מחקר חדש: זנות סטודנטים בבריטניה

כולם אוהבים את "מיתוס הסטודנטית המאושרת". מבחינת חובבי הזנות, הוא מוכיח שאין בעיה עם זנות. מבחינת מתנגדי הזנות, הוא מיתוס שנוח לנפץ. מכון תודעה, למשל, כותב: "בשטח אין נתקלים בסטודנטיות רבות, אם כי יש כאלה שנרשמות לקורס כזה או אחר אך מסיימות לימודים לעיתים רחוקות מאוד."

האמת נמצאת באמצע, כמו שאומרת אחת הנשים במחקר שבמוקד רשומה זאת:

"אני לא אוהבת שאנשים מתארים עובדי מין כאילו הם יודעים את האמת עליהם. אין 'אמת'... האמת של כל אחד היא שונה. אתם יכולים לחפור ולחפור כמה שאתם רוצים, אבל בסופו של דבר תמצאו חבורה של אנשים עם סיפורים שונים ודרכים שונות שבהם הם תופסים את הסיפורים האלה. חלק אוהבים את זה, חלק לא, חלק לא בטוחים, חלק עושים את זה בשביל סמים, חלק כי הם צריכים את הכסף, חלק עושים את זה כי הם נהנים מזה, לפעמים זה שילוב של כל הדברים האלה ואחרים. חלק עובדים בכפייה, חלק בוחרים בזה, חלק מתחילים לעבוד בכפיה ואחר כך בוחרים בזה. חלק שונאים את זה, חלק מרגישים מועצמים, חלק מרפרפים בין שתי התחושות... הייתי יכולה להמשיך עוד ועוד."

מן הסתם, רוב עובדות המין אינן סטודנטיות, בדיוק כמו שרוב עובדות המין הן לאו דווקא מלצריות, ספורטאיות או קלדניות. אולם הטענה של הלובי נגד זנות, כאילו אין כמעט סטודנטיות שעוסקות בזנות ומשלימות את לימודיהן, היא מיתוס בפני עצמו. בבריטניה, שבה יעסוק פוסט זה, 14% מעובדות המין התחילו לעבוד בזנות כדי לממן את לימודיהן. 30% מעובדות המין סיימו לימודים אקדמיים, ו-23% סיימו לימודי מקצוע.  במדינות אחרות שבהן הזנות חוקית, קרוב ל-40% סיימו לימודים אקדמיים.

כמובן, חוסר השכלה לא הופך עובדת מין לנחותה, בדיוק כמו שהשכלה לא הופכת עובדות מין בהכרח למאושרות. אז מה באמת מצבן של סטודנטיות שעוסקות בזנות? זה בדיוק מה שבדק מחקר חדש בבריטניה. המחקר נמשך שלוש שנים בהובלת אוניברסיטת סוונסי הוולשית, בהשתתפות 6,773 סטודנטים וסטודנטיות בכל רחבי בריטניה. 

המחקר מצא ש-4.8% מהסטודנטים עבדו בתעשיית המין: 5% מהגברים ו-3.4% מהנשים (1.3% מהנשים עבדו בזנות ישירה, והשאר בפורנו, מצלמות אינטרנט, ריקודים אירוטיים וכדומה). 22% אמרו שהם שקלו לעבוד בתעשיית המין: 18.5% מהגברים ו-23.6% מהנשים (9% מהנשים שקלו לעבוד בזנות ישירה, 20% בזנות לא ישירה).

ולמה הם עשו את זה? לא, לא בגלל טראומות ילדות:

63.5% כדי לממן את אורח חייהם.

59% חשבו שזה יהיה מהנה.

57% כדי לממן את הלימודים האקדמיים.

56% בזכות השעות שהתאימו ללימודים.

56% בשביל לממן הוצאות בסיסיות.

54% מתוך סקרנות.

45% כדי לא להיכנס לחובות.

44% מתוך רצון לעבוד בתעשיית המין.

43.5% למען הנאה מינית.

39% כדי לצמצם את החובות על הלימודים.

14.3% הרגישו שנאלצו לעבוד בזנות.

רוב העובדים בתעשיית המין העדיפו זאת על-פני עבודות אחרות, "מפני שהרוויחו יותר משכר מינימום והשעות היו גמישות" (54%  מהם עובדים בזנות פחות מחמש שעות בשבוע). חלקם אפילו נהנים מזה. מה היתרונות שהם מוצאים בזנות?

83% ציינו את הכסף הטוב.

77% שעות גמישות.

46% הנאה מינית.

39% לקוחות טובים.

38% תנאי עבודה טובים.

37% חופש מרגולציות.

16% יחסים עם עמיתים לעבודה.

חלקם, כאמור, לא נהנים מזה. מה החסרונות שהם מציינים?

51% ציינו את הצורך בשמירה על חשאיות.

50% חוסר יציבות ברווחים.

50% לקוחות לא נעימים.

36% פחד מאלימות (48.5% בזנות ישירה).

35% שיפוט שלילי מצד מכרים.

25% שינו את יחסם למין (34% בזנות ישירה).

25% ניצול מיני.

22% חוסר זכויות עובדים.

22% השפעה שלילית על ההערכה העצמית.

21% תחרות עם עובדי מין אחרים.

למרות החסרונות, רוב הסטודנטים הרגישו בטוחים רוב הזמן בעבודה:

41% תמיד הרגישו בטוחים.

34.5% הרגישו בטוחים לעיתים קרובות מאוד.

16.6% הרגישו בטוחים רק לפעמים.

5.2% לעיתים רחוקות.

2.6% אף פעם.

  

מעבר לנתונים המעניינים, המחקר של אוניברסיטת סוונסי הוא דוגמא לניהול נכון של מחקר בקהילה. החוקרות לא התייחסו למשתתפים כאל נתונים בלבד. הן סיפקו להם שירותי בריאות וחינוך מיני, העניקו לסטודנטיות שעבדו בתעשיית המין את ההזדמנות להשתתף בניהול המחקר, ודיברו עם המרצים ורשויות האוניברסיטאות על היחס הנכון לסטודנטים שעובדים בזנות. בזכות פעולותיהן, 86% מהסטודנטים אמרו בסיום המחקר שהם מודעים יותר לסטיגמה נגד עובדות מין, ו-90% אמרו שיש יותר סיכוי שהם ייאבקו בסטיגמה הזאת.

אסיים עם הציטוט היפה שפותח את המחקר, של סטודנטית שיוצאת נגד הסטיגמה והיחס של אנשים לעובדות המין:

"ברגע שאת נעשית זונה, שום דבר אחר לא באמת משנה מבחינת החברה. זה לא משנה שאני סטודנטית. זה לא משנה שאני מתנדבת כל שבוע. זה לא משנה שהסיבה היחידה שאני עובדת בזנות היא מימון הלימודים שלי, כדי שבתוך כמה שנים אני אהיה מוסמכת לעזור לך כשאת צריכה עזרה. מה שלמדתי להבין זה שברגע שאת זונה, את רק זה – זונה. אנשים לא מבינים את כמות הכישורים האחרים הדרושים כדי 'להיות רק זונה'. היו גברים שבכו אצלי בהיסטריה בגלל בעיות בחייהם, היה אצלי גבר שדיבר על הבושה שבהסרת אחד האשכים שלו בגלל סרטן. היו אצלי אינספור גברים שסיימו את השיחה ב'אף פעם לא סיפרתי על זה לאף אחד'. למעשה, להיות זונה זה הרבה יותר מסתם לשכב עם מישהו. אני לא רק זונה. אני הולי. אני סטודנטית. אני אוהבת לאפות, להתנדב, לרוץ ולעשות את כל הדברים היומיומיים שאנשים עם עבודות רגילות עושים." 

"פשיטה או חילוץ": ההשלכות של חוקים נגד סחר בנשים בתאילנד

"במשך ימים ארוכים אנחנו מטפסות על הרים, חוצות נהרות, מפלסות דרך ביער עבות. אנו הולכות בדרכן של נשים אחרות, בשבילים מתפתלים של אבק או בוץ, תלוי בעונה.

על גבי תלויים תיק הבגדים שלי וכל התקוות של משפחתי. אני נושאת אותם בגאווה; הם צרור יקר ערך, לא מעמסה. בכל הקשור לגבול, ברוב שטחו הוא אינו קיים. אין קו מצויר במעבה היער. אין קו בנהר הגועש. אני פשוט מניחה את רגלי היכן שאלפי נשים אחרות כבר דרכו לפניי. הצעד שלי נרגש, מותש, מלא תקווה, מפוחד ומתריס. זה העולם של סבתותיי ושל סבתותיהן. בהמשך נמצא עולמן של אחיותיי שהלכו לפניי, לבנות את החלומות שמשאירים את משפחותינו בחיים. הצעד הזה הוא בורמה. הצעד הזה הוא תאילנד. זהו הגבול.

אם זה היה סיפור של גבר שיוצא לחפש הרפתקאות ולהרוג דרקון, במטרה לעשות את משפחתו עשירה ובטוחה, הוא היה גיבור. אבל אני אינני גבר. אני אישה, ולכן הסיפור משתנה. אני לא יכולה להיות המפרנסת של משפחתי. אני לא יכולה לצאת להרפתקה. אני לא אמיצה ורבת תעוזה. אני לא חזקה ורבת תושייה. במקום זה קוראים לי לא חוקית, מפיצת מחלות, זונה, פושעת או קורבן סחר.

[...]

אחרי מבצע 'פשיטה או חילוץ' אנחנו נמשיך ללכת באותה דרך, נתקלות באותן סכנות באותם מעברי גבול. בדיוק כמו הנשים שנלחמות על הזכות לקבל חינוך, להצביע, להשתתף בפוליטיקה, להיות עצמאיות, לעבוד, לאהוב ולחיות בביטחון. אנחנו לא נישאר בכלוב שהחברה הועידה לנו, אנחנו נעז להמשיך לחצות את הגבולות."

ב-2008 ממשלת תאילנד הודיעה על מבצע נגד סחר בבני אדם. במסגרת המבצע, המשטרה ערכה פשיטות על מקומות עבודתן של עובדות המין. העובדות המקומיות שנתפסו נאלצו להיכנס למוסדות חינוך מחדש. המהגרות גורשו מהמדינה. קרן Empower החליטה לבדוק את השלכות המבצע על זכויות האדם של עובדות המין.

קרן  Empower הוקמה ב-1984 על-ידי קבוצה של עובדות מין ואקטיביסטיות בפטפונג, בנגקוק. הקרן מקדמת את זכויות האזרח של עובדות מין, ומספקת להן מרחב שהן הבעלים שלו, שהן שייכות אליו, שהן יכולות להתארגן בו ולממש את זכותן לחינוך, לבריאות ולגישה לפוליטיקה ולמערכת הצדק. יותר מ-50,000 עובדות מין היו חלק מהארגון ב-27 השנים מאז הקמתו ועד כתיבת המחקר. מרכזי הארגון משרתים יותר מ-20,000 עובדות מין באופן קבוע. כל מרכז מנוהל על-ידי עובדות המין עצמן.

המחקר נערך בהשתתפות נשים בלבד, מאחר שהפשיטות "נגד סחר" לא כללו פשיטות על גברים, טרנסים וטרנסיות. כצפוי במחקר לא-אקדמי, אין בו הרבה נתונים אמפיריים. זהו מחקר איכותני שמספר את סיפורן של עובדות המין כמו שהן רואות אותו, ובכך חשיבותו.

עובדת מין בשם Wi מסכמת היטב את גישת המחקר: "אנחנו יודעות שהרבה אנשים רוצים לספור אותנו, אבל אנחנו לא מבינות למה. הם סופרים נשים עובדות אחרות? כמה נשים בתאילנד מוכרות נודלס? האם לספור אותנו יעזור לנו להיות קרובות יותר להגשמת חלומותינו? אחרי הספירה, האם החיים שלנו טובים יותר או רעים יותר?"

אפתח דווקא במסקנה של המחקר: "הגענו לנקודה בהיסטוריה, שבה יש בתעשיית המין התאילנדית יותר נשים שנפגעות מהפרקטיקות נגד סחר, מאשר נשים שמנוצלות על-ידי סוחרי נשים". עכשיו, בואו נדבר על הפרקטיקות האלה.

החוק נגד סחר וזנות מקנה למשטרה יד חופשית לערוך פשיטות בכל שעה ללא צו חיפוש, וכך היא יכולה להטריד ולהפחיד את עובדות המין. במהלך הפשיטות האלה, המשטרה מצלמת ומספקת לתקשורת תמונות של הפשיטה ושל הנשים. היא עורכת לעובדות המין העצורות בדיקות כפויות למחלות מין.

עובדות מין מהגרות מחוייבות להעיד בבית המשפט. המשטרה יכולה להחזיק אותן במעצר או במקלט לנשים, בניגוד לרצונן, במשך שבועות או חודשים עד מועד המשפט. אין להן זכות לעורך דין, ולפעמים מונעים מהן קשר עם העולם החיצון. במקלטים לנשים הן מחויבות להשתתף בפעילויות. חלקן עובדות בכפייה בתפירה או במלאכת יד, ללא שכר על עבודתן. 

זנות אינה חוקית בתאילנד, לכן עובדות המין לא זוכות להגנה מול החוק. התוצאה היא שהן לא יכולות להתלונן במשטרה על אלימות נגדן. המשטרה עורכת עליהן פשיטות, עוצרת אותן ומפרסמת את תמונותיהן בתקשורת. בכל שנה נעצרות בין 30,000 ל-40,000 עובדות מין בתאילנד, רק כ-65 מתוכן קטינות. עובדות המין העצורות נשלחות ל"מרכזי שיקום", כלומר מרכזים לחינוך מחדש. במרכזי השיקום מענישים נשים וילדות שלא מתנהגות יפה, על-ידי מניעת ממתקים או מפגשים עם משפחותיהן. ילדות מתחת לגיל 18 לא מורשות לעזוב את המתחם עד שיגיעו לגיל 18, לכאורה כדי להגן עליהן.

הרשויות מעולם לא התייעצו עם עובדות המין על השלכות החוקים נגד סחר בנשים. לעומת זאת, בעקבות הצווים החדשים קמו ארגונים רבים שמקבלים כסף עבור "מלחמה נגד סחר בנשים". ארגונים אלה אינם נמצאים בקשר עם עובדות המין, ומסיטים תקציבים מארגונים ותיקים ומבוססים שפעלו במשך שנים רבות למען עובדות המין. "הארגונים החדשים מוצאים את עצמם במצב ביזארי, שבמסגרתו הם מבצעים פעולות של אלימות והפרת זכויות אדם נגד הנשים והנערות שהם לכאורה מצילים."

כמובן, כל הפעולות האלה היו יכולות להשתלם אם הן באמת היו מצילות נשים שנכפה עליהן לעבוד בזנות. אולם זה אינו המצב. רוב עובדות המין בתאילנד הן בגירות שעובדות בזנות מרצונן. עובדות מין עירוניות שולחות יותר משלוש מאות מיליון דולר בשנה למשפחותיהן הכפריות. עובדות מין מהגרות שולחות בין 15% ל-25% מהכנסתן למשפחותיהן. מהגרת שעובדת בזנות מרוויחה בממוצע פי 15 ממהגרת שעובדת בעבודות אחרות. הן צריכות את הכסף, אך ממשלת תאילנד, בעידוד ממשלת ארה"ב, מעדיפה לגרש אותן או לעצור אותן. כל ארגון בינלאומי שרוצה לקבל תמיכה אמריקאית במניעת איידס, חייב לחתום על הצהרה לפיה הוא מתנגד באופן פעיל לכל סוג של הפיכת הזנות לחוקית (כלומר, גם לאי-הפללה של עובדות המין עצמן). 

הסובלות העיקריות מהמדיניות הזו הן עובדות המין המהגרות. Muay, עובדת מין בורמזית, אמרה לחוקרות: "לא משנה מה מחכה לנו בתאילנד, זה בכל מקרה יהיה טוב יותר מהמצב בבית. אין שם כלום בשבילנו, כלום." רוב המהגרות הן בורמזיות. לא מפני שהן מחפשות חיים קלים, אלא בגלל הדיקטטורה הצבאית במדינתן, דיכוי המיעוטים וחוסר היכולת להתפרנס [אפשר לקוות שאחרי הבחירות הדמוקרטיות שנערכו לאחרונה בבורמה, מצבן ישתפר]. החוקים נגד ההגירה הופכים אותן לתלויות ב"מתווכים". ועדיין, המבריחים האלה עדיפים בעיניהן על הארגונים נגד סחר, שמגרשים אותן בחזרה למדינות שמהן ברחו. 

על סיפורי הפשיטות האכזריות של המשטרה תוכלו לקרוא כאן. לא סיכמתי אותם כי הם מדכאים מדי (ולא הצלחתי לעמוד בקריאה שלהם). אבל המהגרות לא מתכוונות להיכנע לממסד:

"במשך אלפי שנים יכולנו לנוע בחופשיות בין מדינות. אנחנו מגדלות אותם יבולים, לובשות אותם בגדים ועורכות פסטיבלים דומים. הנהר שלכן הופך לנהר שלי; כשיורד גשם על גג ביתי, בקרוב יירד גשם על גג ביתכן; נהגנו לבקר את שכנינו בזמנים של מחסור או של חגיגות, לפעמים בשביל להילחם ולפעמים בשביל לאהוב. רק במאה השנים האחרונות התנועה הטבעית של בני אדם נאלצה להיאבק במכשולים מלאכותיים של גבולות, דרכונים, חוקי הגירה ואכיפת חוק. גבולות מעשה ידי-אדם אלה הם במקרים רבים קשים יותר למעבר מהג'ונגלים, הנהרות וההרים שאנחנו חוצות בדרך לחיים טובים יותר."

נוער להטב"קי בניו-יורק: תמונת מצב

רוב המחקרים שסיכמתי כאן התרכזו בזנות חוקית. הפעם מדובר במחקר עם אופי שונה לחלוטין: זנות של בני נוער, רובם קטינים וקטינות, במקום שבו הזנות אינה חוקית. כלומר, מדובר בנערים ונערות שנמצאים במצב קשה מלכתחילה, ואם זה לא מספיק, המשטרה עוד עוצרת אותם באשמת זנות. התוצאות בהתאם.

המחקר החל ב-2011 ונמשך שלוש שנים, בהשתתפות 283 בני ובנות נוער להטב"קים בבגילאי 21-13, שעסקו בזנות הישרדותית בניו-יורק. הגיל הממוצע היה 19.5. החוקרות הגדירו את המשתתפים כך:

 lesbian, gay, bisexual, transgender, and queer or questioning (LGBTQ) youth; young men who have sex with men (YMSM); and young women who have sex with women - YWSW

44% מהמשתתפים היו זכרים, 36% נקבות, 11% טרנסיות, 3% טרנסים.

הפער הגזעי בארה"ב בא לידי ביטוי ברור במוצאם של המשתתפים. רק 5% היו לבנים, לעומת. 37% שחורים, 22% לטינים ו-30% מעורבים.

48% מהמשתתפים חיו בבתי מחסה, ו-10% חסרי בית. לא סתם עבודתם בזנות נקראת במחקר Survival Sex. 

כזכור, המשתתפים במחקר היו בני 21-13, וגיל הכניסה הממוצע שלהם לזנות היה 17. עם זאת, בניגוד למיתוסים, רק 6% התחילו לעבוד בזנות בגלל ניצול של צד שלישי. הרוב המוחלט התחילו לעבוד בזנות בגלל צורך בכסף, אוכל או מחסה.

המשתתפים קיבלו בין 11 ל-18 לקוחות בשבוע, כלומר כשני לקוחות בממוצע ביום. רובם הדגישו שהם יכולים לסרב ללקוחות, ושהם בוחרים לקוחות לפי כסף, גזע ומצב משפחתי. 66% מתוכם קובעים בעצמם את המחיר, לעומת 18% שאצלם הלקוחות קובעים את המחיר. הרווח הממוצע הוא בין 356 ל-734 דולר ליום.

54% מהמשתתפים במחקר מוציאים את הרווחים בעדיפות ראשונה על אוכל. 36% על בגדים.

18% מוציאים חלק מהרווחים על מריחואנה, 13% על סיגריות. שוב, אפשר לראות שהבעיה של מי שעוסקים בזנות אינה סרסורים או התמכרות לסמים, אלא עוני. בעיה נוספת היא המשטרה, שעצרה 70% מהמשתתפים במחקר לפחות פעם אחת. יתרה מכך, אם צעירה שעובדת בזנות עוזרת לחברתה לעבודה לפגוש לקוח, היא תיחשב לסרסורית ותישפט בהתאם.

23% מהמשתתפים במחקר נקלעו לעימותים פיזיים, ו-23% לעימותים מילוליים. ב-69% מהמקרים העימות היה עם לקוחות, ובשאר המקרים עם גורמים אחרים. כלומר, בערך 80% מעובדות ועובדי המין לא נקלעו לעימות פיסי עם לקוחות.

93% רוצים לעזוב את הזנות. 44% צריכים תעסוקה כדי לעזוב, 21% חינוך, 29% דיור. 21% אמרו שהם צריכים תמיכה נפשית או ייעוץ. למרבה הצער, זה לא מה שהמדינה מציעה להם. היא מכניסה אותם לכלא, או מחזירה אותם לאותן משפחות שמהן הם ברחו, בין אם מדובר במשפחותיהם המקוריות או במשפחות אומנה. כתוצאה מכך, הם פוחדים לספר על מצבם בבית הספר, כדי שלא יזעיקו את עובדי הרווחה.

לסיכום, המחקר מראה שהבעיה של בני נוער להטב"קים שעובדים בזנות היא כלכלית. כדי לא לעבוד בזנות, הם זקוקים לכסף, פרנסה ודיור. כמה עצוב שארה"ב מעדיפה לעצום עיניים מול הבעיות האמיתיות, ולטעון שהם זקוקים לחינוך מחדש.

סיכום ספר: אליזבת פיסאני / The Wisdom of Whores

אליזבת פיסאני היא אפידמיולוגית, שחוקרת את התפשטות האיידס. או כמו שהיא מגדירה את זה:

"כשאנשים שואלים אותי ממה אני מתפרנסת, אני עונה 'סקס וסמים'. פעם הייתי אומרת שאני אפידמיולוגית, שזה גם נכון. אבל רוב האנשים הסתכלו עליי פעורי עיניים. אפי – מה?

[...]

להגיד שאני עושה סקס וסמים חוסך ממני להסביר שאפידמיולוגיה זה המדע של איך מחלות מתפשטות באוכלוסייה. זה חוסך ממני את ההתאבדות החברתית בהודאה שאני מדענית, סטטיסטיקאית וחנונית עם תעודות."

כידוע, כשהזנות חוקית, עובדות מין לא סובלות ממחלות מין יותר מנשים אחרות, ולא מזריקות סמים. לעומת זאת, במדינות שלא מכירות בזכויות האדם של עובדות מין, מצבן מידרדר גם בתחומים האלה. לפיסאני יש הרבה מה להגיד בנושא האיידס והסמים בהקשר של עובדות המין.

לפי פיסאני, המצב ברור: הגורמים העיקריים להתפשטות האיידס הם מין לא מוגן והזרקת סמים ממזרקים משומשים. כדי למנוע את התפשטות האיידס, צריך לדאוג שהמין יהיה מוגן והמזרקים לא יהיו משומשים. פשוט? לא כשהאידיאולוגיה והכסף משתלטים על תעשיית המלחמה באיידס. פיסאני מסבירה איך זה קורה.

  

אידיאולוגיה וזנות

לעובדות מין יש הרבה פרטנרים. אם הן ישתמשו בקונדומים, הן לא יידבקו באיידס ולא ידביקו אחרים.  כל מה שצריך לעשות זה לדאוג שיהיו להן קונדומים ולשכנע אותן להשתמש בהם. במקומות שעשו את זה, כמו בתאילנד, 90% מעובדות המין משתמשות בקונדומים. במקומות שלא עשו את זה, עובדות מין חולות באיידס באחוזים גבוהים, ואז גם הלקוחות שלהן, ואז גם הנשים של הלקוחות שלהן. בניגוד לחולי איידס מונוגמיים, שמדביקים רק את הפרטנר שלהם ושם זה נגמר, עובדות מין ולקוחותיהן עלולים להדביק יותר מפרטנר אחד, וכך האיידס מתפשט. אז למה יש מקומות שבהם מתנגדים לחלוקת קונדומים לעובדות מין?

נוצרים (ומוסלמים): מתנגדים עקרונית לשימוש בקונדומים, ומעדיפים להטיף להתנזרות, שהיא לא ממש ריאלית במקרה של עובדות מין. חלק גדול מהעמותות למלחמה באיידס הן נוצריות, וכך זה נראה. לדוגמא, עמותות קתוליות סילקו עמותות למען בריאות הציבור בשלושה ממתחמי הזנות הגדולים באינדונזיה. העמותות הקתוליות התנגדו לחלוקת קונדומים, והעדיפו ללמד את עובדות המין לאפות עוגות.

פמיניסטיות מסוימות: רבות מהן מתנגדות להפיכת הזנות לחוקית, ולכן מתנגדות לתוכניות שישתפו פעולה עם עובדות מין. לדוגמא, פרופסור דונה יוז (Donna Hughes) האמריקאית, אחת הפעילות הבולטות בארה"ב נגד זנות, יצאה נגד תוכניות לחינוך מיני בקרב עובדות מין בקמבודיה, בטענה שתוכניות כאלה נותנות לגיטימציה לזנות. העובדה שמספר הנדבקות באיידס בקמבודיה ירד בתוך עשור מ-42,000 בשנה ל-6,000 בשנה, הרבה בזכות תוכניות כאלה, לא עניינה אותה.

[דונה יוז אינה יוצאת דופן בתחום הזה. בשבדיה, מאז החוק להפללת הלקוח, המדינה מתנגדת לחלוקת קונדומים לעובדות מין, בטענה שזה מעודד זנות ופוגע במדיניות של "אפס סובלנות לזנות". משטרת שבדיה מחרימה קונדומים לעובדות מין, כדי להשתמש בהם בתור ראיות לקיום יחסי מין. אנה סקרהדס, החוקרת הממונה של ממשלת שבדיה לענייני זנות, הסבירה את המדיניות: "אנחנו לא עובדים על צמצום נזקים בשבדיה. זאת לא הדרך שבה השבדים מסתכלים על החוק. אנחנו רואים את החוק בתור איסור על זנות; לא צריכה להיות זנות." ראשת היחידה נגד סחר בבני אדם בשבדיה אמרה בתגובה לשאלה באותו נושא: "אם יש לזונות כל כך הרבה כסף, שייקנו בעצמן את הקונדומים שלהן".]

בניו-זילנד ובחלקים של אוסטרליה, לעומת זאת, הפכו את הזנות לחוקית, מנהלים תוכניות לחינוך מיני עבור עובדות מין, ומחייבים שימוש בקונדומים בזמן מין בתשלום. התוצאה: 95% מעובדות המין משתמשות תמיד בקונדומים, ועובדות מין סובלות ממחלות מין פחות משאר הנשים באוכלוסייה.

פוליטיקה: אף אחד לא אוהב זונות. אף אחת לא חושבת שצריך להשקיע בהן כסף. הפוליטיקאים מבינים את זה. לדוגמא, בשנות התשעים אינדונזיה עברה לדמוקרטיה, ומפלגות מוסלמיות עלו לשלטון. נציגיהן עלו עם דחפורים על אזורי האורות האדומים כדי להרוס אותם. בכל פעם שנערכות בחירות מקומיות, ראשי הערים שולחים את המשטרה לפשוט על עובדות המין, כדי לשמח את הציבור. התוצאה? עובדות המין עברו לאזורים חשוכים ומסוכנים יותר, וארגוני סיוע מתקשים להגיע אליהן כדי לעזור להן ולחלק קונדומים.

אידיאולוגיה וסמים

במדינות המערב, חלק גדול מהתפשטות האיידס נגרם בגלל שימוש במזרקים משומשים. כדי למנוע את התפשטות האיידס, כל מה שצריך לעשות זה לחלק למכורים מזרקים נקיים. אז למה לא כולם עושים את זה?

הציבור ה"נורמטיבי": לא אוהב נרקומנים ולא רוצה שהמדינה תבזבז עליהם כסף.

אידיאולוגיה: גופים רבים טוענים שחלוקת מזרקים מעודדת שימוש בסמים. זאת טענה חסרת בסיס, אנשים שלא משתמשים בסמים לא יתחילו להזריק לעצמם סמים רק כי הם יכולים להשיג מזרק בחינם, אבל למתנגדים לא אכפת מהנתונים. ארה"ב, שהיא התורמת הגדולה ביותר למלחמה באיידס, מתנה את התרומות בכך שהעמותות לא ישתמשו בכסף כדי לחלק מזרקים נקיים.

פוליטיקה: הציבור דורש להכניס את משתמשי הסמים לכלא, והפוליטיקאים שמחים להיענות לדרישה. הפללת משתמשי הסמים יוצרת שתי בעיות:

1. המשתמשים לא רוצים להסתובב עם מזרק עליהם, כדי שהמשטרה לא תעצור אותם אם תמצא אותו בחיפוש. לכן המשתמשים מעדיפים להתחלק במזרקים עם אנשים אחרים.

2. בכלא קל להשיג סמים. מזרקים לעומת זאת קשה למצוא שם. לכן כולם בכלא מזריקים לעצמם מאותו מזרק. אחוזי ההידבקות באיידס בקרב אסירים הם כמעט בלתי נתפסים, ודווקא שם יש התנגדות של השלטונות לחלוקת מזרקים.

שמרנות

נעשה קשה יותר ויותר לעשות מחקרים אובייקטיביים במימון הממשל האמריקאי. ב-2005, מכון הבריאות הלאומי האמריקאי זימן אליו 157 מדענים, ודרש שיצדיקו בדיעבד את המימון של מחקריהם. המשותף לכל המחקרים: כולם עסקו בעבודת מין או בסמים. את רשימת המדענים הבעייתיים לא חיבר גוף ממשלתי, אלא "הקואליציה לערכים מסורתיים" (Traditional Values Coalition), ארגון שמאגד 43,000 כנסיות ברחבי ארה"ב, ומציע בין השאר "עזרה למי שסובלים ממשיכה לבני מינם".

בנוסף, ממשלת ארה"ב קבעה שחוקרים שרוצים לקבל מימון למחקרים על זנות, חייבים להצהיר פומבית שהם תומכים בהפללה של זנות בכלל ושל עובדות מין בפרט.

כסף

ברוב העולם כיום, רוב ההדבקות החדשות באיידס מתרחשות בזמן מין בתשלום או הזרקת סמים. אלה האוכלוסיות שצריך לטפל בהן. אבל בתעשיית המלחמה באיידס יש הרבה כסף. יש הרבה עמותות שמתחרות על הכסף הזה, ורובן לא רוצות להתעסק עם זונות ונרקומנים. אז העמותות לוקחות את הכסף ומשקיעות אותו דווקא באוכלוסיות שלא צריכות אותו. בגאנה, למשל, 76% מההדבקות החדשות מתרחשות בזמן מין מסחרי, אבל 99% מהמימון הציבורי למניעת איידס הולך לתוכניות עבור האוכלוסייה הכללית.

דוגמא: איך כל הגורמים הנ"ל באים לידי ביטוי בשטח

תחילת שנות האלפיים. תוקף הפטנטים על תרופות נגד איידס עומדת להיגמר, ותאגידי התרופות האמריקאים עלולים להפסיד הרבה כסף כשחברות זרות יתחילו לייצר תרופות גנריות. חוץ מזה, ארה"ב צריכה להתחנף לעולם כדי להשתיק את הביקורת על המלחמה בעיראק.

ג'ורג' בוש מכריז: נתרום שני מיליון דולר למלחמה נגד איידס במזרח טימור!

במזרח טימור, מדינה ליד אינדונזיה, יש רק שבעה חולי איידס. שלושה מתוכם בני משפחה אחת, הארבעה האחרים נדבקו בכלל באינדונזיה. אין במזרח טימור אפילו סכנה להתפשטות של איידס: אין בה בעיית סמים, ויש בה רק כמאה עובדות מין, שאין להן כמעט לקוחות.

בכל זאת, העמותות נגד איידס נערכות להילחם באיידס במזרח טימור. כלומר, לקבל נתח משני מיליון הדולרים שארה"ב מציעה. הן מגישות הצעות במכרז.

העמותות הזוכות במכרז מקבלות את הכסף. הדבר הראשון שהן עושות הוא לקחת בין 15% ל-30% לעצמן, כדי לשלם על עלות הגשת ההצעה למכרז ועל משכורות.

נשארים מיליון וחצי דולר לבזבז במלחמה נגד האיידס במזרח טימור. כאמור, אין איידס במזרח טימור. למרבה המזל, יש במדינה רופא בשם ד"ר דן, שפתח בה מרפאה למען בריאות הציבור. רוב החולים משלמים בה לפי יכולתם, מי שלא יכול לא משלם בכלל.

במרפאה של ד"ר דן יש חולה איידס אחד, ואולי גם עוד אחד. העמותות מאושרות: יש על מי לבזבז את הכסף. נקנה תרופות לחולה האיידס. ואולי גם לשני, אם יתברר שהוא חולה באיידס.

חלק מהעמותות חושבות שחבל להשקיע מיליון וחצי דולר על אדם וחצי. אולי עדיף להשקיע את הכסף בבעיות בריאות שבאמת קיימות במזרח טימור. תמותת נשים בלידה, נניח. הן אומרות את זה לשגריר האמריקאי. הוא זורק אותן מהמשרד.

הולכים לקנות תרופות לחולה האיידס. ארה"ב מחייבת את העמותות שמקבלות ממנה כסף לקנות את התרופות מחברות אמריקאיות. במקום לקנות תרופות גנריות זולות אצל יצרנים מקומיים, העמותות חייבות לקנות את התרופות המקוריות והיקרות נגד איידס. ואז להביא אותן מארה"ב. בקירור, כדי שלא ייהרסו (בגלל לחץ ציבורי, מ-2007 ארה"ב ויתרה על הדרישה לקנות תרופות מחברות אמריקאיות בלבד).

חולה האיידס במרפאה של ד"ר דן מקבל תרופות. אלפי נשים ממשיכות למות בלידה וממחלות אחרות.

וירג'יניה וולף ואמה גולדמן מדברות על זנות

גם כשמדינת ישראל ונשים ממסדיות רוצות לחוקק חוקים נגד עובדות המין, יש עדיין לא מעט נשים פמיניסטיות שתומכות בעובדות המין ומשתדלות להיות בנות בריתן. נשים אלה ממשיכות את דרכן של פמיניסטיות מפורסמות כמו וירג'יניה וולף ואמה גולדמן. גולדמן כתבה את מאמרה על זנות, "הסחר בנשים", ב-1910, ובלתי-נתפס כמה שהוא נשאר רלוונטי בימינו. וולף כתבה את הספר "שלוש גיניאות" ב-1938, ספר שכולל רעיונות מבריקים רבים לגבי מלחמות, קפיטליזם, תקשורת, וגם לגבי זנות. אביא כאן את סיכומיהם.

את מאמרה של גולדמן, The Traffic in Women, אפשר לקרוא בחינם באנגלית, או בעברית בספר "חמישה מאמרים פמיניסטיים" בהוצאת פרדס, בתרגומה של דפנה רוזנבליט. שאר המאמרים בספר מרתקים לא פחות. את ספרה של וולף אפשר למצוא בחינם באנגלית, או בעברית בשם "שלוש גיניאות", בתרגום נוראי למדי של אהרן אמיר, שכמו גבר טיפוסי הרגיש צורך להגביה את השפה כדי לעשות רושם.

אמה גולדמן / הסחר בנשים

"הצעקה הצדקנית נגד הזנות תעזור לתפור כמה תפקידים פוליטיים שמנים לפרזיטים המסתובבים בעולם כפקחים, חוקרים, בלשים וכדומה."

"ההבדלים בין נשים שונות הם כמותיים בלבד – אישה יכולה למכור את עצמה לגבר אחד במסגרת של נישואים, או לגברים רבים. בין אם שוחרי הקידמה שלנו מודים בכך ובין אם לאו, הנחיתות הכלכלית והחברתית של האישה היא האחראית לזנות." בעיניהם של שומרי המוסר, הזנות אינה מסתכמת בעובדה שהאישה מוכרת את גופה, אלא בכך שהיא מוכרת אותו מחוץ למסגרת של נישואים.

הסיבה העיקרית לזנות היא הניצול הקפיטליסטי, שפורח על חשבון עבודה בשכר רעב ושולח אלפי נשים ונערות לעסוק בזנות. כמובן ש"שוחרי הקידמה" מעדיפים להתעלם מהסיבה הזאת ולהטיף על מוסר. העובדה היא שנשים יכולות להשתכר בזנות הרבה יותר מבכל עבודה אחרת.

הגורם הכלכלי אינו הגורם היחידי לזנות. ההתייחסות החברתית למין היא גורם נוסף. "החברה מתייחסת אל החוויות המיניות של הגבר כאל ציוני דרך בהתפתחותו הכללית, בעוד שחוויות דומות בחייה של אישה נתפסות כאסון נורא, כאובדן של כבודה ושל כל הטוב והנאצל שבה. מוסר כפול זה מילא תפקיד חשוב ביצירתה של הזנות ובשימורה. הוא כרוך בשימור הבורות המוחלטת של נערות בעניינים של מין ובקידוש התמימות. כאשר היא מצטרפת לדחף מיני חנוק ומדוכא, התמימות הזאת תורמת ליצירת מצב עניינים שהפוריטנים שלנו להוטים כל-כך למנוע.

סיפוק הצרכים המיניים אינו מוביל בהכרח לזנות. רדיפתם חסרת הרחמים, האכזרית והפושעת של מי שמעזים לסטות מן הנתיבים הסלולים היא האחראית לכך."

"נערות עובדות 12-10 שעות ביום במפעל. לרבות מהן אין בית לשוב אליו או תנאי מחיה מינימליים, והן מעדיפות לצאת למקומות שמספקים בידור זול, שבהם הן פוגשות גברים. ברגע שהן שוכבות עם אחד מהגברים האלה, החברה מוקיעה אותן על שסטו מדרך הישר. זהו הצעד הראשון לעבר הזנות: אחרי שהחברה מוקיעה את אותה נערה, והחינוך והמסורת שהוטבעו בה גורמים לה לחשוב שהיא מושחתת ומופקרת, אין לה עוד במה להיאחז והיא צוללת למטה. כך יוצרת החברה את הקורבנות שלאחר מכן היא מנסה לשווא להיפטר מהם." אין לאותה אישה למי לפנות: "העלוב שבגברים חש שהוא טוב מכדי לשאת אישה שאת חסדיה הוא דווקא נכון לרכוש, אף על פי שבדרך זו הוא עשוי להציל אותה מחיים של אימה." היא גם לא יכולה לפנות לאישה אחרת, שרואה בה אישה טיפשה שאינה טהורה יותר, "ואינה מבינה שבמובנים רבים עמדתה מגונה יותר מזו של אחותה מהרחוב."

על סרסורים:

"הסרסור, מתועב ככל שיהיה, אינו אלא אחד מתסמיניה של הזנות המודרנית, תוצאה של הדיכוי והשוחד, תולדה של מסעי צלב בלתי מאורגנים כנגד עוולות חברתיות.

הסרסור הוא ללא ספק חבר עלוב במשפחת האדם, אך באיזה אופן הוא מתועב יותר מהשוטר הנוטל מן האישה העובדת ברחוב את פרוטתה האחרונה, ואז כולא אותה בתחנת המשטרה? [...] אינני מבקשת לעתור בשם הסרסור, אך איני מצליחה להבין מדוע הוא מוקע בכל פה, בעת שהאחראים האמיתיים לעוול החברתי נהנים מחסינות וכבוד. כדאי גם לזכור שהסרסור לא יוצר את הזונה. הצביעות והזיוף שלנו הם שיוצרים את הזונה ואת הסרסור גם יחד."

לסיום, גולדמן מצטטת חוקר זנות בשם הבלוק אליס (Havelock Ellis), שאמר פעם: "הרעיה שנישאה למען כסף, היא באמת זונה. היא מרוויחה פחות, עובדת ומעניקה הרבה יותר, וכפופה לחלוטין לאדונה. הזונה לעולם אינה מציעה למכירה את נשמתה. היא שומרת על חירותה ועל הזכויות האישיות שלה, ובכלל זה על הזכות לסרב למשאלתו של הגבר."

וירג'יניה וולף / שלוש גיניאות

על עבודה בשכר: "בטח לא יהיה קשה להפוך את האידיאל הישן של פרישוּת הגוף לאידיאל החדש של פרישוּת הרוח – לגרוס שאם זה חטא למכור את הגוף בעבור בצע-כסף, הרי זה חטא גדול הרבה יותר למכור את הנפש בעבור בצע-כסף, שהרי הנפש, כך אומרים, אצילה יותר מן הגוף."

על כתיבה ואמנות תמורת שכר:

"ממש כמו שנחשב לשחיתות שאישה תמכור את גופה בלי אהבה, אבל מקובל שהיא תיתן את גופה לבעל שאותו היא אוהבת, כך הרי תסכימי שזה חטא למכור את מוחך בלי אהבה, אבל ראוי לתת אותו לאמנות שאותה את אוהבת. אך מה הכוונה ב'מכירת מוחך בלי אהבה'? בקצרה, לכתוב לפי הוראותיו של איש אחר, תמורת כסף, מה שאינך רוצה לכתוב. מכירת מוח היא דבר גרוע ממכירת גוף. הרי כשמוכרת-הגוף מוכרת את הנאתה הרגעית, היא דואגת לכך שבזה ייגמר העניין. אך כשמוכרת-מוח מוכרת  את מוחה, צאצאיו המרושעים והחולים נשלחים אל העולם לנַגע ולהשחית ולזרוע זרעי חולי באחרים. לכן אנו מבקשים שתתחייבי שלא לנאוף במוחך מפני שזו עבירה חמורה הרבה יותר מן השנייה.

[...]

תרבות כשהיא מעורבת בכסף אישי, או תרבות כשהיא מעורבת בפרסומות ופרסום, גם אלו צורות מפוגלות של תרבות. חובה עלינו לבקש שתתנזרי מהן; שלא תופיעי על בימות ציבור; שלא תַרצי; שלא תַרשי לפרסם את פניך הפרטיים, גם לא פרטים מחייך הפרטיים; קיצורו של דבר, שלא תזדקקי לאף אחת מן הצורות של זנות-המוח, שהסרסורים ורועי-הזונות של ענף מכירות המוח מציעים; ושלא תקבלי אף אחת מאותן תוויות שבזכותן מתפרסמים ונותנים אישור למעלת המוח – עיטורים, כיבודים, תארים. עלינו לבקשך לדחותם מכל-וכל, שכן כולם מעידים על התרבות שנמכרה לזנות ועל החופש האינטלקטואלי שנמכר לשבי."

אי-הפללה (דקרימינליזציה) של זנות באוסטרליה: תוצאות והשלכות

ב-1995, מחוז ניו סאות' ווילס באוסטרליה הכריז על אי-הפללה (דקרימינליזציה) של זנות. המחוז, שבירתו היא סידני, איפשר למכוני ליווי ולעובדות מין פרטיות לעבוד באופן חוקי.

ב-2011, משרד הבריאות של ניו סאות' ווילס מימן מחקר אקדמי כדי לבדוק את השפעת האי-הפללה על מצב עובדות המין. במחקר השתתפו כמאתיים עובדות מין. השאלון תורגם גם לסינית, קוריאנית ותאית, כדי שמהגרות יוכלו להשתתף בו.

נוסף על המחקר האקדמי, ממשלת ניו סאות' ווילס הקימה ב-2015 ועדה מיוחדת, שתבדוק את מצב הזנות במכוני הליווי במדינה. מסמך המסקנות שלה מסתמך בנתוניו האמפיריים על המחקר מ-2011, ומוסיף להם שיחות עם גורמים משטרתיים ואחרים. המסקנה הסופית של הוועדה היתה שאי-הפללה היא השיטה המוצלחת ביותר, אך היא הוסיפה דרישה לפיקוח רחב יותר על תעשיית המין באזור.

להלן הנתונים מהמחקר ומהמסמך הממשלתי, על מצב עובדות המין בסידני:

מספר עובדות המין בסידני נשאר דומה למספרן לפני הדקרימינליזציה.

מספר הלקוחות דומה למספרם במקומות בהם הזנות אינה חוקית. רק 2.3% מהגברים בסידני שילמו על מין בשנת המחקר, אחוז נמוך בהרבה לעומת רוב מדינות העולם.

במחקר נוסף שהתפרסם באוסטרליה ב-2016, בהשתתפות 8074 גברים מכל רחבי המדינה, נמצא שאי-הפללה לא קשורה למספר הגברים שמשלמים על מין. אחוז הגברים ששילמו על מין, 2.2%, היה דומה גם במחוזות שבהם הזנות חוקית וגם במחוזות שבהם הזנות אינה חוקית.

הסחר בנשים ירד מאז ההחלטה על אי-הפללה. בין 2010 ל-2014 הורשעו רק שני גברים בסחר בנשים, אם כי יש חשדות למקרים נוספים.

ממשלת ניו סאות' וויילס ייסדה תוכניות לחינוך מיני של עובדות מין, ושיפרה את נגישותן למרפאות מין ולאמצעי מניעה. התוצאה: 94% מעובדות המין משתמשות תמיד בקונדומים. שכיחות מחלות המין אצלן היתה נמוכה יותר מהשכיחות הממוצעת באוכלוסייה.

הגיל החציוני הוא 31.

לפני האי-הפללה, רוב עובדות המין המהגרות היו מתאילנד, ורובן שהו במדינה ללא אישור ונאלצו לשלם חובות לסרסורים. כיום, רוב עובדות המין המהגרות הן מסין ומקוריאה, הן שוהות במדינה באופן חוקי ולא משועבדות לסרסורים. עם זאת, לפי גורמים משטרתיים, שעבוד בגלל חובות עדיין קיים.

הזמן הממוצע של עבודה בזנות היה שנתיים. לעומת זאת, זמן העבודה הממוצע של העוסקות בזנות רחוב היה 12 שנים.

ל-38% מעובדות המין יש השכלה על-תיכונית.

45% מהנשים הטרנסיות בניו סאות' ווילס עובדות או עבדו בזנות.

לא נמצאה במחקר אף עובדת מין שעבדה בכפייה. אי-הפללה ייתרה את הצורך בסרסורים. עם זאת, המשטרה עדיין נתקלת במקרים של סחר בנשים.

מספר הלקוחות הממוצע בשבוע: 15. כלומר, כשני לקוחות ביום.

46% מעובדות המין בסידני מעשנות סיגריות, לעומת 54% לפני האי-ההפללה ולעומת 68% בפרת', שבה הזנות אינה חוקית. זה עדיין אחוז גבוה, פי שלושה מאחוז המעשנות בשאר האוכלוסייה.

אחוז עובדות המין בסידני ששתו אלכוהול היה נמוך בהרבה מזה שבפרת' ובמלבורן, שבה הזנות ממוסדת. 44% מעובדות המין בסידני לא שתו מעולם יותר מ-4 משקאות אלכוהוליים ביום אחד, לעומת 27% במלבורן ו-23% בפרת'. 82% לא השתכרו יותר מפעם אחת בשבוע ממוצע (רובן כאמור לא השתכרו אפילו פעם אחת).

רק 2% מעובדות המין בסידני הזריקו בשנה האחרונה סמים, לעומת 10% במלבורן ו-14% בפרת'.

בשנה האחרונה, 16% השתמשו במריחואנה, 16% בקוקאין, 15% באקסטזי ו-9% בספיד (לא ברור כמה מתוכן השתמשו במספר סמים וכמה רק בסם אחד, כך שלא ידוע אחוז עובדות המין שמשתמשות בסמים בצורה כללית).

10% מעובדות המין בסידני סבלו מהפרעה נפשית כלשהי, לעומת 5% בשאר האוכלוסייה. בקרב העוסקות בזנות רחוב המצב שונה, וכמעט 50% סבלו מפוסט-טראומה.

68% אמרו שהמשטרה היתה תומכת וידידותית במפגשיהן איתה.

8% סבלו מאלימות פיסית של לקוחות בשנה האחרונה, 10% מאיומים, ו-33% היו תחת לחץ של לקוחות לבצע פעולות שלא רצו לבצע.

זנות קטינים כמעט לא קיימת בניו סאות' ווילס. בין 2012 ל-2015, נמצא רק מקרה אחד של זנות קטינים. בין 2005 ל-2015 נמצאו רק 22 מקרים כאלה (מן הסתם יש גם מקרים שלא נמצאו).

תוצאות המחקר תואמות למחקרים במדינות אחרות שבהן הזנות חוקית, ומהוות חומר למחשבה.