עוד נתונים ומיתוסים על זנות

כלי התקשורת והפוליטיקאים ממשיכים להפיץ סטיגמות מוטעות על זנות, ובלוג זה ימשיך להפריך אותן. הנתונים ברשומה מתייחסים בעיקר למדינות מערביות שבהן הזנות חוקית או חוקית בתנאים מסוימים. במדינות עניות ובמדינות שבהן הזנות אינה חוקית, מצבן של עובדות המין גרוע בהרבה, ותוכלו למצוא עליהן רשומות רבות באינדקס הרשומות.

[אתעלם כאן מהמחקר שנערך בישראל למרות שהוא תומך בחלקו בנתונים, משתי סיבות: ראשית, הוא אינו אמין מפני שרוב הראיונות נערכו פנים מול פנים בין חוקרים גברים לעובדות מין, שיטת מחקר שעוד לא נתקלתי בה. ספק אם עובדות מין יספרו במצב כזה מה הן באמת חושבות; ושנית, מכיוון שבישראל אין אפשרות חוקית לעבוד בזנות תחת קורת גג, לכן מצבן של עובדות המין כאן פחות טוב מאשר במדינות שבהן הזנות חוקית.] 

"עובדות המין תומכות בחוק להפללת הלקוח"

בבריטניה, רק 2% מעובדות המין תומכות בהפללת הלקוח. בדנמרק6% . בצרפת, 98% מתנגדות להפללת הלקוח. בסן-פרנסיסקו, רק 6% מעובדות המין חושבות שמכוני ליווי צריכים להיות לא חוקיים. בוונקובר, קנדה, אף לא עובדת מין אחת תמכה בהפללת הלקוח. ואין חכמות כבעלות ניסיון: רק 11% מעובדות המין בשבדיה אומרות שהפללת הלקוח הייתה טובה בשבילן.

כמו המשתתפות במחקרים, גם כל איגודי עובדות המין הגדולים ברחבי העולם מתנגדים להפללת הלקוח. לדוגמא, 65,000 החברות באיגוד עובדות המין של קולקטה, 25,000 החברות באיגוד עובדות המין של תאילנד, אלפי החברות באיגוד עובדות המין של הרפובליקה הדומיניקנית בראשות ז'קלין מונטרו, איגוד עובדות המין של ניו-זילנד ואיגודים רבים אחרים.

"רוב עובדות המין נאלצות לעבוד בכפייה"

בבריטניה, פחות מ-1% מעובדות המין התחילו לעבוד בזנות בכפייה. 5% עבדו אי פעם בשביל מישהו ששלט בהן.  

בניו-זילנד לא התגלו מקרים של סחר בנשים מאז האי-הפללה. 
גם לא במחקר בניו סאות' וויילס, אוסטרליה.

בדנמרק, 4% מעובדות המין נאלצו לעבוד בכפייה.

בשווייץ, 1.6% עובדות בזנות בגלל כפייה.

"עובדות מין הן חסרות השכלה"

בבריטניה, 30% מעובדות המין סיימו לימודים אקדמיים ו-23% סיימו לימודי מקצוע. 
בדנמרק, ל-39% יש השכלה אקדמית, ו-14% סיימו לימודי מקצוע כלשהו מעבר לתיכון.
בניו-זילנד, ל-38% מעובדות המין יש השכלה על-תיכונית, ול-41% מעובדות המין המהגרות יש השכלה גבוהה.
באוסטרליה, ל-38% יש השכלה על-תיכונית.
בקנדה לפני הפללת הלקוחות, 67% סיימו תיכון ול-15% היתה השכלה גבוהה.
בשבדיה, למחצית מעובדות המין המקומיות יש השכלה על-תיכונית, ול-22% תואר אקדמי.
בבלגיה, ל-23% יש השכלה גבוהה.

"לעובדות מין יש עשרות לקוחות ביום"

בבריטניה, לעובדת מין ממוצעת יש 15 לקוחות בשבוע.
בהולנד, לעובדת מין ממוצעת יש 20 לקוחות בשבוע.
בשוייץ, 13.5 לקוחות בשבוע.
בזנות החוקית באוסטרליה, 15 לקוחות בשבוע.
בדנמרק, לעובדת מין ממוצעת יש 3.75 לקוחות ביום עבודה.

"אף אישה לא רוצה לקיים יחסי מין בתשלום"

בניו-זילנד, 39% אמרו שהן נהנות מהמין עם רוב לקוחותיהן.
בזנות תחת קורת גג בוונקובר, 48% אמרו שהן נהנות מהעבודה. 
בשווייץ, 37% אוהבות את העבודה.
בדנמרק, 47% מעובדות המין החלו לעבוד בזנות בעקבות סקרנות מינית.
בשבדיה, 42% מהנשים המקומיות עבדו בזנות בעקבות סקרנות מינית, ו-33% גם בשביל ריגוש מיני.
בבריטניה, 18% מעובדות המין נהנות מהמין עם הלקוחות.

"עובדות מין שונאות את הלקוחות שלהן"

בבריטניה, 34% מעובדות המין נהנות להיפגש עם אנשים חדשים בעבודתן, ו-29% נהנות לשמח לקוחות.
בחלונות האדומים באמסטרדם, 84% מהנשים מרוצות מהלקוחות שלהן. 
בקנדה, רוב מוחץ של עובדות המין באוטווה אמרו שהיחסים עם הלקוחות חיוביים, וכך גם בוונקובר.
בשבדיה, רוב עובדות המין המקומיות מרוצות מהקשר עם הלקוחות, ורק 10% אומרות שהלקוחות גורמים להן להרגיש רע.
בין עובדות המין באוסטרליה, 60% מהמקומיות ו-48% מהמהגרות היו מעדיפות שיהיו להן יותר לקוחות, ורק 15% היו רוצות פחות לקוחות.


האם הנתונים ברשומה זו מייצגים את כל עובדות המין בכל סוגי הזנות? כמובן שלא. לעובדות מין יש חוויות שונות ורצונות שונים, בכל מקום ובכל זמן. מה שחשוב הוא להכיר בשוני הקיים במצבן של עובדות המין. ואולי כדאי גם להפסיק להתבסס רק על מחקרים שנוגעים לזנות רחוב לא חוקית, כמו שעושים גורמים מסוימים בישראל.

זנות ועבודת מין בדנמרק: תמונת מצב

אנחנו ממשיכים במסעותינו סביב העולם, והפעם אתייחס למצב עובדות המין בדנמרק. הנתונים מגיעים מתוך מחקר מקיף של ממשלת דנמרק. לאור החוק להפללת הלקוח בשבדיה, נורבגיה ואיסלנד, הדנים רצו לבדוק האם ראוי לחוקק חוק דומה גם אצלם, ובכלל לבדוק מה מצבן של עובדות המין במדינה. המחקר מעניין ואמין, ואביא כאן את הנתונים המעניינים ביותר מתוכו.

הפללת הלקוח

89% מעובדות המין מתנגדות להפללת הלקוח, ורק 6% תומכות בה.

52% חושבות שהחוק יקשה עליהן לדווח על אלימות, 78% חושבות שהזנות תרד למחתרת, ורק 7% חושבות שהסחר בנשים ייפסק.

במקרה שהחוק יקודם בכל זאת, 11% בלבד אמרו שיפסיקו לעבוד בעבודת מין. 47% ימשיכו כרגיל, ו-46% יקפידו להתחבא טוב יותר מהמשטרה.

גילאים

7% בין גיל 17 ל-20

15% בין 21 ל-25

15% 30-26

12% 35-30

18% 40-36

33% מעל גיל 40

החציון הוא 36.

השכלה

21% סיימו עד עשר שנות לימוד (40% מעובדות הרחוב).

19% סיימו 13 שנות לימוד (בדנמרק זה אומר שהן סיימו תיכון והכשרה לקראת לימודים גבוהים).

14% סיימו לימודי מקצוע כלשהו.

39% הן בעלות השכלה אקדמית (שלוש או יותר שנות לימוד באוניברסיטה).

7% לא ענו.

גיל הכניסה לזנות

גיל הכניסה החציוני לזנות הוא 27.

פחות מ-1% התחילו לפני גיל 14.

פחות מ-2% התחילו לפני גיל 16.

בסה"כ, 7.5% התחילו לפני גיל 18.

78% התחילו אחרי גיל 20.

סיבות לכניסה לזנות

כסף: 85%

הכירו מישהי שעבדה בזה ורצו לנסות גם: 30%

סקרנות מינית: 47%

צורך בהכנסה נוספת: 38%

תנאי מחייה בסיסיים: 22%

מימון התמכרות: 8% (54% מזונות הרחוב. אצל השאר זה פחות מ-2%)

הזדמנות טובה להרוויח כסף: 44%

אהבה לקהילת עובדות המין: 21%

כפייה: 4%

לחץ כלכלי או מחסור בכסף : 8%-6%

חוסר יכולת למצוא עבודה אחרת: 4%

מספר לקוחות ביום

נערות ליווי: 2 לקוחות ביום

זנות רחוב: 4

מכון ליווי: 5

ממוצע כללי: 3.75

החציון במכוני ליווי: 30 לקוחות בחודש. הממוצע: 40 (עמוד 208).

שימוש בקונדומים

80% משתמשות תמיד בקונדום. 15% רוב הזמן.

זנות רחוב (רק 57% משתמשות תמיד) וזנות גברים (רק 62%) מורידות את הממוצע.

אלימות

21% חוו אלימות פיסית בשנה האחרונה (72% מזונות הרחוב).

12% חוו אלימות פסיכולוגית.

הכנסה

עבודת מין היא העבודה הראשית של מחצית מעובדות המין. עבודת מין היא מקור ההכנסה העיקרי של  66% מהעובדות ברחוב ובמכונים. לעומת זאת, יותר מ-50% מנערות הליווי מתפרנסות מעבודה אחרת, ועבודת המין היא מקור הכנסה משני בשבילן.

הכנסה ממוצעת: 3658 דולר.

חציון: 3048 דולר.

נתונים נוספים

רוב עובדות המין אמרו שהיחסים עם המשטרה חיוביים.

חלקן אמרו שהלקוחות הטובים שלהן מתוקים, ושהן היו שוכבות איתם בחינם. לקוח טוב הוא אחד שלא מבטיח "להציל" אותן.

ב-2003 עבדו בדנמרק לפחות 3886 נשים בזנות. ב-2014 רק 2900. השיא היה ב-2008, עם 5679 עובדות מין, ומאז יש ירידה הדרגתית וקבועה (עמוד 9).

לאור העדויות הברורות במחקר, החוקרות הגיעו למסקנה שהחוק להפללת הלקוח רק יפגע בעובדות המין בדנמרק, והמליצו שלא להחיל אותו במדינה.

ביקורת ספר: נשים מופקרות / שולמית אלמוג

שולמית אלמוג היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה. בספרה היא עוסקת בעיקר ב"מס הקלון החברתי", הסטיגמה שפוגעת בעובדות המין. טענתה הבסיסית של אלמוג היא שבמין בתשלום כלשעצמו אין משהו רע, ואין סיבה שתהיה סטיגמה נגד זונות. אולם בחברה שלנו, שבה זונות סובלות מסטיגמה שלילית, צריך לאסור על קניית מין בתשלום, משום שהקלון החברתי שמוטל על זונות הינו כבד מדי. לכן היא תומכת בהפללת לקוחות זנות.

לטעמי, אלמוג עושה שלוש טעויות בסיסיות: ראשית, בטענתה הבסיסית שצריך לאסור על פעילות כלשהי בגלל יחסה של החברה ההגמונית כלפיה; שנית, בכך שהיא מפיצה בספר נתונים מסולפים, שרק מחזקים את הסטיגמה נגד זונות; ושלישית, בעובדה שהיא כמעט ולא מתייחסת לעובדות המין עצמן, ומסתפקת ביחס החברה אליהן. בכך היא מחזקת את הסטיגמה לפיה עובדות המין אינן מסוגלות לדבר בעד עצמן ולקבל החלטות רציונליות.

אתחיל בטענה הבסיסית והחשובה ביותר מבחינת אלמוג, לפיה צריך לאסור על זנות בגלל יחס החברה לזונות.

בתקופה שבה חייתי בפרגוואי, זכיתי להכיר עובדות מין טרנסיות. לא קל להיות עובדת מין טרנסית בפרגוואי, מדינה שוביניסטית וטרנספובית. לא משנה כמה גרוע היחס לנשים בזנות בישראל (והוא גרוע), הסטיגמה כלפי טרנסיות ועובדות מין בפרגוואי גרועה בהרבה. בניגוד לסטיגמה, הנשים האלה היו חכמות יותר ממני, אמיצות יותר ממני, התרחקו מסמים והכירו את החיים האמיתיים טוב בהרבה ממני ומפרופסור אלמוג. הן היוו מודל פמיניסטי אמיתי בשבילי: נשים אמיצות, שהיו יכולות להיכנע לתכתיבי החברה, לעבור כגברים ולעבוד בשכר מינימום כמו כל תושבי פרגוואי, אבל העדיפו ללכת עם הנשיות שלהן עד הסוף, למרות העוני ויחס החברה.

אלמוג, מתברר, לא חושבת כמוני. מבחינתה, החברה ההגמונית היא זו שצריכה לקבוע את גורלן, ואם החברה טרנסופבית וזנותופובית, הרי שהן צריכות להיכנע, לעבור כגברים ולשרת את הממסד בשכר מינימום. במקום להתנגד לחברה ההגמונית, אלמוג מעדיפה להיכנע לה. 

שיא טענתה של אלמוג מגיע בעמודים 82-81, אחרי דיון בהטרדות מיניות:

"כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו נגיעה לא רצויה באישה או אפילו אמירה שעשויה להתפרש כבעלת אופי מיני נחשבות למעשים של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש נשים שמסכימות, ואפילו בוחרות, שייעשו בהן מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר תמורת גמול שהוא לעתים נמוך מאוד?"

כלומר, אלמוג טוענת שלא יכול להיות שנשים יבחרו לעשות מעשים שהחברה רואה בהם כפוגעים בכבודן. כדי להבהיר את התנגדותי לטענתה של אלמוג, תרגמתי את דבריה להומופובית: "כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו חדירה אנאלית נחשבת למעשה של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש גברים שמסכימים, ואפילו בוחרים, שייעשו בהם מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר ועוד בחינם?"

אלמוג מרחיבה בעמוד 65: "גם רובן של אותן נשים המדווחות על רצון אמיתי לעסוק בזנות אינן יכולות למלט את עצמן מהקלון החברתי המכתים כל אישה העוסקת בזנות בין שהיא מצהירה על עצמה כבוחרת ומועצמת, ובין שהיא טוענת שלא היתה לה ברירה ושהיא חווה השפלה." כלומר, מבחינת אלמוג, גם אם יש נשים אמיצות שלא מוכנות להיכנע לקלון החברתי, צריך לאסור עליהן לעסוק בזנות בגלל... הקלון החברתי.

אבל רגע, מי הם אלה שמטילים על הזונות את הקלון החברתי? ובכן, כאן באה לידי ביטוי הערצתה של פרופסור אלמוג לממסד ההגמוני. את היחס ההיסטורי של החברה לזנות מביאה אלמוג דרך מחזה של ג'ורג' ברנרד שו וספרים של אנטון צ'כוב, רולן בארת, לאה גולדברג ויעקב שבתאי. במילים אחרות, ה"חברה" של אלמוג היא חברה של אליטות לבנות, וגבריות ברובן. היא מתעלמת מהיחס האוהד יחסית של המעמדות הנמוכים לעובדות המין במאה ה-19, ולוקחת בחשבון רק את האליטה החברתית שהיא עצמה שייכת אליה.

לדוגמא, אלמוג מתעלמת מהמחזות של מאי ווסט, למרות הצלחתם הגדולה בתחילת המאה העשרים בארה"ב. לפי ד"ר קריסטן פולן בספרה ,Actresses and Whores הגיבורות ששיחקה ווסט עבדו בזנות, קבעו את החוקים שלהן, היו אלה שהכתיבו ללקוחות מה הן רוצות לעשות, ונשארו עצמאיות מינית וכלכלית. בזמן שהעם העריץ את ווסט, הממסד הבורגני התנגד להצגותיה של ווסט ואף דאג לכליאתה בעוון הצגת תועבה.

האנתרופולוגית ד"ר לאורה אגוסטין כתבה בספרה Sex at the Margins על היחס של הבורגנות כלפי עובדות המין באותה תקופה: "נשות מעמד הפועלים, שמתוכו הגיעו הזונות, תמכו באחיותיהן הזונות והבינו את מניעיהן. רבות מהזונות קיימו בינן לבין עצמן יחסים לסביים, אחרי שלמדו להכיר את הצביעות הגברית הבורגנית. כמובן שאותם בורגנים שנאו את הזונות, שיצרו מעמד של נשים עצמאיות חברתית וכלכלית." אותה בורגנות היא המיליה החברתי שממנו הגיעו שולמית אלמוג והסופרים שהיא מצטטת. מבחינתה, זהו המיליה שמייצג את החברה כולה.

הדוגמאות הבאות שאלמוג משתמשת בהן כדי להוכיח את הקלון: מערכת המשפט (כלומר, שוב הממסד), וסרטים. ובאיזה שני סרטים היא בחרה? "לחיות את חייה" של ז'אן לוק גודאר, ו"אישה יפה" מאת גארי מרשאל. שוב, מדובר בשני גברים לבנים ועשירים. עובדת המין מליסה גרנט כתבה על השימוש של מתנגדי הזנות בסרט "אישה יפה": "הדגש שלהם על מיתוג הזנות בתרבות הפופ מאפשר למתנגדי הזנות להשאיר את הקרב שלהם במסגרת של הייצוג." ואכן, זה בדיוק מה שעושה אלמוג במהלך הספר. היא מתמקדת בייצוג של הזנות בתרבות, ועוד בתרבות הגברית ההגמונית, ושוכחת לבדוק מהי מציאות החיים האמיתית של עובדות המין. 

אלמוג לא רק מתעלמת מהמציאות, היא גם יוצרת מציאות משל עצמה בעזרת נתונים מסולפים על עובדות המין. סילוף הנתונים מגיע לשיא בפרק על החוק להפללת הלקוח בשבדיה. בעמוד 110 אלמוג טוענת: "על פי הנתונים הקיימים, מספר הנשים העוסקות בזנות בשבדיה ירד בשני שלישים." ומה מראי המקום שלה? הראשון הוא דבריו של השגריר השבדי בישראל ב-2003, שאותם היא מצטטת:

"Experience from the first years of this law has in the evaluation of the police and social agencies been positive. There is a general assessment that the number of prostitutes in Sweden as a result of this legislation has diminished. It is difficult to say of course and give a precise figure but it is clear that it has reduced the number of prostitutes."

גם אם נתעלם מכך ששגריר שבדיה אינו בהכרח מקור אמין, הרי שהוא עצמו אומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות. המקור השני של אלמוג מוכיח שהיא פשוט מטעה בכוונה. המקור הוא מאמרה של גונילה אקברג, The Swedish Law that Prohibits the Purchase of Sexual Service, עמודים 1194-1193. במאמר זה, בדיוק באותם עמודים שמציינת אלמוג, נכתב: "מעריכים שמספר הנשים בזנות ירד מ-2500 ב-1999, לפני כניסת החוק לתוקף, ללא יותר מ-1500 נשים בשבדיה ב-2002."

כלומר, לפי אקברג, מספר עובדות המין ירד ב-40%, לא ב-66% כפי שטוענת אלמוג.

יש לציין שאקברג העדיפה לכתוב נתונים על-סמך "שיחות אישיות" עם כמה פקידים, והתעלמה ממחקרים שהראו דווקא שמספרן של עובדות המין בשבדיה לא ירד.

ובכן, הטענה של אלמוג, לפיה מספר הנשים בזנות ירד ב-66%, מתבססת על אדם אחד שאומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות, ושלושה אנשים שאומרים שמספר הנשים ירד ב-40%.

סילופי הנתונים של אלמוג מופיעים גם בהקשרים אחרים. בעמוד 63 היא טוענת: "מחקרים על נשים העוסקות בזנות מעלים, כי את החוויה המינית הראשונה שלהן הן חוו בגיל צעיר מאוד, וברוב המקרים היא היתה חוויה של אונס. רבות מהן היו מכורות לסמים לפני שהתחילו לעסוק בזנות, ורבות אחרות התמכרו להם בעקבות העיסוק." מראה המקום שלה:

Vendita Carter and Evelina Giobbe,"Prostitution, Racismand Feminist Discourse", Prostitution and Pornography (Jessica Spector[ed.], Stanford University Press, 2006). 17, 24

אולם המאמר  של קרטר וג'יובה הוא בכלל תמלול של הרצאה שנכתב כבר ב-1999, ואפילו בו הנתונים הם בכלל ממחקר אחר, שנערך על זנות קטינים ("Kerry Weisberg, "Children of the Night, a study of Adolescent Prostitution) ב-1985.

לא רק שאלמוג לא ציינה נכון את מראה המקום שלה, היא גם "שכחה" להזכיר שהנתונים בו מתייחסים לזנות קטינים בלבד. כך אלמוג שוב מחזקת את הסטיגמה על נשים בזנות.

במקרים הנ"ל אלמוג לפחות סיפקה מראי מקום. ברוב המקרים היא לא טרחה לעשות זאת. כך היא קובעת בעמוד 62: "שורה של בעיות גופניות המאפיינות את העיסוק הזה, וביניהן, בין השאר, מחלות מין, בעיות גינקולוגיות ובעיות בבריאות הפה; ושאצל נשים רבות העוסקות בזנות אובחנה גם אבחנת לחץ פוסט-טראומתי, ורבות מהן מדווחות על כאב נפשי."

לא במקרה אין מראי מקום לטענות האלה. כל אותן בעיות נמצאו בעיקר במחקרים על זנות רחוב וזנות לא חוקית. לעומת זאת, בזנות חוקית עובדות מין לא בהכרח סובלות מהפרעות נפשיות יותר מנשים אחרות, וסובלות ממחלות מין פחות מנשים אחרות. במילים אחרות, שולמית אלמוג קובעת סטיגמה מוטעית על נשים בזנות, ואז משתמשת באותה סטיגמה כדי לטעון שצריך לאסור על זנות.

לאחר שסילפה נתונים על עובדות מין ועל הפיתרון הרצוי (החוק להפללת הלקוח), אלמוג יכולה להשתיק את עובדות המין עצמן. בעמוד 14 למשל, היא כותבת: "מאז שנות השמונים של המאה העשרים חדרו גם לשפה העברית, בעקבות חידושים בשפה האנגלית, ביטויים כמו 'תעשיית מין' (sex industry) או 'עובדת מין' (sex worker), שבאמצעותם מבקשים להקנות לעיסוק בזנות מעמד לגיטימי." אלמוג כל כך מזלזלת בעובדות המין, שהיא לא מוכנה אפילו לתת להן את הקרדיט על המונח "עובדת מין", אף-על-פי שמדובר במונח שטבעה עובדת מין, קרול ליי, כבר ב-1978. ליי היא פעילה ידועה לזכויות עובדות מין, ואף כתבה ספר חשוב על הנושא ועל חייה. ספק אם אלמוג לא מכירה אותה. סביר יותר שאלמוג פשוט לא מכירה בה.

אלמוג לא מכירה בעובדות המין, ולכן גם לא מקשיבה לרצונותיהן ולצרכיהן. היא עושה זאת כבר בהקדמה, שבה היא מצטטת את סימון דה בובואר: "הזנות השכיחה היא מקצוע עגום, שבו האישה, המנוצלת מינית וכלכלית, חשופה לעריצות המשטרה, לפיקוח רפואי משפיל ולגחמותיהם של הלקוחות, מוּעדת לזיהום, למחלות ולעוני, ואכן מושפלת לדרגת חפץ", וטוענת: "מאז לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור."

אכן, לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור, אך לא בגלל הזנות כשלעצמה, אלא בגלל החוקים נגד זנות שאלמוג תומכת בהם: היא מודה שהן חשופות לעריצות המשטרה, אך מתעלמת מהעובדה שהחוקים נגד זנות הם אלה שחושפים אותן לעריצות המשטרה; היא מודה שהן חשופות לגחמותיהם של הלקוחות, אך מתעלמת מהעובדה שדווקא החוק להפללת הלקוח גורם להן להיות נואשות מספיק כדי לקבל לקוחות מסוכנים; היא טוענת שעובדת המין השכיחה מוּעדת לזיהום ולמחלות, ומתעלמת מהעובדה שהחוק להפללת הלקוח מונע מהן להשתמש בקונדומים (מפני שהמשטרה מחרימה אותם בתור ראיות לקיום יחסי מין); וכמובן, אלמוג טוענת שעובדת המין הממוצעת מוּעדת לעוני, ושוכחת שהעוני הוא הסיבה לזנות, לא להיפך, ושמטרת החוק להפללת הלקוח היא להפחית את מספר לקוחותיהן כדי להפוך אותן לעוד יותר עניות.

לסיכום, פרופסור שולמית אלמוג, בספר שיצא בהוצאת משרד הביטחון, משקפת את עמדת הממסד הבורגני, הלבן וההגמוני. אלמוג לא חושבת שצריך לשנות את הממסד, אלא את קבוצת המיעוט שהוא מקפח; היא לא מעריכה את מי שנלחמים בממסד, ודורשת להפוך אותם למשרתיו; היא מדברת נגד הסטיגמה על עובדות מין, אך למעשה עסוקה בחיזוקה.