המועדון הכי יוקרתי באמריקה

עד שהאחיות אדה ומינה אברליי הגיעו בשנת 1900 לרובע האורות האדומים של שיקאגו, הוא נודע בעיקר בסרסורים המפוקפקים ובנשים הקשוחות שעבדו בו. במועדונים הזולים היו חורים בקירות שנועדו לגניבת ארנקי הלקוחות; במועדונים היוקרתיים החדירו מורפיום למשקאות של הלקוחות ושדדו אותם אחרי שאיבדו את ההכרה; הטי בריגס, אפרו-אמריקנית בגובה 1.82 מטר ובמשקל 100 ק"ג, נהגה לשדוד את לקוחותיה על-ידי הטחת ראשם בקיר; קיטי אדאמס, שזכתה לכינוי "הטרור של רחוב סטייט", התגאתה בשוד של יותר ממאה לקוחות. כשנעצרה ביחד עם חברתה בעוון שוד אלים, השופט זיכה אותן בטענה שכל גבר שנכנס לרובע מקבל בדיוק את מה שמגיע לו.

אדה ומינה אברליי התכוונו לשנות את כל זה. בתור סרסוריות מצליחות באומהה, הן החליטו שהגיע הזמן לעבור לעיר הגדולה ולפתוח בה בורדל. לא סתם בורדל, אלא הבורדל המרהיב ביותר בשיקאגו ואולי בארה"ב כולה. אצלן לא יהיו שוד, סמים, עליבות ועבדוּת; אצלן יהיו נשים קלאסיות בבניין קלאסי.

האחיות אברליי

 "דיברתי עם כל מועמדת בעצמי," סיפרה אדה מאוחר יותר. "היא היתה חייבת להיות בעלת ניסיון בעבודה לפני שהגיעה לכאן. לא אהבנו חובבניות או אלמנות צעירות, כי הן נטו לקבל הצעות נישואין ולעזוב. גם לא רצינו מכורות לסמים או לאלכוהול. נשים כל כך רצו לעבוד אצלנו, שהייתה לנו רשימת המתנה". באותה תקופה נשים הרוויחו במפעלי התעשייה 6$ לשבוע; בבורדלים רגילים הן הרוויחו 35$ לשבוע; במועדון אברליי הן הרוויחו 100$ לשבוע.

האחיות אברליי דאגו לביטוח בריאות עבור העובדות שלהן, ועודדו אותן לקרוא ספרים, להרחיב את השכלתן ולשוחח עם הלקוחות. הן קראו לעובדות המועדון "פרפריות", ולפעמים הביאו למועדון פרפרים אמיתיים ושחררו אותם לאוויר. בין העובדות במקום היו נשים אגדיות כמו ליליאן סט. קלייר, "ברטה היהודייה" מוריסון, בל שרייבר, גרייס מונרו וכמובן סוזי פון טאנג (Suzy Poon Tang), שהתפרסמה בסין, עברה לארה"ב והספיקה לעבוד במועדון אברליי יום אחד לפני שלקוח התאהב בה והתחתן איתה.

הלקוחות במועדון עברו סלקציה וקיבלו אישור כניסה רק אם הביאו איתם מכתב המלצה מאדם מוכר. התשלום התבצע בצ'קים בלבד – כסף מזומן נחשב גס מדי. מי שזכה להיכנס למועדון נהנה ממעדני פירות, אגוזי פקאן, בונבונים, סיגרים ומשקאות ליקר לכל אורך הלילה. ברחבי העיר היה אפשר ליהנות מארוחת שלוש מנות בחמישים סנט; הבופה במועדון אברליי עלה חמישים דולר.

הספרייה בבורדל הציגה ספרים קלאסיים מהרצפה עד התקרה. חדר האמנות שפע יצירות מופת. חדר הנשפים כלל מזרקת מים, רצפת פרקט עם דגמי פסיפס מרהיבים ותקרה עם נברשות בדולח. מזרקה מיוחדת הפריחה בושם על הסועדים, שאכלו מתוך צלחות זהב 18 קראט.

חדר המוסיקה האוריינטלית במועדון

שנים-עשר החדרים הפרטיים היו אטומים לרעש. חדר הכסף הציג סגסוגות כסף, החדר המורי עוצב בסגנון טורקי, ובטרקלין היפני הונח כיסא עץ על במה ומעליה חופת משי. החדר הסיני הציע חבילות של זיקוקים ובחדר המצרי התגוררה בובה של קלאופטרה בגודל מלא. חדר הזהב היה האהוב ביותר על האחות אברליי ועוטר כולו בזהב.

הסרסוריות היריבות לא היו מרוצות. העובדות הטובות ביותר שלהן והלקוחות העשירים ביותר שלהן עברו למועדון אברליי. רוב הסרסוריות החרימו את האחיות אברליי ולא הזמינו אותן למפגשי איגוד הסרסוריות המקומי, The Friendly Friends, שחברותיו נפגשו מפעם לפעם כדי לתפור וללגום תה. אחת מהן, ויק שואו, לא הסתפקה בלגימת תה. אחרי שלקוח מת בבורדל שלה ממנת יתר של סמים ואלכוהול, היא ניסתה ללא הצלחה להפליל את האחיות אברליי ברציחתו.

והיו עוד טיפוסים שלא היו מרוצים ממועדון אברליי: הפוריטנים. זאת אינה מילת גנאי, אלא השם הרשמי שבחר לעצמו איגוד של נוצרים פונדמנטליסטים, שהתנגדו לזנות ודרשו לסגור את רובע האורות האדומים. מועדון אברליי היה המוקד העיקרי לפעילותם. הם לא יכלו לסבול את חוסר הבושה, את המיניות המוחצנת, ובעיקר את העובדה שנשים כפריות העזו להגיע לעיר ולהרוויח כסף במקום להתחתן ולגדל ילדים בכפר. אלפי פוריטנים נהגו לצאת להפגנות מול המועדון ולדרוש את סגירתו. כמה אמיצים אפילו נכנסו למועדון והטיפו לעובדות במקום, שצחקו עליהם והפריחו טבעות עשן בפרצופיהם. גם כמה נשים פוריטניות נכנסו מדי פעם למועדון כדי להכיר את עובדות המין שהן מדברות בשמן, אך נטו להתעלף מרוב זעזוע מיד עם הכניסה למקום.

כוחם של הפוריטנים הלך ועלה בעיר שיקאגו. התקשורת הסנסציונית הציגה מספר מקרים מחרידים של סחר בנשים כאילו הם מייצגים את כל תעשיית המין, וראש העיר לא אהב את העובדה שהעיר התפרסמה ברחבי ארה"ב כולה בתור מוקד לפעילות לא מוסרית, והיה זקוק לקולותיהם של הפוריטנים. בסופו של דבר הוא הוציא צו סגירה מיידי למועדון אברליי.

הספר שהרשומה מבוססת עליו

לא צריך לדאוג לאחיות אברליי: הן יצאו מהמועדון עם מיליון דולר במזומן (עשרים מיליון דולר במונחים של היום), יהלומים בשווי 200,000$, ציורי שמן ועתיקות בשווי 150,000$, ובהמשך טיילו חצי שנה באירופה. העובדות במקום היו מדוכאות יותר. "מה יהיה איתנו עכשיו? לאן אנחנו יכולות ללכת?" שאלה אחת מהן, דומעת. "אין אף מקום כמו המקום הזה."

בכניסה למועדון עמד שוטר אדיש מול שלושים הנשים הממררות בבכי. אחת מהן, חצי ערומה, ניסתה לזרוק עליו בקבוק שמפניה, ורק מינה אברליי הצליחה להרגיע אותה. "זה הלם בשביל כולנו, אבל אין מה לעשות, אנחנו חייבות לעזוב". זו אחר זו עזבו הנשים את המועדון, לא יודעות לאן ללכת עכשיו.  

הפוריטנים חגגו את סגירת המועדון ולא התעניינו בגורלן של הנשים. אחד מהם הכריז, "מה לעשות עם הבחורות שהלכו שולל? זה באמת קושי שעוד לא נפתר. נשים רעות הן גורם מסוכן".

מחוץ לחוק

כל פמינסטית אנטי-ממסדית יכולה לספר על האלימות והסטיגמות המופנות כלפיה. זה המחיר שנשים חתרניות משלמות על חוסר ציות לממסד ולנורמות החברתיות. זה גם המחיר ששילמו עובדות מין בארה"ב מאז תחילת המאה העשרים. הן היו חתרניות מדי, עצמאיות מדי, חצופות מדי. הן היו פמיניסטיות מדי.

ארה"ב הקפידה על הפרדה גזעית; זונות התחברו עם גברים מכל הגזעים. החברה לימדה נשים שהן אמורות להישאר במרחב הפרטי; זונות נסעו ברחבי המדינה וראו בעצמן "נשים ציבוריות". הפוריטנים דרשו מנשים להתחתן, ולא היתה להן זכות חוקית לסרב לשכב עם בעליהן; זונות חיכו עם החתונה שלהן עד גיל מאוחר והתגרשו בתדירות גבוהה. המדינה אסרה על שימוש באמצעי מניעה; הזונות המשיכו להשתמש בהם ועודדו את המשך הייצור המחתרתי שלהם. החוק קבע שמין אוראלי אינו חוקי; זונות ביצעו וקיבלו מין אוראלי. עסקים ומפעלים הציעו לנשים משכורת ממוצעת של שבעה דולר בשבוע; זונות הרוויחו את זה בלילה אחד. 

החברה אמרה לנשים שהן לא יכולות ולא אמורות להגן על עצמן מפני אלימות; עובדות מין החזיקו רובים וידעו איך להשתמש בהם. "ג'סי יהלום" היימן החזיקה תמיד אקדח בכיס: "אני שומרת את הלקוחות שלי קרוב ואת האקדח שלי קרוב יותר. הוא כבר עזר לי ליישב כמה ויכוחים". קרוליין "קאד" תומפסון הגיבה לאיומי הרצח של בעלה בהצמדת אקדח לראשו עד שהמשטרה הגיעה. כש"אף גדול קייט" הייתה בת 15, היא חבטה בגרזן בגבר שניסה לאנוס אותה והשאירה אותו חסר הכרה. אלינור דומונט ירתה בכמה וכמה גברים בחייה, וגם הצילה פעם עיירה שלמה במונטנה כשספינה עם חולי אבעבועות ניסתה לרדת לחוף. דומונט ירתה לעבר הקפטן שתי יריות אזהרה שחלפו סנטימטרים ממנו. "הירייה השנייה נועדה להוכיח שהראשונה לא היתה מקרית," היא אמרה לו. "אם לא תסובב את הספינה בחזרה לים, הכדור הבא יעבור דרך הראש שלך". הקפטן הבין את הרמז והספינה עזבה את המקום.

הדיכוי המיני, שהיה כה מרכזי בחברה הוויקטוריאנית, לא השפיע על הנשים שעבדו בזנות. האיפור, הריקודים, הלבוש ועיצוב השיער של הזונות, שזכו לקיתונות של בוז במאה ה-19, הפכו לאופנה פופולארית במהלך המאה העשרים. כשעיריית דנבר ניסתה להשפיל זונות וקבעה תקנה לפיה "נשים עם מוניטין רע" יחויבו ללבוש סרט צהוב, הזונות לבשו בהתרסה בגדים צהובים מכף רגל ועד ראש. העירייה הנבוכה ביטלה את התקנה. זונות בסן פרנסיסקו היו כה חסרות בושה, שהן ערכו מצעד שבועי ברחובות העיר. כשבעיר סוויטווטר בטקסס ערכו מפקד אוכלוסין, הזונה המפורסמת ביותר בעיר, ליבי "שן סנאי"אליס, כתבה שמקצועה הוא "אחת שמתעסקת ומתפתלת בחושך".

"שן סנאי" אליס. נקראה כך בגלל חיבתה ל"נובחניות" (סוג של סנאי) והרווח בין שיניה הקדמיות

כמו שהשמרנים חששו, זונות השפיעו על נשים אחרות, שבתחילת המאה העשרים החלו גם הן לעבוד מחוץ לבית, להתגרש ולבלות במועדונים. הפוריטנים האמינו שההתנהגות הזאת קשורה לזנות, ולא משנה אם היא התוצאה שלה או הסיבה לה. מבחינתם, נשים היו אמורות לחיות בצנעה בבית ולטפל בבעליהן ובילדיהן. מחקר של ועדת המוסר במסצ'וסטס קבע: "כל הזונות סובלות מהתסמינים של רפיון דעת: חוסר המוסריות, הנועזות, האנוכיות, הריקנות, תאוות הפרסום, חוסר הבושה, הרצון להנאה מיידית בלי התחשבות בהשלכות. הן אפילו לא מעמידות פנים שהן אוהבות את ההורים שלהן!" 

חברות ארגון הנשים W.C.T.U. בקליפורניה הגיעו לבורדלים באוקדייל כדי לשכנע את הזונות להתפלל איתן ולעבור לגור במיסיונים. הזונות לעגו להן וצחקו עליהן, "אתן רוצה להפוך אותנו לילדות טובות?" נשיאת ארגון "נשות ההצלה של דרום קליפורניה" פגשה לדבריה 15,000 זונות, והצליחה לשקם רק אחת: "אני מאמינה שהן אוהבות את החיים האלה. הן לועגות לרפורמיסטיות ובועטות אותן החוצה אם הן לא עוזבות לבד". לאחר כישלון מאמצי ה"שיקום", חברות הארגון הורו למשטרה לעצור את הזונות ולגרש אותן מהמחוז.

ארגון נשים בסן פרנסיסקו הביא לסגירת מועדוני הריקודים באחד הרובעים בעיר. הסגירה הפכה את הרקדניות למובטלות. הארגון פתח עבורן משרד תעסוקה, אבל רק שלוש מהרקדניות הסכימו בכלל לדון בהצעות עבודה אחרות. אחת הרקדניות שלחה לארגון מכתב: "אולי לא שמתן לב שרובנו צעירות, טובות מראה, משכילות ומטופחות. אנחנו מחזיקות בתים בשבילנו ובשביל קרובי משפחתנו. אנחנו לא חסרות מוסר, אנחנו משתמשות בהכנסה שלנו כדי לקנות בתים משלנו. אני לא חושבת שמישהי מאיתנו תסכים לעבוד במטבח".

שלוש-מאות עובדות מין יצאו ב-1917 להפגין בסן-פרנסיסקו נגד הפללת הזנות. כשאקטיביסטית נגד זנות שאלה אותן מה דרוש כדי שיפסיקו להיות זונות, אחת מהן ענתה לה: "25 דולר לשבוע".

כל זה כמובן לא מצא חן בעיני החברה הפוריטנית. נוצרים ופמיניסטיות לבנות החלו לפעול נגד הזנות. השלב הראשון היה בהלת "העבדוּת הלבנה", הצפת התקשורת בסיפורים סנסציוניים על סחר בנשים, שכיום ידוע שהיו ברובם הגדול מופרזים. השלב השני היה חקיקה. בין 1909 ל-1917, 31 מדינות העבירו חוקים לסגירת מבנים שמשמשים "למטרות לא מוסריות", ורוב המדינות אסרו על קיום בורדלים. הממשלה הפדרלית חוקקה ב-1910 חוק נגד מעבר של נשים ממדינה למדינה "בכוונות לא מוסריות". מספר מדינות בנו מוסדות לחינוך מחדש, שבהם הזונות לשעבר נאלצו ללמוד עבודות נשיות מסורתיות כמו תפירה, ניקיון ובישול (מוסדות כאלה קיימים בארה"ב גם היום). 

החוקים החדשים הבריחו את הזונות לרחובות, שם המשטרה עצרה אותן. ללא ההגנה של המאדאמיות ושל הבתים הבטוחים, לא נותרה לזונות ברירה מלבד לפנות לפושעים גברים שיגנו עליהן. הסרסורים השתלטו על תעשיית המין, והכוח הכלכלי של התעשייה עבר לידי הגברים. זונות נעשו מטרה קלה לסרסורים, למשטרה ולפשע המאורגן. וגם לפוליטיקאים: שתים-עשרה מדינות חוקקו חוקים לעיקור כפוי של "פושעים", "סוטים", אידיוטים" ו"רפי שכל". זונות נחשבו למי שמתאימות לכל ארבע הקטגוריות. בין 1907 ל-1950, כארבעים אלף נשים אמריקניות עברו עיקור בכפייה, רובן בעוון מכירת מין.

כך ארה"ב פגעה בנשים האנטי-ממסדיות שעבדו בזנות, למען יראו וייראו שאר הנשים, שימשיכו לשרת את הגברים ואת הממסד כמו נשים טובות.

_______________________________________________________________________

בעשורים האחרונים לעובדות המין נמאס והן החלו להתארגן. האינטרנט והרשתות החברתיות הרחיבו עוד את פעילותן. אי-אפשר להתעלם מהן יותר. ושוב, בדיוק כמו לפני מאה שנה, ארגונים נוצריים ו"פמיניסטיים" פצחו בקמפיין נרחב בתגובה. ההיסטוריה חוזרת: בשלב הראשון הופצו נתונים מפוברקים על סחר בנשים, והשלב השני הגיע החודש באמצעות חוק פדרלי חדש, לכאורה נגד סחר בנשים ולמעשה נגד חופש הביטוי של עובדות מין באינטרנט. הממסד, הדת הממסדית והפמיניזם הממסדי ממשיכים את המלחמה בנשים פמיניסטיות שאינן מוכנות לשרת אותם.

עובדת המין מדליין מרלו

_______________________________________________________________________

הרשומה התבססה על שני ספרים:

The Lost Sisterhood: Prostitution in America, 1900-1918 / Ruth Rosen
A Renegade History of the United States / Thaddeus Russell

צרפת, שנתיים מאז החוק להפללת הלקוחות: תמונת מצב

לפני שנתיים נכנס לתוקף החוק להפללת הלקוח בצרפת. השבוע פרסמו אחד-עשר ארגוני סיוע מחקר שבדק את השלכות החוק על עובדות המין במדינה (תקציר באנגלית: כאן). המחקר כלל שאלון בהשתתפות 583 עובדות מין, וראיונות עומק עם 108 עובדות מין נוספות. הוא נערך בתשע ערים שונות ומייצג את כל סוגי הזנות, עם ייצוג-יתר לזנות רחוב. 90% מהמשתתפות היו מהגרות, בדומה לשיעור הכללי של המהגרות בין עובדות המין במדינה. רוב המשתתפות במחקר היו נשים, לכן אכתוב כאן בלשון נקבה.

אלה הנתונים העיקריים מהמחקר:

87.7% מעובדות המין מתנגדות להפללת הלקוחות. 3.4% תומכות בה.

63% מהמשתתפות אמרו שאיכות החיים שלהן הידרדרה מאז החוק. 4% אמרו שהיא השתפרה.

 78% אמרו שהן מרוויחות פחות. 3% מרוויחות יותר.

42% אמרו שהן חשופות יותר לאלימות מאז החוק, לעומת 9% שחשופות פחות.

38% מתקשות עכשיו יותר לנהל מו"מ עם הלקוחות ולדרוש מהם להשתמש בקונדום. רק 6% אומרות שהחוק הקל עליהן מהבחינה הזאת.

21% אומרות שהחוק דרדר את יחסיהן עם המשטרה, 9% אומרות שהוא שיפר את היחסים, ו-50% אומרות שלא היתה לו השפעה.

רק 39% שמעו על תוכניות הסיוע לנשים שרוצות להפסיק לעבוד בזנות, ורק רבע מתוכן, כלומר רק 10% מכלל עובדות המין, מתכוונות לפנות לסיוע. 

80% מעובדות המין מתנגדות למיגור הזנות. 8% תומכות במיגור הזנות.

אמל, עובדת מין טרנסית, מתלוננת: "תמיד מדברים בשמנו ואז מחוקקים חוקים נגדנו. אומרים לנו, 'אתן לא יכולות להבין כי אתן בתוך הזנות'. אומרים לנו שזנות זה רע. אבל אף פעם לא לוקחים בחשבון את מה שיש לנו להגיד. אפילו לא שואלים אותנו". כדי לתקן את העוול הזה, אביא כאן ציטוטים בולטים של עובדות המין שהשתתפו במחקר, שיסבירו את המצב שנוצר בעקבות החוק.

רוב עובדות המין, בעיקר בזנות רחוב, העדיפו את המצב הקודם, שבו הפלילו אותן ולא את הלקוחות. קודם הן אמנם שילמו קנסות ועכשיו לא, אבל עכשיו הן מפסידות יותר כסף מפני שהלקוחות לא מגיעים; הן עדיין מופללות, מכיוון שהרשויות חוקקו חוקי עזר עירוניים נגדן, ורובן נמצאות גם בסכנת גירוש בתור מהגרות חסרות מסמכים חוקיים; והמשטרה נוהגת לאיים שתעצור או תגרש אותן אם לא ילשינו על הלקוחות שלהן.

ז'יל הסינית מספרת על מעצר לקוח אחרי שאולצה להלשין עליו: "כשראיתי שעוצרים אותו, הייתי עצובה בשבילו, לא נרדמתי בלילה. אמרתי לעצמי שעכשיו אשתו תדע, המשפחה שלו תדע, העמיתים שלו לעבודה יידעו. הרגשתי כל כך אשמה, לא ישנתי יומיים! אבל אני לא יודעת איך להתנצל לפניו, אני לא מדברת צרפתית, אני לא יכולה להסביר לו, 'מצטערת, הייתי חייבת להגן על עצמי, לא יכולתי להגן עליך'".

מנואלה מאקוואדור: "לפני החוק היו לי שני ימי מנוחה בשבוע. עכשיו אני מסתפקת באחד. לפני החוק עבדתי משתיים בצהריים עד שמונה בערב. עכשיו אני יוצאת כבר באחת וחוזרת מאוחר יותר. ועדיין אני מרוויחה פחות". קמילה, אישה ברזילאית: "הלקוחות הם אותם לקוחות, אבל הם רוצים לשלם עכשיו פחות, כי הם רואים טוב מאוד שאין לנו עבודה. אנחנו יותר פגיעות ויש לנו פחות לקוחות, אז הם מציעים פחות כסף".

יאסין, אישה טרנסית אלג'יראית: "החוק מחזק אותי מול הלקוח? לא, אני לא מרגישה ככה. להיפך... החוק הקטין אותי לגמרי, כי אני צריכה לרוץ אחרי הלקוח. לפני החוק היתה לי בחירה. הלקוח הגיע ואני אמרתי לו כמה אני לוקחת. עכשיו הוא זה שקובע את המחיר, הוא זה שקובע את התנאים. באמת, החוק לגמרי דפק אותי. הוא עשה אותי קטנה, אני רודפת אחרי לקוחות. איך זה אמור לחזק אותי?"

יש הטוענים שהחוק מעביר את הכוח לידי עובדות המין, מפני שהן יכולות להתלונן על הלקוחות. עובדות המין מסבירות שהטענה הזאת אבסורדית. אמל: "אף זונה לא תעשה את זה, כי הן יודעות שהלקוחות לא יגיעו אם הם ישמעו שלקוחות מופללים. לזונות יש בכל זאת מינימום של אינטליגנציה, הן לא יהרסו לעצמן את העבודה. אז להיפך, אני חושבת שזונות אפילו ייאלצו להשלים יותר עם התנהגות רעה". מגאלי, אישה צרפתייה: "זה טיעון שאף פעם לא הבנתי. הרי אם תתחילי להתלונן על הלקוחות שלך, הלקוחות יפסיקו להגיע. אז את לא הולכת לירות לעצמך ברגל. מנקודת מבט שיווקית, זה לא הולך. האמת היא שאם רק היו מאפשרים לנו לבחור את הלקוחות שאנחנו רוצות [ולא מפלילים אותם], לא היתה לנו בכלל סיבה להתלונן על הלקוחות".

פאן, אישה סינית: "הלקוחות שהפסיקו לבוא הם אלה ששילמו טוב. הם פוחדים מדי להיעצר ולא מעזים להגיע. מי שמגיעים עכשיו הם לא הלקוחות הנכונים". מין, סינית נוספת: "אין לנו כסף עכשיו, אז אם אנחנו פוגשות לקוחות רעים, אנחנו לוקחות את הסיכון, מה שלא היינו עושות קודם. קודם יכולנו לבחור את הלקוחות שלנו, עכשיו אפשרויות התמרון שלנו מעטות יותר. אנחנו אומרות לעצמנו, 'טוב, ננסה את הלקוח הזה'." אאורורה מוסיפה: "עכשיו אין לי זמן לבחון את הלקוח ולהחליט אם הוא טוב או רע, אני צריכה להסכים מהר לכל מי שמציע משהו, לפני שהמשטרה תתפוס אותו".

מגאלי: "כשאת עובדת, את אולי עייפה ועצבנית, אבל לפחות את עובדת! את יודעת שהרווחת כסף, שעשית את היומית שלך, שאת יכולה לשלם חשבונות. אבל כשאת מחכה ללקוחות ואף אחד לא מגיע, ויש לך שלוש פגישות פוטנציאליות וכולן מתבטלות, את רק מבזבזת את כל היום שלך. זה קשה בטירוף. את פוחדת כי את לא יודעת אם תוכלי לשלם את החשבונות שלך. זה נורא".

נציגת ארגון סיוע בנאנט: "אישה ניגרית אמרה לי שהיא התחילה לקבל לקוחות בלי קונדום. זה משהו שלא קרה קודם. היא אמרה לי בדמעות, 'אין לי ברירה, אני צריכה כסף, אני חייבת להסכים'". ארגוני הסיוע איבדו קשר עם חלק מעובדות המין משום שהן ירדו למחתרת. רוב עובדות המין דווקא היו שמחות להפסיק לעבוד בזנות, אבל לארגוני הסיוע אין מה להציע להן: עובדות מין רבות הן מהגרות לא חוקיות, אבל ראשי המחוזות מסרבים להנפיק להן אשרות שהייה; אחרות מבקשות עזרה במציאת דיור, אבל כמעט שאין בנמצא דיור ציבורי.

בכלל, את רוב כספי הסיוע מקבלים ארגונים נגד זנות, והם דוחים את רוב בקשות הסיוע. כדי להיכנס לתוכנית סיוע, הנשים צריכות להפסיק לעבוד בזנות במשך מספר חודשים, תנאי בלתי אפשרי במצבן הכלכלי. רק שלושים נשים זכו להיכנס לתוכניות הסיוע בעשרים החודשים הראשונים של החוק. הסיוע המוצע למי שבכל זאת הצליחה להיכנס לתוכנית הוא 333 יורו לחודש (שכר המינימום בצרפת הוא 1,480 יורו).

בלסינג, אישה ניגרית: "לקבל קצבאות זאת אפשרות טובה, אבל אני לא בטוחה שנשתמש בה. אנחנו הרי מרוויחות ברחוב יותר מ-300 יורו בשבוע, אז 300 יורו בחודש לא יגרמו לנשים לעזוב". ג'סיקה, אישה טרנסית פרואנית: "מה אפשר לעשות עם 333 יורו בחודש? החוק לא מציע בסיס רציני כדי שתוכלי להפסיק לעבוד. את לא יכולה פשוט סתם להפסיק. לעומת זאת, אם יציעו לי עבודה שאני יכולה לעשות, בטח, אני אשמח להפסיק לעבוד בזנות". ואאורורה הארגנטינאית אומרת: "אני אף פעם לא אכנע להשפלה המוסרית הזאת. אני לא מחפשת הבטחות. לצאת מעבודת מין ולהיכנס לעולם של צדקה? לעולם לא. אני כבר מעדיפה למות כמו זונה חופשייה וגאה".

______________________________________________________________________

רשומות קשורות:

מחקר דומה בהשתתפות עובדות מין בשבדיה

לאן נעלם תקציב הסיוע המובטח בצרפת?

עובדות המין בצרפת הזהירו שזה מה שיקרה

זנות בצרפת מאז המהפכה ועד ימינו

עיתון "הארץ" נגד עובדות המין

לפני מספר חודשים פורסם באתר "הארץ" מאמר נגד דף הפייסבוק When She Works. הנשים שמאחורי דף הפייסבוק כבר הגיבו למאמר המשמיץ, והוכיחו שוב שעובדות מין יכולות לדבר בשם עצמן. עיתון "הארץ" מעדיף להשתיק אותן, והמאמר נגד דף הפייסבוק היה רק חלק מקמפיין ממושך שלו נגד עובדות מין.

מיטב הכותבות הקבועות בעיתון מתגייסות בשיטתיות למערכה. השלב הראשון הוא הפצת סטריאוטיפים מכוערים, כדי שיהיה ברור שעובדות המין הן יצורים חסרי ישע שאין סיבה להקשיב להן.

"גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14" (ורד לי, צפי סער)

נתון מופרך שאין אף מחקר שמגבה אותו, כל המחקרים מראים נתונים אחרים לחלוטין, ואפילו שורדות זנות אומרות שאי-אפשר לקחת אותו ברצינות. ב"הארץ" דווקא כן לוקחים אותו ברצינות.

"מחקרים מראים ש-90%-70% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן" (אמילי מואטי, רוית הכט, צפי סער)

אין אפילו מחקר אחד שאומר את זה.

כשח"כ אנסטסיה מיכאלי טענה כי "רוב ההומואים זה חבר'ה שעוברים חוויה מאוד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאוד וזה הולך ומידרדר הלאה", בעיתון "הארץ" ביקרו אותה בצדק. משום מה, כאשר מדובר בעובדות מין, לעיתון "הארץ" אין בעיה להפיץ עליהן את אותו נתון חסר בסיס.

"שלושים לקוחות ביום", "עשרים גברים ביום" (רוית הכט, אמילי מואטי)

הממוצע, גם במחקר הבעייתי של משרד הרווחה וגם בכל מחקר בינלאומי, הוא לא יותר מחמישה-שישה לקוחות בלילה.

"מחלות מין, תוחלת חיים קצרצרה" (צפי סער)

צפי סער תומכת במודל השבדי, שבמסגרתו המדינה מתנגדת לחלוקת קונדומים לעובדות מין, והמשטרה מחרימה לעובדות מין קונדומים כדי להוכיח שהן עובדות בזנות. כלומר, צפי סער תומכת במודל שמונע מעובדות מין להתגונן מפני מחלות מין, ואז טוענת שעובדות מין חולות במחלות מין.

למעשה, במדינות שבהן הזנות חוקית, עובדות מין אינן סובלות ממחלות מין יותר משאר האוכלוסייה, אבל זה לא מפריע לעיתון להפיץ עליהן סטיגמות מהסוג הזה.

*

המטרה בהפצת הנתונים אינה רק להטעות את הקוראים; המטרה המרכזית היא השתקת עובדות המין. אם עובדת המין הממוצעת עברה התעללות בילדותה, התחילה להיאנס בתשלום בגיל 14, מקבלת עשרות לקוחות ביום וסובלת מהפרעות נפשיות, קל לטעון שאין לה שיקול דעת ואין טעם להקשיב לה, ואפשר לקדם על גבה את המודל השבדי. ואיך העיתון מקדם את המודל? בעזרת נתונים מוטעים לא פחות מהסטריאוטיפים שהוא מפיץ.

"מספר הנשים העוסקות בזנות בשוודיה ירד בשני שלישים" (מאמר מערכת, ורד לי)

הירידה נכונה לזנות הרחוב בלבד. לעומת זאת, מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה מ-307 ל-6965 מאז שנת 2006, ושאר סוגי הזנות מעולם לא נבדקו. 

"המודל השבדי אינו מפליל את עובדות המין" (מאמר מערכת)

מהגרות שעובדות בזנות בשבדיה מגורשות ממנה. מצבן של עובדות המין המקומיות אינו טוב בהרבה: אסור להשכיר דירה לעובדות מין, ומשטרת שטוקהולם מוודאת שבעלי דירות יזרקו עובדות מין לרחוב; נשים שעובדות ביחד נחשבות לסרסוריות; עובדות מין נתבעות על-ידי מס הכנסה על העלמת מיסים; עובדות מין נשאיות HIV מופללות על הפצת המחלה, ועובדות מין שמשתמשות בסמים מאושפזות בכפייה; ילדיהן של עובדות מין נלקחים מהן על-ידי שירותי הרווחה; ובני זוג או סתם שותפים ושותפות לדירה נחשבים לסרסורים. למעשה, הדרך היחידה של עובדות מין להתחמק מההפללה היא לעבוד ולחיות ברחוב.

עיתון "הארץ" מעולם לא התייחס להיבטים הללו של המודל השבדי, והעדיף לטעון שהמודל השבדי אינו מפליל את עובדות המין. אפשר לתהות מדוע הוא מסתיר את האמת.

מאמר המערכת הנ"ל נכתב ככל הנראה על-ידי ורד לי, שמנהלת בלוג שנאה נגד עובדות מין. לדוגמא, היא מציגה נאום של סימון האגשטרום, מפקד יחידת הזנות של משטרת שטוקהולם, וכותבת: "אני מייחלת ליום שבו שוטרי משטרת ישראל ידברו באופן הזה על תופעת הזנות ועל הפללת לקוחות ואכיפת החוק". האגשטרום מתגאה בנאומו שהוא וחבריו עוקבים אחרי עובדות מין, צופים על דירותיהן, מאזינים ליחסי המין שלהן ומקליטים את הסאונד. הוא מכריז שעובדות מין אינן יכולות לרדת למחתרת, כי הוא ימצא אותן בכל מקום שבו יתחבאו. בראיון אחר הוא מספר שהוא מוודא שבעלי הדירות שלהן יזרקו אותן מהדירה. בספר שכתב הוא מתאר איך הוא מציץ לעובדות מין, פורץ לדירתן בזמן שהן מקיימות יחסי מין, מאיים עליהן ומכריח אותן להגיע לתחנת המשטרה. זה האיש שוורד לי רוצה ששוטרי ישראל ידברו כמוהו.

לי ממשיכה גם את הקו המערכתי של הפצת נתונים שגויים:

"המודל השבדי מעביר את הקלון החברתי מהאישה בזנות אל הלקוח"

עובדות המין בשבדיה מתלוננות שהחוק חיזק את הסטיגמה נגדן, וממשלת שבדיה אף מכריזה במפורש שזאת אחת ממטרות החוק.

"תופעת הזנות הולכת ומצטמצמת בשוודיה מדי שנה"

בין 2006 ל-2014, מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה כאמור מ-304 ל-6965. משטרת שבדיה מדווחת גם שמספר מכוני העיסוי התאילנדי בשטוקהולם עלה מ-90 ל-250 בין 2009 ל-2012. אפילו סימון האגשטרום כותב בספרו שיותר ויותר גברים צעירים צורכים זנות. 

"התמיכה הציבורית בחקיקה מתרחבת"

התמיכה הציבורית בחוק בכלל ירדה מאז כניסתו לתוקף, אם כי לא בצורה משמעותית, מ-75% ב-1999 ל-72% כיום. ורד לי מעדיפה גם להתעלם מהעובדה שבאותם מחקרים, 60% מהנשים בשבדיה דורשות להפליל את עובדות המין עצמן.

"החקיקה צמצמה את מספר צרכני הזנות באופן משמעותי"

לאף אחד אין מושג מה השפעת החוק על מספר צרכני הזנות, מאחר שגברים צעירים מסרבים לענות לסקרים בנושא. ממשלת שבדיה עצמה מודה שאין מספיק נתונים כדי לקבוע אם היתה השפעה, והסקרים הלא אמינים שנערכו בנושא מראים בכלל על עליה בשיעור צרכני הזנות מאז 1999.

"מאז כניסת החוק לתוקפו המשטרה ורשויות הרווחה בשוודיה לא מדווחים על עלייה בשיעור האלימות כלפי הלכודים בזנות"

עובדות המין בשבדיה לא יכולות לדווח למשטרה על אלימות כלפיהן, מפני שהמשטרה תגרש אותן מהמדינה או תזרוק אותן לרחוב (אפילו השרה שיזמה את החוק הזהירה שהמשטרה תגרש מהגרות שיפנו אליה). הן לא יכולות להתלונן לרשויות הרווחה מפני שאלה ייקחו מהן את ילדיהן. אבל ורד לי מעדיפה לשסות את המשטרה בעובדות המין, ואז לחגוג את העובדה שהן לא מעזות לדווח למשטרה על אלימות.

בכלל, ורד לי מצטטת במאמריה שוטר שבדי, אקדמאי שבדי ופקידי ממשלה שבדים, ואפילו לא עובדת מין שבדית אחת. אולי בגלל שבניגוד לטענותיה, 87% מעובדות המין המקומיות בשבדיה לא רואות בעבודת מין אלימות מגדרית נגד נשים, 81% אומרות שעבודת מין היא סוג של עבודה, ורק 11% אומרות שהפללת הלקוח חיובית מבחינתם. אפשר לתהות אם גם עיתונאים שבדים, שכותבים על מצב הפלסטינים בישראל, מקשיבים רק לפקידי ממשלה ישראלים ולא לפלסטינים עצמם.

כמו שעיתון "הארץ" וכותבותיו מסרבים להקשיב לעובדות מין שבדיות, כך הם מסרבים להקשיב לעובדות מין ישראליות. במקרים המעטים שבהם העיתון העניק את זכות הדיבור לעובדות מין, מאמריהן תמיד הוצגו בתור דעה, בניגוד לנתונים העובדתיים לכאורה שהציגו מאמר המערכת והכותבות הקבועות בעיתון. נראה שבעיתון "הארץ", שמציג את עצמו כתומך בזכויות נשים, עובדות מין אינן נחשבות לנשים, ובוודאי לא לנשים שצריך להקשיב ולהאמין להן.