מהפיליפינים לקוריאה ובחזרה

עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל נאלצות לנטוש את ילדיהן, לשלם דמי תיווך ולהשתעבד לחובות. עוברת לפחות שנה עד שהן מצליחות להחזיר את החוב, וזמן רב יותר עד שהן רשאיות לבקר את ילדיהן. במקרים רבים אין להן אפשרות לבחור עבור מי יעבדו ומה יעשו עבורו, והן עובדות כמעט 24 שעות ביממה.

אלה עוד הפיליפיניות בנות המזל, אלה שיש להן אפשרות להשיג את ההלוואות הדרושות לתשלום דמי התיווך. סילינג צ'נג מספרת בספרה על הפיליפיניות שאין להן את האפשרות הזאת. אלה שמהגרות לדרום-קוריאה ועובדות כמארחות במועדונים לחיילים אמריקאים, מפני שהמועדונים הם היחידים המוכנים לשלם עבורן מראש את דמי התיווך. 

בגלל הרגולציה על ההגירה והדרישה לדמי תיווך, המועדונים הקוריאנים נאלצים לשלם לרשויות 1,300 דולר על כל פיליפינית שהם מביאים למדינה. המועדונים רוצים להחזיר לעצמם את ההשקעה מהר ככל האפשר, ולכן דורשים מהנשים הפיליפיניות להרוויח כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. זה אומר שנוסף על תפקידן הרשמי – לפלרטט עם החיילים האמריקאים במועדון - הן צריכות גם לעמוד במכסה של מכירת משקאות ללקוחות, להסכים להצעות של הלקוחות להיכנס לחדרי ה-VIP, ולשכנע את הלקוחות לשלם את הקנס על האפשרות לצאת איתן מהמועדון. לא תמיד מדובר בסקס, והנשים אינן מחויבות לכך, אבל אחרי שהלקוחות הוציאו עליהן כסף, הם מצפים פעמים רבות לסקס.

מאחר שכל אישה פיליפינית שמגיעה לעבוד בדרום-קוריאה "שייכת" למועדון ששילם על ההגירה שלה, אין לה אפשרות לעבור למועדון אחר. היא חייבת להיענות לדרישות המועדון שלה, ומועדונים רבים מתירים לנשים לצאת החוצה רק בין 11:00 ל-16:00, מחייבים אותן ללבוש בגדים חושפניים ואוסרים עליהן לשבת בזמן העבודה. הן צריכות לעבור בדיקות רפואיות קבועות ומגורשות מהמדינה אם הן נדבקות באיידס, אבל בעלי המועדונים לא נותנים להן קונדומים, מפני שהזנות במדינה אינה חוקית וקונדומים עלולים לשמש ראיה לזנות.

המארחות הפיליפיניות יודעות שהעבודה שלהן תכלול פיתוי מסוים של הלקוחות. אבל מי שידעו שיגישו משקאות וידברו עם לקוחות, לא ידעו על הכמות הגבוהה של משקאות שהן יחויבו למכור ולשתות; מי שידעו על "ריקודים סקסיים", לא ידעו שהריקודים האלה יכללו עירום; ומי שידעו שיקיימו מין בתשלום, לא ידעו על העונשים והחוקים שיפגעו באוטונומיה הגופנית והכלכלית שלהן.

ההגירה לדרום קוריאה כוללת ניצול, אפליה ויחס רע, אבל היא כוללת גם תקווה. הפיליפיניות אינן מוכנות להישאר תקועות חסרות תקווה בפיליפינים. הן יודעות שהן מהמרות כשהן מהגרות לדרום-קוריאה, אבל ההימור המסוכן שווה מבחינתן בזכות האפשרות להשיג רווחים חומריים ולא חומריים, כמו כסף, מוצרי מותרות, הרפתקה ומעמד חברתי. גם אם הן מגיעות למועדון נצלני ובורחות, הן לא חוזרות לפיליפינים, אלא מחפשות מועדון אחר לעבוד בו. הן אמנם מנוצלות, אבל אינן חסרות ישע. בדרום-קוריאה יש להן אפשרות להיות משוחררות מינית לעומת החברה הפיליפינית, ויש להן סיכוי למצוא אהבה וחיים טובים יחסית עם חייל אמריקאי.

כאן נכנסות לתמונה עמותות בינלאומיות "נגד סחר בנשים". במקום לפעול נגד הרגולציה הדרקונית על הגירה ובעד שיפור תנאי העבודה, העמותות מקדמות חוקים נגד ההגירה והעבודה עצמן, חוקים הפוגעים עוד יותר במארחות. העמותות משתפות פעולה עם הרשויות המושחתות והמשטרה האלימה, וגורמות לכך שקורבנות סחר אמיתיות פשוט מגורשות מהמדינה. הפיליפיניות אינן מפסיקות להגר לקוריאה, הן רק נאלצות לעשות זאת בתנאים קשים יותר – לשלם כסף רב יותר למבריחים, לעבוד בתנאים קשים יותר מפני שעבודתן נעשתה לא חוקית, ולא להתלונן במשטרה מפני שיגורשו. החוקים, שפועלים לכאורה נגד אלימות, הם אלה שיוצרים את האלימות.

הארגונים המערביים עושים הפרדה בין מהגרות "טובות", כאלה שעובדות עבור נשים לבנות בטיפול בילדים ובקשישים בשכר מינימום, לבין מהגרות "רעות", כאלה שעובדות בזנות, כאלה שמרוויחות יותר מדי כסף של גברים לבנים. מבחינת העמותות הבינלאומיות, כל זנות היא אלימות, כל הגירה היא סחר בנשים, וכל מדינה צריכה לחוקק חוקים נגד הגירה של עובדות מין – ולא משנה מה דעתן של הנשים עצמן ומה יהיו ההשלכות. 

המטרה האמיתית של חוקים נגד "סחר" היא למנוע מהנשים הפיליפיניות לעזוב את ביתן, אלא אם מדובר בהגירה זמנית למען תפקידים נשיים מסורתיים כמו טיפול בקשישים ובילדים. התוצאה של ההגבלות על ההגירה היא שהנשים הפיליפיניות נאלצות להישאר במולדתן, כלואות בדיוק בתוך המודל הפטריארכלי השמרני שהן רוצות לצאת ממנו. המהגרות שכן מצליחות לצאת לקוריאה מפורסמות בציפורניים הארוכות שלהן, אבל הן לא מאריכות אותן כדי לסמל מיניות נשית – הן מאריכות אותן כדי לשרוט את כל מי שיעמוד בדרכן.

_____________________________________________________________________

לפני שהפיליפיניות הגיעו, המארחות במועדונים היו קוריאניות מקומיות, שעבדו בתנאים קשים אפילו יותר. תוכלו לקרוא עליהן ברשומה קודמת: איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי דרום קוריאה - ארה"ב. בעקבות השיפור במצב הכלכלי בדרום קוריאה והגלובליזציה, הקוריאניות כבר אינן נאלצות לעבוד במועדונים והפיליפיניות החליפו אותן.

התוצאות האלימות של המיסוד ההולנדי

הזנות בהולנד נחשבת משום מה לזנות חוקית. האמת היא שרוב סוגי הזנות במדינה מופללים. מלבד במקרים ספציפיים, הולנד מפלילה את הזנות ברחוב ובמלונות, מחייבת את עובדות המין להירשם וקובעת תקנות רגולטוריות כבדות המונעות מהן לעבוד במשותף בדירה עצמאית. כמו כן, מועצות רבות סוגרות את החלונות ואינן מעניקות רישיונות חדשים לעסקי זנות, מה שמצמצם את האפשרות לעבוד בזנות חוקית (לפי האקטיביסטית ההולנדית מריקה פונק, יותר ממחצית מזירות הזנות החוקיות בהולנד נסגרו בשנים האחרונות). התוצאה היא שעובדות מין רבות מופללות תחת החוקים הקיימים, ומי שעובדות באופן חוקי נאלצות לעשות זאת בתנאים מגבילים. מחקר חדש, שנערך בסיוע ובהשתתפות עובדות מין ואיגודי עובדות מין, בדק לראשונה את מצבן של עובדות ועובדי המין בכל סוגי הזנות במדינה.

51% מהמשתתפות במחקר עבדו באופן חוקי, 26% באופן לא חוקי, והשאר תמרנו בין עבודה חוקית ללא חוקית. במחקר השתתפו 299 עובדות מין מכל רחבי הולנד. 76% היו נשים, 15% גברים והשאר אחרימות (אכתוב כאן בלשון נקבה, מפני שרוב המשתתפות במחקר היו נשים).

הסיבות לתחילת העבודה בזנות:

84% עבדו כדי להתפרנס

67% האמינו שיוכלו להרוויח בזנות יותר כסף מאשר בעבודות אחרות

66% חשבו שזה יהיה מהנה או מסקרן

58% ציינו את השעות הגמישות

13% עבדו בשביל סמים

8% נכנסו לזנות בגלל כפייה

56% מהמשתתפות היו מרוצות מהעבודה בזנות רוב הזמן, ו-23% מרוצות ממנה תמיד. למרבה הצער, זה לא משנה את החשיפה הגדולה שלהן לאלימות, והמחקר מראה כמה שכיחה האלימות נגד עובדות מין, בעיקר מצד הלקוחות. 97% מהמשתתפות במחקר סבלו מאלימות כלשהי בשנה האחרונה; 90% סבלו מאלימות כלשהי של לקוחות.

60% מעובדות המין סבלו מאלימות פיסית בשנה האחרונה. מתוכן, 41% סבלו מאלימות מצד מהלקוחות, 17% מצד בן הזוג ו-11% מצד עובדות המין האחרות.

78% סבלו מאלימות מינית בשנה האחרונה. מתוכן, 38% נאנסו, 41% נאלצו לעשות אקטים מיניים מסוימים בניגוד לרצונן (לקוח הוריד את הקונדום או עשה פעולות אחרות שלא הסכימו להן), שגם זה כמובן אונס למרות שהחוק מגדיר זאת לפעמים רק כתקיפה מינית. 70% מבין מי שסבלו מאלימות מינית סבלו מהטרדה מינית ו-15% מסחיטה מינית.

50% סבלו מאלימות כלכלית של לקוחות (שוד או סירוב לשלם, שגם הוא מבחינתי אונס), ו-24% סבלו מאלימות כלכלית של מוסדות כמו בנקים וחברות ביטוח, שסירבו לקבל את כספן.

74% סבלו מהצקות ומהשפלות, 81% משאלות מטרידות וחודרניות, 62% מהפרת פרטיות, ואם זה לא מספיק, אז 47% סבלו מגברים שעקבו אחריהן (stalkers).

הלקוחות אחראים לרוב מקרי האלימות, אבל לא לכולם. 43% מהמשתתפות במחקר סבלו מאלימות של עובדות מין אחרות, 42% סבלו מאלימות של תיירים, של חוגגי מסיבות רווקים או של עוברי אורח, 37% סבלו מאלימות מצד מכרים, 31% מבן הזוג, 28% ממעסיק, 25% מקרובי משפחה, 20% מצד המשטרה, 18% מצד השכנים, 16% מצד רשויות המס, 13% מצד רשויות הבריאות או הרווחה. רק 7% סבלו מאלימות של סרסורים.

עורכות המחקר בדקו גם היכן חשופות עובדות המין לאלימות רבה יותר. המקומות המסוכנים ביותר לאלימות מינית הם בית הלקוח, שבו אין להן שום הגנה, ומכוני מסאג', כנראה מפני שלא מתאמים בהם מראש האם יהיו אקטים מיניים. המקום הבטוח ביותר לעבודה, ובהפרש גדול מהשאר, הוא דווקא החלונות, אם כי גם הוא רחוק מלהיות בטוח מפני אלימות מינית ופיסית, והוא גם המקום שבו הנשים סובלות מהכמות הרבה ביותר של הטרדות מצד עוברי אורח.

עוד כמה נקודות משמעותיות מהמחקר:

- מי שעבדו באופן לא חוקי סבלו מאלימות בין פי 1.5 לפי 3 יותר ממי שעבדו באופן חוקי

- עובדי מין גברים סובלים מאלימות מינית פי כמה מעובדות מין נשים

- נשים שלא מדברות היטב הולנדית נמצאות בסיכון גבוה יותר לאלימות

- כצפוי, לקוחות שיכורים או מסוממים הם גם האלימים ביותר

עובדות המין שהשתתפו במחקר הגיעו מ-42 מדינות שונות. 52% מהן נולדו בהולנד, 20% לטיניות ו-16% מזרח אירופאיות. הגיל הממוצע היה 38, גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 25. הן עבדו בזנות בממוצע 27 שעות בשבוע, וכמעט למחציתן היתה עבודה נוספת מלבד הזנות.

עורכות המחקר הגיעו למסקנה שצריך להחליף את המיסוד באי-הפללה (בניו-זילנד ובניו סאות' וויילס, שבהן קיימת אי-הפללה, רק 10% מעובדות המין סבלו מאלימות פיסית בשנה מסוימת). אני הגעתי למסקנה שעד שגברים יפסיקו להיות אלימים, ועד שהסטיגמה נגד עובדות מין תמוגר, נשים בכלל ועובדות מין בפרט ימשיכו להיות חשופות לאלימות.

"החובות הם לא הבעיה. הבעיה היא לצאת מניגריה"

בכל הקשור למערב אירופה, הגורם העיקרי לסחר בנשים אינו פשע לא חוקי. הגורם העיקרי הוא החוקים עצמם. שני מחקרים בהשתתפות נשים ניגריות שעבדו בזנות בנורבגיה, ומחקר דומה של חוקרת דנית, ממחישים את הטשטוש שבין סחר בנשים לבין הגירת עבודה, ואת החוקים ההופכים מהגרות לקורבנות סחר.

הגורמים לסחר

עוני. רוב עובדות המין הניגריות מגיעות ממדינת אֶדֺו, שסובלת מעוני, שחיתות ואפליה מגדרית. ההגירה היא ההזדמנות היחידה של הנשים לפרנס את עצמן ואת משפחתן. הן לא מגויסות בעורמה על-ידי סוחרי נשים, הן פונות לסוחרים כדי שיעזרו להן להגר, והן מוכנות להיקלע לחובות בשביל הסיכוי לעתיד טוב יותר.

מולי מסבירה: "הבעיה היא המצב בניגריה. אנחנו סובלות בניגריה ובגלל זה חייבות ללוות כסף. אם מישהו יכול לשלם עליי, זה אומר שאני יכולה לצאת מניגריה, אפילו אם אני אהיה חייבת לו. החובות הם לא הבעיה. הבעיה היא לצאת מניגריה. אז להיסחר או לא להיסחר זאת לא הבעיה. אולי תסבלי כשתעבדי כדי להחזיר את החובות, אבל לפחות את מחוץ לניגריה".

בשביל לברוח מהעוני בניגריה, הנשים מוכנות להשתעבד כלכלית לסוחרים. מבחינה חוקית זה הופך אותן לקורבנות סחר. מבחינה מעשית זה עדיין עדיף מבחינתן לעומת המצב בניגריה. "את חושבת שמישהי רוצה לבוא לכאן לעבוד בזנות? לא! אנחנו לא אוהבות את זה. אנחנו באות כי אנחנו צריכות כסף, אבל אף אחת לא אוהבת זנות. אנחנו עושות את זה כדי לעזור למשפחות שלנו. אם אני לא אשלח כסף הביתה, איך המשפחה שלי תשרוד? אין עבודה בניגריה! [...] אני מקריבה את עצמי בשביל המשפחה שלי. לפעמים אני בוכה כשאני עומדת ברחוב. אבל אני עושה זנות כדי שהאחיות הקטנות שלי לא יצטרכו להגיע גם הן לנורבגיה."

לצד תשלום החובות, רוב הנשים שולחות כסף למשפחתן. אלא אם הן מגורשות קודם בעקבות החוקים נגד הגירה.

חוקים נגד הגירה. בעשורים האחרונים הוחמרו החוקים נגד הגירה באירופה והתהדקה בקרת הגבולות. התוצאה היא שנשים צריכות לשלם הרבה יותר כסף למבריחים, לזייפני מסמכים ולסוחרי נשים. הן נאלצות להשתעבד לחובות גדולים יותר ולעבוד בזנות תקופה ארוכה יותר כדי להחזיר את החובות האלה.

המצב הכלכלי באיטליה ובספרד. חלק גדול מהנשים מגיעות קודם כל לאיטליה ולספרד, ומצליחות בדרך לא דרך לקבל אשרות שהייה ועבודה. הבעיה היא שהמשכורות במדינות אלה נמוכות והאבטלה גבוהה. אפילו בזנות אי-אפשר להרוויח מספיק כסף. אין להן ברירה אלא להגר לנורבגיה. גם שם מתברר להן שלא יהיה קל להחזיר את החובות כמו שהבטיחו להן.

חוקים נגד עבודת מהגרות ונגד זנות. כשהנשים מגיעות לנורבגיה, הן מגלות שלמרות אשרת המעבר שלהן, אין להן אשרת עבודה והן לא יכולות לעבוד בעבודה חוקית. הברירה היחידה שלהן היא הזנות. הן מקוות לעבוד בזנות שנה-שנתיים ולגמור עם החובות, אבל הן מגלות שקשה להרוויח כסף בזנות. כמות עובדות המין המהגרות אמנם גדלה, אבל כמות הלקוחות נשארה מעטה. בגלל החוקים נגד השכרת דירות לעובדות מין, הן נאלצות לשלם סכומי עתק לבעלי בתים ולחיות בתנאים קשים. בגלל החוקים נגד זנות בדירות, הן נאלצות לעבוד ברחוב הנורבגי הקר.

חלקן מיואשות, חלקן עדיין אופטימיות. חלקן הצליחו להחזיר את החובות ועכשיו עובדות בשביל עצמן, חלקן לא מאמינות שיצליחו להחזיר את החוב אי-פעם. לאור המצב הכלכלי והחוקי באירופה, האפשרות היחידה להחזיר את החוב היא דרך הזנות, הנשים עובדות בתנאים גרועים יותר ובכסף קטן יותר ממה שציפו, והגבול בין הגירה לבין סחר בנשים מיטשטש.

למרות כל זה, הנשים הניגריות אינן רוצות לחזור הביתה, מהסיבה הפשוטה שאין להן עבור מה לחזור. הן לא משועבדות רק לסוחרי הנשים, הן משועבדות גם לרצון לפרנס את משפחתן, ואת זה הן לא יכולות לעשות בניגריה. רבות מהן אומרות: "הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו הוא שמישהי 'תציל' אותנו ותשלח אותנו בחזרה לניגריה". קחו לדוגמא את פליסיטי,  שעבדה בעבודה חוקית בספרד והרוויחה 700 יורו לחודש, סכום שלא הספיק לה כדי לשלוח כסף למשפחתה בניגריה. בזנות בנורבגיה היא לפחות יכולה לשלוח משהו: "אני לא אוהבת לעבוד ברחובות, אבל אבא שלי מת, יש לי חמישה אחים ואחיות, ואימא שלי לא יכולה לדאוג לכולם. אני חייבת לעזור לה. אני שולחת הביתה כל מה שאני יכולה, ובזכות זה אני שמחה, שמחה שאני יכולה לעזור". 

החיים בניגריה אחרי הגירוש

נטל כלכלי: אחרי שהיו המפרנסות העיקריות של המשפחה, הנשים הופכות פתאום לנטל כלכלי על משפחתן, כשהן חוזרות לניגריה חסרות כל ועוד לא הספיקו לשלם את כל החובות שלהן. התוצאה היא שרבות מהן נמצאות במצב גרוע עוד יותר מזה שהיו בו כשעזבו את ניגריה.

הפללה: החוק הפלילי בניגריה אוסר על עבודה בזנות, גם בחו"ל. מאחר שבדרכונן של הנשים נרשם שהן גורשו, רשויות שדה התעופה מניחות שהן עבדו בזנות ועוצרות אותן. הן בדרך כלל משוחררות רק אחרי שמשפחתן נכנסת לעוד חובות כדי לשלם שוחד לרשויות.

סטיגמה: מהסטיגמה על נשים שעבדו בזנות נוטים בניגריה להתעלם – הן לפחות הרוויחו כסף. מהסטיגמה על נשים מגורשות קשה יותר להתעלם. הגירוש הוא כישלון מוחלט: גם עבדת בזנות, גם לא הרווחת מספיק כסף וגם גורשת בבושת פנים. שבדיה אפילו נוהגת להחתים את דרכונן של המגורשות בחותמת "עבדה בעבודה לא הגונה". הנשים מגורשות לניגריה ומתויגות או כקורבנות או כפושעות, אף פעם לא כמו נשים אמיצות שעשו הכול כדי לעזור לעצמן ולמשפחתן.

חוסר סיוע: תיאורטית, יש בניגריה מקלטים לקורבנות סחר. מעשית, רוב הכסף הולך לכיסיהן של העמותות המנהלות את המקלטים האלה. תרומות שנועדו לסיוע ולרכישת מוצרים נעלמות באופן מסתורי בדרך למקלט. אחד המקלטים קלט רק 35 נשים במהלך ארבע שנים – ואף אחת לא נשארה בו יותר משבועיים. מקלט אחר, עם תכולה מקסימלית של חמישים נשים, אכלס רק תשע נשים בזמן ביקור פתע, וגם בו הנשים לא מורשות להישאר יותר מחודשיים. מלבד ייעוץ, אין למרכזים האלה מה להציע לנשים. עובדי המקלטים מתלוננים שקורבנות הסחר "חמדניות" ו"מביאות צרות", וכופים עליהן בדיקות איידס בניגוד לרצונן. הרשויות הניגריות נוהגות להפיץ תמונות של קורבנות סחר בתקשורת, בליווי אזהרה של "היזהרו מסחר בנשים!"

לקורבנות הסחר אין ברירה: רבות מהן חוזרות לאירופה, בדיוק באותם תנאים שבהם עבדו קודם, רק עם יותר חובות. הן ימשיכו לחיות בחרדה מפני הגירוש, ולא משנה כמה הן סובלות בזנות. בינתיים, לא רק סוחרי הנשים מרוויחים על חשבונן, אלא גם החברות הפרטיות האחראיות למעצר ולגירוש שלהן מאירופה. וכל זה קורה תחת הסרסרות של המדינות עצמן: ניגריה, שהשחיתות שלה משאירה נשים עניות ומאלצת אותן לעבוד בזנות, ואז מפלילה אותן ונהנית מכספי הקנסות שלהן; והשלטון במדינות הנורדיות, שהחוקים שלו נגד הגירה משאירים נשים בעוני ומאלצים אותן לעבוד בזנות, ואז מפלילים אותן ומספקים משכורת לשוטרים, לתובעים ולשופטים, שמגרשים אותן מהמדינה. 

מאחורי ההצלה: איך קנדה משתמשת במלחמה בסחר בנשים כדי לגרש מהגרות

חוקי הזנות בקנדה השתנו לא מעט בשנים האחרונות, אבל חוק אחד לא השתנה: מהגרות העובדות בזנות מופללות ומגורשות מהמדינה, גם אם הן מהגרות חוקיות.

על-מנת לאתר את המהגרות, משטרת קנדה משתמשת בחוקים נגד סחר בנשים. לכאורה, היא יוצאת למבצעים נגד סחר בנשים. למעשה, היא משתמשת במבצעים האלה כדי לאתר מהגרות שעובדות בזנות ולגרש אותן. דו"ח של איגוד עובדות המין המהגרות בקנדה מספר את סיפוריהן של כמה מהנשים מהאלה.

סאן עבדה בקנדה חמש שנים והיתה חברה פעילה באיגוד עובדות המין המהגרות של קנדה, עד ששוטרים פרצו לדירתה לילה אחד לפני חג המולד. השוטר אמר לסאן, "אל תפחדי. את בשליטת מישהו? מישהו מכריח אותך לעשות את זה? מי הבוס שלך?" ברגע שענתה שהיא עצמאית ועובדת מרצונה, התברר שדווקא יש לה סיבה לפחד. השוטר התחיל לשאול על המעמד החוקי שלה במדינה ודרש את המסמכים שלה. אחרי יותר משעה של חקירה, הגיעו לדירה ארבעה שוטרים נוספים – ממשטרת ההגירה.

שוטרי ההגירה לקחו את סאן למשרדיהם, שבהם חקרו וכלאו אותה. היא לא יכלה להזמין עורך דין בגלל חופשת חג המולד. חברותיה באיגוד עובדות המין לא זכו למענה במשרד ההגירה, מכיוון שגם בו כולם יצאו לחופשה. סאן ידעה שהיא תגורש בגלל שעבדה בזנות וביקשה שישלחו אותה למדינת המוצא שלה, אבל משטרת ההגירה סירבה. למחרת סאן הובאה לדיון בפני שופט, בלי עורך דין שיוכל לייצג אותה. היא ביקשה גם מבית המשפט שירשו לה לחזור למדינתה, אבל השופט סירב וקבע לה דיון נוסף שבוע מאוחר יותר. סאן נשארה כלואה במהלך אותו שבוע. גם בשבוע הבא סירב בית-המשפט לשחרר את סאן למדינתה, וכלא אותה ללא הגבלת זמן.

אחרי חודש במעצר, סאן סוף סוף גורשה בחזרה למדינתה. השוטרים אפילו לא נתנו לה לאסוף את חפציה מדירתה.

מי

מי, בת יותר מארבעים, נעצרה על-ידי שוטרים בעקבות צו מעצר של משטרת הגבולות. הם הציגו את עצמם כמי שתפקידם לעזור לקורבנות ושוחחו איתה – ואז השתמשו במה שסיפרה להם כדי להאשים אותה בעבודה לא חוקית. השוטרים החרימו לה 10,000 דולר קנדי ואת כל רכושה, ועצרו אותה לחודשיים בטענה שחייבים "להגן עליה".

מי גורשה מהמדינה. הכסף והרכוש לא הוחזרו לה מעולם. הכסף הוחרם בעוון "עבודה לא חוקית", והרכוש הוחרם בטענה שהוא משמש לחקירה פלילית.

ניקי ולוסי

ניקי הפכה לחסרת בית אחרי שברחה מביתו של בן זוגה האלים. חברתה לוסי אירחה אותה בביתה והן עבדו ביחד בזנות.

באחד הימים, ניקי נשדדה באלימות על-ידי גבר. היא לא התקשרה למשטרה בגלל החשש שהמשטרה לא תעזור, אבל שכנתה שמעה את צעקותיה והזמינה את המשטרה.

השוטר הגיע, ראה אותן וזימן את משטרת הגבולות. ניקי ולוסי נעצרו. ניקי הואשמה בהגירה לא חוקית, מפני שמעמד הפליטה שלה לא אושר. לוסי נחשדה בסחר בנשים, מפני שעזרה ללוסי לפרסם את עצמה ולשלוח כסף למשפחתה. שתיהן גורשו מהמדינה.

הסיפורים חוזרים על עצמם שוב ושוב. משטרת קנדה מגיעה כדי לאתר "קורבנות סחר", וברגע שהיא מגלה שלא מדובר בקורבנות, היא מגרשת אותן. כמעט תמיד לא מדובר בקורבנות. למעשה, בין 2005 ל-2012 לא נמצא אפילו מקרה אחד של סחר במהגרות למטרות מין (עמוד 416). מאז החוק להפללת הלקוחות ב-2014 אמנם הייתה עלייה משמעותית בסטטיסטיקה על מספר המקרים הידועים של סחר בנשים, אך רובם קשורים לקטינות ולנשים מקומיות.

בין 2013 ל-2016 נמצאו 32 מקרים אפשריים של סחר בנשים מהגרות, אבל לפי ממשלת קנדה, המהגרות אינן רואות בעצמן קורבנות סחר. אם מישהו עזר להן להגר והן שילמו לו בשביל זה, הוא ייחשב בעיני הרשויות לסוחר נשים, ואילו הנשים עצמן רואות בו את מי שעזר להן להגר ולהרוויח כסף בקנדה. ממשלת קנדה מתלוננת: "לעתים תכופות קורבנות סחר לא רואות בעצמן כאלה. לדוגמא, במקרה של עובדות זמניות ממדינות אחרות, הן עשויות לרצות להיסחר כי הן יכולות להרוויח בקנדה יותר מאשר בבית". ואם הן רצו את זה, ממשלת קנדה תשמח להעניש ולגרש גם אותן.

היסטוריה קצרה של המונח "עבודת מין"

ז'קלין מונטרו היא עובדת מין לשעבר ברפובליקה הדומיניקנית. היא אומרת שהחיים בזנות הם חיים נוראיים. היא גם קוראת לעצמה "עובדת מין", מנהיגה איגוד עובדות מין של אלפי נשים, ונבחרה לפרלמנט עם מצע של זכויות אדם לעובדות מין ולהטב"ק. ג'נט מוק היא פעילה פמיניסטית, אפרו-אמריקנית, אישה טרנסית ועבדה בעבר בזנות. היא אומרת שהיא לא קורבן סחר וגם לא אישה מועצמת, שהלקוחות הגעילו אותה אבל היא הייתה צריכה את הכסף, וגם שעבודת מין היא עבודה. דוקטור קרול קווין עבדה בחשפנות ונהנתה מכל רגע. גם היא רואה בעצמה עובדת מין.

נשים מכל הגוונים, החוויות והמעמדות קוראות לעצמן עובדות מין. 81% מהנשים השבדיות העובדות בזנות אומרות שזנות היא עבודה או סוג של עבודה; אלפי קילומטרים מהן, הנשים העובדות בזנות רחוב באקוואדור מכנות את עצמן "עובדות מין". ההיסטוריה והשכיחות של המונח סותרות את הטענות שעובדות מין אינן באמת קיימות, שהן זונות פריווילגיות או שהן סוכנות של סרסורים.

1978, קרול ליי טובעת את המונח "עבודת מין"

קרול ליי נאלצה לברוח מהבית בגיל 15 אחרי שהוריה היהודים אסרו עליה לצאת עם נער לא יהודי. לאחר מספר שנות נדודים היא הגיעה חסרת כול לסן פרנסיסקו ונכנסה לתעשיית המין. כשהייתה בת 27 הגיעה לסדנה פמיניסטית בנושא זנות, שנערכה תחת הכותרת Sex Use Industry. היא מספרת: "המילים האלה בלטו והביכו אותי. איך אני יכולה לשבת בתור שווה פוליטית בקרב נשים אחרות אם אני מוחפצת בצורה כזאת, אם אני מוגדרת רק כמשהו שמשתמשים בו, אם מסתירות את התפקיד שלי בתור משתתפת וגורם בעסקה?

[...]

בתחילת הסדנה הצעתי לשנות את הכותרת ל-Sex Work Industry, מפני שזה התיאור של מה שהנשים בה עושות. אף אחת לא התנגדה. המשכתי והסברתי כמה חשוב ליצור דיון על תעשיית המין, שיכלול גם נשים העובדות בתעשייה."

המונח שהמציאה, "עבודת מין", אומץ על-ידי איגוד עובדות המין האמריקאי באותה תקופה, COYOTE (Call off Your Old Tired Ethics).

1982, באקוואדור מוקם אחד מאיגודי עובדות המין הראשונים באמריקה הלטינית:

עובדות במכוני הזנות הממוסדים בקיטו הקימו איגוד במחאה על תנאי התברואה הירודים. הן קראו לו "האיגוד האקוואדורי של עוֺבדות אוטונומיות".

1983, רות מרי קלי היא הארגנטינאית הראשונה המשתמשת במונח "עובדת מין"

רות מרי קלי הייתה הזונה המפורסמת ביותר בארגנטינה, אחרי שפרסמה בשנות השבעים אוטוביוגרפיה שצונזרה על-ידי הדיקטטורה. ב-1983 היא הגיעה לנאומו של הנשיא הדמוקרטי החדש, ראול אלפונסין, וקראה במהלכו: "הנשיא, הנשיא, אני עובדת מין". לא ידוע אם המציאה את המונח בעצמה או הושפעה מתנועת עובדות המין האמריקאית.

בעשור הבא קמו איגודי עובדות מין רבים באמריקה הלטינית. באורוגוואי הוקם AMEPU, "האיחוד האורוגוואי של זונות ציבוריות", ונציגותיו השתתפו במצעד האחד במאי ב-1988 בדרישה לתנאי עבודה טובים יותר. בפרו יצאו לרחובות ארבע-מאות עובדות מין במחאה על סגירת אחד המכונים הגדולים בעיר הבירה לימה, וקראו "אנחנו רוצות לעבוד! אנחנו רוצות לעבוד!"

1984, עובדות מין מקימות את איגוד עובדות המין הראשון בתאילנד

האיגוד נקרא Empower, וידוע גם בשם "המרכז למען הגנה על עובדות מין". יותר מ-50,000 עובדות מין היו מעורבות בפעילותו מאז הקמתו. כיום הוא מונה כ-25,000 חברות.

1987, דיון בכנס עובדות המין של אמריקה הלטינית על המונח הרצוי לתיאור עיסוקן

גבריאלה לייטה, נציגת האיגוד הברזילאי וזונה גאה, מתארת באוטוביוגרפיה שלה ויכוח בינה לבין שאר הנציגות: "הקולגות שלנו באמריקה הלטינית חשבו שהתנועה הברזילאית מפגרת אחריהן, כי הן השתמשו במונח 'עובדות מין' ואנחנו עדיין קראנו לעצמנו 'זונות', כאילו לא התגברנו על הדעות הקדומות. לדעתי זה בדיוק הפוך, לשנות את השם שלנו נראה כאילו אנחנו צריכות להתנצל על זה שאנחנו זונות.

[...]

הציגו אותי בתור 'גבריאלה לייטה, המנהיגה הוותיקה ביותר שלנו, מהנהלת איגוד עובדות המין הברזילאי'. לקחתי את המיקרופון ואמרתי: 'אני שמחה מאוד להיות כאן, אבל אני רוצה לתקן אתכן. אני רוצה להגיד שהשם של האיגוד שלנו הוא 'איגוד הזונות של ברזיל', ואני מבקשת שככה גם תקראו לנו. אנחנו רוצות שיקראו לנו זונות."

במהלך אותה שנה לייטה נאלצה להיכנע לרצונן של עובדות המין בברזיל עצמה: "כנס הזונות הלאומי השני. אף אחת לא רצתה להשתמש בשם 'זונות'. מהרגע שהתארגנו, היינו חייבות למצוא שם 'רציני' יותר. החלטנו לקרוא לעצמנו 'הרשת הברזילאית של עובדות מין', ומאז כולם קראו לזונות 'עובדות מין'. דרך אגב, אני נגד זה. אני מעדיפה לנכס לעצמי מחדש את המילה 'זונה', לא לברוח ממנה".

1987, הספר "Sex Work: Writings by Women in the Sex Industry" יוצא לאור בארה"ב

אחד הטקסטים הראשונים המתייחס לעבודת מין ומספק מרחב ביטוי לעובדות המין עצמן. הספר הכניס את המונח "עבודת מין" לשימוש נרחב יותר במדינות המערב.

1989, עובדות מין באוסטרליה מקימות את הארגון הלאומי של עובדות מין

ארגון Scarlet Alliance איחד בתוכו איגודי עובדות מין מכל רחבי אוסטרליה, והצהיר שבין מטרותיו "לקדם את זכויות האדם של עובדות מין בעבר ובהווה, למגר את האפליה נגדן, להבטיח את זכויותיהן של כל עובדות המין לבריאות ולביטחון תעסוקתיים, ולהתנגד לכל חוק או תהליך שאינם מקדמים את זכויות העוֺבדות". הארגון ממשיך להשפיע על המדיניות האוסטרלית גם בימינו, בהצלחה לא מועטה.

1992, בקולקטה, הודו, מוקם איגוד עובדות המין הגדול בעולם

DMSC מוקם בשיתוף פעולה של ארגונים נגד איידס ו-11,000 עובדות מין. ב-1997 הוא ערך כנס לאומי של עובדות מין, בהשתתפות 4,000 נשים מכל רחבי הודו, תחת הסיסמה "עבודת מין היא עבודה לגיטימית. אנחנו רוצות זכויות עובדים". כיום מונה האיגוד כ-65,000 עובדות מין.

1994, איגוד עובדות מין חדש ביפן

עובדות מין יפניות הקימו איגוד וקראו לו SWEETLY, ראשי תיבות של

Sex Workers! Encourage, Empower, Trust and Love Yourselves

1998, איגוד עובדות המין הראשון במזרח אפריקה

נשים מחמישה ברים שונים בניירובי, קניה, הקימו את ארגון BHESP (Bar Hostess Empowerment and Support Programme), כדי להתמודד עם האלימות המשטרתית. כיום חברים בברית עובדות המין של קניה, KESWA, שבעים איגודים שונים.

1999, איגוד עובדות המין הראשון בבנגלדש

בעקבות סגירת אחד המכונים הגדולים בעיר הבירה דאקה, הנשים שעבדו בו יצאו למחאה, קראו, "אנחנו אוכלות בזכות העבודה שלנו; אנחנו דורשות את זכויותינו כעובדות", והקימו את איגוד עובדות המין ULKA, "כוכב שביט". כיום קיימים במדינה לפחות 29 איגודי עובדות מין.

בשנות האלפיים המונח "עבודת מין" התפשט במדינות רבות נוספות וגם בקרב האקדמיה, המוסדות הרפואיים ועמותות סיוע שונות. נוסף על הנשים העובדות בזנות, המונח "עבודת מין" משמש גם שחקניות פורנו, עובדות במצלמות, חשפניות ונשים אחרות בתעשיית המין. כך הנשים העובדות בתעשייה מתאחדות תחת מטריה אחת ומוותרות על פריווילגיית ה-Whorearchy, ההירארכיה שעלולה לעשות "הפרד ומשול" בין עובדות המין השונות.

יש כמובן גם נשים רבות בתעשיית המין שאינן קוראות לעצמן "עובדות מין". חלקן "זונות מאושרות" כמו גבריאלה לייטה, שיש להן מספיק ביטחון כדי לכנות את עצמן "זונות" למרות הסטיגמה; חלקן נמצאות בתיירות המין, ורואות בעצמן בנות זוג של התיירים ולא עובדות מין; חלקן מקוות לצאת מהזנות במהרה ולא קוראות לעצמן "עובדות מין" משום שהן לא רואות בזה קריירה; וחלקן פשוט לא רואות בזנות עבודה. ראוי להקשיב להן ולקרוא להן כמו שהן מבקשות שיקראו להן.

לנשים שכן קוראות לעצמן "עובדות מין" אין את הפריווילגיה לא לראות בזנות עבודה. העבודה שלהן אולי לא מוצאת חן בעיניכן, ואולי גם לא בעיניהן, אבל זאת העבודה שלהן והן דורשות זכויות עובדים.

2018, ישראל: מוקם ארגון עובדות המין הראשון במדינה, ארגון "נשים עובדות".

_______________________________________________________________________

באופן טבעי, ההיסטוריה המוצגת ברשומה אינה מלאה ומתבססת על ידיעותיי בלבד. אשמח לקבל השלמות ועדכונים בנושא.

_______________________________________________________________________

רשומות דומות:

ההיסטוריה של התנועה לזכויות עובדות מין בארה"ב

איגודים ואקטיביזם של עובדות מין באפריקה

עובדת המין ג'ו דוזמה על יחסו של הפמיניזם הלבן לעובדות מין

מניפסט עובדות המין של הודו