"מחוּלָצוֺת": איך המלחמה בסחר בנשים בהודו פוגעת בקורבנות סחר ובעובדות מין

קרוב לרבע מהעובדות בזנות בהודו הן קורבנות סחר. לכאורה, המדינה מחוקקת חוקים שמבטיחים להן סיוע. למעשה, הסיוע הוא מאסר של קורבנות סחר ועובדות מין במחנות חינוך מחדש ("מוסדות שיקום"). מחקר חדש חושף איך החוק פוגע בנשים שהוא אמור לסייע להן. 

במחקר, שנערך על-ידי איגודי עובדות מין, השתתפו 419 נשים ש"חולצו" במסגרת מבצעי "פשיטה וחילוץ" של המשטרה ועמותות בינלאומיות. השוטרים פושטים על זירות הזנות ואוספים את כל הנשים הנמצאות בהן, גם אם אינן מעוניינות בחילוץ. המשטרה עוצרת את הנשים כדי לסחוט אותן כלכלית או מינית, או שולחת אותן למוסדות "שיקום". הסטטיסטיקות במחקר מראות עד כמה המבצעים אינם יעילים:

רק 3% מהמחולצות הפסיקו לעבוד בזנות. 77% חזרו לעבוד בזנות והשאר נעלמו או גורשו. אחת מתה בזמן המעצר.

79% מהמחולצות אמרו שהן עבדו בזנות מרצונן ולא רצו ש"יחלצו" אותן. כולן נכלאו במוסדות שיקום או חינוך מחדש.

99.18% היו בוגרות בזמן הפשיטה. רק שתיים היו קטינות (בנות 17).

אפילו בין הנשים שחולצו ואכן היו בעבר קורבנות סחר, 36% חזרו מאוחר יותר לעבוד בזנות מרצונן, וגורלן של רוב האחרות אינו ידוע. אחת הנשים, קיאן, מסבירה: "ב-1992 נסחרתי לזנות. אבל אם תאספו אותי היום ותגידו שאתם מצילים אותי מהיותי קורבן סחר לפני עשרים וחמש שנים, אני לא מוכנה לקבל את זה. אני שמחה היום והחיים שלי מסודרים. אין סיבה לפתוח סיפור ישן ולהגיד שאני קורבן". מאיה מוסיפה: "הם מנסים להעלות מחדש דברים שקרו בעבר. הם לא מקשיבים לנו. גם אם אנחנו צועקות ואומרות שכיום אנחנו כבר לא קורבנות ומנוצלות, הם לא מקשיבים לנו".

לעמותות נגד סחר בנשים יש מטרות משלהן. ככל שהן "יצילו" בפשיטות יותר קורבנות, כך הן יקבלו יותר תרומות. עובדת המין קסטורי מתארת את דרך פעילותן של העמותות: "לא ידענו שיפשטו עלינו. גבר לבן [חבר עמותה בינלאומית] הגיע לבקר אותנו, הביא לנו שוקולדים וקונדומים ושוחח איתנו. ביומיים הראשונים הוא פיתח איתנו יחסי קרבה, שיחק וצחק איתנו. ואז אחרי יומיים התרחשה הפשיטה. המשטרה הגיעה ולקחה הכול, היא עצרה שש נשים ביחד איתי".

אחרי שהנשים "מחולצות" ונרשמות בסטטיסטיקה, העמותות הבינלאומיות לא מתעניינות בהן יותר, כמו שמסבירה עובדת המין מיראז': "הארגונים האלה נגד עבודת מין מגיעים ופושטים עלינו, לוקחים נשים ושולחים אותן למוסד. הם חושבים שבזה התפקיד שלהם הסתיים. הם לא בודקים מה קורה עם הנשים ולא עוזרים או תומכים בהן. פעם באנו לבקר את החברות שלנו במוסד כזה וגילינו שכולן ברחו".

יש להן סיבה טובה לברוח. רבות מהן נאלצות לספק שירותי מין בחינם במוסדות לחינוך מחדש, וכך הן נהפכות מקורבנות סחר ל"קורבנות שיקום". אחרות מאבדות את ילדיהן בגלל השהייה הארוכה במוסד, בין כמה חודשים לכמה שנים, שאינה מאפשרת להן לטפל בילדיהן. לאחר שהן משוחררות הן עומדות בפני חובות גדולים בעקבות אובדן פרנסתן בתקופת השיקום, שלא לדבר על הכספים שהמשטרה גנבה מהן ועורכי הדין גבו מהן. התוצאה היא שלא משנה כמה מצבן היה פגיע לפני ה"חילוץ", מצבן עוד הרבה יותר גרוע אחריו. הן מאבדות אפילו את המעט שהיה להן, ונאלצות לקחת הלוואות ולהשתעבד לסרסורים.

החובות ואובדן הילדים אינם המכשולים היחידים שהשיקום מעמיד בפני עובדות המין. על-מנת להשתחרר, הן נאלצות לחתום על התחייבות שלא יעבדו יותר בזנות, ולאחר מכן הן נמצאות בחשש מתמיד להיתפס ולהיענש על הפרת ההתחייבות. מוסדות השיקום מוסרים אותן פעמים רבות למשמורת של הורה, בעל או אפילו אח צעיר, כאילו הן ילדות קטנות שצריך להשגיח עליהן. כך נוצר מצב שעובדות מין בנות ארבעים נמסרות פתאום לפיקוחו של אחיהן הצעיר. הדרישות מוחקות את האייג'נסי של הנשים, בין אם מדובר בהחלטה לעבוד בזנות ובין אם מדובר באפשרות לחיות את חייהן ללא פיקוח של גבר או של המדינה.

המוסדות לחינוך מחדש אינם עוזרים לאסירות למצוא פרנסה טובה. הן לומדות בהם מלאכות נשיות מסורתיות – תפירה, רקמה, סריגה עוד – למרות שאין בהן אפשרויות עבודה, והאפשרויות המעטות הקיימות לא מעניקות שכר מספיק לקיום. אחת האסירות לשעבר, סוגאנדה, מסבירה מדוע אינה מתכוונת לעבוד בתפירה או בהכנת חמוצים: "ההכנסה בעבודות האלה נמוכה מדי. בעבודת מין הכסף טוב יותר. חוץ מזה, בעבודה שלנו אנחנו יכולות לעבוד מתי שאנחנו רוצות ולא לעבוד אם אנחנו לא רוצות".

אחרי קריאת המחקר, קשה שלא לתהות מה הבעיה הגדולה יותר בהודו: סחר בנשים או המבצעים נגד סחר בנשים. או שאולי מדובר באותה בעיה: המבצעים נגד סחר בנשים גורמים לעוד סחר בנשים, שהמשטרה, העמותות והמוסדות נהנים ממנו. עובדת המין פדמאווה, אחרי שמונה חודשים במחנה לחינוך מחדש, מסכמת: "הם אומרים שעבודת מין היא רעה ושאנחנו צריכות להפסיק לעבוד בה. הם מדברים יפה, הם נותנים לנו אוכל, תרופות, סבונים ובגדים. הם נותנים לנו הכול, רק לא את החופש להיות מה שאנחנו רוצות להיות".

 _____________________________________________________________________

בשבוע הבא: איך כן אפשר להילחם בסחר בנשים בהודו - ומי כבר הוכיחו שזה אפשרי.

רשומות נוספות על ההשלכות של חוקים "נגד סחר בנשים":

תאילנד

קמבודיה והסביבה: בגדים, מין וסחר בנשים

הכסף הגדול של המלחמה בסחר בנשים

רשומות נוספות על זנות בהודו תוכלו למצוא באינדקס הרשומות, תחת הכותרת "השביעייה ההודית".

המודל השבדי להפללת מהגרות

* שמונים אחוזים מהנשים העובדות בזנות בשבדיה הן מהגרות.

* מהגרות העובדות בזנות בשבדיה מופללות ומגורשות מהמדינה.

* מהגרות העובדות בזנות בשבדיה אינן זכאיות לסיוע.

זאת המציאות. המודל השבדי מפליל ומגרש שמונים אחוזים מהנשים העובדות בזנות במדינה. החוקרת Niina Vuolajärvi דיברה עם 113 עובדות מין בשבדיה, בנורבגיה ובפינלנד, ושוחחה עם 82 פקידי שלטון – שוטרים, פוליטיקאים ועובדות סוציאליות – כדי ללמוד על היחס לעובדות המין המהגרות במדינות אלה.

אתייחס בעיקר למצב בשבדיה, מפני שעל מצבן של מהגרות לא חוקיות בנורבגיה כבר כתבתי בעבר, ועל פינלנד עוד אכתוב בעתיד. בניגוד לנורבגיה, שבה אין הפללה של מהגרות חוקיות העובדות בזנות, בשבדיה מהגרות חוקיות מגורשות מהמדינה אם הן עובדות בזנות (בית-המשפט ונציב קבילות הציבור השבדי אף קבעו שניתן לגרש מהגרות שהגיעו ממדינות האיחוד האירופי, מפני שאפילו אם הן עצמן לא מבצעות פשע, הזנות שלהן בהכרח מערבת פשע של אחרים).

גורם במשטרת גטבורג מתאר איך המשטרה אוכפת את החוק: שוטרי משטרת ההגירה מאתרים מהגרות שמפרסמות את שירותיהן באתרי פרסום זנות. הם מתקשרים אליהן ומתחזים ללקוחות כדי לקבל את כתובתן, ואז מגיעים אליהן, בודקים את המסמכים שלהן, עוצרים ומגרשים אותן. בשנת 2017, באזור גטבורג בלבד, המשטרה גירשה שבעים עובדות מין מהגרות (בערים אחרות המשטרה לא מספקת נתונים על מספר הנשים המגורשות).

שוטר שבדי מספר: "קורה שאנחנו מגרשים נשים מניגריה לספרד או לאיטליה. לפעמים אנחנו מגלים שהן עובדות בזנות, והן אומרות לנו 'לכו לעזאזל, עופו מכאן, אני רוצה לעבוד ולהרוויח כסף', ואז, טוב, הן הרי אזרחיות של מדינה אחרת אז אפשר לגרש אותן".

השוטרים מנצלים את הפללת הלקוחות כדי לאתר מהגרות, ומנצלים את הפללת העבודה בזנות תחת קורת גג כדי לפגוע במי שעובדות בזנות. השוטרים נכנסים לדירתן של הנשים בטענה שהם מחפשים לקוחות, ומנצלים את ההזדמנות כדי לבדוק את המסמכים שלהן. אם הן מהגרות, הן מגורשות מהמדינה; אם הן מקומיות, המשטרה מודיעה לבעלי הבית שהם יואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים לרחוב. בנורבגיה, כזכור, המשטרה קראה לזה "מבצע הומלס".

לקוחות מסוימים אף מנצלים את החרדה של הנשים מפני גירוש, ומאיימים שידווחו עליהן לרשויות ההגירה אם לא ייענו לדרישותיהם.

לינה, אישה ממוצא לטיני שעובדת בזנות ברחבי אירופה כבר עשר שנים, מתארת את המצב בשבדיה: "החוק השבדי סותר את עצמו. הם כאילו מרשים לך לעבוד, אבל בעצם מכריחים אותך לא לעבוד. אם את עובדת ברחוב, הם שולטים בך באמצעות בדיקת המסמכים שלך. [...] את לא יכולה לעבוד בדירה כי זה הופך את בעל-הבית לפושע, את לא יכולה לעבוד במלון כי זה הופך את המלון לשותף לפשע. הם זורקים אותך מהדירות, הם זורקים אותך החוצה. הם אומרים שהחוק הוא למען הנשים, אבל הוא לא. הוא משפיע לרעה על העבודה שלנו.

את לא יכולה כאן להתקשר למשטרה אם את בצרות, אם מישהו אלים, אם שודדים אותך או משהו. החוק לא מאפשר לך לפנות למשטרה. או שהוא מאפשר לך, אבל יהיו לזה השלכות. אם את בדירה שכורה, הם ידרשו ממך לעזוב. אם את זרה, הם יגרשו אותך מהמדינה. את אף פעם לא יודעת מה המשטרה תעשה."

המודל השבדי אמור לספק סיוע לנשים הרוצות להפסיק לעבוד בזנות, אבל מהגרות לא חוקיות, או כאלה שאין להן אשרת שהייה קבועה, אינן זכאיות לסיוע. עובדות הרווחה שהשתתפו במחקר הביעו תסכול מחוסר יכולתן לעזור למהגרות. בנורבגיה ובפינלנד הן יכולות לפחות לעזור בצמצום נזקים באמצעות סיוע חוקי ובריאותי בסיסי. ואולם שבדיה אינה מאמינה בצמצום נזקים אלא במיגור הזנות, והדבר היחיד שארגוני הרווחה בשבדיה יכולים להציע למהגרות הוא כרטיס טיסה בחזרה למולדתן.

  

המסקנה של עורכת המחקר ברורה: החוקים נגד זנות הפכו לחוקים נגד הגירה; הפללת הלקוחות כמעט חסרת משמעות לעומת הפללת המהגרות. פעילים למען מהגרים קוראים לזה Crimmigration, עורכת המחקר קוראת לזה "הומניטאריות מענישה", ובשבדיה קוראים לזה "המודל השבדי" ומפיצים אותו בגאווה ברחבי העולם.   

_______________________________________________________________________

שתי נקודות מעניינות נוספות מהמחקר:

- כל הנשים שעבדו בפינלנד, שבה מופללים רק לקוחות של קורבנות סחר והמשטרה אינה זורקת נשים לרחוב, הביעו התנגדות למודל השבדי. כך גם רוב המשתתפות בנורבגיה ובשבדיה.

- בפינלנד ובנורבגיה יש לקורבנות סחר אפשרות לקבל אשרת שהייה קבועה בתנאים מסוימים, ואילו בשבדיה קורבנות סחר מגורשות ללא אפשרות לקבל אשרת שהייה קבועה. 

_______________________________________________________________________

רשומות קשורות:

היחס של המשטרה בשבדיה ובנורבגיה לעובדות המין
מה אומרות עובדות המין המקומיות בשבדיה

כריסטינה פאריירה, עובדת מין ליברטריאנית

בשבועות האחרונים כתבתי הרבה על קומוניזם. כריסטינה פאריירה לא כל כך אוהבת קומוניסטים.

There’s nothing I care less about than the opinion of a communist.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 27 ביוני 2018

כאילו, ממש לא אוהבת קומוניסטים:

Communist ideology is a tool of the lazy and/or under-qualified. Don't make me pay for your lazy ass- you don't deserve to make what I make.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 7 באוגוסט 2017

היא לא מוכנה לשלם עליהם ולא מוכנה לעבוד בשבילם:

Sex workers provide a luxury service.

You are not entitled to us. If you can’t afford it- too bad. Not our problem.

Say it with me-

“Sex workers are a luxury. I am not entitled to their time & bodies.”

Let’s say it again. “Sex workers are a luxury. I am not entitled to..”

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 19 ביוני 2018

זה עניין של קפיטליזם בסיסי:

Anyway, sex workers are a luxury service. The problem is that some clients forget this & they think they are entitled to our bodies/companionship for a rate that they can afford. Nope- not how it works.

I make my own prices and I don’t cater/pander to anyone.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 19 ביוני 2018

וכמה עצוב שיש נשים שחושבות שגברים זכאים לגופן בחינם:

Today, I honor all of the women who are exploited by giving their partners sex for free. The Patriarchy is at work today. #banfreebies

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 14 בפברואר 2014

נשים אומללות! האם לא ראוי להציל אותן?

Lately I’ve been thinking about all the non #sexworker women out there...giving away sex for free.

Imagine the pain they endure on a daily basis? They are degraded & humiliated, they MUST be on drugs & come from abusive homes. Let’s start a campaign for them...#nolittlegirl

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 23 באפריל 2018

 ואם משום מה הן לא יסכימו שיצילו אותן, צריך להתייחס אליהן כמו שהמדינה מתייחסת לעובדות מין:

Women who have sex for free should be finger printed and registered with the sheriffs office. This makes it easier to track the exploited confused women who clearly don’t know what’s best for them. #BanFreebies #TurnAntiLogicOnItsHead https://t.co/zp03H3cytP

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 6 ביוני 2018

אל דאגה, היא לא מתכוונת ברצינות. בניגוד למי שדורשים לשסות שוטרים בעובדות מין כדי "להציל" אותן, פאריירה לא כל כך אוהבת שוטרים.

“Good” people don’t voluntarily take on a job that requires them to throw non-violent offenders in cages- sex workers, drug users for example.

“Good” people don’t take on a job that requires them to enforce unjust laws & destroy lives.

“Good” people don’t become cops. https://t.co/FzMq7I9Ii0

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 22 ביוני 2018

אולי זה מפני שהיא עצמה נעצרה בעבר שש פעמים בגלל עבודתה בזנות, והיא יודעת שלנשים עניות יותר אין מספיק כסף כדי להשתחרר ממעצר.

And god bless whoring, because I am not from a wealthy family. If it weren’t for #sexwork I would have had many dark days in a cell.

But what about the workers who can’t afford a bond? Who don’t have that disposable income?

They sit. And they wait for trial. And they rot. https://t.co/OxGzTPa3nl

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 7 ביוני 2018

כיום פאריירה עובדת במכון חוקי במכון בנבדה וכותבת בו את הדוקטורט שלה, אחרי שהשלימה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. בזמנה החופשי היא מגדלת איגואנה, כותבת בלוג ומקדמת זכויות אדם לכולם, לא רק למי שהממסד אוהב. כי תאוריות פילוסופיות על זנות הן מעניינות, אבל זכויות אדם ותשלום חשבונות חשובים יותר:

@sarahditum I want rights. I want to be safe. I want decrim. I don't care about "patriarchy" theories. I care about freedom & paying bills.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) February 9, 2014

_____________________________________________________________________

עובדות מין ליברטריאניות נוספות:

מגי מקניל, מינארכיסטית (ראיון מתורגם בבלוג המשובח "קר לי ואני עושה סקי")
נורמה ג'ין אלמודובאר, שוטרת לשעבר שנמאס לה מהשחיתות המשטרתית ועברה לעבוד בזנות
בל נוקס, סטודנטית ושחקנית פורנו

המפלגה הליברטריאנית בארה"ב הכריזה לאחרונה על תמיכה באי-הפללה של זנות, והיא המפלגה היחידה במדינה שאינה תומכת בהפללה.

חוות אמריקה החופשית

כמו כל שלטון קומוניסטי שמכבד את עצמו, גם השלטון הסוציאליסטי המהפכני בקובה שאף למגר את הזנות. הרשומה מתארת את ניסיונותיו לעשות זאת.

לפני המהפכה הסוציאליסטית, קובה התפרסמה בתור "בית הזונות של אמריקה", והיו בה בין שלושים לארבעים אלף נשים שעבדו בזנות. פידל קסטרו וחבריו ראו בהן קורבנות של האימפריאליזם האמריקאי - נשים שנכבשו על-ידי התיירים הזרים כמו שקובה נכבשה על-ידי מדינות זרות. 

הממשלה הסוציאליסטית המהפכנית ניסתה למגר את הזנות כבר בחודשים הראשונים לשלטונה, והורתה על סגירת כל מכוני הליווי ובתי הקזינו. הממשלה לא לקחה בחשבון את תגובת העובדות והעובדים שאיבדו את מקום עבודתם. מלצרים, דילרים, בדרנים ועובדות מין יצאו להפגין והתלוננו שבלי עבודה הם לא יוכלו לפרנס את משפחותיהם. עובדות המין קראו: "זה מפלצתי לרצות למגר את המקצוע העתיק בעולם. עם המדיניות הממשלתית הזאת של לשנות הכול, האמריקאים יתעצבנו ואנחנו נמות מרעב".

פידל קיבל את המפגינים בארמון והקשיב להם. הוא אמר שהוא מבין את הבעיות שלהם ושהוא יוודא שאף אחד לא יאבד את עבודתו. הוא קיים את הבטחתו ואישר את הפתיחה המחודשת של בתי הקזינו ומכוני הליווי. פידל האמין שאפשר לחכות עם מיגור הזנות וההימורים עד שלעובדים ולעובדות יהיו אפשרויות אחרות.

בינתיים, המהפכה עשתה רק טוב לנשים שעבדו בזנות. הסרסורים והסרסוריות ברחו אחרי המהפכה והשאירו את המכונים לרשות הזונות עצמן. אחת מהן, פילאר לופז גונזאלס, סיפרה: "אנחנו הבנות התחלנו לעבוד בשביל עצמנו. כמובן שהיינו צריכות לאסוף כסף כדי לממן את אחזקת הבית ולשלם למשרתים ולעובדים, אבל זה היה הרבה פחות מהחמישים אחוז שהיינו צריכות לתת לסרסורים". הנשים לא היו צריכות עוד לשלם שוחד לשוטרים, והלקוחות הגיעו בהמוניהם במסגרת האופוריה הכללית של המהפכה. אחת העובדות, ויולטה, נזכרת בזמנים הטובים: "בימים ההם הרווחתי יותר כסף מאי-פעם. לא רציתי להפסיק לעבוד דווקא בתקופת שפע כזאת".

לא כל הנשים שעבדו בזנות נשארו בקובה. זונות הצמרת חששו ממה שהמשטר מתכנן לעשות לנשים עשירות כמוהן, והעדיפו לברוח לפורטו-ריקו, ונצואלה וארה"ב. היו להן מספיק קשרים עם גברים חשובים כדי להגר. פקידי הממשל לחצו על זונות הצמרת המעטות שנשארו בקובה לעזוב גם הן, וטענו שלקפיטליסטיות כמוהן אין מה להציע למהפכה, ושהן לא יתאימו לתוכניות השיקום בגלל שהן רגילות לחיי מותרות.

אחרי שהשלטון המהפכני התייצב, הוא החליט שהגיע הזמן לשקם את הזונות. היתה רק בעיה אחת: להחליט מי זונה. "מין תמורת כסף" לא היה הגדרה טובה מספיק מבחינת השלטונות, שרצו לשלוט במיניות הנשית כולה (ולכן גם אסרו על הפלות ועודדו נישואים). נשים שעבדו ברובעי האורות האדומים נחשבו כמובן לזונות; אבל כך גם נשים ששכבו עם גברים זרים, ונשים שהלכו ללא ליווי ברחובות העיר, וכל אישה שנתפסה כ"זמינה מינית". בעיר גוונטנאמו, פקידי השלטון פשטו על רכבות שהסיעו נשים קובניות לנשפי ריקודים עם חיילים אמריקאים, עצרו את הנשים, לקחו אותן לתחנת המשטרה, רשמו אותן וזימנו את ההורים שלהן. ההורים זעמו על היחס לבנותיהם; הם דווקא עודדו אותן להכיר חיילים אמריקאים.

ב-1961 החליטו בשלטון הקובני שהם הצליחו להגדיר זונות מספיק טוב, ועכשיו הגיע הזמן למגר את הזנות. בעיר הבירה הוואנה, הצעד הראשון בתוכנית המיגור נקרא censo, acercamiento y persuación, "מִפְקָד, היכרות ושכנוע". ראשית, המשטרה פקדה את העובדות כדי לדעת מי הן ואיפה הן עובדות. שנית, חברות המפלגה יצאו לשטח ודיברו עם העובדות בזנות רחוב, במכונים, בבתים ובברים. הן ניסו לשכנע אותן להפסיק לעבוד בעבודת מין, הסבירו להן שהן קורבנות של הקפיטליזם, של האימפריאליזם ושל הגברים שמרוויחים על חשבונן, והציעו להן אפשרויות עבודה אחרות, נוסף על השכלה וטיפול חינם בילדים.

בערים גוונטנאמו וקאימנרה, המבצע נקרא rescate y rehabilitación, "הצלה ושיקום". המטרה היתה לשכנע נשים לנטוש את הזנות ולהקים משפחה. חברות המפלגה זימנו את הוריהן של הזונות מרחבי המדינה, כדי שיאספו את בנותיהם בחזרה לביתם. אחרי שהצילו את הזונות, חברות המפלגה פיקחו על חיי היומיום שלהן כדי לוודא שהן לא חוזרות לסורן. בעיר סנטיאגו העדיפו לעזור לעובדות המין עם מורים מתנדבים לקריאה וכתיבה, שנכנסו למכוני הליווי והציעו לנשים להצטרף לשיעורים.

השלב השני של התוכנית למיגור הזנות היה חינוך מחדש. החל מ-1962 נפתחו בערים הגדולות מוסדות לחינוך מחדש, שבהם עובדות המין חיו, עבדו ולמדו. המוסד בהוואנה נקרא למרבה האירוניה "חוות אמריקה החופשית" ((Granja América Libre. יותר מחמש-מאות נשים עברו בין שעריו בשנים הבאות. חלקן הגיעו לשם מרצונן, חלקן בהוראת המפלגה וחלקן בהמלצת עובדות הרווחה. הן חולקו לבריגדות של שלושים נשים כל אחת, וגילו מהר מאוד שגם אם הגיעו לשם מרצונן, אין להן דרך לצאת משם. רבות ניסו לברוח, אחרות התאבדו.

סדר היום במוסדות נקבע במטרה לייצר אזרחיות ממושמעות, יעילות ונשיות. הנשים קיבלו חינוך בסיסי ושיעורים באידיאולוגיה פוליטית, כולל שמיעת נאומים של פידל. המדריכות הסבירו להן על היגיינה אישית, הופעה חיצונית והתנהגות ראויה. מנהלות המוסדות סירבו לשחרר את האסירות עד שהן "ילמדו להתנהג כמו נשים נורמאליות", וב"נשים נורמאליות" הן התכוונו לנשים לבנות מהמעמד הבינוני. המדריכות האמינו שהאסירות מסתפרות "פרוע" מדי, והעבירו להן שיעורים בעיצוב שיער ובאיפור צנוע ולא נועז מדי. המדריכות הוסיפו שיעורי אופנה, שבהם האסירות למדו להתלבש "באופן הולם".

הנשים במוסדות נשלחו לעבוד במפעלים, אבל היחס העוין שקיבלו בהם בתור זונות לשעבר, בעיקר מצד נשים אחרות, הביא את המוסדות לפתוח מפעלים מיוחדים משלהם. צ'ה גווארה העניק אישור מיוחד ל"חוות אמריקה החופשית" לפתוח מפעל טקסטיל. אחרי הכול, הנשים האלה היו חייבות ללמוד לעבוד, ועבודת מין לא נחשבה לעבודה מפני שלא היתה עבודה יצרנית. מנהלת החווה הדגישה: "חשוב שלנשים לא יהיה זמן חופשי, שבו הן עלולות לחשוב על דברים שהן לא אמורות לחשוב עליהם". הנשים נשארו בחווה לפחות שנה, בטענה שפחות משנה לא תספיק כדי לשקם אותן.

לקראת השחרור נערכו טקסי סיום לכבוד הנשים. החמיאו להן שהן "כבר לא חייבות חוב למדינה, הן הרוויחו את מקומן בחברה והן כמו כולן עכשיו". דאגו להן למקומות עבודה, ורבות מהן הפכו לנהגות מוניות בהוואנה או לסוהרות. הממשלה דאגה לדיור עבור הנשים, במקרים רבים דירות גדולות מספיק גם בשביל ילדיהן, ונציגי הממשלה אפילו דיברו עם השכנים החדשים כדי שלא יציקו להן. בקיצור, עובדות המין שהסכימו לעבור שיקום ולהתנהג כמו כולן אכן זכו להיות כמו כולן.

למרות מאמצי הממשלה, עובדות מין רבות סירבו משום מה להפסיק לעבוד בעבודת מין ולהיות כמו כולן. חלקן המשיכו לעבוד בחשאי בברים ובמלונות, אחרות הגיעו לבתי הלקוחות, ומעמד חדש של עובדות מין החל לקיים יחסים עבור מוצרי יוקרה או משרות בכירות, בעיקר בתעשיית הבידור, שהציעה את האפשרות לטייל בעולם ולברוח מהמדינה.

הממשלה לא הצליחה להבין מדוע נשים מסרבות להתחנך מחדש. פידל הכריז שהזנות היא עוול חברתי. אחת מחברות המפלגה חיזקה את דבריו: "זנות היא תוצאה של אומללות, צביעות ובורות. היא לא מתאימה לניקיון ולמהות של המהפכה הסוציאליסטית". לנשים בקובה הסוציאליסטית היו עבודה ורווחה; למה הן ממשיכות לעבוד בזנות? רשויות הבריאות באותן שנים ערכו מספר מחקרים בנושא. הן הגיעו למסקנה ההגיונית, לפיה אלפי נשים קובניות סובלות מ'תאוות מין חריגה' ומספקות אותה באמצעות הזנות. התופעה המדאיגה זכתה לכינוי 'אש הרחם' ונחשבה לנפוצה במיוחד אצל נשים מולאטיות, שיש להן פשוט תשוקה יוצאת דופן לסקס. "הן דוחות את מאמצי החינוך מחדש כי הן מעדיפות לספק את היצר שלהן."

לממשלה לא נותרה ברירה מול התופעה החריגה, והיא התחילה להטריד ולעצור את עובדות המין ואת הליבידו הבלתי-נשלט שלהן. מכוני הליווי והפנסיונים נסגרו; הרגולציה על השכרת חדרים הוחמרה; ונשים שסירבו להיכנס למוסדות לחינוך מחדש נשפטו על-ידי המועצה העליונה לביטחון חברתי. "המחלקה לטיפול בתחלואי החברה" איבדה את האחריות על הטיפול בזנות לטובת המשטרה החשאית, שלא האמינה בחינוך מחדש אלא בסחיטה ובאיומים. הנשים שעוד הצליחו לשרוד בזנות עמדו בפני כליאה ועבודת פרך. השלטון הפסיק לראות בהן קורבנות והתחיל לראות בהן אנטי-מהפכניות. "חוות אמריקה החופשית" הפכה לבית-כלא עבור מתנגדות השלטון.

בחג הפועלים, הראשון במאי 1966, פידל קסטרו הכריז בגאווה שהמהפכה מיגרה כמעט לחלוטין את הזנות.

_______________________________________________________________________

הרשומה מבוססת על עבודת הדוקטורט המרתקת של רייצ'ל הינסון, שמדברת גם על יחס המשטר להפלות ולנישואים:

SEX AND STATE MAKING IN REVOLUTIONARY CUBA,1959-1968

מה קרה אחר כך? רשומות על קובה של ימינו:

סוציאליזם נגד זנות: "נערות שהן בושה למדינה"
תרבות הצריכה: "מחיר הכבוד של קובה"
הגזענות שמאחורי המאבק בזנות
מגדר: "אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה"
תיירות מין: "כלכלת התשוקה"

רשומות נוספות על קומוניזם וזנות:

ברית-המועצות
צ'כוסלובקיה
גרמניה המזרחית