו, ואני ידעתי שיכול להיות שאני האישה היחידה שתשכב איתו. אני אומרת 'אישה' ולא 'זונה', כי לא רציתי לעשות את זה רק בשביל הכסף, אלא לחשוק בו באמת ולרגש אותו, שהוא לא ישכח אותי.

הכול הלך טוב מאוד. הוא לא הפסיק להגיד לי כמה אני יפה והעניק לי הרבה חיבה. אימא שלו, שחיכתה במסדרון, ביקשה אחר-כך לדבר איתי ביחידות, ואמרה לי תודה שהצלחתי לשמח את הבן שלה."

בגיל ארבעים מונטסה התחילה ללמוד באוניברסיטה לתואר במדעי המדינה, במקביל לעבודתה בזנות. מאוחר יותר היא גם החליטה להיחשף בתוכנית תעודה טלוויזיונית: "אני לא רוצה לשקר יותר. זה כבר נעשה בלתי-נסבל, הורס לי את השינה. תמיד לחיות בפחד, לחשוש שיחשפו אותי. אלה לא חיים. החלטתי להפסיק לחיות חיים כפולים. בפעם הראשונה יכולתי להסביר מי אני ולהרגיש טוב עם עצמי".

עד 2007, כשהיתה בת 47, מונטסה בכלל לא היתה מודעת לדיון הציבורי על זנות. היא למדה להכיר אותו כשהגיעה לכנס של משפטניות ושמעה אותן מדברות נגד זנות:

"כשהקשבתי למתנגדות הזנות מדברות, הרגשתי בושה בתור אדם, בתור אישה ובתור זונה. הרגשתי מושפלת. איך יכול להיות כזה טמטום? שאלתי את עצמי למה כל הנשים האלה משקרות ועושות מניפולציות למציאות שאני הכרתי אישית. איך הן יכולות להקיא כל כך הרבה דמגוגיה? לא הבנתי את זה.

הרטוריקה שלהן היתה הדבר הכי גרוע. הנשים האלה, לבושות בחליפות יקרות ועונדות תכשיטים, צרחו בהיסטריה, מעליבות את הגברים. הן אמרו דברים כמו 'הם חבורה של אנסים!' 'לסרס אותם!' 'שישליכו אותם לכלא!' ועוד דברים שאני מתביישת אפילו לכתוב. תהיתי אם הן בכלל דיברו אי-פעם עם זונות. כל הטיעונים שלהן דיברו על סחר בנשים, על הפטריארכיה ועל השליטה של גברים בנשים.

נו באמת... ומה עם הנישואים, הם לא כאלה? והעבודה גם לא? מה לעזאזל קורה שם? למה הן יוצאות נגד הזנות (עסקה של מין תמורת כסף בין שני אנשים בוגרים), ולא נגד המוסד 'הקדוש' של הנישואים, על כל התסכולים, האלימות והתקיפות המיניות שהוא יוצר? ומה עם העבודה? כן, הפעילוּת הזאת שמנצלת את הפוטנציאל שלנו כבני אדם יצירתיים, שכולנו נאלצים לעסוק בה כי אין לנו אפשרות אחרת לקנות מצרכים בסיסיים, לשכור דירה ולקנות תרופות. הפעילוּת הזאת שבמסגרתה אנשים לא יכולים לבחור מקצוע ותפקיד, פשוט כי הם נולדו בנסיבות אקראיות לחלוטין וצריכים להקדיש את עצמם לכל עבודה שלא תהיה, בלי היכולת למחות או לדרוש העלאה בשכר. ומה עם כל העבודות שההשלכות שלהן כוללות נזקים פיסיים ונפשיים, אפילו מוות, והן חיוניות כדי לייצר את המוצרים והשירותים שהקונים דורשים?

על כל זה חשבתי כששמעתי את הנשים האלה מדברות. החלטתי לדבר, הצגתי את עצמי ובקול רועד אמרתי שאין שום קשר בין מה שהן אמרו לבין הזנות שאני חייתי אותה. הסברתי להן שהסתובבתי בהמון זירות זנות. הן ענו לי שאני 'מנוכרת', שאני סובלת מסינדרום שטוקהולם בגלל כל האלימות שסבלתי ממנה, שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי. הלכתי הביתה ובכיתי כל היום מרוב זעם וכאב וחוסר אונים."

מאז והלאה, מונטסה נאבקת למען חברותיה. "בזמן שאני כותבת את המילים האלה, אני חושבת קודם כל על הנשים שביליתי בחברתן שעות ארוכות. נשים שבמצבים קשים, בזמנים של חוסר צדק חברתי, החליטו לעסוק בזנות. נשים שסוחבות את המשפחה שלהן קדימה מול חברה שמדירה ומפלה את מי שעוסקות בזנות, חברה שמתייגת אותן תמיד בתור קורבנות או פושעות ואף פעם לא כמו אזרחיות שוות זכויות. חברה צבועה ואכזרית שמוכנה לסבול את חוסר הצדק החברתי, ולא מוכנה להבין למה יש בני אדם שיום אחד לא הסתפקו יותר בלהיות 'עניים מכובדים' והחליטו לעבוד בזנות".

מיסוד הזנות בנבדה

אדווין אי. רוברטס, ראש עיריית רינו בשנות העשרים, אמר בזמנו: "אני לא מאמין באיסורים שמונעים מגברים או מנשים את זכותם למצוא אושר בדרכם שלהם. אי-אפשר לחוקק מוסר לתוך אנשים". רוברטס שכנע את מדינת נבדה להתיר הימורים, לקצר את משך ההמתנה לגירושים ולייסד רובע אורות אדומים. "אי-אפשר למנוע הימורים, אז בואו נעשה אותם בגלוי; גירושים הם הפיתרון היחיד לנישואים לא שמחים; ובשנות האיסור על אלכוהול, אם זה היה תלוי בי, הייתי שם חבית ויסקי בכל פינת רחוב, עם מצקת ושלט שאומר 'תתכבדו, רק אל תהיו חזירים'."

כמו רוברטס, תושבי נבדה התפרסמו בתור מי שמתנגדים לכל סוג של רגולציה ומיסים, והמיתולוגיה של נבדה עמוסה בסיפורים על מקומיים שהתנגדו לחוק. כשהמדינה אסרה על קיום בורדלים ליד בתי-ספר, תושבי אחת העיירות פשוט העבירו את בית-הספר למקום אחר. כשהמדינה אסרה על קיום סלוני ריקודים ברחוב הראשי של כל עיירה, אחת העיירות הכריזה על רחוב צדדי בתור הרחוב הראשי שלה והשאירה את הסלונים במקומם. אחד העיתונים הכריז בזמנו על העיר רינו כשילוב של "סדום, עמורה וגיהינום". נבדה נהנתה מהתדמית הזאת, שהביאה אליה תיירים שחגגו במערב הפרוע עם הימורים, גירושים קלים וזנות.

עם אופי כזה, לא פלא שנבדה היא המדינה היחידה בארה"ב שקיימת בה זנות חוקית. אבל עם אופי כזה, לא ברור איך חוקי הזנות בנבדה כל כך דרקוניים.

הספר שעליו מבוססת רשומה זו

חוקי מדינת נבדה מתירים הקמת בורדלים רק במחוזות קטנים עם פחות מ-400,000 תושבים, ולא בערים גדולות או ליד דרכים ראשיות, כנסיות ובתי-ספר. עובדות המין מחויבות לעבור בדיקות רפואיות קבועות ולהשתמש תמיד בקונדום. בעלי המכונים צריכים לעבור בדיקות רקע קפדניות כדי לקבל רישיון עסק, ואין להם אפשרות לקבל רישיון אם הורשעו בעבר בעבירה פלילית, או אם המועצה המקומית החליטה שהם מסוכנים לביטחון הציבור. הרישיונות אינם ניתנים להעברה, והרשויות זכאיות לבטל את הרישיון בכל זמן נתון ומכל סיבה שהיא. פקידי המועצה רשאים להיכנס לכל בורדל, לחקור אותו ואף לבטל את רישיונו אם הם מגלים שהוא מהווה סכנה לציבור.

בגלל הדרישות הקפדניות, כמעט רק גברים עשירים יכולים לקבל רישיון עסק, והעובדות תלויות בהם ובכללים שהם מכתיבים בכל מכון. אלה לא כללים סימפטיים: במכונים רבים קיים איסור לצאת מהמכון במשך כל התקופה שבה הנשים עובדות בו, כך שהן נאלצות לגור במכון במשך שבועות או חודשים רצופים; המשמרות אורכות 12-8 שעות ולפעמים 24 שעות רצופות; בחלק מהמכונים נאסר על הנשים לנהוג במכונית, והן אינן יכולות להיפגש עם ילדיהן או משפחתן. הן חייבות להירשם אצל הרשויות בתור זונות ולקבל כרטיס רישוי מהמשטרה המקומית. ברוב המחוזות, נשים מתחת לגיל 21 או בעלות רישום פלילי אינן יכולות לעבוד בזנות.

אז איך קרה שהחוקים כל כך נוקשים דווקא במדינה כל כך מתירנית? התשובה הקלה היא כסף. התשובה המורכבת יותר היא שהמדינה ובעלי המכונים חייבים להקפיד על חוקים כאלה, דווקא בשביל האפשרות להשאיר את הזנות בנבדה חוקית.

נתחיל עם הכסף. בבתי הקזינו בנבדה יש הרבה ממנו, ועל-מנת לשמור על הזכות לנהל הימורים, נבדה משתדלת לשמור על תדמית מהוגנת ולא לעצבן את הממשל הפדרלי האמריקאי. תעשיית ההימורים בנבדה רוצה גם היא לשמור על תדמית מהוגנת כדי למשוך את המעמד הבינוני-גבוה, שרוצה להמר במקום עם קלאסה. בעלי בתי הקזינו והאורחים הנכבדים שלהם אינם רוצים את הסטיגמה של זנות על ראשם.

תעשיית ההימורים החליטה להקריב את הזנות כדי לקבל לגיטימציה לעצמה, ועשתה לובי פוליטי למען הפללת הזנות. הכסף של תעשיית ההימורים חשוב למדינה יותר מהכסף של הזנות, וכדי להבטיח שהרולטה תמשיך להסתובב, הזונות גורשו לעיירות מרוחקות, שבהן הן לא יפריעו בעין לאף אחד. בניגוד לתעשיית ההימורים, לעובדות המין אין את הכוח הכלכלי והפוליטי לנהל מו"מ מול המדינה.

ברוכות הבאות ללאס וגאס. אלא אם אתן זונות

בעיירות הכסף שוב נכנס לתמונה: הן מרוויחות יפה ממיסוי הבורדלים, לכן יש להן אינטרס לשמור עליהם. זונות לא חוקיות, לעומת זאת, מפריעות לציבור המהוגן: הן פוגעות בתדמית המכובדת של התושבים, הן מסתובבות ברחובות והן לא משלמות מיסים. בהלת האיידס בשנות השמונים רק הוסיפה לכוחם של המכונים המורשים: אצלם היו בדיקות רפואיות קבועות וחובת שימוש בקונדום החל מ-1987. פתאום הבורדלים נראו מקומות מהוגנים ובריאים.

אם כן, הכסף והתדמית מסבירים את אופי הזנות הממוסדת בנבדה. אבל מה מסביר את הכללים הנוקשים שמכתיבים הבורדלים עצמם?

בשנות השבעים, הזנות בנבדה עוד היתה תעשייה של נשים עצמאיות, ומנהלות המכונים היו בעיקר נשים. בעשורים הבאים, בעקבות ההגבלות החוקיות שהקשו על ניהול המכונים, הזנות הפכה לתעשייה של תאגידים. לתאגידים הללו יש שתי מטרות: להרוויח כסף ולא להרגיז אף אחד. על-מנת לא להרגיז את התושבים, מנהלי הבורדלים מנסים לשמור על שקט תעשייתי, כמו שאומר אחד מהם: "אנחנו רוצים שכולם יידעו שאנחנו פתוחים, אבל שהציבור לא ישמע עלינו כלום". זאת בדיוק הסיבה שהמכונים מונעים מהנשים לצאת לעיירה: הם רוצים להגביל את החיכוך של הציבור עם העובדות במקום.

בעיירות שבהן כולם מכירים את כולם, מנהלי הבורדלים חייבים לוודא שהתרבות המקומית תקבל אותם. הם תורמים מלגות לתיכונים, קונים ציוד למכבי האש, מייסדים קרנות עבור משפחות עניות ומממנים מדים לקבוצות ספורט. כך הם נעשים חברים מכובדים בקהילה. לנשים העובדות בשבילם אין את הפריווילגיה הזאת. אין מקום לנשים לא מהוגנות בקהילות השמרניות שהמכונים נמצאים בהן. כדי להמשיך להיחבא מעין הציבור, הבורדלים מעדיפים את העובדות שלהם בתוך המכון אפילו כשהן לא עובדות, וכך הם גם מוודאים שהן לא יקיימו יחסי מין לא מוגנים מחוץ למכון (או יקבעו פגישות עצמאיות עם לקוחות).

כל עוד הן באמצע שום-מקום, אפשר ליהנות מהמיסים שלהן

אז למה נשים מגיעות לעבוד תחת התנאים האלה? קודם כל, כי זאת האפשרות החוקית היחידה לעבוד בזנות בארה"ב. בכל מקום אחר הן יירדפו על-ידי המשטרה ומערכת המשפט, ואילו בבורדלים בנבדה הן יכולות להזעיק את המשטרה בכל רגע נתון כדי להתמודד עם הלקוחות. האבטחה וההגנה המשטרתית מונעות כמעט לחלוטין אלימות נגד הנשים. כמו כן, בזכות החובה להשתמש בקונדום, מעולם לא קרה שאישה נדבקה באיידס במוסדות החוקיים, ואחוז מחלות המין בהם נמוך אפילו ביחס לאוכלוסייה הכללית.

העבודה במכונים החוקיים כוללת יתרונות נוספים. לנשים יש זכות לסרב לכל לקוח מכל סיבה שהיא; הן יכולות לעזוב את העבודה בכל רגע נתון; העבודה לצד נשים נוספות מספקת תמיכה קהילתית, למרות התחרות על הלקוחות; הסביבה הבטוחה מוודאת שאין קורבנות סחר במכונים; וההנהלה מוודאת שהלקוחות לא ינצלו את הנשים: כאשר נגמר הזמן המוסכם, ההנהלה דופקת על הדלת ומזכירה ללקוח שהוא צריך לעזוב או לשלם על תוספת זמן. כך העובדת יכולה להגיד ללקוח, "הו, אתה הגבר הכי טוב שהיה לי כל השבוע, ואני אשמח לבלות איתך עוד זמן, אבל המנהלים האלה לא יסכימו אם לא תשלם לי עוד".

לפני שקראתי את הספר, חשבתי שתנאי המיסוד בנבדה מחפירים. אני עדיין חושב שהם מחפירים, אבל עכשיו ההיגיון שמאחוריהם ברור יותר. המיסוד אמנם מתקיים בתוך חברה דכאנית ושוביניסטית שמפלילה עובדות מין, אבל הנשים בזנות הממוסדת יכולות לפחות לעבוד בזנות בלי להיענש, במדינה שבה שוטרים אונסים עובדות מין כדי לעצור אותן על עבודה בזנות. הבעיה אינה המיסוד עצמו, אלא ההפללה של עובדות מין ברחבי ארה"ב, שהופכת את האפשרות הגרועה של הזנות הממוסדת בנבדה לאפשרות היחידה לעבוד בזנות באופן חוקי.

הן לא חתיכות בשר

המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות העלה לא מזמן קמפיין, שבמהלכו הוא מכר סנדוויצ'ים עם בשר של בעלי חיים כדי להראות איך נשים נמכרות כמו בשר בתעשיית המין. בזמן שהמטה התלונן על תאוות הבשרים של לקוחות הזנות, לא היתה לו בעיה להתעלל בבעלי חיים ולהפוך אותם לסנדוויצ'ים. 

כדי למחות על ההתעללות של המטה ושל אחרים, יתקיים היום בתל-אביב המצעד למען בעלי החיים. אבל מה עם הנשים בתעשיית המין? למירה-סוליי רוס (Mirha-Soleil Ross) הקנדית, עובדת מין ואקטיביסטית ותיקה לזכויות בעלי חיים, נמאס כבר מזמן מההשוואות בין תעשיית המין לתעשיית המזון מהחי, והיא תקפה אותן מכל כיוון אפשרי.

על ההשוואה עצמה: "תמיד נפגעתי מהאפשרות להשוות בין נשים שעובדות בזנות לבין בעלי החיים במפעלים ובבתי המטבחיים. בכנות, אלה שני דברים שונים. אי-אפשר להשוות בין מה שהחיות עוברות במפעלים, במשלוחים החיים, בבתי המטבחיים, לבין החוויות שלנו כנשים שמסכימות לקבל כסף – וכסף לא רע בכלל, תודה רבה – כדי לספק שירותי מין. נשים שעובדות בתעשיית המין לא חושבות על עצמן בתור חתיכות בשר, ואם מישהי חושבת ככה, היא צריכה בדיקת מציאות. היא צריכה לראות איך מאות אלפי תרנגולות נערמות ונרקבות בלולי סוללה. היא צריכה להריח ולשמוע ולהרגיש את הדם והפחד והיגון של טריליוני חיות באלפי בתי מטבחיים ברחבי היבשת, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שנים-עשר חודשים בשנה. אני מוצאת את ההשוואה הזאת פוגענית, והיא מגמדת את מה שהחיות עוברות".

על היחס לעובדות מין: "כן, אכן מתייחסים לזונות בדרך כלשהי כמו לבעלי חיים. אבל ההתייחסות הזאת לא מגיעה מלקוחות הזנות. היא מגיעה מהקהילה, משוטרים, מעובדות רווחה ומפמיניסטיות. הפמיניסטיות הן אלה שמחפיצות אותנו. אני מדגימה את זה במופע שלי בעזרת שלוש בובות מתנפחות. כשגבר מזיין בובה מתנפחת, הוא יודע שהוא לא מזיין אישה אמיתית. אם לא הייתי מירה-סוליי, עם האישיות והפנים והקסם והשנינות וכל מה שהופך אותי למירה-סוליי, הלקוחות לא היו באים אליי. הם באים אליי כי יש לי אישיות מסוימת וסקס-אפיל מסוים שהם חלק מהחבילה המלאה שלי. הם לא באים לראות זוג ציצים או פטמה או ישבן, לעזאזל. כשהפמיניסטיות מדברות עלינו, הן רואות ותופסות אותנו כמו הבובות המתנפחות האלה. הן אלה שמחפיצות אותנו ומקטינות אותנו לציצים וישבנים כשהן תופסות אותנו ככה, והן אלה שמקדמות את המיתוס שבזנות אנחנו רק זונות, חורים וולגריים, ושזה כל מה שאנחנו שוות".

על מי שבאמת מתייחסות לעובדות מין כאילו הן בשר: "אני הופכת את השולחן ואומרת: אתן חושבות שהלקוחות והגברים שרואים פורנו מתנהגים אלינו כאילו אנחנו חתיכות בשר? אם זה מה שאתן חושבות, אז אתן אלה שלא מסוגלות לראות בנו יותר מציצים ותחת וחורים. אתן אלה שמתייחסות אלינו כמו חיות וחתיכות בשר בדיונים שלכן, בקמפיינים שלכן, בתיאוריות שלכן שפוגעות בנו ועוזרות ליצור עמדה לפיה הזנות היא רוע חברתי שצריך למגר. עמדה שמאפשרת לאנשים להרוג זונות ולחשוב שהם עושים שירות לקהילה".

ועל מי שמדברות בשמה: "אקטיביסטיות מסוימות עושות השוואה פוגענית בין נשים בוגרות שעובדות בהסכמה בתעשיית המין, לבין בעלי חיים שנרצחים ללא הסכמתם בתעשיית הבשר. הן עושות את ההשוואה הזאת בלי לדבר איתנו. אם מישהי עומדת לכתוב מאמרים ולפתח תיאוריות שמקשרות בין בשר לבין פורנו וזנות והחפצת הגוף הנשי לכאורה, אז אנחנו מתעקשות – בתור נשים וזונות ועובדות מין – להיות הראשונות שמתייעצים איתן בנושאים האלה. כל כך הרבה מהתיאוריות של מתנגדות הזנות סובבות סביב ההשוואה הזאת, שלא מפתיע שאנחנו נשארות מחוץ לדיון, כי אם היינו נכנסות לתוך הדיון הזה, חלק ענק מהתיאוריה של הפמיניסטיות הזב"חניקיות היתה קורסת, והן היו נאלצות להודות שאין הצדקה למניעת זכויות אדם בסיסיות עבור עובדות תעשיית המין".

מירה-סוליי לא רק מדברת. כבר בתור נערה היא היתה צמחונית ופעילה בתנועות זב"ח. בתחילת שנות התשעים היא עברה לטורונטו, עבדה בזנות רחוב והפיקה מגזינים וסרטי וידאו. בשנות התשעים היא שידרה את תוכנית הרדיו Animal Voices והוציאה לאור את המגזין Gendertrash from hell, שהשמיע את קולם.ן של ג'נדרקווירים, טרנסים, טרנסיות ואחרימות. כאישה טרנסית ופעילה חברתית למען קהילות טרנסקסואליות ועובדות מין בטורונטו, רוס הייתה אחת המייסדות של מועדון ארוחות הטרנס, שמציע עד היום ארוחות חמות ותמיכה קהילתית לטרנסים וטרנסיות, וייסדה את ארגון הסיוע לעובדות מין טרנסיות. כטבעונית ופעילה למען זכויות בעלי חיים, רוס חברה בארגון הקנדי לשחרור בעלי חיים.

בקיצור, למירה-סוליי רוס יש מספיק קרדיט כדי לדרוש שיקשיבו לה. "בזמן שפמיניסטיות מסוימות מנתחות פילוסופית את ההחפצה והמסחור לכאורה של הגופים שלנו, אנחנו הגופים האלה. יש לנו תפיסה שונה לגמרי בנוגע למה שקורה בתעשיית המין. פמיניסטיות מסוימות מדברות בשמנו, מרצות, מציגות מצגות ומובילות קמפיינים שפוגעים בנו. [...] האבחנות והעמדות שלנו בתור זונות מגיעות אחרי שנים על גבי שנים של ניסיון יומיומי בזנות, הן לא תוצאה של תיאוריות מופשטות של אקדמאיות פמיניסטיות, שמעולם לא קיימו מין בתשלום והעבירו את רוב חייהן קבורות עמוק בתוך ספרי הספרייה שלהן."

רוס מזכירה: "אנחנו לא שורדות זנות, אנחנו שורדות של ההקשר החברתי והפוליטי, שבמסגרתו כולם מזלזלים בעבודה ובחיים שלנו ומשתפים פעולה כדי לנסות לשלוט בנו ולמגר אותנו". בקנדה יודעים להעריך את פעילותה נגד ההקשר החברתי והפוליטי הזה. רוס נבחרה לתפקיד ה"גרנד מרשל" של מצעד הגאווה בטורנטו 2001, וניצלה את התפקיד כדי להקרין סרטון של המצעד בשילוב הפעילות של הארגון לשחרור בעלי חיים (לא לדאוג, הסרטון אינו כולל זוועות, רק פעולות שחרור):

מירה-סוליי נבחרה להיכל התהילה של פעילימות למען להטב"ק בקנדה, וארגנה ב-2005 את כנס עובדות המין האקטיביסטיות במונטריאול, בהשתתפות יותר ממאתיים עובדות מין מכל רחבי העולם. היא צילמה בו את הסרט Live eXXXpressions: Sex Workers Stand Up, ואם תתרכזו תוכלו לראות את ליעד קנטורוביץ' מדברת בו בדקה 2:38:

נוסף על כל פעילותה, רוס היא אמנית, ובין הסרטים הקצרים שהפיקה היו Gendertroublemakers, "לולאבי" (שתיעד את מיצג האמנות של רוס, שבמסגרתו היא עשתה סימולציה של היריון במשך תשעה חודשים), והסרט שאולי מייצג אותה ואת פעילותה לאורך השנים, G-SprOut, שאפשר לתאר אותו רק באנגלית: A cyberspace encounter turns into a trans/polysexual vegan-docu-porno featuring urban veggie lovers speaking out on dating, intimacy and sex in a meat-centered culture.

אמרנה מילר לא נכנעת לצביעות החברתית

"קוראים לי אמרנה מילר. אני שחקנית פורנו.

נולדתי במדינה צבועה, שבה אותם אנשים שקוראים לי 'זונה' מאוננים על הסרטים שלי.

מדינה שאוהבת את החיים, אבל מרשה להרוג [שוורים] בשם האמנות.

מדינה שזועמת על השחיתות, אבל ממשיכה להצביע לגנבים.

מדינה שמצילה את אותם בנקים שזורקים אלפי משפחות מבתיהן.

מדינה שמתייחסת לאלה שעוזבים אותה כמו גיבורים, ולאלה שמהגרים אליה כמו זבל.

מדינה שבה אלה שמתיימרים לשמור על המוסר, עלולים להתגלות כאנשים המסוכנים ביותר.

מדינה שהזנות בה עדיין אינה חוקית, אבל מספר הלקוחות עולה בכל שנה.

מדינה שמאמינה שהיא פתוחה וסובלנית, אבל שופט כדורגל מקבל איומים על חייו בגלל שהוא הומו.

כן. אנחנו חיים במדינה צבועה להחריד. אבל חלק מאיתנו לא נכנעים."

אמרנה מילר (Amarna Miller) הספרדייה היא שחקנית פורנו יוצאת דופן. הסרטון הנ"ל, לכבוד פסטיבל הארוטיקה של ברצלונה, הוא רק חלק מפעילותה למען שינוי פני החברה. בין השאר היא תומכת נלהבת במפלגת פודמוס ואפילו הופיעה בכנסים שלה, לזעמן של מתנגדות הזנות במפלגה. 

היא קוראת לעצמה 'אמרנה' על שם האתר הארכיאולוגי המפורסם במצרים (בעברית 'אל-עמארנה'), ו'מילר' על-שם הסופר הנרי מילר. היא יכולה לדבר שעות על ספרים, והסופר האהוב עליה הוא טרי פראצ'ט הנהדר. יש לה תואר באמנות יפה מהאוניברסיטה האירופאית של מדריד, וגם בה היא היתה יוצאת דופן. אחרי הכול, אין הרבה סטודנטיות שפרויקט הסיום שלהן הוא סרט וידאו שמראה אותן מאוננות, בליווי הסבר על הקשר בין וידאו, אמנות ופורנו. המרצים נשארו המומים. היא קיבלה 95.

אמרנה עם האוטוביוגרפיה של בריל מרקהם והקרואסון הטבעוני הכי סקסי בעולם

גם הוריה נשארו המומים כשהבינו שהבת היחידה והחכמה שלהם, שהמרד הכי גדול בנעוריה היה הוויתור על חוג בלט לטובת חוג קראטה, מתכוונת לעבוד בפורנו. "בשבילם היה נורא לראות את הבת הסטודנטית שלהם חיה על המראֶה שלה ולא על המוח שלה, מוח שהיה יכול לעשות הרבה דברים אחרים ולא להתבזבז על המצלמה. אבל אני בחרתי בפורנו. למה? פשוט מאוד, כי הוא עושה אותי שמחה. למרבה הצער, בעולם שלנו זאת לא נחשבת סיבה מספיק טובה לעשות משהו."

הוריה של מילר המשיכו לאהוב אותה כמו תמיד, אבל לא היו מוכנים לקבל באהבה את המקצוע שלה. "בתקופה ההיא רציתי להרגיש תמיכה, אהבה וכבוד מכל הלב, שמישהו יגיד לי שהוא שמח שאני נלחמת למען החלומות שלי. שקלתי לעזוב את תעשיית הפורנו ולחזור להיות פוליטיקלי קורקט, אבל לא עשיתי את זה. לא עשיתי את זה כי אני עקשנית ולוחמת. אם משהו עושה אותי שמחה, אז אף אחד, אפילו לא האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, ישכנע אותי להפסיק. העצה שלי לכל מי שקוראת כאן ורוצה להיכנס לפורנו היא: 'תחשבי טוב ותהיי מודעת להשלכות. תחשבי על זה עוד, עד שתהיי לגמרי בטוחה. ומעל הכול, תקבלי את ההחלטה בעצמך, בלי שאף אחד ישנה את דעתך'."

אמרנה לא מתכוונת לוותר: "מבחינתי האישית, הפורנו נותן ביטוי לחופש האישי שלי: הגוף שלי הוא שלי, המוח שלי הוא שלי, החיים שלי הם שלי ואני אחליט מה לעשות איתם. [...] יש בציבור פחד גדול מפני כל מה שלא מוּכָּר. בתור אישה תמיד אמרו לי: את צריכה ללכת לאוניברסיטה, למצוא עבודה יציבה, לחתום על משכנתא, להתחתן ולעשות ילדים. ובכן, לא. אולי אני בכלל ארצה שני בני זוג, או בת זוג. אולי אני לא ארצה ילדים".

מילר היא פוליאמורית וביסקסואלית, והיא שחקנית הפורנו המפורסמת ביותר בספרד כיום, אחרי ששיחקה ביותר ממאה סרטים, הופיעה בעיתונים ובתוכניות אירוח וזכתה בפרסים, כולל "פרס נימפה" לשחקנית הטובה ביותר בספרד. יש לה 180,000 עוקבים בטוויטר ו-60,000 מנויים בערוץ היוטיוב שלה, שבמסגרתו היא הציבה לעצמה לפני חודשיים אתגר: שלושים ימים של טבעונות. היא עמדה באתגר בהצלחה, ומתכוונת להמשיך עם הטבעונות גם בעתיד. 

ההצלחה של מילר לא מונעת ממנה לבקר קשות את תעשיית הפורנו. היא ויתרה פעם על הצעה של 1,800 יורו כי התסריט נראה לה גזעני, היא לא מוכנה לעבוד עם במאים ספרדים בגלל היחס שלהם ותנאי העבודה, והיא לא עושה מין אנאלי מול המצלמות. יש לה את הפריווילגיה לבחור, לעומת שחקניות פורנו רבות שנאלצות לעבוד בפורנו בשביל הכסף. מילר מנסה לנצל את הפריווילגיה שלה כדי לעזור לשחקניות אחרות, לחשוף בתקשורת את הבעיות וולהקים איגוד שחקני פורנו שיקדם את זכויות העובדים בתעשייה. הביקורת הגדולה ביותר שלה היא על המצב בבודפשט, שנהפכה לבירת הפורנו האירופי:

"אי-אפשר לעבוד באופן עצמאי בבודפשט. את חייבת לעבוד בשביל אחת משתי הסוכנויות ששולטות בשוק השחקניות, כי חברות ההפקה מסרבות להעסיק את מי שאין לה סוכן. כך נוצר מונופול שבאמצעותו הסוכנויות שולטות לגמרי בתעשייה, ובתור שחקנית את הופכת להיות חתיכת בשר שמושכרת למציע הגבוה ביותר. הדיסאינפורמציה שולטת ואת לא יודעת עד הרגע האחרון, עד הלילה שלפני ההקלטות, איזה סוג של סצנה את הולכת לעשות ובשביל איזו חברה."

"לרוע המזל, האפשרות היחידה לעבוד עם חברות ההפקה הגדולות היא להיכנע ללחצים של התעשייה. זה לא נדיר שמחתימים אותך על סצנה מסוימת וברגע האחרון מודיעים לך שאת צריכה לעשות משהו אחר לגמרי. יש הרבה ניצול לרעה, ובגלל יחסי הכוח את נמצאת בעמדת נחיתות מול הסוכנות, המפיק והחברה. את חייבת לעמוד כל הזמן על המשמר, לוודא שלא מנסים לרמות אותך, להכין את המילה 'לא' בקביעות על קצה הלשון שלך. העבודה תהיה בטוחה בהרבה אם תהיה רגולציה ברורה והגנה על השחקניות והשחקנים."

בניגוד למי שרוצות לאסור על פורנו, אמרנה רוצה לשנות אותו מבפנים. "אני לא מגינה על מה שנעשה בתעשייה, יש הרבה מה לשנות בתעשייה הזאת, אבל אני חושבת שאפשר לשנות אותה מבפנים ואין צורך להכחיד אותה כדי שהיא תשתנה. אנחנו הנשים תמיד סבלנו מדיכוי, אמרו לנו איך אנחנו אמורות לאהוב ואיך אנחנו אמורות לקיים יחסי מין. עכשיו בפעם הראשונה יש לנו את ההזדמנות לקבל בעלות על המיניות שלנו."

ולא, היא לא מתכוונת להפסיק להתפשט, ולא משנה מה יגידו עליה: "אף פעם לא פחדתי להוריד את הבגדים. הגוף העירום הוא הדבר הכי טבעי בעולם, ונראה לי מטופש להציב מסביבי חומות של פוליטיקלי קורקט ולהגיד שאני לא אמורה להראות את גופי. הלחץ החברתי על נשים הוא הגרוע ביותר: אם את פתוחה מינית ולא פוחדת להראות את הגוף שלך מול המצלמות, את הופכת לטמאה והערך האינטלקטואלי שלך נעלם, כאילו את מסתמכת על הגוף שלך כי את לא יכולה להסתמך על המוח שלך. אבל זאת רק שאלה של לנצח את הפחדים. החלטתי כבר מזמן לחיות את חיי ולקבל החלטות בעצמי, במקום לחיות לפי הפחדים של אנשים אחרים. בסופו של דבר, הגוף שלי הוא שלי ואני אראה אותו כמה שאני רוצה".