סיכום ספר: ד"ר לאורה אגוסטין / Sex at the Margins

ד"ר אגוסטין היא אנתרופולוגית, שעשתה את עבודות השטח שלה בחברתן של עובדות מין. היא כותבת מתוך היכרות והזדהות איתן, מה שהפך אותה לחוקרת מוערכת בקרב עובדות המין ולשנואת נפשן של מתנגדות הזנות. בספר זה היא חוקרת את הארגונים שמתיימרים "להציל" נשים בזנות, לצד ארגונים שמנסים לעזור להן.

התיאוריה: במאה ה-19 נוצר מעמד חדש, המעמד הבינוני, כלומר הבורגנות. היחידה המשפחתית היתה האידיליה החדשה של הבורגנות, והבית היה מקומה של האישה. בקרב המעמד הזה, נשים היו אמורות להישאר בבית, לטפל בילדים ולעשות את עבודות הבית. נשות המעמד הבינוני לא היו אמורות לעבוד מחוץ לבית, ואלה שכן עשו זאת נחשבות לנשים מפוקפקות, או שנאלצו לא להתחתן. רק נשים מהמעמד הנמוך יצאו לעבוד.

נשות המעמד הבינוני רצו לצאת מהבית, בלי לקבל עליהן את הסטיגמה המפוקפקת. למזלן, היו שם בחוץ המוני נשים מהמעמד הנמוך שממש שוועו לעזרה. אמנם הנשים מהמעמד הנמוך לא ידעו שהן משוועות לעזרה, אבל ידוע שעניים לא מבינים מה טוב בשבילם. רק הבורגנים מבינים מה טוב בשביל העניים.

ובכן, הבורגניות הכריזו שעוני הוא בעיה, ולכן אנשים עניים הם בעיה. כל מה שנשאר לבורגניות היה לייסד ארגונים שיעזרו לעניים. יותר נכון, לייסד ארגונים שיעזרו לבורגניות לעזור לעניים. כך הבורגניות יכלו לקבל משרות נחשבות בארגונים האלה, בתשלום או בהתנדבות, ולקבל הזדמנות לצאת מהבית כדי לעזור לאותן עניות אומללות.

עד 1850, בלונדון היו 279 ארגוני צדקה. בתוך עשור אחד קמו 144 ארגוני צדקה נוספים. מסדר האחיות האנגליקני הראשון נוסד ב-1845, והיו בו מקומות ל-400 נשים. ב-1893 כבר היו בו 7000.

אותן בורגניות שמו את עיניהן על הזונות. הן הרי מסתובבות מחוץ לבית, מרוויחות כסף באופן עצמאי, לא נשואות – כל הדברים שלאישה מהוגנת אסור לעשות.

באנגליה ובצרפת במאה ה-19, אותן נשים בורגניות טובות הקימו מוסדות כליאה לזונות. אותן זונות נאלצו לציית למנהלות המוסדות האלה, ונאסר עליהן לעבוד, לפגוש את חברותיהן, לקלל או לעשות פרצופים כועסים. המטרה הייתה להפוך אותן למשרתות טובות או למצוא להן חתן.

מחקרים חברתיים הראו שנשים בזנות לא רצו עזרה ולא חשבו שהחיים שלהן בעייתיים, אבל ה"מצילות" התעלמו. אחרי הכול, אם לא יהיו להן נשים להציל, הן עלולות להפסיד את עבודתן. 

במאה העשרים השיח השתנה, ותדמית הזונות השתנתה. במקום נשים פרועות ומגעילות שצריך לחנך, הן הפכו לקורבנות שצריך להציל. עכשיו לא נעלו אותן במוסדות, אבל השיטות נשארו דומות, והניסיון של הבורגניות לשלוט בעובדות המין נשאר. הפרויקטים של המצילות גרמו לבידודן של נשים בזנות, יצרו להן תדמית שלילית לחלוטין, ועדיין נכשלו בהשגת המטרה שבשבילה לכאורה הם נוצרו - הפחתת מספר הנשים בזנות. 

סטיגמת הקורבן נשארה עד היום, כמו גם המנגנון של שליטה חברתית בזונות. העזרה הכלכלית אף פעם לא הולכת אליהן ישירות, אלא הולכת תמיד לנשים מבוססות במוסדות ש"ישקמו" את הזונות. כפי שכתבה גם מורגן פייג', אקטיביסטית טרנסית, סופרת ואמנית: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור כישלון מוסרי, שהתיקון שלו כולל חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון וכדומה)."

איך זה עובד בשטח: דיווח של ד"ר אגוסטין מכנס ספרדי בנושא "זנות וסחר בנשים למטרות ניצול מיני"

מארגנת האירוע היא חברה בארגון בינלאומי נגד סחר בבני אדם. פעילות השטח בספרד לא קיבלו הזמנה לכנס, ונאמר להן שלא נשאר מקום בשבילן. חלקן הגיעו אליו בכל זאת, רק בזכות הזמנה של פוליטיקאית מדרג גבוה. כל הפאנליסטיות המקוריות היו פעילות נגד זנות.

הכנס מתקיים באולם גדול בתוך בניין מפואר, סמל לתרבות הגבוהה בעיר. הדוברות הן נשים ידועות במעגל מתנגדות הזנות, ורבות מהן כבר הופיעו יחד במדינות אחרות. אנחנו שומעות שזנות היא עבדות, שהיא אלימות נגד נשים, שהגברים מכריחים נשים לקיים איתם יחסי מין, שסחר וזנות הם אותו דבר, ושהפיתרון היחיד הוא איסור על זנות והענשת המנצלים. במשך שלושה ימים, הרעיונות האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט ללא תגובה מהקהל. "אני מרגישה שאני בפגישה של כת."

פסיכיאטר שמכריז על הנזקים האוניברסאליים של זנות אצל נשים, זוכה לתמיכה מאישה שמנהלת דירה שבה נשים בצרה יכולות לבלות את הלילה; היא מציינת פיגור שכלי בתור תכונה טיפוסית לזונות. במשך שלושה ימים, הולנד מוזכרת פעם אחר פעם בתור שטן, ללא הסבר, ובלי להזמין נציגה הולנדית לדבר.

באחד מרגעי השיא של הכנס, אקדמאית אמריקאית מציגה מיצג של פורנו באינטרנט. כשאתר שנקרא "מחנה אונס" מוצג על המסך הגדול, נשים רבות מהקהל עוזבות את מקומותיהן ומתקדמות במהירות כדי לתפוס מקום טוב לצפייה. ברגע לא נעים אחר, חברה בארגון גדול "נגד סחר" מתארת את הכוח ההרסני של נשים שפועלות למען זכויותיהן של זונות. אחרי הפוגה דרמטית, היא מטעימה: "יכול להיות שהן אפילן נמצאות ממש כאן באולם."

"אני חוששת – יכול להיות שהיא יודעת שאני כאן?"

בהפסקות, יין ומתאבנים מוגשים בחדר אוכל אלגנטי, שמכיל פרחים, ציורים ופרקט מלוטש. בהתחשב בהצגה הבלתי-פוסקת במהלך הכנס של חיי עוני, אומללות ואלימות, התפאורה העשירה היא פוגענית. אני מדברת עם אישה בוליביאנית זועמת, שלא יכולה להאמין למה שהיא רואה.

לחץ פוליטי של הרגע האחרון על המארגנות הוביל להכללה של פרויקטים עירוניים בתוכנית הכנס. ארגון אנטי-איידס, אחרי ששמעו את הטון של שני הימים הקודמים, נסוגים ומוותרים על זכות הדיבור. זה משאיר את נציגת הפרוגרסיביות בתור הנציגה היחידה של זכויות עובדות המין. היא הדוברת האחרונה, ואחת המארגנות לועגת לה ומצטטת אותה בצורה מוטעית. במהלך ההמולה, אישה נואשת מהקהל שואלת האם לא יוכלו לאפשר לזונה כלשהי לדבר. אחת הנציגות של ארגון נשים בינלאומי חוטפת את המיקרופון וצועקת: "אנחנו לא צריכות לדבר עם זונות כדי לדעת מהי זנות".

קונצנזוס נקבע בסוף הכנס, כשהמארגנות מודיעות שהן מכינות מסמך לוועדה האירופאית שיציג את העמדה הספרדית בנושא זנות. אקטיביסטית ידועה למען עובדות מין יוצאת מהחדר בזעם."

ד"ר אגוסטין מספרת שנשות הארגונים האלה נעות מכנס לכנס, מהרצאה להרצאה. הן נהנות מתקציבים ציבוריים שמממנים את הטיסות ואת מלונות חמשת הכוכבים שלהן, בדרכן לכנסים באולמות מרהיבים עם יין משובח. כל אלה יוצרים כוח סימבולי, אבל גם כוח מעשי ופוליטי: הנשים האלה הן מי שמקבלות משרות שאמורות לשפר את מצבן של נשים. הן מי שאחראיות על ההזמנות לכנסים, על מימון פרויקטים ועל מחקרים. אם מישהי אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניהן, הן יכולות פשוט לצנזר אותה על ידי חניקת התקציב. [בארה"ב, למשל, הממשל מעניק תקציבים רק לחוקרים שמצהירים מראש על התנגדות לזנות.]

עמותה אחת לזכויות מהגרים קיבלה תקציב מהלובי הלאומי נגד סחר, לעריכת מחקר על סחר. אולם כשהמחקר לא מצא מספיק מקרים של קורבנות, והשווה עדויות של נשים שמוכרות מין לעדויות של עובדות בענפים אחרים, המממנים החרימו את הפרזנטציה הרשמית של המחקר.

לסיכום, מתוך עבודת גמר לתואר שני של יעל סימונדז-יועז, עבודה מקיפה שמראה איך הארגונים המתנגדים לזנות השתלטו על השיח הציבורי: "התמיכה שמקבלת האידיאולוגיה של תנועת האנטי-סחר ממוסדות המדינה, תורמת לייצור מקורות מימון לארגונים החברים בתנועה זו. סחר בנשים הפך להיות נושא רווחי ביותר עבור קשת רחבה של ארגונים. הממשל האמריקאי העניק 300 מיליון דולר בשנים 2006-2002 לארגונים לא ממשלתיים אמריקאיים ובינלאומיים. סכום של כמליון דולר הוקצה לכל קבוצה המצילה קורבנות. כנסים בנושא סחר בנשים זוכים למימון נאה בכל העולם. המלחמה בסחר בנשים קיבלה אופי של פעילות עסקית המגלגלת כספים רבים: היא הפכה, לדברי רוברט וייצר, ל-Big Business."

החוק להפללת הלקוח בשבדיה: השלכות ותוצאות

ב-1999 חוקקה ממשלת שבדיה חוק ראשוני מסוגו בעולם: החוק להפללת לקוחות זנות. עבודה בזנות הינה חוקית, לעומת זאת מי שמשלמים על מין נידונים לקנס ולעונש מקסימום של שנת מאסר.

החוק לא נחקק במטרה לשפר את מצבן של עובדות המין, אלא במטרה מוצהרת למגר את הזנות. עבודה בזנות אמנם נחשבת חוקית, אך כל מה שסביבה נותר לא חוקי: אסור להשכיר דירה למי שעלולה להיות עובדת מין; נאסר על עובדות מין לעבוד ביחד במקום אחד; המשטרה רשאית לפרוץ לבתיהן של נשים אם היא חושדת שהן מקיימות יחסי מין בתשלום; מהגרות שעובדות בזנות מגורשות מיידית מהמדינה; המשטרה רשאית לערוך חיפוש על גופן וחפציהן של עובדות מין; והרשויות בשבדיה תובעות אותן לפעמים על העלמת מס, למרות העובדה שאין מנגנון שמאפשר להן לשלם מיסים [לפירוט מלא על המודל השבדי: כאן].

האם המסר עבר? האם היקף הזנות הצטמצם? ומה מצבן של עובדות המין בשבדיה כיום? אלה הדברים שאבדוק במאמר זה, שמסתמך על שלושה מקורות: הדו"ח הרשמי של ממשלת שבדיה מ-2010; דו"ח של ד"ר Petra Östergren וד"ר Susanne Dodillet, שתי חוקרות שחקרו את השלכות החוק; ועבודת התואר השני של נעמי לבנקרון הישראלית, שביחד עם ח"כ זהבה גלאון כתבה את הצעת החוק הראשונה להפללת הלקוח בישראל (העבודה שלה מרשימה, מקיפה ואובייקטיבית, ומדברת על נושא הזנות בכלל ועל החוק בשבדיה בפרט. למרבה הצער צריך לשלם עליה או להגיע לאחת הספריות האוניברסיטאיות כדי לקרוא אותה).

עדכון: ממשלת שבדיה פרסמה ב-2015 מחקר עם נתונים אמפיריים על מספר עובדות המין במדינה. הנתונים מאמתים את תוצאות המחקרים הקודמים, ואשלב אותם במאמר.

מספר עובדות המין בשבדיה: לא השתנה בצורה משמעותית מאז החוק. אחרי ירידה בשנים הראשונות, נראה שמספר עובדות המין עלה בהדרגה והיום הוא דומה למצבו לפני החוק. זנות הרחוב פחתה והזנות דרך האינטרנט עלתה [הדו"ח הרשמי, אוסטרגרן, לבנקרון עמ' 147].

המחקר העדכני מספק כמה נתונים ברורים שממחישים את המסקנות:

- מספר הנשים בזנות רחוב בשלוש הערים הגדולות ירד מכ-650 לכ-225.
- מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה מ-304 ל-6965 (העלייה התרחשה בין 2006 ל-2014). המחקר לא כלל צ'טים ורשתות חברתיות. חלק ממודעות הפרסום הן מודעות כפולות של אותן נשים, לכן המספרים לא מייצגים את המספר המדויק של עובדות מין.
- אין אפשרות להעריך את ממדי שאר סוגי הזנות, מאחר שהם ירדו למחתרת.

77% מעובדות המין בשבדיה הן ממוצא זר.

מצבן של עובדות המין: לא לגמרי ברור, מאחר שממשלת שבדיה כאמור לא מתעניינת במצבן ולא ערכה מחקרים בנושא. עם זאת, ממשלת שבדיה מודה בדו"ח הרשמי שלה שעובדות המין מתנגדות לחוק וטוענות שהוא פגע בהן. התגובה הממשלתית? "זה טוב שהחוק פוגע בעובדות המין, מפני שמטרת החוק היא אכן להילחם בזנות."

עובדות המין אכן נפגעו מהחוק, כפי שאפשר לראות במסמך של ד"ר אוסטרגרן ודודילט. הן לא יכולות לפנות למשטרה מחשש שזו תפנה אותן מביתן, ונאלצות לעבוד יותר שעות ולקבל לקוחות מסוכנים יותר. לעומת זאת, לבנקרון מציגה במחקרה תמונת מצב מורכבת יותר, לפיה המשטרה מתרכזת בעיקר בעובדות המין באזור עיר הבירה שטוקהולם, שבה הנראוּת שלהן גדולה יותר, ואילו בשאר חלקי המדינה המשטרה כמעט ואינה מיישמת את החוק.

זכות הסיכום בנושא היא של אן מרטין, ראש היחידה נגד סחר בבני אדם בשבדיה, שאמרה בריאיון: "ברור שיש לחוק השפעות שליליות על נשים בזנות, אבל זה חלק מההשפעה שרצינו שתהיה לו".

מספר צרכני הזנות: הדו"ח הרשמי מציין בגאווה מחקר שמצביע על ירידה באחוז הגברים שמשלמים על מין: מ-13.6% ב-1996 ל-8% ב-2008. אולם הדו"ח נמנע מלציין שאותו מחקר סבל מחוסר היענות של גברים צעירים, שלא הסכימו להשיב לשאלה האם הם עבריינים שצורכים זנות [עמוד 252]. אותו חוסר היענות גרם לעורך המחקר עצמו להצהיר שהנתונים בו אינם מדויקים. למעשה, הוא טוען כיום שאין ראיות שהחוק הביא לירידה בממדי הזנות בשבדיה.

נעמי לבנקרון סבורה אף היא שמספר הצרכנים לא ירד: "לא רק שהלקוחות לא התמעטו, [...] כי אם מיטב אזרחי שבדיה ועובדיה נמנים על מפרי החוק. במובן זה, סכנתו כפולה: יתכן ועצם חקיקתו עודדה גברים נוספים לצרוך זנות, בכך שיצרה איתות כי התופעה קיימת בממדים המצדיקה חקיקה פלילית; וזהותם של העוברים על החוק רמזה לשבדים כי בארזים, ללא ספק, נפלה שלהבת, וכי רשויות האכיפה עצמן, כמו גם בכירים אחרים, אינם מוצאים לנכון לציית לחוק זה, ונענשים בצורה מינורית על הפרתו, תוך שמירת משרתם לרוב. " (עמוד 147.)

גם עורכות המחקר המעודכן קובעות שאין נתונים אמינים בשאלת מספרם של צרכני הזנות, מאחר שגברים מסרבים לענות על סקרים מהסוג הזה. ראוי לציין שעוד לפני החוק, 80% מצרכני הזנות השבדים עשו זאת בחו"ל ולא בשבדיה. 

דעת הקהל: העם השבדי תמך בחוק מאז שנחקק וממשיך לתמוך בו, לפי מחקר שבדק את הנושא. התמיכה אצל נשים נשארה יציבה, בסביבות 80% ב-1999 וב-2008, ו-85% ב-2014. התמיכה של הגברים בחוק נחלשה במידה מסוימת, מ-70% ב-1999 ל-60% ב-2014.

נתון משמעותי שמופיע במחקרים מציין שרוב הנשים בשבדיה תומכות בהפללת עובדות המין עצמן, כלומר חושבות שנשים שעובדות בזנות הן פושעות וצריכות להיעצר. 66% מהנשים חשבו כך ב-2008, ו-59% ב-2014.

בריאות: המדינה נמנעת מחלוקת קונדומים לעובדות המין, בטענה שזה עלול לעודד זנות ולפגוע במדיניות של אפס סובלנות לזנות. אנה סקרהדס, החוקרת הממונה של ממשלת שבדיה לענייני זנות, הסבירה את המדיניות: "אנחנו לא עובדים על צמצום נזקים בשבדיה. זאת לא הדרך שבה השבדים מסתכלים על החוק. אנחנו רואים את החוק בתור איסור על זנות; לא צריכה להיות זנות." ראשת היחידה נגד סחר בבני אדם בשבדיה אמרה על עובדות המין: "אם יש להן כל כך הרבה כסף, שייקנו בעצמן את הקונדומים שלהן". כמו כן, משטרת שבדיה מחרימה קונדומים משומשים לעובדות מין, במטרה להשתמש בהם כראיות בבית המשפט (לבנקרון, עמוד 110).

סיכום: אין ראיות שהחוק להפללת הלקוח שינה את היקף הזנות בשבדיה; יש הסכמה כללית בין הממשלה השבדית לבין הנשים בשבדיה שצריך לפגוע בעובדות המין כדי שיפסיקו לעבוד בזנות; הפללת הלקוח אכן פגעה ככל הנראה בחלק מעובדות המין, אם כי לא ברור בכמה מתוכן.

ראוי לציין שבעקבות תוצאות החוק להפללת הלקוח בשבדיה, נעמי לבנקרון, שהייתה כאמור הכותבת של הצעת חוק דומה בישראל, כותבת באפילוג של מחקרה: "עם התגבשות מסקנותיה של עבודה זו, כחודשיים לפני הגשתה, שלחתי גילוי דעת לכנסת, בו ביקשתי למשוך את הצעת החוק המפליל לקוחות; שכן, למרות שעודני תומכת בעקרונות הניצבים מאחוריה, אני סבורה כי יש להביא קודם לשינוי בעבודת המשטרה מן הסוג המוצע בעבודה זו. עד ליום הגשת עבודה זו לא התקבלה תשובה מן הכנסת, וחברותיה ממשיכות לקדם את החקיקה המפלילה."

זנות בניו זילנד: אי-הפללה (דקרימינליזציה) והשלכותיה

ב-2003 הוחלט בניו-זילנד על דקרימינליזציה של זנות, או בעברית: אי-הפללה. הכוונה היא שהזנות והיבטיה השונים הופכים להיות חוקיים לחלוטין, כולל פתיחת מכוני ליווי, זנות רחוב וכדומה. כמובן, מין ללא הסכמה וזנות קטינים נשארו לא חוקיים, וכך גם קיום יחסי מין בתשלום ללא קונדום.

החוק נחקק ביוזמת ארגון עובדות המין הניו-זילנדי, NZPC, והתחשב בעיקר בביטחונן וברצונותיהן של עובדות המין עצמן. שלוש מהן אף היו חברות בוועדה הממשלתית לבחינת החוק. זאת בניגוד לחוקים בשאר רחבי העולם, שמשקפים את רצון הממסד ומתעלמים מעובדות המין, בין אם מדובר במיסוד ובין אם בהפללה. תוצאות החוק הניו-זילנדי מעודדות עד כדי כך, שארגון אמנסטי אינטרנשיונל הצהיר על אי-הפללה בתור המדיניות המועדפת בנושא הזנות.

אציין להלן את ההשלכות של החוק בניו-זילנד, על סמך שלושה מחקרים שנערכו במדינה:

2007: מחקר של אוניברסיטת OTAGO, בהשתתפות 772 עובדות מין.
2008: מחקר של הוועדה הממשלתית, שמבוסס בחלקו על הדו"ח של OTAGO.

2010: עבודת הדוקטורט של ג'יליאן אָבֶּל, שהייתה החוקרת הראשית במחקר של אוניברסיטת OTAGO, ומרחיבה אותו בעבודתה.

- מספר הנשים בזנות נשאר דומה למספרן לפני החוק. עובדות מין רבות עברו לעבוד באופן עצמאי.

- לא התגלו מקרים של סחר בנשים מאז החוק החדש.

- רק 1.3% מעובדות המין הן מתחת לגיל 18.

- 57% מעובדות המין אמרו שיחס המשטרה אליהן השתפר מאז החוק. רובן אמרו שיחסיהן עם המשטרה טובים.

- 65% מעובדות המין אמרו שבזכות החוק החדש הן יכולות לסרב ללקוחות. 70% מהן סירבו לקבל לקוח בשנה האחרונה (עם זאת, יש לציין ש-35% עדיין הרגישו צורך לקבל לקוח כלשהו שלא רצו לקבל בשנה האחרונה).

- 10% הותקפו פיסית על-ידי לקוחות, לעומת בין 60% ל-90% במדינות שבהן הזנות אינה חוקית.

- 96% אמרו שיש להן יותר זכויות חוקיות מאז האי-הפללה.

- מחקר ניו-זילנדי אחר, בהשתתפות 28 נשים שעבדו בזנות רחוב, גילה שיחסיהן עם המשטרה השתפרו. הן מרגישות מוגנות יותר, מדווחות יותר למשטרה על פשעים, והמשטרה מטפלת בתלונותיהן טוב יותר לעומת מדינות שבהן הזנות אינה חוקית.

לא במפתיע, עובדות המין בניו-זילנד משבחות את החוק החדש ומרוצות ממנו, נציג האו"ם הגדיר את ניו-זילנד כמקום הטוב והבטוח ביותר עבור עובדות מין, וארגון UNAIDS המליץ למדינות השכנות לאמץ את האי-הפללה.

מעבר לנתונים על מצב עובדות המין בעקבות החוק, במחקרה של ד"ר אָבֶּל ישנם נתונים מעניינים נוספים, שמפריכים דעות קדומות בנוגע לעובדות המין:

-  86% מעובדי המין הן נשים, 9% גברים, ו-5% טרנסג'נדרים. הגיל החציוני הוא 29.

- 18% מעובדות המין התחילו לעבוד לפני גיל 18.

- ל-38% מעובדות המין יש השכלה על-תיכונית.

- 96% השתמשו תמיד בקונדומים ליחסי מין וגינאליים. 78% השתמשו בהם גם למין אוראלי.

- 39% מעובדות המין אמרו שהן נהנות מהמין עם רוב לקוחותיהן.

- הסיבות לכניסה לעבודת מין: 

93% מציינות כמובן את העניין הכספי, ו-73% משתמשות בכסף כדי לשלם את הוצאות הבית. עם זאת, 61% משתמשות ברווחים גם בשביל חיי חברה, יציאות ומותרות, 60% חוסכות חלק מהרווחים, ו-24% משתמשות בהם גם כדי לממן את לימודיהן. 30% אומרות שהן עובדות בזנות כי אין להן אפשרות פרנסה אחרת. 33% משתמשות ברווחים גם כדי לצרוך אלכוהול או סמים.

23.5% מעובדות המין אומרות שהן מרוצות מהעבודה ולא רוצות לעבוד בעבודה אחרת; 51% אומרות שזאת פשוט העבודה שלהן, ואין להן סיבה להפסיק; רק 24% נשארות לעבוד בזנות כי אין להן אפשרות אחרת.

הנתונים על עובדות המין בניו-זילנד לא מראים כמובן שמצבן נפלא. הן עדיין סובלות מאלימות של לקוחות מסוימים, ובעיקר מהסטיגמה על עבודת מין. אולם הנתונים מדברים בעד עצמם: עובדות מין אינן קורבנות שלא יכולות לדבר בשם עצמן. הן בנות אדם, שיודעות טוב יותר מכולם מה טוב בשבילן. ברגע שמקשיבים להן ומחוקקים חוקים שנועדו לתמוך בהן, המצב של רובן משתפר בצורה משמעותית.

סיכום ספר: Playing the Whore / מליסה גרנט

מליסה גרנט היא עובדת מין לשעבר, ואולי הדוברת הבולטת ביותר למען זכויות עובדות מין בהווה. ספרה, Playing the Whore, הוא אחד הספרים החשובים ביותר עבור כל מי שרוצה ללמוד על עבודת מין. היא כותבת בו לא רק על עבודת המין עצמה, אלא גם על היחס של המשטרה וארגוני "ההצלה", שלכאורה אמורים לעזור לעובדות המין, ולמעשה פוגעים בהן. אביא כאן את עיקרי דבריה של גרנט, תוך המלצה לקרוא את הספר כולו.

בסיכום הספר אשתמש ברוב המקרים במונח "זונות" במקום "עובדות מין", מאחר שגרנט עצמה מנסה לנכס לעצמה מחדש את המילה "זונה" (Whore), בלי הסטיגמה הנלווית לה.

לגרנט יש ביקורת רבה על המשטרה ויחסה לזונות, והיא מביאה נתונים שיתמכו בביקורתה. בניו-יורק, 30% מזונות הרחוב סבלו מאלימות השוטרים. 14% מעובדות המין בבתים פרטיים סבלו מאלימות משטרתית, ו-16% מהן נוצלו מינית על-ידי השוטרים.

בסקר שנערך בקרב עובדות מין במערב בנגל, נמסרו 48,000 דיווחים על ניצול ואלימות משטרתית, לעומת 4000 דיווחים בלבד על אלימות של הלקוחות. ביוון, בתקופת המשבר הכלכלי, המשטרה פשטה על מכוני ליווי, הכריחה את עובדות המין לעבור בדיקות איידס, צילמה את העובדות ומסרה את תמונותיהן לתקשורת. בסין עשו בשנים האחרונות "מצעדי בושה" לנשים בזנות, ושלחו אותן למחנות חינוך מחדש.

ידוע לכול שעובדות המין סובלות מיחסם של השוטרים כלפיהם, אבל השוטרים הם נציגי הממסד, אותו ממסד שמתנגדות הזנות משתפות איתו פעולה כדי לפגוע בעובדות המין. הממסד והארגונים נגד זנות הם הגורמים שמשסים את השוטרים בעובדות המין. גרנט מנסה להסביר את התופעה ואת יחסם העוין של נשים וגברים כלפי זונות. 

לטענתה של גרנט, המטרה של "המצילים" היא לקדם את המודעות ל"נושא", ובכך לקדם את עצמם. קידום המודעות לא באמת עוזר לעובדות המין: הדיון של "המצילים" הוא לא "איך נשפר את חייהן של עובדות המין". הדיון הוא "איך נמשיך לחשוב ולדבר על החיים של עובדות המין, להמשיך בדיון על זנות ולא משנה כמה מעט עובדות מין משתתפות בו".

הפמיניסטית האנרכיסטית אמה גולדמן אמרה כבר ב-1910: "היסטריית הזנות תיצור כמה תפקידים פוליטיים כבדים – עלוקות שיציקו לעולם במדי מפקחים, חוקרים, בלשים וכך הלאה". הכסף שעובדות המין יפסידו הוא הרווח שלהם.

בכנסים על זנוּת יש רוב מוחלט של נשים לבנות ומבוססות, ולגרנט יש ניסיון אישי בנושא. אפשר רק לנחש איך עובדות מין ירגישו שם, כשכולן מתייחסות אליהן כקורבנות, גם אם הן נשים עצמאיות וחזקות כמו גרנט עצמה. היא מסבירה שכאשר עובדות מין "ניצָלות" על-ידי מתנגדי הזנות, הן עוברות סדנת חינוך, מוחזרות לתפקיד הנכון של נשים טובות. אותם מתנגדי זנות שמנצלים את עובדות המין ו"מצילים" אותן, מקבלים כסף עבור הפרויקטים של ההצלה, מקבלים כסף עבור העבודה שהם מספקים להן. מתנגדי הזנות זקוקים לעובדות המין כדי שיוכלו להמשיך בפרויקטים שלהם.

גרנט תוקפת את מתנגדי הזנות, שטוענים שהזנות לא נגרמת בגלל הרצון של עובדות המין בדיור, ביטוח בריאות, חינוך, חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר; לטענתם, הזנות נגרמת רק בגלל התשוקה הגברית לנצל נשים בזנות. מבחינתם, מיגור הזנות הוא פרוייקט חברתי שצריך להפיק אפשרויות אחרות לגברים – כמו למשל כלא, אבל לא אפשרויות אחרות לנשים, כמו למשל עבודה טובה יותר. כך הנשים שמתנגדות לזנות יכולות להעמיד פנים שהבעיה היא הגברים ולא עוני וחוסר שוויון גזעי, כאילו הבעיה לא קשורה אליהן, כאילו הן לא מרוויחות ממנה.

עובדות מין, מסבירה גרנט, נאשמות תחילה בתרומה להחפצה של הנשים בכך שהן מוחפצות בעצמן, ואז, בגלל העבודה שלהן, בהחפצה של כל הנשים, ועוד בשביל רווח. כאילו אם נשים משתתפות באקסהיביציוניזם מיני, הן אף פעם לא עושות את זה מתוך הפנטזיות של עצמן, אלא משחקות לידי הגברים, מגבירות את הדרישה לסוג כזה של "לזייף את זה", מעלות את הדרישה לזונות ובאותו זמן הופכות אותן למיותרות בכך שהן דוחפות את כל הנשים לזנות. ההרס של אישה אחת הוא ההרס של כל הנשים.

גרנט מדגישה שיש הבדל בין ייצוג של מין לבין מין. יש הבדל בין לעבוד בעבודת מין לבין מין. נשים עובדות בעבודת מין, וזאת העבודה שלהן – לא החיים שלהן. מתנגדי הסקסואליזציה חוששים שאם אנשים יראו נשים מוחפצות, זה יהפוך נשים לפחות מנשים אמיתיות – זה יהפוך אותן לזונות.

כתוצאה מכך, אם אישה אומרת שהיא רוצה לעבוד בעבודת מין, מתנגדות הזנות מתעלמות ממנה – היא לא אישה אמיתית מבחינתן. הזונות הרי נהפכו לחפצים. מתנגדות הזנות אומרות לזונות שהן לא אשמות, כי מתנגדות הזנות לא מחשיבות את עבודתן, ומעדיפות להאשים את הגברים והלקוחות. המטרה של חיסול רצון הגברים לסקס בתשלום, אומרות מתנגדות הזנות, היא לשקם את אישיותן של הזונות. כלומר, צריך לתקן את מי שהן כבר לא נשים. הן לא כמו שאר הנשים, שאולי מוחפצות אבל עדיין מסוגלות לדבר באופן עצמאי.

האמת היא שגרנט ועובדות מין אחרות יודעות שהן מוחפצות, גם בתור נשים וגם בתור עובדות מין, על-ידי גברים שבוחנים כל סנטימטר בגופן. הן יודעות שהן משמשות גם אובייקט לפנטזיות של נשים, בתור הילדות הרעות שצריך לפחוד ולהתרחק מהן, ואז להציל אותן. זאת לא פחות החפצה כשאותן נשים מדברות על עובדות מין כמושפלות, קורבנות, חפצים, אובייקט לשיעורים, והופכות את כל העצמי שלהן לבלתי נראה. היכולת שלהן ליחסים חברתיים מבוטלת, והחיים שלהן נחשבים כאלה שסובבים סביב מה שאחרים קוראים לו הזמינות המינית שלהן, והן קוראות לו עבודה.

עבודת מין, לפי הספר, אינה פשוט מין. זאת הופעה, זה לשחק תפקיד, להדגים מיומנות, לפתח אמפתיה בתוך גבולות מקצועיים. כל התכונות האלה מזוהות בקלות וזוכות לכבוד כשמדובר באחיות, תרפיסטיות או מטפלות. לעמוד על כך שעבודת מין היא עבודה משמעו לאשר שיש הבדל בין צורה מינית של עבודה לבין המיניות עצמה.

המתנגדות לזנות תוקפות עובדות מין שרואות כך את עבודתן. אנדראה דבורקין משווה בין זנות לבין אונס קבוצתי. גרנט תוהה, אם זה אונס, למה צריך לשלם עליו? כשמתנגדות לזנות טוענות שכל עבודת מין היא אונס, הן לא רק מתעלמות מהעבודה של עובדות המין, הן גם מתרצות את מקרי האונס האמיתיים של עובדות מין, כי זונות הרי לא מסוגלות להסכים בכל מקרה, אז האונס הנוסף הוא בלתי נמנע.

אם לעובדות מין אין יכולת להסכים, איך אפשר להסביר את העובדה שהן מנהלות משא ומתן עם הלקוחות? ("אם תרצה שגם אוריד חולצה, תצטרך לשלם עוד. אם תרצה מסאג', תשלם יותר. אם תרצה להישאר עוד חצי שעה, תשלם יותר.")

הנוכחות של כסף לא מסירה את היכולת של אדם להביע הסכמה. אם אונס אינו סתם מין רע, אז גם מין רע – אפילו בעבודה – אינו אונס.

גרנט מזכירה בספר שני מיתוסים סותרים, זה של "הזונה השמחה" וזה של "הקורבן", ומסבירה את הגורמים להם. בגלל הסטיגמה הציבורית, עובדות מין חייבות להוכיח שהן "לא כאלה". הן לא כמו הנשים האחרות האלה, יהיו מי שיהיו. לכן עובדות המין שמוכנות להיחשף משתדלות לא להיתפס כמו "זונות". הן יכולות רק לדבר על כמה שהן קורבנות, או לחלופין על כמה שעבודת המין הייתה מעצימה. לא פלא שנוצר המיתוס של "הזונה השמחה": האנשים שמשוכנעים שזונות הן אומללות הם דווקא אלה שבגללם המיתוס נשמר, מאחר שזונות חייבות להגיד כמה עבודת המין נפלאה כדי שלא יבואו "להציל" אותן.

קיטי קאר, עובדת מין אחרת, מצוטטת בספר באותו נושא: "אנשים צריכים להבין שמי שצועקים שעבודת מין היא מעצימה, מגיבים ישירות ל'זנותופוביה'. זה לא אומר שהעבודה שלנו קשורה למין ולא לכסף. זה אומר שאתם לא משאירים לנו מרחב ליחסים מסובכים עם העבודה שלנו, או כל פרדיגמה אחרת. עבודת מין אכן יכולה להיות מעצימה. אבל זה לא העניין. כסף הוא העניין!"

הספר המצוין של גרנט מוכיח עד כמה חשוב להקשיב לעובדות המין עצמן, ועד כמה זוויות הראייה שלהן שונה מזאת של אלה שמתיימרות להציל אותן. או במילותיה הנבונות של גרנט עצמה: "אם האישה היא ה'אחר', הזונה היא האחר של האחר."