באלי, אינדונזיה: עובדי מין, כנופיות ורעידות אדמה

סוראביה היא העיר השנייה בגודלה באינדונזיה. קמפונג מלנג היא אחת השכונות העניות ביותר בעיר. פעם הגברים בשכונה עבדו בעבודות מפוקפקות למיניהן, אבל אז העירייה חיסלה את כל העסקים הלא חוקיים למען כבישים וקניונים. העניים נותרו ללא עבודה ונאלצו לחפש אפשרויות אחרות להרוויח כסף. אחת האפשרויות האלה היא עבודת מין בחופי האי באלי עם תיירים עשירים.

עובדי המין קיבלו בבאלי את הכינוי Money Boys. הם חיים בכנופיות של עובדי מין בני עירם, וקוראים לעצמם "אחים": "אנחנו אחים כי הגענו מאותו מקום ומאותו מצב כלכלי, וכולנו רוצים אותו דבר: חיים טובים יותר. הכסף שאנחנו יכולים לעשות כאן יכול לשנות את החיים בשבילנו ובשביל המשפחות שלנו. זה פרויקט, זאת עבודה, זאת הזדמנות, זה העתיד שלנו".

הספר שעליו מבוססת הרשומה

הם הטרוסקסואלים, אבל יודעים שאין טעם לבלות עם נשים: "אתה יכול למצוא אישה לחופשה רומנטית, אבל זה הכול. הן מתאהבות מהר ואז נמאס להן באותה מהירות והן חוזרות הביתה. מטופש להשקיע בנשים, הן רק משתמשות בך בחופשה שלהן ועוזבות בלי להשאיר לך כלום. אין איתן פוטנציאל לעתיד. הן לא מעוניינות לתמוך בך אחרי שהן חוזרות הביתה. הגברים שונים, הם מחפשים משהו ארוך טווח". 

האחים מתייחסים לא רק לעבודת מין כעבודה, אלא גם להומוסקסואליות כעבודה. "אל תשאלו אותי אם אני הומו או אם אני נהנה להיות עם גבר. זאת לא השאלה הנכונה. פשוט תשאלו אותי למה אני עושה את זה. התשובה פשוטה: אני רוצה כסף."

בשביל זה צריך להתאמן. כשחבר חדש מגיע לבאלי ומצטרף לכנופיה, הוא עובר טקס חניכה במטרה "להרוס את הגוף ולהפוך אותו לאובייקט יצרני חדש". חברי הכנופיה מפליאים את מכותיהם בחניך הטירון, ולפעמים גם דורשים ממנו להחדיר לעצמו אביזרי מין. הרעיון מאחורי האלימות הוא שעבודת מין דורשת עמידות גבוהה בפני כאב, והפיכה להומו דורשת שינוי פיסי.

"המכות כואבות, אבל אחריהן אתה מרגיש שהגוף שלך מוכן לכל דבר. בגלל זה הקרב כל כך חשוב, האחים מלמדים אותך איך הכאב מרגיש ומה אתה חייב לעשות. הבעיטות, האגרופים, אתה מדמם, הם מכבים עליך סיגריות, מכים אותך במקלות. ואז אתה לומד לא להרגיש יותר את הכאב. אפילו עם החדירה, במיוחד המין האנאלי. אתה מוכן. אתה מוכן ללכת ולתת את הגוף שלך בשביל חיים טובים".

"נלחמתי ונלחמתי וכל הבנים עמדו מסביב, מריעים. נשארו לי שריטות וחבורות גם שבועיים אחרי זה, הגוף שלי היה כל כך נפוח שלא יכולתי לזהות אותו. אבל זאת בדיוק הנקודה, אתה כבר לא מזהה את עצמך. אתה אדם חדש."

אחרי החניכה, החבר החדש אכן מקבל חיים חדשים. הוא מקבל שם חדש וזהות בדויה: חברי הכנופיה מציגים את עצמם ללקוחות כגייז, שהגיעו לבאלי במטרה לבטא את המיניות שלהם אחרי החיים האסלאמיים שנכפו עליהם בכפרים. "אתה חייב להעמיד פנים שתמיד היית גיי. אני מספר להם שההורים שלי זרקו אותי מהבית אחרי שגילו שאני הומו."

רעידות אדמה פופולריות במיוחד בקרב חברי הכנופיה. "צילמתי תמונה של אדם זקן עומד ליד בית נטוש בבאלי. אני מראה אותה ללקוחות ומספר להם שזה אבא שלי עומד מחוץ לבית ההרוס שלנו". "אני מספר ללקוחות שאני סטודנט לארכיטקטורה, שהחלום שלי הוא לבנות להורים שלי בית במקום זה שרעידת האדמה הרסה."

אחרי שהשיגו לקוחות, אפשר להתחיל בעבודה, או כמו שחברי הכנופיה מתארים את זה, "להיות עבד כדי לזכות בחופש": "כשאתה חייב למכור את הגוף שלך, ואתה תלוי בלקוח שייתן לך כסף או בגבר שיתמוך בך לנצח, אתה מסתכן באיבוד חלק מהחופש שלך. אתה הולך לשם ונעשה רכוש של אדם אחר, כי יש לו כסף. אבל זאת הסיבה שאנחנו עומדים זה לצד זה בכנופיה. אנחנו מחליטים מה אנחנו רוצים. זאת החלטה שאנחנו לוקחים כדי לשפר את החיים שלנו. עם החוקים שלנו, בלי סרסור ששולט בכסף ובחיים שלנו. אנחנו אלה שקובעים את החוקים. אנחנו עצמאיים. אנחנו עבדים, כן, כי אנחנו מוכרים את הגוף שלנו ומוכרים מין לגברים שחושבים שהם שולטים בנו. אבל הם לא. הם רק חושבים ככה. אנחנו עבדים בעיניהם, אבל יש לנו את החוקים והקודים שלנו, והאנשים האלה לא יודעים על זה. אנחנו צדים אותם והם נופלים למלכודת".

חברי הכנופיה נלחמים בכנופיות אחרות על החופים והמועדונים הטובים ביותר למציאת לקוחות. הם גם נוהגים לתקוף עובדי מין שאינם חברי כנופיות, כאלה שמוכנים לשכב עם לקוחות פעם אחת תמורת מחיר נמוך, בניגוד לחברי הכנופיה שמחפשים קשר לטווח ארוך. האחים הרי רואים בעצמם "הומואים במשרה מלאה", כלומר מנסים למצוא גבר שייקח אותם לאירופה ויבטיח להם חיים טובים. אחרים מקווים פשוט לעשות מספיק כסף כדי לחזור לשכונה ולהתחתן (עם אישה). בזמן שהם עובדים בזנות עם גברים, חלקם מנהלים מערכות יחסים רומנטיות עם נשים ומתכננים את חתונתם. לא מעטים מהן אכן חוזרים לשכונות ולכפרים שלהם, בונים בית, מקימים עסק ומתחתנים.

חלקם לא יצליחו להרוויח מספיק כסף במהלך הקריירה שלהם בבאלי. "חשבתי שאני יודע הכול על עצמי ועל הגוף שלי. זה היה מה שהאחים שלי לימדו אותי. הרגשתי את הכאב אבל לא ראיתי את הצלקות. עכשיו אני רואה אותן." בין הגילאים 26 ו-28, עובדי המין מרגישים שהם מבוגרים מדי ומהווים נטל על שאר הכנופיה. טקס היציאה מהכנופיה אינו כואב פיסית כמו טקס הכניסה, אבל כואב רגשית. הוא נקרא Jumping Out, ובמסגרתו החבר לא חוזר הביתה ביחד עם שאר הכנופיה. הוא נוסע למקום אחר, לחדר ששכר איפשהו, לבד.

"כן, למדתי איך לרקוד בבר, אבל זה הכול. זה לא מה שישנה לי את החיים. אז מה אני אמור לעשות עכשיו? לחפש עבודה? להרוויח משכורת קבועה? אני מעדיף לא לחשוב על זה. אני שותה הרבה, זה כן". שכר המינימום באינדונזיה שווה לשני לילות של עבודת מין בבאלי, ודורש ימי עבודה של 14-12 שעות. עדיף כבר להסתמך על תמיכת הכנופיה. "כשהייתי צעיר, דאגתי תמיד לחברי הכנופיה הפורשים. עכשיו תור הצעירים לדאוג לי. הגוף שלהם מספק לי אוכל, סיגריות ואלכוהול. אני מסתמך על הגוף שלהם, אני תלוי בו. יום אחד גם הם יהיו תלויים בגוף של מישהו אחר." הפורשים גם אחראיים לניהול סכסוכים עם כנופיות אחרות, להדרכת צעירים ולפיתרון בעיות ללא אלימות.

מעטים מגשימים את החלום למצוא זוגיות ארוכת טווח עם תייר ולהגר לאירופה, שבה הם נהנים מהחיים הטובים, אבל לא תמיד נהנים מהחיים. "אני עייף מדי בערבים. אני חייב לטפל בבת שלי ושל בן הזוג שלי, לבשל להם ארוחת ערב, ואז אני כבר גמור לגמרי. [...] הפסקתי לדבר על הצלחה. מה זאת הצלחה, אחרי הכול? יש לי משפחה, יש לי בית, יש לי הכול, אבל כל מה שאני רוצה זה להיות בכפר שלי. כל ההצלחה הזאת ואני רק רוצה לחזור למקום שהגעתי ממנו. אני מבוגר עכשיו, אני כבר לא מחפש הצלחה. אני מחפש יום אחד של חופש בחיים שלי. אם זה ימשיך ככה, אני בחיים לא אמצא אישה בשבילי. אני עקרת בית. עקרת בית נואש".

כשנשות הטמאנג עזבו למומבאי

לשבט הטמאנג בנפאל יש מסורת ארוכה של סחר בנשים, ולא רק בגלל השעבוד לבעלי האדמות. כשבנות השבט הגיעו לגיל 12, הן נישאו בכפייה על-ידי הוריהן או נלקחו כמשרתות על-ידי משפחת המלוכה. אונס של המשרתות היה כל כך נפוץ, שכאשר אחת מהן התלוננה לאשתו של הנסיך שהוא מטריד איתה, האישה ענתה לה: "מה?! רק עכשיו הוא התחיל לעשות לך את זה?"

שושלת המלוכה נפלה ב-1951, ורבים מבניה גלו להודו ולקחו איתם לשם את נשות הטמאנג. כשנגמר להם הכסף, הנשים נאלצו לחזור לנפאל. מי שלא רצו לחזור לנפאל החלו לעבוד בתעשיית המין של הודו.

כל עוד הנשים עבדו עבור משפחת המלוכה, הן התקבלו באהבה כשחזרו לכפר. הן הרי שירתו את בני המעמד הגבוה ושכבו איתם, וזה כבוד גדול. לעומת זאת, ברובעי האורות האדומים הן שכבו עם בני המעמדות הנמוכים, עוד יותר נמוכים מהטמאנג. ואם זה לא מספיק גרוע, לפעמים הן גם אכלו יחד עם הגברים האלה, אפילו מאותן צלחות. כידוע, החלפת רוק עם מישהו "לא טהור" הופכת אותך לטמאה.

הנשים חזרו ממומבאי טמאות והיו עלולות להעביר את הטומאה לשאר השבט. הן לא הורשו להשתתף בטקסים, ובני השבט סירבו להגיש להן אוכל או לאכול מאכלים שהן הכינו – הן היו נחותות ולא ראויות. כל הבסיס החברתי של שבט הטמאנג מבוסס על אירוח הדדי, והנשים שחזרו ממומבאי היו מוקצות. עד שהן התחילו להביא רווחים לכפר.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

הנשים שהיגרו למומבאי יכלו להרוויח ולחסוך כסף, משהו שלא יכלו לעשות קודם. הן חזרו לנפאל וחילקו כסף ותכשיטים לנשים המקומיות. תכשיטי זהב היו הפרס הגדול, ועד היום מספרים תושבי הכפרים איך הנשים חזרו ממומבאי "עטורות זהב". הזהב, שתמיד השתייך לבני הקאסטות העליונות, הפך פתאום לנפוץ אצל הטמאנג. הם התחילו לאהוב את הנשים שחזרו ממומבאי. "הן יכלו לקנות את החלומות שלהן עם הכסף ממומבאי."

לא שהיה קל להרוויח את הכסף הזה. הנשים נאלצו לעבוד במומבאי שנתיים ללא תשלום, מלבד טיפים מלקוחות, כדי להחזיר את החובות על הנסיעה. רק לאחר מכן הן התחילו להרוויח ולחסוך כסף (50% להן, 50% לבעלת המכון). רובן המשיכו לעבוד במומבאי בסביבות עשר שנים, עד שחסכו מספיק כסף והבטיחו לעצמן חיים נוחים בכפר. לפחות אלה מביניהן שלא חלו באיידס או במחלות אחרות.

אם קודם הנשים שחזרו היו טמאות, הכסף הפך אותן פתאום למכובדות. התייחסו אליהן כמו "מלכות המחוז" ויחסי הכוחות בכפר השתנו. לפני כן הגברים שלטו והנשים חותנו בכפייה. עכשיו הנשים היו הגורם המכובד ביותר בכפר, ערכו ארוחות, חילקו מתנות ובחרו עם מי להתחתן, אם בכלל בחרו להתחתן. הגברים התחננו להתחתן איתן למרות "מחלת מומבאי", הכינוי שקיבלה מחלת האיידס שרבות מהנשים חלו בה. בניגוד לנשים שנשארו בכפרים, עבדו בעבודה פיסית קשה ונצרבו מהשמש בשדות, המהגרות חזרו ממומבאי לבנות ושמנות, בדיוק כמו שהגברים אוהבים אותן. המהגרות גם חזרו עם ניסיון בסקס, הבינו מהי תשוקה מינית וידעו ליהנות מיחסי מין בעצמן, תכונה שנחשבה נדירה אצל נשות הטמאנג.

כרגיל, היו גורמים שהרווחים הכלכליים של נשים עניות לא מצאו חן בעיניהם. נשים עשירות מהעיר הגדולה החליטו שנשות הטמאנג הן קורבנות סחר, למרות שאף אחת מהנשים שעבדו בזנות לא ראתה עצמה ככזאת. נשות האליטה הקימו ארגונים "נגד סחר בנשים", דרשו את הפסקת ההגירה והאשימו בסחר בנשים את כל מי שעזר לנשים להגר. הן ניסו לסגור את הגבולות כדי להגביל את חופש התנועה של הנשים, מה שגרם למהגרות להסתמך עוד יותר על צדדים שלישיים שעזרו להן לעקוף את המגבלות.

גברים שוביניסטים שמחו לשתף פעולה עם הנשים העשירות למען אינטרסים משותפים. אחד הגברים האלה היה בחור בשם נאמקה. הוא סבל מילדות קשה, שבמהלכה אמו אמרה לו שהוא חסר תועלת כי הוא בן ולא בת שאפשר לשלוח למומבאי. אמו אף שלחה מסרה אותו לעבודה אצל משפחה אחרת, שבתמורה בתה נסעה לעבוד במומבאי. נאמקה שנא מאז עובדות מין, ובבגרותו התלונן שהנשים שחזרו ממומבאי מתנשאות מעליו, מרוצות מדי מעצמן ו"מתנהגות כמו מלכות". נאמקה לא הסכים לקבל התנהגות כזאת. הוא הקים מועדון עם השם היצירתי "המועדון", שמטרתו הייתה למנוע מנשים לעזוב את הכפר.  

רק שני גברים הצטרפו לנאמקה ב"מועדון". אחד מהם שנא עובדות מין מאז שאשתו עזבה אותו ונסעה לעבוד במומבאי. שאר הכפר שנא את שלושת גברי המועדון, אבל זה לא שינה כלום. נאמקה וחבריו איימו להלשין למשטרה על כל מי שניסתה להגר ועל כל מי שניסה לעזור לה. הם אילצו את קרובי המשפחה של הנשים להחזיר אותן בכוח לנפאל, שבה הגבילו את תנועתן וחיתנו אותן בכפייה כדי להבטיח את התנהגותן הטובה. למומבאי הן נסעו מרצונן למרות התנאים הקשים והסכנות; לנפאל הן הוחזרו בכפייה לנישואים ולסיטואציה שהן לא בחרו בעצמן.

שני גורמים נוספים הצטרפו למאבק בעובדות המין: המורדים המאואיסטים, שהשתלטו באותה תקופה על האזור והתנגדו לזנות, להגירה ולעצמאות כלכלית; ואנשי העסקים במומבאי, ששמו עין על הנדל"ן היקר של רובע האורות האדומים. הנדל"ניסטים והארגונים "נגד סחר בנשים" שלחו את המשטרה ההודית לפשוט שוב ושוב על הנשים ברובע האורות האדומים. המהגרות החלו לחיות בפחד מתמיד מפני הפשיטות, שבהן נעצרו וגורשו לנפאל. ברגע אחד הן היו עלולות לאבד את כל רכושן, פרנסתן ומקום עבודתן.

בעקבות שיתוף הפעולה של שוביניסטים, פמיניסטיות לבנות, אנשי עסקים ומאואיסטים, פחות ופחות נשים מהגרות כיום למומבאי. במקום זה הן נשארות בכפר ומתחתנות, או מהגרות למדינות ערב והמפרץ ועובדות במשק בית, כמו שנשים טובות אמורות לעשות. 

______________________________________________________________________

רשומה נוספת על נפאל: המעמד הכי נמוך בנפאל

הפללת לקוחות זנות בצפון אירלנד: התוצאות

ביוני 2015 נכנס לתוקף החוק להפללת לקוחות זנות בצפון אירלנד. השבוע התפרסם מחקר מטעם משרד המשפטים על השלכות החוק. במחקר השתתפו 199 עובדות מין ו-193 לקוחות.

החוק לא הביא לירידה במספר עובדות המין במדינה. בין 300 ל-350 עובדות מין פרסמו את שירותיהן בכל יום לפני החוק. כיום כ-308 מפרסמות בכל יום. בשלוש השנים שלפני החוק, 3,351 עובדות מין שונות פרסמו את שירותיהן באתר האינטרנט הגדול ביותר. בשלוש השנים שאחרי החוק, 3,973 עובדות מין פרסמו את שרותיהן באתר. 

כרבע מהמפרסמות התחילו לעבוד אחרי החוק, כך שנראה כי החוק לא הביא לירידה במספר הנשים המתחילות לעבוד בזנות. הירידה היחידה היא בזנות הרחוב: לפני החוק היו עשרים נשים שעבדו בזנות רחוב, היום יש פחות מעשר.

רק 11.6% מהלקוחות אמרו שהחוק גרם להם להפסיק לצרוך זנות. כל עובדות המין שהשתתפו במחקר אמרו שהייתה עלייה במספר הלקוחות מאז החוק. הן מאמינות שהעלייה נובעת מהדיונים הרבים על זנות, שהפיצו את רעיון התשלום על מין למי שלא חשבו עליו קודם.

אגב, 28% מהלקוחות בכלל לא שמעו על החוק החדש. 17% נוספים ידעו שיש חוק חדש אבל לא היה להם מושג מה הוא אומר. רובם חשבו שקניית מין היתה אסורה עוד קודם.

עובדות המין סיפרו שהחוק גורם להן לחרדות. 56% אומרות שהחוק הפך את הזנות למסוכנת יותר, 29% אומרות שהחוק לא השפיע, ורק 14% אומרות שהזנות עכשיו פחות מסוכנת. מחצית מהן סבלו מהתנהגות אלימה פיסית או מילולית בשנת המחקר, אבל בגלל החשש ממעצר, מגירוש או מדיווח לבעל הבית שלהן, רק 33% אומרות שידווחו למשטרה על פשע נגדן. 40% אומרות שלא ידווחו, והשאר לא יודעות.

לדברי עובדות המין, החוק השפיע עליהן לרעה יותר מאשר על הלקוחות. הוא הגביר את הסטיגמה נגדן, והן מקבלות יותר הצעות למין לא בטוח ולאקטים שהן לא מוכנות לבצע. הלקוחות משתמשים בחוק כדי להתמקח איתן – הם טוענים שהם מסתכנים כשהם משלמים להן, ולכן זכותם לקבל לקבל מחיר זול יותר ושירות רחב יותר. 70% אומרות שעבודה יחד עם נשים נוספות תהפוך אותן לבטוחות יותר, אבל המודל הנורדי קובע שנשים שעובדות ביחד הן סרסוריות.

החוק נחקק על-ידי הלורד מורו בשיתוף עם הארגון "מרכז החינוך והמחקר הנוצרי". הלורד מורו תומך גם בחוקים נגד הפלות ונישואים חד מיניים.

אף לקוח לא הורשע בקניית מין מאז חקיקת החוק. אף אישה לא נכנסה לתוכניות הסיוע בשנים הראשונות של החוק, בעיקר מפני שאין תוכניות כאלה.

עוד פרטים מעניינים:

25% מהנשים הן איריות, 21% רומניות ו-10% אנגליות. הרומניות נוטות לשקר ביחס למוצאן, כי המשטרה נוטה לראות בהן קורבנות סחר ו"להציל" אותן, כלומר לגרש אותן.

55% מהמשתתפות במחקר מרוצות מהעבודה. 7% לא מרוצות.

78% אמרו שהן נמנעות לחלוטין מאלכוהול בזמן העבודה, ו-97.5% נמנעות לחלוטין מסמים אחרים בזמן העבודה.

42% לא מתכננות לעזוב את הזנות. 44% מתכננות לעזוב בתוך שנה (רובן מהגרות שמקוות להרוויח כמה שיותר כסף בזמן קצר). 14% רוצות לעזוב כמה שיותר מהר.

ל-46% היתה עבודה נוספת. 79% מרוויחות בזנות יותר או הרבה יותר מאשר בעבודות אחרות.

 65% החלו לעבוד בזנות כי אפשר להרוויח בה יותר כסף לעומת עבודות אחרות

47% נהנו מהשעות הגמישות

34% עבדו כדי להחזיר חובות בדחיפות

27% שמחו להרוויח כסף ממשהו שהן נהנות ממנו בכל מקרה

23% אמרו שעבודת מין מאפשרת להן לחקור את מיניותן

15% עבדו כדי לשלם על הלימודים

14% התקשו למצוא עבודה אחרת

1.2%, שתי נשים, נכנסו לזנות בכפייה

______________________________________________________________________

רשומות קשורות:

תוצאות הפללת הלקוחות בצרפת

מה אומרות עובדות המין בשוודיה

תוצאות הפללת הלקוחות בשוודיה

זנות בפקיסטן: אין זוהר בשוק היהלומים

התקשורת מדברת על פקיסטן רק בהקשרים של זוועות מסוימות: טליבאן, טרור, שוביניזם וקריקט. זה כמובן לא הוגן כלפי פקיסטן. יש בה גם זוועות אחרות, ועליהן לא מדברים! אחת מהזוועות האלה היא הזנות.

ליילה בת 15. היא הולכת להיות זונה. היא לא רוצה להיות זונה.

אבל ליילה הוסללה להיות זונה מאז לידתה. אמא שלה היתה זונה. סבתא שלה היתה זונה. הבת שלה תהיה זונה. כי ליילה שייכת לקהילת הקנג'אר (Kanjar), קאסטה מקצועית של נשים שמקבלות כסף על מין ושל גברים שמתפרנסים באמצעותן.

אין לליילה אפשרויות אחרות. היא לא למדה בבית הספר, היא לא ממש יצאה מהבית, אין לה שום כישורי חיים חוץ מהריקודים והזנות, שאליהם התכוננה כל חייה. אם לא תהיה בזנות, אימא שלה תישאר רעבה. האחיות שלה יישארו רעבות. היא בעצמה תישאר רעבה. ליילה צריכה לאכול ולהאכיל את המשפחה שלה. וככה היא תחנך גם את הבת שלה, כי בעוד עשר שנים ליילה תהיה זקנה בת 25, מבוגרת מכדי להמשיך בזנות. היא תצטרך מישהי שתמשיך את דרכה, אחרת תישאר חסרת כול.

ליילה מקבלת לקוחות בשוק היהלומים, רובע האורות האדומים של העיר לאהור. ביום הוא פועל כמו כל בזאר טיפוסי. בלילה, רק בין 23:00 ל-1:00, מותר לנשים לקבל לקוחות. פקיסטן אוסרת על מין מחוץ לנישואים, אבל ב-23:00 בלילה הבזאר כבר ריק ואפשר להעלים עין. ב-1:00 בלילה אפשר לגרש את פשוטי העם לקראת הגעתם לרובע של אנשי הציבור והפוליטיקאים הבכירים, שלא רוצים שהאספסוף יראה איך הם מבלים. תפקיד מפקד תחנת המשטרה של הרובע נחשב לנחשק ביותר בלאהור – השוטרים המתחרים עליו צריכים לשלם את השוחד הגבוה ביותר כדי לקבל אותו, וזה לגמרי משתלם, מפני שהם יכולים לסחוט כאוות נפשם את הנשים והלקוחות. 

פעם החיים נראו אחרת. הנשים בקהילת הקנג'אר היו הנשים המשכילות ביותר בפקיסטן, קורטיזנות שהתפרסמו בזכות הריקודים, השירה והאינטליגנציה שלהן. הן היו הנשים היחידות בפקיסטן שהעזו לשחק ולרקוד בציבור, ורוב הזמרות והשחקניות המפורסמות במדינה היו בנות הקהילה. אבל אז הגיע הקולוניאליזם הבריטי, שראה בכל אישה פקיסטנית נועזת זונה ותחם את נשות הקנג'אר לשוק היהלומים. אחריו הגיע השלטון האסלאמיסטי, שאסר על כל מין מחוץ לנישואים. נשות הקהילה נאלצו לקבל גברים בסתר ולסיים את הפגישות במהירות, וכך לא נותר זמן לשיחות, לשירה ולריקודים, רק סקס מהיר ובריחה מהמשטרה.

                       

                                                    סרט על החיים בשוק היהלומים       

אחרי כל זה, הנשים ברובע עדיין נחשבות לנשים היחידות בפקיסטן שיש להן ערך כלשהו. הן היחידות שגברים משלמים בשבילן. נשים אחרות בפקיסטן כל כך חסרות ערך, שהמשפחה שלהן משלמת נדוניה רק כדי שמישהו יסכים לקחת ולפרנס אותן. בשאר המדינה ההורים רוצים בנים וחושבים שבנות הן נטל, בשוק היהלומים ההורים רוצים בנות וחושבים שבנים הם חסרי ערך.

כל הנשים בפקיסטן חייבות לשמור על בתוליהן: רובן עושות זאת כדי שמישהו יתחתן איתן, נשות הקהילה עושות זאת כדי להרוויח כסף. כך נשות הקנג'אר נמכרות כ"נשים רעות" בשם החטא, ושאר הנשים נמכרות כ"נשים טובות" בשם כבוד המשפחה.

נשות הקנג'אר הן היחידות ששומרות על עצמאות כלכלית כלשהי, וגברי המשפחה מצייתים להן בתמורה לכספן. שאר הנשים בפקיסטן תלויות בבעליהן ונאלצות לציית להם. ברובע האורות האדומים, נשים מסוימות מעזות להסתובב בחוץ לפעמים; בשאר פקיסטן אין לנשים אפשרות לצאת מהבית, ועל חלקן נאמר שהן "נכנסות לבית בעלן בשמלת כלה ויוצאות ממנו רק בארון קבורה". בקיצור, אחת הנשים ברובע מסבירה: "לפעמים מגיע לקוח שיכור, תופס אותי ונוגע בי. אני חייבת להיות קשוחה כדי לשלוט בו. אני אומרת לו: "אתה לא יכול להתנהג אליי ככה. אני לא נשואה לך!"

נשים בקהילה לא אמורות להתאהב בגברים. זה יהיה לא מקצועי. נישואים נחשבים לפגיעה בכבוד המשפחה ובמסורת הזנות העתיקה. ובכלל, נרגיס מספרת על שתיים מחברותיה שהתחתנו: "הן עובדות כל כך קשה, עושות את כל עבודות הבית, ובסוף הן עוד צריכות להקשיב לבעלים שלהן מקללים אותן. ההורים של בעליהן מתייחסים אליהן כמו זבל. מה הטעם לסבול ככה? אני בחיים לא רוצה להיכנס לבלגאן הזה. אני עובדת קשה ורוצה לפרנס את הילדים שלי ביושר ובעצמאות". 

רחוב ברובע

אולי עצמאות הנשים היא גם ההסבר למשיכה של גברים אליהן: "הם אוהבים זונות כי הן מסקרנות אותן. הן מסתוריות, לא כמו הנשים שיש להם בבית, שהם כבר הכניעו ושולטים בהן. הזונות לא נמצאות תחת שליטתם. הן לא מתביישות לבטא את עצמן ולחשוף את המיניות שלהן. אבל ברגע שהגברים מתחתנים איתן, הם לא מסוגלים לסבול את חופש הביטוי שלהן".

גם המשטרה הפקיסטנית רוצה להכניע נשים. קצין משטרה ברובע אומר: "אנחנו לא יכולים להיות כמו האקטיביסטיות ולהגיד שצריך לכבד זונות. אנחנו מנסים להשפיל אותן. אנחנו נמגר אותן. הן הזבל של החברה. אנחנו חברה מוסלמית, אנחנו לא אמורים לסבול זנות". בזמן שחצי מהשוטרים לוקחים שוחד מהזונות, החצי השני תוקפים אותן באלימות.

האלימות המשטרתית עלתה יפה, ורובע האורות האדומים הולך ומצטמצם. במקומו התפתחו סוגים אפילו גרועים יותר של זנות. הנשים נאלצות להתפזר ברחבי העיר, חשופות ללא ההגנה של קהילתן מסביבן. מי שמשתלטים על עסקי הזנות הם סרסורים עם קשרים משטרתיים, שאינם מתעניינים במסורת ובקהילה, וגם לא בעתיד של הנשים שהם מנצלים. הם רק משתמשים בהן וזורקים אותן חסרות כל כשאין בהן צורך יותר. הסרסורים מערימים על נשים במצוקה ונערות צעירות, מביאים אותן לעיר הגדולה ומאלצים אותן לעבוד בזנות. הם יודעים שברגע שאישה פקיסטנית מאבדת את בתוליה, משפחתה כבר לא תסכים לקבל אותה בחזרה.

מה אפשר לעשות עם המצב הזה? איך מטפלים בנשים האלה? אולי כדאי להתחיל בלהקשיב לכותבת אחד הספרים בנושא, פוזיה סעיד, שאומרת: "אני לא חושבת שאנחנו צריכים לטפל בהן. אני חושבת שאנחנו צריכים לטפל קודם כל בנו ובחברה שלנו".

משפחה לדוגמא

מאהה היא אימא גאה לשלוש בנות: ננה בת ה-13, נישה בת ה-12 ואריבה בת ה-11. הן העתיד שלה. מאהה עבדה בזנות אבל עכשיו היא זקנה בת שלושים ומשהו, ומחכה שבנותיה יגדלו מספיק כדי להמשיך את מסורת הזנות המשפחתית. בינתיים היא מכורה לתרופות נגד שיעול ותלויה בדמי הכיס שמספק לה לקוח לשעבר, גבר נשוי ומכור לסמים.

עוד מעט ננה תהיה בת 14, וזה יהיה הזמן המושלם למכור את בתוליה למרבה במחיר. ההצעות זורמות מכל רחבי פקיסטן והמזרח התיכון. ננה מאושרת, הגברים יודעים להעריך אותה ומציעים עליה סכומים גבוהים.

אחותה נישה פחות מאושרת. כבר כמה חודשים שהיא נראית חולה ולא אוכלת כמעט כלום. היא מסרבת לקחת תרופות והמשפחה לא מבינה מדוע. בסתר, נישה אומרת לסופרת לואיז בראון, שהתחברה עם המשפחה: "תעזרי לי. אני לא רוצה לרקוד עם גברים". נישה לא פוחדת להיות חולה, היא פוחדת להתבגר. היא פוחדת להיות נחשקת.

האחות הצעירה, אריבה, היא הכבשה השחורה של המשפחה. היא כהת עור, תכונה מביכה בפקיסטן, ואפילו אימא שלה שונאת אותה בגלל זה. אריבה נועזת וחצופה וחסרת בושה, ומעזה לפעמים לצאת לבד לרחוב. באחת הפעמים האלה היא נאנסת. עכשיו היא כבר באמת חסרת ערך מבחינת החברה, וגם המיטה בושה על משפחתה: האונס שלה מוכיח שהמשפחה לא מסוגלת לשמור על בנותיה כמו שצריך.

אימא מאהה מיואשת מהחיים. היא אומרת ללואיז שהיא רוצה לשפוך על עצמה בנזין, להצית כמה גפרורים ולמות. ננה שומעת אותה ובוכה; אריבה שומעת אותה ונראית אדישה; נישה שומעת אותה ונראית כאילו היא מוכנה להצית את הגפרורים בעצמה.

ננה היא התקווה הגדולה של המשפחה. נסיך מדובאי, חובב נערות בתולות ידוע, הציע הרבה כסף תמורתה באמצעות סוחרת נשים. ננה הבוכייה נוסעת לדובאי, אבל נעשית היסטרית הרחק ממשפחתה ומקיאה בכל פעם שהיא נלקחת אל הנסיך. הוא והסוחרת מתייאשים, וננה נאלצת לעבוד שישה שבועות במועדון כדי להחזיר את החוב על הנסיעה ולחזור לפקיסטן.

נישה מנסה בינתיים להיכנס להיריון כדי לא להיאלץ לעבוד בזנות. אריבה לעומתה מתחילה לקבל לקוחות – מאהה החליטה שאם כבר גברים אונסים את אריבה, לפחות שתרוויח על זה כסף.

לואיז מתקשה להתמודד עם המצב, אבל אין לה פיתרון. אם תלך למשטרה, סביר להניח שהשוטרים עצמם יאנסו את הבנות. אם תיצור קשר עם סוכנות צדקה, הבנות ינותקו ממשפחתן ויועברו למוסד ציבורי, שהתנאים בו מזכירים בית כלא והבנות בו מחותנות בכפייה כשהן מתבגרות.

שנה מאוחר יותר, שלוש הבנות הן כבר "מקצועיות". כולן נסעו כמה פעמים למדינות המפרץ ועשו כסף. ננה "נשואה" – היא האישה המי יודע כמה של עשיר מדובאי, שהמשפחה מכנה "הערבי הזקן". הוא בן 65, נסע במיוחד בשבילה לפקיסטן, התחתן איתה, בילה חודש בחיק המשפחה וחזר לדובאי, משם הוא מתקשר אליה ושולח לה כסף. בליל החתונה הוא לקח ויאגרה ושהה עם ננה במשך שעות, כשהוא מתעלם מכאביה. הוא שילם תמורתה 8,400 דולר, שתי מערכות תכשיטים יוקרתיות וטלפון סלולרי מתקדם. הוא אמור לשלם לה 1,700 דולר על כל חודש נוסף, אבל כבר מדבר על הפחתת התשלום. ננה מתחילה לחפש בעל שני.

מכירת חלומות: גברים מארחים במועדוני הלילה של טוקיו

"לקנות! לקנות! לקנות!" מאז שנשים יפניות החלו לצאת לעבודה ולהרוויח כסף, הפרסומות מנסות לשכנע אותן להוציא את הכסף הזה על שופינג. הרי לא רק שהן עובדות קשה, הן גם צריכות לטפל בילדים כשהן חוזרות הביתה. לא מגיע להן לעשות קניות בתור פיצוי? ואם כבר עושות קניות, למה לא לקנות גם קצת רומנטיקה?

זה מה שקונות הלקוחות במועדוני הלילה של רובע האורות האדומים בטוקיו: רומנטיקה, תשומת לב וסקס מגברים צעירים. כמו בקניון, המועדונים מעוצבים במטרה להגדיל את חוויית הקניות. הנשים יכולות להסתכל על הגברים כמו בובות בחלון ראווה, לדגום כמה מהם ולהחליט את מי הן רוצות לקנות. קנייה חכמה תבטיח להן את תשומת לבו וחיזוריו של המארח בתוך ומחוץ למועדון, מפני שמארח איכותי יבלה איתן גם בשעות הפנאי וישכב איתן לפי רצונן.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

פומי, לדוגמא, מנהלת מערכת יחסים רומנטית עם מארח בשם דייסוקה. היא לא מעוניינת בנישואים ובמשפחה, משום שהם יפריעו לה להתקדם בעבודה ויפגמו בסגנון החיים הנוח שלה. היציאה למועדון מכניסה לחייה את מה שלדעתה חסר בהם – סקס ורומנטיקה – בלי בזבוזי זמן ומחויבות רגשית. "מארחים הם כמו ידידים לעשות איתם חיים וכמו בני זוג לצאת איתם," היא אומרת. "אבל בניגוד לידידים טיפוסיים, שיש להם חיים משלהם, המארחים תמיד נמצאים שם בשבילך, מתי שאת רוצה אותם. הנוחות הזאת חשובה לי, כי הקריירה שלי קודמת לכול". 

נשים נשואות נהנות במועדונים לא פחות. לפי סקרים ומחקרים, 47% מהנשים היפניות מפנטזות על מערכת יחסים מחוץ לנישואים, ו-29% גם הגשימו את הפנטזיה הזאת. רובן אמרו שאין להן אפילו ייסורי מצפון: הרי לא קל לעבוד בשכר, לגדל ילדים, לעשות את עבודות הבית ועוד להיות נחמדה לבעל המשעמם שלך. ביקור במועדונים מעניק להן את האנרגיה והמוטיבציה הדרושות להמשיך עם חיי המשפחה המשמימים.

המועדונים הם הזדמנות נדירה ליהנות מחוץ לשגרה הביתית באופן בטוח. אחת הלקוחות במועדון, מֶגוּמי, אומרת: "מפחיד לפגוש מישהו שאני לא מכירה. מי יודע אם הוא לא ייקח את היחסים שלנו ברצינות ויהרוס את המשפחה שלי? עם המארחים, אני לא צריכה לדאוג. הם מבינים את הגבולות".

נוסף על כך, התרבות היפנית מעריצה נשים צעירות ומצפה מנשים מבוגרות לשבת בבית ולחסוך כסף עבור הילדים. במועדונים הנשים יכולות לחזור לזמן קצר לימי הנעורים, להתהולל, להוציא כסף ועוד לקבל על זה מחמאות ולהרגיש שוב צעירות ומחוזרות. במועדון הן לא צריכות לשרת את הבוס, הבעל והילדים. הן אלה ששולטות בחוויה ונהנות מהחיזורים האינטימיים של המארחים, שתמורת התשלום הנכון מתעניינים בהן ורוצים להכיר אותן. אחת הלקוחות טוענת: "החוויה הרומנטית במועדון נותנת לך השראה למצוא את היופי הפנימי שלך".

עבור המארחים, החוויה קצת פחות מעוררת השראה. הם נאלצים להתחרות בזה כדי להשיג לקוחות: מי שיצליח, יעלה לראש ההיררכיה ויזכה במחמאות ובבונוסים מהמעסיקים; מי שייכשל, יפוטר. רובם ייכשלו ולא יתעשרו, אבל כמו הלקוחות, גם הם רוצים לברוח מהמציאות. השינויים הכלכליים, שהכניסו את הנשים לשוק העבודה, הפכו במקביל את מקומות העבודה לחסרי יציבות. בניגוד לזמנים שבהם גברים עבדו באותו מקום כל חייהם בביטחון תעסוקתי, כיום גברים רבים נעים מעבודה לעבודה, בשכר נמוך ובלי יותר מדי עתיד. הסיכוי להתעשר במועדון, קטן ככל שיהיה, מאפשר להם לחלום על עתיד טוב יותר.

מאחורי החלומות של המארחים מסתתרת עבודה קשה ונצלנית. הם נקנסים ב-500$ על כל יום עבודה שהם מפסידים, אלא אם הודיעו על כך עשרים וארבע שעות מראש. הם נקנסים ב-5$ על כל דקת איחור. הם נקנסים אם הם לא מצליחים לגייס למועדון מספיק לקוחות בימים מסוימים, או אם לא מכרו מספיק כרטיסים לאירועים מיוחדים. אם מארח רוצה להתפטר, הוא מחויב להודיע על כך חודש מראש, אחרת יפסיד את כל רווחי החודש. ואם הלקוחות שלהם לא משלמות את חובותיהן למועדון, וזה קורה לא מעט, הם מחויבים לשלם את הכסף במקומן, מה שגורם לרבים מהם לאבד את כל כספם.

המועדונים פתוחים 365 ימים בשנה, והמארחים עובדים כמעט בכל יום בגלל הפחד לאבד לקוחות. בזמן העבודה עצמה אין להם מנוחה - אם אין הרבה לקוחות, הם אמורים לעמוד ברחוב בניסיון לשכנע עוברות אורח להיכנס למועדון. כמו עובדים בתאגידים אחרים, המארחים סובלים מעבודת-יתר ועייפות כרונית, שלא לדבר על אלכוהוליזם – הבונוסים שלהם תלויים בכמות ואיכות האלכוהול והמזון שהלקוחות יקנו. רבים מהמארחים נוהגים להקיא בקביעות כדי להיפטר מהאלכוהול ששתו. בהתאם לתרבות היפנית, קשיי העבודה מתורגמים אצל המארחים לתחושת גאווה – הם מקריבים את עצמם למען העבודה!

כמו בתאגידים המודרניים, אין גבולות ברורים בין שעות העבודה של המארחים לבין שעות הפנאי שלהם. הם אמורים לדבר, להיפגש ולשכב עם הלקוחות בכל שעות היום והלילה, ברגע שהלקוחה מבקשת, גם מחוץ למועדון. יושי, אחד המארחים, מסביר: "האידיאל הרומנטי של נשים דורש עבודה קשה מצד הגברים, עבודה שהיא כמעט בלתי אפשרית בעולם האמיתי. אני עובד הרבה יותר עבור הלקוחות שלי מאשר עבור בת הזוג שלי. לא הרבה גברים היו עושים מאמץ כזה אם לא היו מקבלים עבורו כסף. נשים מבקרות במועדונים כדי להשיג את מה שהן לא יכולות להשיג בחיי היומיום שלהן. המארחים מספקים את זה. זאת אכן עבודה קשה. בגלל זה אנחנו מקבלים עליה הרבה כסף".

אבל הם לא תמיד מקבלים עליה הרבה כסף, וגם אם כן, הם נוטים להוציא את הכסף על מוצרים כמו מכוניות ספורט, שעוני יוקרה וחליפות – מוצרים שהם זקוקים להם עבור הפנטזיה הרומנטית שהם מספקים למארחות. מאחורי הפנטזיה והמוצרים המנצנצים, רוב המארחים חיים בדירות שותפים עלובות, עם מעט רהיטים, ציוד וחסכונות.

העבודה במועדון משקפת את הרוח הקפיטליסטית המודרנית: סיכון גבוה, תשואה גבוהה; בלי כאב אין רווח. היזמים הצעירים חייבים לקבל עליהם את התנאים המנצלים של בעלי ההון בחיפוש אחר חיי התהילה. עבודת האירוח היא האפשרות היחידה של המארחים לטפס בסולם החברתי-כלכלי, ובשביל זה הם מוכנים להמר. אחרי הכול, גם להם יש פנטזיות משלהם.

עסקים אתנו-ארוטיים: מיניות, כסף ומסורת בקניה

איך עובדי מין מקומיים והלקוחות האירופאיות שלהם שינו את המסורת השבטית

מהרגע הראשון היה ברור שקבוצת הגיל הזאת תהיה בעייתית. כנהוג, זקני השבט בחרו בנער הטהור והמוצלח ביותר, שיהיה הראשון מבין חבריו לעבור את טקס ברית המילה המסורתי בגיל 14. רק ברגע האחרון הם גילו שהנבחר הרג פעם אדם. במקומו נבחר נער אחר; אמו הנוצרייה-אנגליקנית אסרה עליו להשתתף. זקני השבט נאלצו להסתפק בצעיר השלישי בטיבו. רק אחרי הטקס התגלה שהוא פוזל. התגלה גם שהשור שהוקרב בטקס נסחר פעם בשוק עבור חמור. אין דבר משפיל יותר עבור שור מאשר להיחשב שווה ערך לחמור.

אלה אפילו לא היו הטעויות הגדולות ביותר. לפי המסורת, מותר רק לנשים מקומיות נכבדות להשתתף בטקס, ולא יותר מארבע מהן. ואולם זקני השבט אישרו ב-2005 את השתתפותן של שבע נשים לבנות שהפיקו סרט תעודה ושילמו יפה. כמה שנים אחרי הטקס, כבר היה ברור לכולם שההשתתפות שלהן השפיעה לרעה על הצעירים – הם התמכרו לנשים לבנות ולכסף שלהן. 

הסמבורו המקומיים היו גזע לוחמים גאה. פעם הם התגאו בגופות אויביהם; עכשיו הם מתגאים בכסף שהם מרוויחים בזכות גופם. פעם המיסיונרים הלבנים ניסו לשכנע אותם להפסיק לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים; עכשיו הנשים הלבנות משלמות להם כדי לקיים יחסי מין.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

אולי זה לא קרה רק בגלל הטקס האומלל ההוא. בעשורים האחרונים סבלו בני הסמבורו ממשברים כלכליים, בצורות, גידול אוכלוסייה מהיר והשתלטות ממשלתית על אדמותיהם. הגברים כבר לא יכלו לרכוש בית ובקר, וגם לא לשלם נדוניה בתמורה לכלה. החיים הקשים אילצו אותם להגיע לחופים בשאיפה להשיג את הכסף הלבן של נשים לבנות. במהלך היום הם מוכרים על החוף חניתות, צמידים ושרשראות חרוזים, ובערבים הם עורכים מופעי ריקודים במלונות. המטרה של כל העיסוקים האלה היא לפגוש אישה אירופאית.

ה"מוראן", כפי שנקראים בני קבוצת הגיל הזאת, צריכים ללמוד איך לשווק את עצמם, לשחד את פקחי החופים, ללמוד אנגלית וסוואהילית ולנהל שיחות בסיסיות בגרמנית ובאיטלקית. "החוף הוא האוניברסיטה שלנו," הם אומרים. נושא הלימוד העיקרי: איך להרביץ הופעה שתרשים את התיירות, שחולמות על סקס פראי עם גברים מקומיים אותנטיים. כדי להציג אותנטיות, המוראן מחליפים את הג'ינס והטי-שירט הרגילים שלהם בבגדים "מסורתיים", חזה חשוף ושיער ארוך קלוע לצמות, ונושאים עליהם רומח ואלה. כך הנשים הלבנות מוצאות בהם את הפראים האציליים שהן מחפשות.

בתחילת שנות השמונים שהו בחופים רק כמאה מוראן בעונת התיירות. ב-2010 כבר היו יותר מאלף. העיתון Daily Nation הכתיר את התופעה בכותרת הראשית שלו בשם Moran Mania.

מגזין האינטרנט הניו-יורקי vocative פרסם סרטון וידאו שהצהיר: "לוחמי המוראן עדיין חיים במידה מסוימת כמו אבות אבותיהם. רק שבמקום לצוד בעלי חיים, עכשיו הם צדים נשים לבנות מכל רחבי העולם, שמגיעות לכאן בחיפוש אחר יכולות עשיית האהבה האגדיות שלהם". המגזין "רומנטיקה בדרכים" ציין את היתרונות של קניה כיעד לתיירות מין: "בניגוד לקריביים, שבהם הגברים המקומיים מפנקים את התיירות בנאומים רומנטיים, בקניה הלוחמים פשוט עומדים בשקט ונראים טוב בזמן שהנשים נופלות לרגליהם".

המוראן גילו להפתעתם שנשים לבנות עושות דברים שבנות הסמבורו לא עושות, כמו נשיקות ומין אוראלי. הם מוכנים לסבול את המנהגים המיניים המוזרים האלה בשביל הכסף. באמצעות המתנות והכספים שהמוראן מקבלים מהנשים האירופאיות, הם יכולים לקנות אופנועים, מכוניות, בתים, תפקידים ממשלתיים – וגם נדוניה על אישה מקומית או שתיים.

לא כל המוראן מצליחים להרוויח מספיק כסף בחופים. אלה שלא עושים כסף לא מעזים לחזור הביתה, מפני שהם סובלים גם מהעוני וגם מהסטיגמה של מי ששוכבים עם נשים מבוגרות תמורת כסף. לעומתם, מי שכן חוזרים עם כסף נעשים לפטרונים של כפריהם ומממנים טקסי פולחן, בניית בתים, שכר לימוד לילדים ועוד, בתקווה להשכיח את הסטיגמה. 

זקני השבט אינם מרוצים מאיבוד מעמדם לטובת הפטרונים החדשים. הם טוענים שהמוראן הטילו כישוף על הנשים הלבנות, וכולם הרי יודעים שכסף המתקבל באמצעות כישוף וסקס לא מחזיק מעמד זמן רב. מצד שני, זקני השבט גם קבעו שאם כספם של המוראן מופנה לטובת הקהילה ולא לצרכים אישיים, הוא אינו טמא ומותר לקבל אותו. 

עוד גורם שמעוניין בכסף של המוראן הוא מעמד הביניים הקנייתי. הבורגנים נוהגים להציג את המוראן כגברים חסרי אחריות שמפיצים איידס, ומשתמשים בסטיגמה הזאת על-מנת לתרץ את דחיקת המוראן לשולי החברה ואת ההשתלטות על אדמותיהם. מעמד הביניים הקנייתי מפיץ כרזות ומפרסם מאמרים נגד המוראן: "המוראן אולי לא נלחמים יותר בקרבות, אבל הם עדיין אמורים להיות הרואיים ולהילחם בקשיי החיים. הם לא אמורים לקחת קיצורי דרך, לברוח מאחריות ולהשקיע את הגבריוּת שלהם בעסקי החטאים. איך הלוחמים הצעירים הידרדרו לקיום יחסי מין עם נשים מבוגרות? האם המוראן האמיתי כבר אינו קיים יותר?"

  

גם נשות הסמבורו לא תמיד מרוצות מהמצב. אחרי הכול, הן ננטשו על-ידי הגברים לטובת תיירות לבנות. בעבר הנשים המקומיות היו מקבלות מהגברים חרוזים ומתחתנות איתם; כיום הגברים מקבלים חרוזים מהנשים הלבנות ועוזבים את המקומיות, ששרות בעצב: "אנחנו אלמנות עוד לפני שהתחתנו". איפה הם, הבחורים ההם, עם הקוקו והסרפן? 

מבחינת הנשים האירופאיות, המוראן הם סמל לתרבות קדומה וטבעית שהכסף לא השחית; מבחינת הנשים המקומיות, המוראן הם סמל לאובדן התרבות המסורתית בגלל הכסף המשחית. למרבה המזל, אם הגברים חוזרים לכפר אפשר לסלוח להם על התנהגותם - לפחות הם מביאים איתם ניחוח קוסמופוליטי ומספיק כסף לנדוניה.

____________________________________________________________________

רשומות נוספות על עובדי מין גברים בתיירות המין:

אטרקציות תיירותיות: גזע וגבריות בכלכלת המין הברזילאית
תעשיית התענוגות ברפובליקה הדומיניקנית

"פלירטוטים אסורים": מארחות פיליפיניות במועדונים יפניים

בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות במועדונים ביפן לא מקיימות יחסי מין בתשלום. הן כן רוקדות, שרות, מפלרטטות ונוגעות בלקוחות היפניים, בתקווה למכור להם כמה שיותר אלכוהול ולהרוויח כמה שיותר כסף. שוב בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות אינן קורבנות חסרות ישע. הן כן קורבנות של המערכת: כדי להגיע ליפן ולהרוויח כסף, הן נאלצות להיכנס לחובות ולהשתעבד כלכלית.

האנתרופולוגית רסל פרנייאס עבדה במועדון אירוח במשך תשעה חודשים, וכתבה את הספר "פלירטוטים אסורים" על-מנת לתאר את חייהן של המארחות ואת ההשפעה של חוקים "נגד סחר בנשים".

"לא באמת התרגלתי למקום הזה. אני עדיין בטראומה רגשית בגלל הריחוק מהבית. לפעמים אני מרגישה כל כך בודדה, מתגעגעת הביתה. כשהרגשתי רע בפיליפינים, הייתי מתקשרת לחברות והן היו מגיעות מיד. עכשיו אין לי למי להתקשר. אף אחד כאן לא דואג לי חוץ ממני. אבל אני מכריחה את עצמי לעבוד כאן. אני צריכה להתפרנס. זה קשה, ממש קשה. אין יום שאני לא בוכה. כולן כאן ככה." 

אלה החיים הקשים של המארחות הפיליפיניות ביפן, והגעגועים הביתה הם רק חלק מהבעיה.

כדי להגיע בכלל ליפן, המארחות צריכות לעבור אודישנים בהשתתפות מאות נשים, שרק היפות ביותר מביניהן יזכו להיבחר. בשביל להצליח באודישנים הן שוכרות מאמנות שידריכו אותן איך להתלבש ולהתאפר, ובתמורה מבטיחות להן 50% ממשכורתן העתידית כמארחות.

אם עברו את האודישן, המארחות נאלצות לפנות למתווכים מטעם המועדונים, שתמורת הוויזה וכרטיס הטיסה מקבלים 40% ממשכורתן העתידית. המתווכים מחזיקים את הדרכונים ואת המשכורות שלהן עד שנגמרים ששת חודשי הוויזה, כדי לוודא שהמארחות יחזירו את החוב ולא יברחו. למעשה, מארחות רבות בכלל אינן מקבלות משכורת בששת חודשי האירוח הראשונים שלהן, מפני שהמשכורת מופנית להחזרת החובות. הן חיות על טיפים מהלקוחות, בונוסים על מכירות האלכוהול וחמישה דולרים ליום עבור מזון. אחרי שישה חודשים הן מחויבות לחזור לפיליפינים ומקוות שהמועדון שלהן יבקש שיחזרו לעבוד בו, אחרת יצטרכו לעבור את כל שלב האודישנים מההתחלה.

תנאי העבודה והחיים במועדונים קשים גם הם. הנהלת המועדון שוקלת בכל חודש את המארחות וקונסת את מי שעלתה ביותר מקילו. הן נאלצות לעמוד במכסות נוקשות של מכירת אלכוהול, ומאוימות בגירוש או בפיטורים אם לא יעמדו בהן. כשהלקוחות נוגעים בהן או מציעים להן הצעות מיניות, אסור להן לסרב ישירות. "כאן ביפן, אסור לך להגיד שאת לא מוכנה לסבול התנהגות כזאת. אפילו אם הלקוח מטריד אותך מינית, את לא יכולה לעשות כלום. את עדיין חייבת לבדר אותו כי הוא משלם על זה".

למה הן בכל זאת בוחרות להגיע למועדונים? בגלל חיי העוני המחפירים שלהן בפיליפינים. הן אמנם שמעו מהתקשורת סיפורים סנסציוניים על זנות בכפייה, אבל הן יודעות מחברותיהן ביפן שזה לא המצב האמיתי. בפיליפינים הן עבדו בתור קופאיות או פקידות, במשכורת של לא יותר משלושה דולרים ליום. במועדונים ביפן הן מרוויחות בין עשרה לעשרים וחמישה דולרים לשעה. עם קצת מזל הן אף ימצאו בן זוג יפני עשיר, שמבטיח להן חיי רווחה יחסיים.

המארחות הגיעו למועדונים גם מפני שלא רצו או לא יכלו לעבוד בעבודות משק בית בחו"ל. ראשית, כי בעבודות משק בית הן צריכות לשלם על הוויזה והנסיעה מראש, ואין להן כסף. ליפן הן יכולות להגיע דרך מתווך, שמשלם את הוצאות נסיעתן ומקבל בתמורה אחוזים מהמשכורת שלהן. שנית, כי הן מכירות את הסיפורים על התעללות בעובדות משק בית, ולא רוצות שזה יקרה גם להן. ובכלל, הן לא רוצות לעבוד בעבודות משק בית, עבודות משפילות וקשות בבתים פרטיים עם מעסיקים שעלולים לאנוס אותן.

במועדונים יש למארחות אפשרות להופיע, לזכות בהכרה על כישרונן ולהרוויח כסף. בשביל זה הן נאלצות לוותר על החופש. הן לא יכולות לעזוב את המועדון מפני שהן חייבות כסף למתווך ששידך בינן לבין המועדון. זאת ניידוּת משועבדת. הרווחים הכלכליים באים על חשבון החופש שלהן, אבל הן לא רואות בעצמן קורבנות סחר. במקום "הצלה" (כלומר, גירוש בחזרה לפיליפינים), הן דורשות להעניק להן יותר שליטה על תנאי העבודה וההגירה שלהן, להכיר באייג'נסי שלהן, לקבל את הבחירות שהן עושות ולהעניק להן את הכוח להתמודד עם הבעיות שהן נתקלות בהן.

ממשלת ארה"ב, לעומת זאת, הכריזה ב-2005 שהמארחות הן קורבנות סחר למטרות ניצול מיני, ודרשה מהיפנים לתקן את המצב. ממשלת יפן הכריזה שמעתה והלאה, מארחות יצטרכו לעבור הכשרה של שנתיים כדי לעבוד במועדונים. לכאורה, ההחלטה היתה אמורה להבטיח שליפן יגיעו רק מארחות מקצועיות ולא קורבנות סחר. למעשה, ההחלטה הבטיחה שהמארחות ייאלצו לחיות בתנאים קשים בהרבה.

ראשית, כדי לעמוד בתקופת הכשרה של שנתיים ללא משכורת, המארחות נאלצות ללוות כספים ולהיכנס לחובות גדולים יותר. שנית, ההחלטה קבעה שגם מי שכבר עבדו כמארחות ביפן ייאלצו לעבור את אותה הכשרה, והן נאלצו להיכנס לחובות מחודשים אחרי שכבר שילמו את החובות הקודמים שלהן. והכי חשוב: הנשים הפיליפיניות העניות עדיין רוצות להגר ליפן, כי המצב שלהן בפיליפינים חסר תקווה. הן לא ויתרו על המסע ליפן בגלל התקנות החדשות, הן פשוט התחילו להגר באופן בלתי חוקי, מה שהופך אותן לפגיעות יותר וחשופות לאיומי גירוש מטעם כל מי שרוצה לנצל אותן.

כך החוקים "נגד סחר בנשים" גרמו לסחר בנשים, כשהכניסו את המהגרות החוקיות לחובות גדולים יותר והפכו מהגרות חוקיות למהגרות לא חוקיות שתלויות בעבריינים. זה לא הפריע לארה"ב להחמיא ליפן על החוקים החדשים, ולהעלות את הדירוג היפני בדו"ח השנתי של המלחמה בסחר. בינתיים, המארחות עובדות בתנאים קשים יותר או מגורשות בחזרה לפיליפינים, שם הן חוזרות לשרת את הגברים הפיליפינים, בלי כסף ובלי חופש תנועה. זה, מבחינת האדם הלבן, לא נחשב לסחר בנשים.

"סחר בנשים הוא הבעיה. סדנאות יזע הן הפיתרון"

ארגונים נגד זנות מנסים למתג כל עבודת מין כסחר בנשים, ודורשים להחמיר את החוקים נגד הגירה ונגד זנות כדי "להילחם בסחר". החוקרת אליזבת ברנשטיין כתבה ספר על האינטרסים העומדים מאחורי האג'נדה הזאת, שפוגעת במהגרות ובנשים עניות.

למספר עובדות מין בבנגקוק נמאס לעבוד בזנות, ועמותה נגד זנות הציעה להן מגורים במוסד שלה ועבודה בייצור תכשיטים. כשהגיעו למוסד גילו את התקנות שיכתיבו את חייהן: נאסר עליהן לבקר את חברותיהן ברובע האורות האדומים, הוטלו עליהן קנסות על איחורים למשמרת העבודה שלהן, והן נאלצו להגיע לתפילות מספר פעמים ביום. הן גם חויבו ללבוש מדים עם המילה "חופש" על השרוול, והתכשיטים שהכינו נמכרו במערב תחת המותג "מיוצרים על-ידי קורבנות סחר לשעבר". 

זה החופש שמציעות עמותות נגד זנות לעובדות המין. עיתונאי הניו-יורק טיימס ניקולאס קריסטוף, לוחם פופולארי בזנות ומייסד עמותה "נגד סחר בנשים", אמר פעם: "זה אולי ידהים את האמריקנים, אבל הבעיה במדינות עניות היא לא שסדנאות יזע מנצלות יותר מדי אנשים, אלא שהן לא מנצלות מספיק אנשים". 

זאת "המלחמה בסחר בנשים" – מלחמה למען סדנאות יזע. פעם אקטיביסטים טענו שסדנאות יזע הן סחר בבני אדם. היום הם טוענים שסדנאות יזע הן החופש. פעם פמיניסטיות טענו שהעוני הוא סוג של כלא כלכלי. היום פמיניסטיות לבנות טוענות שהעוני הוא השחרור.

שינוי האג'נדה הוא תוצאה של אינטרסים משולבים של התאגידים הגדולים, אוונגליסטים מודרניים ופמיניסטיות לבנות. פעם האוונגליסטים נלחמו בזנות בשם ערכי המשפחה, והפמיניסטיות הלבנות נלחמו בזנות בשם זכויות נשים; כיום שני הצדדים התאחדו כדי למתג את הזנות בתור "סחר בנשים", ולצאת ל"מלחמה בסחר בנשים" כדי להסוות את האינטרסים הכלכליים המשותפים שלהם.

אותם תאגידים ופעילים חברתיים שמדברים על חופש ועצמאות, מרוויחים כסף על חשבון החופש והעצמאות של נשים עניות. במילותיה של אקטיביסטית אוונגליסטית, "המטרה האמיתית שלנו היא להוציא אנשים מעבדוּת ולהכניס אותם לשוק החופשי". איבנקה טראמפ, למשל, עושה הון פוליטי כשהיא מדברת נגד סחר ומקימה ועדות נגדו; באותו זמן, היא עושה הון כלכלי כשהחֶברות שלה מעסיקות נשים במזרח אסיה בתנאים שקרובים לעבדוּת.

תאגיד מנפאוור הוא אחד המעסיקים הגדולים ביותר בעולם של עובדי קבלן. הוא גם אחד היוזמים של אמנות עסקיות "נגד סחר בבני אדם". כך הוא יכול למקד את תשומת הלב רק בקורבנות הסחר שעובדים בתנאים הגרועים ביותר, ולהלבין את ההעסקה של עובדי הקבלן בתנאים קצת פחות גרועים. האמנוֺת נגד סחר בבני אדם הן יחסי ציבור מצוינים עבור מנפאוור. הן קצת פחות מצוינות בשביל העובדים שלו, שבשם המלחמה בסחר מגורשים מהמדינות שאליהן היגרו בניסיון לברוח מתנאי ההעסקה הגרועים של מנפאוור.

המיתוג של זנות והגירה כ"סחר" מתאים הרבה יותר למטרת ארגוני הסיוע מאשר לצרכים של עובדות המין. עובדות המין צריכות אפשרויות תעסוקה עם שכר ותנאים הוגנים; ארגוני הסיוע צריכים אותן במסגרות של "שיקום תעסוקתי", כדי "להציל" אותן ולהרוויח על חשבונן. במילותיו של ויליאם ליברמור מתאגיד לקסיס נקסיס, עוד תאגיד שמשתמש במלחמה בסחר כדי לקדם את יחסי הציבור של עצמו: "כשאנחנו מקדמים את שלטון החוק ברחבי העולם, אנחנו מפתחים שווקים חדשים בשביל עצמנו".

כרזה מתוך מסע הפרסום של תאגיד לקסיס נקסיס

ארגונים נגד סחר במזרח אסיה מלמדים עובדות מין לאפות מאפינס בשביל סטארבקס. סטארבקס מקבלים עובדות זולות ועושים לעצמם יחסי ציבור; אוונגליסטים ופמיניסטיות קונים מאפינס זולים ומרגישים מוסריים; ורק הנשים העניות נאלצות להישאר עניות כשהן עובדות בעבודות מתישות.

קמפיינים למען שלטון החוק ונגד סחר בבני אדם מקדמים את החוקים התואמים לדרישות התאגידים – חוקים נגד הגירה, שמוודאים שהעובדים במדינות עניות ייאלצו להישאר בהן ולעבוד עבור התאגידים; וחוקים נגד זנות, שמוודאים שלנשים לא יהיו אפשרויות אחרות מלבד עבודה עבור התאגידים. כל עוד האויב הוא "סחר בבני אדם", אף אחד לא ישים לב שהתאגידים מעסיקים נשים בתנאים קשים ובשכר שלא מספיק לקיום. זה הרי לא סחר בבני אדם!

בזמן שחברות כמו גוגל מפתחות טכנולוגיות "נגד סחר בנשים" לפיקוח על רשתות הברחת מהגרות, שמאפשרות למדינה למשטר את גופן של נשים ולאתר מהגרות כדי לגרש אותן, עובדות מין מהגרות באירופה מבקשות טכנולוגיה שונה לגמרי: מיפוי נקודות הכניסה הקלות ביותר לאירופה, כדי שיוכלו להגר בלי להיתפס ובלי להזדקק למבריחים. גוגל, כמובן, לא שואלת אותן.

מלחמה בסחר או איתור וגירוש מהגרות?

כמו התאגידים, גם אוונגליסטים ופמיניסטיות לבנות נהנים חברתית, פוליטית וכלכלית מהמלחמה בסחר בנשים. ראשית, הם חלק בלתי נפרד מהתאגידים האלה ושואפים להתקדם בקריירה שלהם. שנית, המלחמה בסחר מאפשרת להם להתעסק במין ובסיפורים על מין ועדיין להרגיש מוסריים. נשים פמיניסטיות ואוונגליסטיות יכולות להציג את עצמן כנשים הטובות מהעולם הראשון, להיכנס למכוני ליווי או לצפות בתמונות מין מזעזעות, ולהרגיש שהן מצילות את הילדות מוכות המין של העולם השלישי.

בתור דתיים ופמיניסטיות שמסתייגים מתרבות הצריכה הקפיטליסטית, האפשרות לקנות "מלאכת יד של קורבנות סחר!" מעניקה תחושה טובה, "קפיטליזם של גאולה". כך אפשר להשתתף בחגיגת השופינג המערבית ולהרגיש מוסריות; כך אפשר לדרוש שכר שווה למנכ"ליות, ולהתעלם מכל הנשים שעובדות בשכר מינימום. אין כמו להשתתף בכנס על מיגור הזנות "למען שוויון מגדרי", בזמן שנשים עניות מגישות לכן משקאות, מסדרות לכן את השולחנות ומנקות לכן את השירותים. מבחינת הדתיים המתקדמים והפמיניסטיות הלבנות, החופש של אנשים מערביים הוא החופש לצרוך מוצרים זולים המיוצרים על-ידי "קורבנות סחר"; החופש של אנשים לא-לבנים הוא החופש לייצר מוצרים זולים עבור אנשים לבנים. 

______________________________________________________________________

רשומות דומות:
איך עמותות נגד זנות מרוויחות מהמלחמה בזנות
איך תאגידי אופנה מרוויחים מהמלחמה בזנות

איך תעשיית ההפללה פוגעת בנשים עניות

הגורמים האמיתיים לסחר בנשים

נשים עניות מוכנות להסתכן ולהגר בתקווה לעתיד טוב יותר. בגלל חוקים נגד הגירה, הן נאלצות לקחת הלוואות ולשלם למבריחים שיעזרו להן להגר. בגלל חוקים נגד עבודת מהגרות, האפשרות היחידה שלהן להחזיר את החובות היא עבודה בזנות. בגלל חוקים נגד זנות, הן תלויות בסרסורים. כך מהגרות רבות נכנסות למעגל של ניצול.

חוקים נגד הגירה לא עוצרים אנשים נואשים שרוצים להגר. הם רק הופכים את תנאי ההגירה למסוכנים וקשים יותר, ומשאירים את המהגרים במצב פגיע יותר. גבולות הופכים אנשים לפגיעים; הפגיעוּת היא מה שהסוחרים בבני אדם מחפשים.

עם הקשחת הפיקוח על הגבולות בארה"ב, שיעור המהגרים שנאלצו להשתמש במבריחים עלה מ-45% ל-95%, ומחיר ההברחה כמעט הוכפל. המבריחים מרוויחים יותר ככל שהחוקים נגד הגירה קשוחים יותר. קל להאשים את המבריחים ואת הסוחרים בבני אדם – קשה יותר להודות שהבעיה היא החוקים נגד הגירה, שבלעדיהם לא היתה למבריחים ולסוחרים עבודה.

הרוב המכריע של הנשים המוצאות את עצמן תחת תנאי ניצול, הן נשים שרצו להגר ונלכדו ברשתות סחר מפני שאין להן זכויות כמהגרות לא חוקיות. הכרה בכך שנשים מנוצלות רצו להגר אינה האשמה כלפיהן. היא רק אומרת שהפיתרון לניצול הוא לאפשר הגירה חוקית. "המלחמה בסחר בנשים" דורשת "להציל" את המהגרות על-ידי גירוש וחסימת האפשרות להגר – ואלה בדיוק הפעולות שפוגעות במהגרות יותר מכול.

ברגע שתומכות ההפללה מתייחסות לסחר בנשים כמו לחטיפה, הן יכולות להדוף את השאלות הרחבות יותר על הגירה בטוחה. אם מדמיינים שקורבנות הסחר הובאו מעבר לגבול בניגוד לרצונן, אין צורך לחשוב על הנשים המנסות להגר למרות הסכנות, ואין צורך להסיק שהדרך להבטיח את ביטחונן היא לאפשר להן להגר באופן חוקי. לסוחרי נשים אין סיבה לחטוף נשים באלימות ולהעביר אותן את הגבול בחינם, כשנשים מוכנות לשלם עשרות אלפי דולרים בתמורה לעזרה בחציית הגבול.

הדיון על סחר בנשים מתמקד ב"אנשים רעים", כאילו אין לו קשר למדיניות הממשלתית. כך אפשר לטעון שאין טעם לשנות את החוקים נגד הגירה, כי מה שהופך נשים לפגיעות הם הגברים/הסרסורים/הלקוחות, ולא החוקים שאנחנו מחוקקים. לא פלא שמי שמובילות את השיח הזה על סחר בנשים הן נשים מערביות שמעולם לא נאלצו להתמודד עם חוקי ההגירה, סכנת הגירוש והמשטרה. "המלחמה בסחר בנשים" היא בראש ובראשונה מלחמה נגד הגירה ומלחמה נגד עבודת מין. היא פוגעת במהגרות לא חוקיות ובעיקר בכאלה שעובדות בזנות, שבסופו של דבר מופללות ומגורשות.

לא מפתיע שפמיניסטיות לבנות מתקשות אפילו לדון עם עובדות מין פמיניסטיות על נושא הסחר בנשים. לא רק שהן אינן מסכימות על הפיתרון לבעיה, הן אפילו לא מסכימות מהי הבעיה. פמיניסטיות לבנות טוענות שהבעיה היא מין בתשלום, שיוצר סחר בנשים; עובדות מין פמיניסטיות טוענות שהבעיה היא גבולות, שמאפשרים לנשים מעט מאוד אפשרויות חוקיות להגר ולעבוד. הפיתרון של פמיניסטיות לבנות הוא החוק הפלילי, שייתן למשטרה עוד כוח; הפיתרון של עובדות מין הוא לפרק את משטרי הגבול וההגירה המיליטריסטיים, שדוחקים נשים כמוהן לשוליים ומוחקים את הגישה שלהן לביטחון או לצדק. במילים אחרות, פמיניסטיות לבנות רוצות לתת כמה שיותר כוח למשטרה; עובדות מין רוצות לקחת את הכוח מהמשטרה ולהעביר אותו למהגרות ולעובדות.

אסור לחזק את כוחה של המשטרה על חשבון כוחן של עובדות המין עצמן. הנשים בתעשיית המין לא צריכות להיות המוקד של המאבק בסחר בנשים, הן צריכות להיות המנהיגות שלו. הגנה על עובדת המין המהגרת היא הגנה על כל המהגרים. עובדת המין המהגרת היא הארכיטיפ של הסטיגמה על מהגרים. גבולות הומצאו כדי להגן מפניה. אין סולידריות עם מהגרות בלי סולידריות עם עובדות מין, ואין סולידריות עם עובדות מין בלי סולידריות עם מהגרות. 

___________________________________________________________________

הרשומה מבוססת על פרק מהספר המצוין Revolting Prostitutes. 

לא מדובר רק בנושא תיאורטי. מחקרים בהשתתפות קורבנות סחר מהגרות מוכיחים שזאת בדיוק המציאות.

איך התבוסה במלחמה שינתה את חוקי הזנות ביפן

מלחמת העולם השנייה הפכה אזורים נרחבים של יפן לעיי חורבות. שליש מתושבי הערים הגדולות הפכו לחסרי בית, ורק שישים אחוזים מהבניינים בהן נותרו עומדים על תלם. נשים רבות נותרו אלמנות מלחמה. בגלל הקשיים הכלכליים, אחת מכל עשרים וחמש נשים יפניות החלה לעבוד בזנות, אבל גם בזנות הן התקשו לעבוד - רובעי האורות האדומים נהרסו בהפצצות בעלות הברית.

עובדת מין ממוצעת הרוויחה באותה תקופה פי שלושה ממלצריות ומעובדות במפעלים. הלקוחות המשתלמים ביותר היו מאות אלפי החיילים המערביים שהגיעו למדינה. עובדות המין קיוו להתפרנס באמצעותם; לרשויות האמריקאיות והיפניות היו תוכניות אחרות.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

איך להציל נשים יפניות מפני החיילים האמריקאים   

הצבא היפני אנס בשיטתיות נשים ונערות במדינות שכבש. אחרי הכניעה לבעלות הברית, היפנים היו משוכנעים שהכובשים האמריקאים יתנהגו באותו אופן. נשים נהרו לתחנות הרכבת של טוקיו, חוששות שהחיילים האמריקאים יאנסו את כל מי שתישאר בעיר; הורים הסוו את בנותיהן כדי שייראו כמו גברים; רשויות הזהירו מפני אונס המוני, ונשים ומשפחות שלמות העדיפו להתאבד לפני הפלישה האמריקאית.

על-מנת להציל את הנשים המהוגנות מפני אונס, הרשויות היפניות החליטו להבטיח את סיפוקם המיני של הכובשים האמריקאים. בחודש שלאחר הכניעה, משרד הפנים הורה לכל המחוזות במדינה להקים מכוני ליווי עבור הכובשים; מפקד משטרת טוקיו ערך מפגש עם נציגות איגוד הגיישות; ונציג הצבא היפני הגיע לבית ראש הממשלה כדי לדון ב"צרכים" של החיילים האמריקאים. תקציב של שלושים ושלושה מיליון ין הוקצה עבור הקמת מכוני ליווי.

נציג הממשלה הכריז בטקס מול הארמון הקיסרי: "אנחנו צריכים להגן על הטוהר של כל הנשים היפניות, ולשם כך תידרש פטריוטיות חסרת אנוכיות". ב"כל הנשים היפניות" הוא לא התכוון לעובדות המין היפניות, שהיו מי שנדרשו להפגין "פטריוטיות חסרת אנוכיות" ולשכב עם החיילים האמריקאים כדי להציל את שאר הנשים. עובדות המין קיבלו מאוחר יותר את הכינוי "נערות קמיקאזה".

עשרות אלפי נשים אכן הגיעו לעבוד במכוני הליווי הרשמיים, גם אם לא עשו זאת בזכות פטריוטיות אלא בגלל הצורך בכסף. רבות מהן השתעבדו לחובות לבעלי המכונים בתנאי עבודה קשים.

איך להציל חיילים אמריקאים מפני הנשים היפניות

מאות אלפי החיילים האמריקאים היו מרוצים. הם הגיעו ליפן בחשש מפני חיילי קמיקאזה, וקיבלו במקומם נערות קמיקאזה. אחד החיילים כתב במאמר: "היתרון הגדול של נשים יפניות הוא הצייתנות שלהן לחיילים אמריקאים, ולא משנה אם מדובר בבן זוג או בלקוח".

בתוך שלושה חודשים, 23% מהחיילים האמריקאים סבלו ממחלות מין. בתוך שנה, שיעור מחלות המין בקרב נשים יפניות הוכפל. רשויות הכיבוש בחרו להאשים את עובדות המין. המושל האוסטרלי ביפן אף הצהיר כי "החיילים האוסטרלים שמקיימים יחסים עם נשים יפניות הם קורבנות. הם חיים חיי בדידות והמעשים האלה פחות או יותר נכפים עליהם". הוא אסר על כל מגע של אוסטרלים עם יפניות, אבל זה לא ממש עזר. עד 1949, 29% מהחיילים האוסטרלים סבלו ממחלות מין, יותר ממאה מתוכם לפחות חמש פעמים.

הממשל האמריקאי המודאג החל לפשוט על עובדות מין ולערוך להן בדיקות רפואיות כפויות. לא שהבדיקות היו יכולות לעזור, מפני שהאמריקאים סירבו לספק ליפניות את התרופה החדשה למחלות מין, פניצילין.

פשיטה ידועה לשמצה נערכה בנובמבר 1946 בטוקיו, כשיותר משלוש-מאות נשים נלקחו לתחנת המשטרה. רובן שוחררו לאחר שהתברר שהן בכלל לא עובדות בזנות. שבעים מתוכן, כולל שתי נשים שנלקחו בדיוק כשחזרו ממצעד של איגוד עובדים, נאלצו לעבור בדיקות רפואיות. המשטרה היפנית התנצלה לפניהן, "אין מה לעשות, הפסדנו במלחמה". הן חויבו לשלם עבור הבדיקות הרפואיות שעברו.

לציבור היפני היה נוח להתעלם מהבדיקות הרפואיות הכפויות לעובדות מין, אבל בעקבות הבדיקות לנשים אחרות התעוררה סערה. אלפי נשים וגברים יצאו להפגין נגד הפשיטות, ועיתון נשים פרסם כתבה בשם "מחאת הבתולה", עם ציטוט של שוטר לפיו "אנחנו לא יכולים להתייחס לזונות כמו לבנות-אדם".

הבדיקות נמשכו למרות המחאות, אבל מחלות המין לא נעלמו. תת אלוף אוסטרלי הציע להעביר את כל עובדות המין לאי בודד. "רק הפרדה מוחלטת דרך שטח טבעי – הים – תעזור להרחיק אותן מאיתנו".

הרשויות האמריקאיות הסתפקו בשלב ראשון בתעמולה. העיתון "כוכבים ופסים" טען ששיעור מחלות המין של אזרחי יפן הוא הגבוה בעולם, ועלון צבאי הזהיר: "הנשים היפניות עושות מה שהגברים שלהן אומרים להן, ולהרבה מתוכן נאמר להרוג אתכם. סקס הוא אחד מכלי הנשק הנשיים העתיקים והיעילים ביותר. הגיישה יודעת איך להשתמש בו. היא עלולה לפתות אתכם רק כדי להרעיל אתכם. היא עלולה לשסף את גרונכם. תתרחקו מהנשים של יפן. מכולן!"

גם זה לא עזר. מפקד המשטרה היפנית בהירושימה התלונן שבגלל הביקוש האמריקאי לסקס, לא נשארו נשים בשביל הגברים היפנים. הרשויות האמריקאיות החליטו לסגור את כל מכוני הליווי החוקיים, אבל עובדות המין פשוט החלו לעבוד מחוץ לחוק.

איך להגן על טוהר הגזע

בערך תשעה חודשים לאחר הכיבוש, נולד התינוק הראשון לאימא יפנית ולאבא אמריקאי. העיתון "כוכבים ופסים" צפה 14,000 תינוקות יפנים-אמריקאים בתוך שנה, ובתוך שנתיים נולדו גם כאלפיים תינוקות יפנים-אוסטרלים ויפנים-ניו-זילנדים. התינוקות האלה לא מצאו חן בעיני אף אחד.

היפנים גדלו על עליונות הגזע היפני. תינוקות מעורבים פגעו בעליונות הזאת. חברת הפרלמנט פוג'יווארה מישיקו הזהירה בוועדת הרווחה: "שמעתי שהילדים המעורבים האלה נוטים להיות סוג של אידיוטים. אני חושדת שאחת הסיבות לשיעור האידיוטיוּת הגבוה אצלם היא האימהות שלהם, שהן זונות, כלומר בהרבה מקרים אידיוטיות".

כדי למגר את האידיוטיוּת, יפן הפכה ב-1947 לאחת המדינות הראשונות שהתירו הפלות בחוק. פרופסור טקאשי היאשי הבטיח, "בזכות ההפלות, 80% מהזונות והפושעים שלנו ימוגרו בתוך עשרים שנה, ויפן תהיה מדינה עם אנשים באיכות טובה".

גם האמריקאים והאוסטרלים היו מודאגים לגבי טוהר הגזע שלהם. הרשויות האמריקאיות דרשו לערוך הפרדה במכוני הליווי בין חיילים לבנים לשחורים. שר ההגנה האוסטרלי הצהיר באותה תקופה שלאור פשעי המלחמה של היפנים, "יהיה חסר הגינות לאפשר ליפנים או ליפניות לזהם את חופי אוסטרליה".

ממשלת יפן לא העניקה אזרחות לילדיהם של חיילים מערביים. ממשלות המערב לא העניקו אזרחות לילדיהן של נשים יפניות, ומנעו מהן להגר גם אם התחתנו עם חיילים מערביים. הילדים היפנים-מערביים נשארו חסרי אב וחסרי אזרחות.

איך להגן על כבוד האומה היפנית

העובדות במכוני הליווי התנהגו יפה. הן עבדו בדיסקרטיות ולא הפריעו לציבור. עובדות המין מחוץ למכונים כבר היו דבר אחר לגמרי. הן הסתובבו ברחובות ואי-אפשר היה להתעלם מהן. הנשים, שקיבלו את הכינוי panpan, התלבשו בבגדים ססגוניים, ענדו תכשיטים צבעוניים ועשו רעש, כל הדברים שאישה יפנית מכובדת לא אמורה לעשות. עקרת בית מהעיר קוואגוצ'י הסבירה את ההבדל: "הנשים במכוני הליווי לא יוצאות הרבה מהאזור שלהן, אז הן לא מסתובבות חופשי ברחובות. הן לא מזיקות כמו ה-panpan האלה".

מאחר שאסור היה להתלונן על כוחות הכיבוש, היפנים התלוננו על עובדות המין, שהפכו לסמל של הכניעה לכיבוש. מאה נשים מ"איגוד עקרות הבית" הגישו תלונה למועצת טוקיו על קיומן של עובדות מין ברחובות. בעיר ססבו הקימו התושבים את "הוועדה לטיהור המוסר הציבורי", שפרסמה עלון לנשים:

"פנייה לכל הנשים הצעירות שעובדות בעיר בלילות!

אתן אמנם אזרחיות מדינה שהפסידה במלחמה, אבל אתן גם נשים יפניות שפעם התגאו בנימוסים השקטים שלהן. תפסיקו להתנהג בכזה חוסר צניעות. תסתכלו על עצמכן, תפסיקו להרוס את ססבו. אנחנו כבר לא יכולים להסתכל על העיר שלנו בגללכן, אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם. למען העתיד של ססבו! למען חינוך הדורות הבאים של האומה! תפסיקו להיצמד לזרים ברחובות! למען תפארת יפן! למען שגשוג ססבו!"

תלמידת תיכון כתבה לעיתון: "אני הולכת כל יום לבית הספר כמו נערה יפנית גאה. אבל מה עם הנשים שמסביבי? העיר הזאת כבר לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה וולגרית. מסתובבים כאן אנשים ממדינות אחרות [חיילים] ואיתם נשים צעירות, לובשות בגדים ראוותניים ומאופרות בכבדות, צוחקות בקול רם. אני רואה את הנשים האלה מסתובבות וזה כמו חלום רע. האם זה עונש על ההפסד במלחמה? אני רוצה להיות תמיד טהורה ויפה. האם זה רק רגש זמני של נערה צעירה?"

ב-1947, רק 30% מתושבי יפן רצו להפליל את הזנות. ב-1953, 63% כבר דרשו להפליל אותה.

העובדות בזנות רחוב ניסו להגן על עבודתן. שש-מאות מתוכן הקימו בעיר טוקיו איגוד בשם "הברבורים הלבנים", וכתבו: "נולדנו בגלל העוולות החברתיות של אחרי המלחמה. ההורים, האחים ובני הזוג שלנו מתו. נשארנו חסרות בית ורעבות. מכירת מין היא האפשרות היחידה שלנו. בחמש השנים שעברו מאז תום המלחמה נרדפנו על-ידי המשטרה והושלכנו לכלא, אבל תמיד הסתכלנו על הירח מבעד לסורגים, בכינו וחשבנו על הימים המאושרים שבהם היינו נערות תמימות".

אף אחת לא הקשיבה להן. טוקיו הפלילה את עובדות המין ואת לקוחותיהן. לעובדי מין גברים היה יותר מזל: החוק הגדיר עובדת מין כאישה בלבד, וכשמפקד משטרת טוקיו הגיע בכל זאת לפשיטה נגד עובדי מין, הוא קיבל מהם מכות וברח.

איך להגן על התדמית היפנית בעולם

הפוליטיקאיות והאקטיביסטיות ביפן צברו יותר ויותר כוח מאז המלחמה, וב-1956 הן ניצלו אותו כדי לחוקק חוק לאומי נגד זנות. הן טענו שאם יפן רוצה להתקבל בחזרה לאו"ם ולחיק העמים, היא צריכה למגר את הזנות במטרה לשפר את תדמיתה.

הפוליטיקאיות הקימו ועדה פרלמנטרית מיוחדת. שתי עובדות מין הגיעו לספר על התנאים הקשים במכונים, אבל אף אחת לא התעניינה בדעתן על השפעות ההפללה. עובדת מין אחרת, המאדה יאקו, הגיעה בתור נשיאת איגוד הנשים העובדות בנגסאקי. היא הביעה התנגדות להפללה ואמרה שהמטרה צריכה להיות שיפור המצב הכלכלי של עובדות המין. עובדות מין נוספות ארגנו כנס ותהו, "מה יקרה לנו אחרי החוק? אנחנו צריכות לספק מזון ומחסה למשפחות שלנו, ועבודת מין היא הדרך היחידה שלנו לעשות את זה".

בזמן שהמחוקקים חששו מההשפעה הרעה של זנות על ילדים, עובדות המין ידעו שבלעדיה הילדים שלהן יישארו רעבים. עובדת מין בשם אישי ריסה הסבירה, "לא רק אני תלויה בעבודה שלי, כל המשפחה שלי תלויה בה. אם אני אצטרך לחזור לכפר שלי, בלי אפשרות להתפרנס, מה יהיה עלינו?" עובדות המין התעקשו שעבודת מין היא עבודה ודרשו תנאי עבודה טובים יותר. אבל תומכות ההפללה חשבו על עבודה אחרת – העבודה של עובדות הרווחה, ש"ישקמו" את עובדות המין.

בפרלמנט קמו שני מחנות: השמרנים, שבתמיכת בעלי המכונים דרשו להפליל זנות רחוב בלבד, והסוציאליסטים, שבתמיכת האקטיביסטיות דרשו להפליל את כל סוגי הזנות ולשלוח את עובדות המין למחנות חינוך מחדש.

בסופו של דבר לא היה מספיק תקציב כדי לחייב חינוך מחדש לעובדות המין, והחוק בעיקר הפליל אותן ואת הלקוחות שלהן. עובדות מין היו זקוקות לסיוע כלכלי בתשלום החובות שלהן, אבל עובדי הרווחה שהיו אמורים לסייע להן קיבלו משכורת כה נמוכה, שהם בעצמם נכנסו לחובות.

בשנה שאחרי כניסת החוק לתוקף, 24,000 עובדות מין ולקוחות הואשמו בקיום יחסי מין בתשלום. שמונים אחוזים מהנאשמות היו נשים שעבדו באופן עצמאי. מי שחגגו את ההפללה היו הסרסורים. הם פשוט טענו שמכוני הליווי שלהם הם "מועדונים", וגבו מהלקוחות "דמי כניסה" במקום לקבל כסף ישירות על יחסי המין.

עשור לאחר שממשלת יפן שכרה עובדות מין כדי לבצע שירות פטריוטי עבור המולדת, היא החליטה להפליל אותן כדי לשקם את תדמיתה על חשבון תדמיתן. מספר עובדות המין ביפן לא ירד בעקבות ההפללה, הן רק סבלו עוד יותר ללא הגנה חוקית כלשהי מפני הסרסורים והשוטרים. הלקוחות לא סבלו באותה מידה. בעשור הבא הם התחילו לנסוע למדינות סמוכות כדי לשלם על מין בזול וללא הפרעות.

__________________________________________________________________

רשומה דומה: איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי ארה"ב - דרום קוריאה